הבוקר בשעה 08:10 קיבלתי חדשות מהסוג הכי גרוע שיש. כאלו שדוקרות את הלב והופכות את הבטן.
זה היה יום די נורא. כל נסיעה נמשכה כמו נצח. לא הקשבתי לרדיו. זה לא התאים. ואז היה לי את כל הזמן לחשוב, וכשחושבים ביום כזה עולה המון המון עצב. המון תסכול.
גם כשהסעתי אנשים מבית החולים וחזרה הביתה הנסיעות עברו די בשתיקה, חוץ משיחות הטלפון לאלו שלא יכולים היו להגיע.
זה לא יאמן כמה קולות שומעים כשמקשיבים לשקט. שמעתי אותי. ושמעתי אחרים. ושמעתי עצב. ובכי. ואמירות אגב שפתאום מקבלות משמעות. מין רעש לבן כזה שנכנס דרך האוזניים ומסתחרר בחלל הראש עד שהוא מגיע לבסיס הגולגולת שהופך למין כיור של מחשבות, והן כמו מים מתנקזות במורד הגרון. ואז זה נתקע.
נתקע ולא יורד.
והופך למועקה. מין מורסה אדירה שתקועה במקום שבו יש לך גרוגרת. לא עולה למעלה כבכי. לא יורדת למטה בבליעה. תקועה.
והמועקה הזאת הולכת וגוברת, כי פתאום אתה קולט שהבעיה הקשה היא לא רק שלך. הבעיה היא הילדים.
לך תסביר לבת שלך, כולה בת שלוש, מה זה שמישהו לא נמצא יותר. שמשהו שהיא ציפתה לו לא יקרה. שמישהו שהיא רוצה מאוד לפגוש לא יגיע.
לך תסביר שיש גם מוות בעולם.
ושזה סופי.
שזה לא עובר. אף פעם.
כל צעד בדרך לפגישה עם המשפחה הזכיר לי איך פעם, כשהייתי בערוץ 10, הייתי הולך להביא רפרודוקציות של הרוגים מפיגועים. הייתי צועד לקראת פגישה עם אנשים שחרב עליהם עולמם, ולא הייתה לי ברירה אלא להגיע עד אליהם ולבקש תמונה של יקירם שנהרג, כי המהדורה צריכה את זה לגרפיקה. גם פה, צעדתי במבואה הגדולה של הדסה הר הצופים כשברור לי שבכל צעד אני מתקרב לפגישה שאני לא רוצה בה. פגישה שתבהיר לי חד משמעית שזהו זה. נגמר.
היה לי ברור שכולם יהיו גמורים מבכי. והמועקה המשיכה להיבנות. ועם כל צעד שקירב אותי לחדרי הניתוח הרגשתי שהרגליים כבדות יותר ויותר, כאילו הן יודעות שאני לא באמת רוצה להגיע. כאילו הן משדרות למוח שלי, שהיה ריק ממחשבות והצליח, בין כל רעשי הרקע, לשמוע רק את הנשימות שנכנסות לאף והנשיפות היוצאות מהפה, שאולי לא כדאי. שאולי שווה לחיות באשליה ששיחת הטלפון הייתה בטעות.
שיש תקווה.
רחל הסבירה למיכלי מה קרה. התייעצנו עם אמא שלה, פסיכולוגית, על מה לומר. גיסי הסביר לבנות שלו שככה זה לפעמים. ושזה בסדר לבכות.
והמועקה המסריחה הזאת מסרבת לצאת.
וזה תקוע נורא חזק, וזה לא יוצא. לא כדמעה, לא כצחוק, לא כשיעול ולא עם נשימה עמוקה.
השעה כבר אחרי חצות. כל היום התעסקתי בזה. יותר משש עשרה שעות. הבאתי את אבא שלי לביה"ח, והקפצתי את גיסי הביתה לדבר עם הבנות שלו, ולקחתי אותן הביתה בערב, כי מחר יש גן ובי"ס, והספקתי אפילו לדבר עם מיכלי שלי ולעשות לה סוג של "קלוז'ר" על הסיפור הזה.
אבל היא לא יוצאת, המועקה. לא מרפה. לא עוזבת. לא משתחררת בצורה כזאת או אחרת.
תקועה.
חזק.
בשבוע ה- 34 להריון, הבוקר בשעה 07:40, נולד תינוק קטן בביה"ח הדסה הר הצופים, ונפטר כמה דקות אחר כך. הרופאים לא הצליחו להציל אותו, היות והוא סבל מסיבוך נדיר - סתימה של קנה הנשימה שהגיעה כמעט עד הריאות. לא ניתן היה לאתר זאת בבדיקות מוקדמות. נערכה נתיחה לאחר המוות, וחברה קדישא טיפלה בסידורים שלאחר המוות.
האחיין שלי, האח של רחלי ונויה ובן דוד של מיכלי ויערה אף פעם לא חי באמת. לא רפואית, ולא דתית.
אז כוס אמק - למה כל כך עצוב לי ואני מרגיש שאיבדתי בן משפחה?!
הרגע, אחרי הטקסט היבשושי שמתחיל במילה "בשבוע" ונגמר במילה "המוות" הצלחתי לבכות.
בפעם הראשונה היום.
תודה לאל שיש לי את הבלוג המעפן הזה. איכשהו, הוא תמיד מבין אותי הכי טוב.
המועקה.
העצב.
מוות.
הלכתי שוב לנשק את הבנות.