צו 8

את הפוסט הזה אני לא אמור לכתוב בכלל.

אני כותב אותו מהחמ"ל, על הלפטופ שלי שעליו אני מסדר את רשימות השמירה ואת סידור היציאות הביתה של החבר'ה מהפלוגה. חיברתי אותו לאייפון, ואני טוחן לטובתו את חבילת הגלישה שהחברים מאורנג' השחילו לי כשקניתי את הצעצוע החביב של סטיב ג'ובס ושות'.

אני מקווה שאשתי לא קוראת את הפוסט הזה, כי היא קצת תזעם מהמשפט על טחינת חבילת הגלישה - אתם יודעים, עוד הוצאה מהאוברדרפט והכל.

עד ה- 15/9 אני במילואים. יושב עם הפלוגה שלי על הר מול שתי התנחלויות ואינספור מאחזים לא חוקיים, עם מכשירי קשר שמטרטרים יומם ולילה, עמדות שמירה, סיורים, נשקים והכל.

בלי קשר למה אני חושב על ההתנחלויות, מדינת ישראל החליטה שזה המקום הכי חשוב להיות בו. היא החליטה שהיא רוצה לשלוח לפה פלוגת חי"ר "שתגן בגזרתה" ו"תמנע פח"ע" ו"תאפשר קיום אורח חיים סדיר" וכל מיני ססמאות נבובות אחרות שרשומות על פלקטים בעשרות מוצבים של צה"ל מהחרמון בצפון ועד אילת בדרום.

אני כרגע שומר פה על העכשיו. על מדינת ישראל של 2011, ועל האינטרסים שלתפישתה משרתים את המדיניות שלה. אם יהיה בכך צורך, אני והחבר'ה פה גם נילחם כדי להגן על אותם אינטרסים - כי זה כל הקונספט של צה"ל ושל המילואים.

וזה אומר שאני לא יכול להילחם על מה שחשוב באמת.

אני מנוע - פיזית - מלהגיע להפגנות שיש במוצ"ש למען הדבר הכי חשוב שאני צריך לדאוג לו: העתיד של הבנות שלי.

עכשיו, כשאני כותב בחמ"ל, אשתי ושתי הבנות שלנו נמצאות כמה עשרות קילומטרים דרומה מפה, בירושלים, ומנסות לתפקד כמשפחה חד הורית. המדינה, זו שקראה לי לבוא ולעזור לה ולשמור על האינטרסים שלה פה, לא נוקפת אצבע כדי לעזור למשפחה שהשארתי מאחור.

אשתי עובדת במשרה מלאה, והמדינה חושבת שזה מאוד הגיוני שהיא תמשיך לעבוד במשרה מלאה כשהשותף שלה לחיים בצבא - אז מה אם אין גן ואין מי שישמור עליהן כי אין לה עם מי לחלוק בעומס? אז מה אם עכשיו החופש הגדול? אז מה אם צריך לדאוג לבנות שלנו, אלו שעוד כמה שנים גם יתגייסו לצבא? אז מה אם בייביסיטר עולה 30 ש"ח לשעה (במקרה הטוב) ויום עבודה זה 8 שעות ומילואים זה 26 ימים כך שמדובר בהוצאה של אלפי שקלים שאף אחד לא יפצה אותנו עליה?

ובתסכול מסתכמת גם כל המחאה שיש בארץ.

שוב ושוב ושוב המדינה לא נוקפת אצבע כדי לעזור לאזרחיה. שוב ושוב ושוב אתה מוצא את עצמך ניצב מול רשימת דרישות מצדה של המדינה - והיא, מצדה, לא תעזור לך. היא תטרפד כל יוזמה שמשמעותה היא שאתה תקבל יותר. 

וככה זה עם המילואים, וככה זה עם הדירות במחיר אנושי שאין פה, וככה זה עם עגלת הסופר שעולה 600 שקלים כי קנית חיתולים לקטנה, וככה זה עם הדלק, וככה זה עם הגנים שעולים כמו עוד שכר דירה - כי אנחנו שוב ושוב מוצאים את עצמנו לגמרי לבד, למרות שאנחנו מוקפים במיליוני ישראלים שנמצאים בדיוק באותו מצב כמונו.

כי אנחנו לבד מול הממשלה שהפכה אותנו ללא יותר מלקוחות, כאילו היא איזה כלבו שמטרתו למכור לנו מוצרים ולהרוויח עליהם כמה שיותר כסף - לעזאזל, אני כמילואימניק הרי לא יותר ממוצר - ורק כשממש אין ברירה לעשות פה ושם איזה מבצע הנחות, שנרגיש טוב עם עצמנו.

אז לא בא לי יותר מבצעי הנחות של המדינה. לא רוצה יותר "הטבות". אני רוצה שהמדינה לא תהיה חברה בע"מ. אני רוצה מדינה שהיא חברה במובן הסוציולוגי - לא הכלכלי.

ולמה אני כותב את כל זה?

כי אני צריך שתייצגו אותי.

ביום שבת הקרוב תהיה צעדת המיליון. אומרים שביבי ושרי הממשלה די מבסוטים מזה שכל המדינה התעסקה במצב הביטחוני מאז הפיגועים באילת והרקטות שבאו אחריו מעזה.

כל ישראלי שאכפת לו מהמדינה צריך לצאת במוצ"ש להפגנה הזאת. צריך לומר לממשלה בקול: נכון, אתם פה גם כדי לדאוג לקיום שלנו, ולהגן על המדינה - אבל אנחנו לא רוצים רק להתקיים.

אנחנו רוצים לחיות.

אנחנו רוצים את הזכות להיות מאושרים או לפחות לקבל צ'אנס הוגן להגיע לאושר כזה. להגיע לדירה משלנו. להגיע לסוג של איתנות כלכלית שבה נוכל להגיד לעצמנו, ברמה מסוימת של ודאות, שגם אם נצטרך להוציא כמה אלפי שקלים בבת אחת - עדיין נוכל לשלם בזמן את החשבונות בלי לקרוס.

זו לא דרישה מוגזמת.

זו רק דרישה להתקיים בכבוד.

ואני לא אוכל להיות שם אתכם, במוצ"ש. אני, כבר סיפרתי לכם, עסוק בלהגן על ההווה.

אני צריך שתייצגו אותי. שתצעקו בשמי. שתילחמו בשביל העתיד של הבנות שלי, כמו שאני אלחם בשבילכם היום, אם אדרש לכך.

החודשיים האחרונים הם מהרגעים המופתיים ביותר בחייה של מדינת ישראל. הם הראו שאנחנו מסוגלים לקיים מחאה שקטה, לא אלימה, לא צעקנית - וסופר עוצמתית.

אנחנו משנים את המדינה והופכים אותה למקום שטוב יותר לחיות בו. שראוי יותר להגן עליו.

אני מבקש מכם - בואו לייצג אותי. שימו איתי כתף. אני אהיה פה, בחמ"ל, בין קשרים מטרטרים ועמדות שמירה והכל. אתם תילחמו שם, איפה שחשוב באמת, ועל מה שחשוב באמת.

זו המלחמה על העתיד שלנו. של כולם.

זו המלחמה הכי חשובה שאזרחי ישראל אי פעם היו מעורבים בה. מלחמה על אופיה של מדינת ישראל: מדינה של אינדיבידואלים העומדים לבדם או מדינה שיש בה חברה, ורווחה, וערבות הדדית ושהביטוי "ואהבת לרעך כמוך" הוא נר לרגליה.

במוצ"ש יש לכל ישראלי הזדמנות לשנות את העולם. זה נדיר.

אז באווירה צה"לית, כראוי ללובש מדים (גם אם מילואימניק):

הכוח, היכון להסתערות!

הכוח - קדימה להסתער!!!

תבואו. תבואו ותניפו את הדגלים. תבואו, כי זה צו 8 לכל אחד וכל אחת. תבואו, כי אנחנו חייבים את זה לעצמנו. תבואו, כי אין מעשה ציוני מזה.

תבואו בשבילי.

תבואו בשבילכם.

ביטחון אישי

כשכותבים טקסט למהדורות החדשות שמסכמות יום כמו שעברנו היום, משתמשים בקלישאות חבוטות: "יום קשה" או "יום דמים".


יום שבו יש פיגוע שמורכב מכל כך הרבה תקריות, יום של הקזת דם נוראית שבו ישראל הותקפה בתוך שטחה, באזור שבו הגבולות שלה מוכרים על ידי כל העולם והם גבולות שלום שסומנו על ידי שני הצדדים כך שאיש לא יכול לטעון בעד "זכות" ה"התנגדות" - יום כזה הוא יום נורא.


וכן, צריך להגיב לזה. וזו זכותנו המלאה. לעזאזל, זו חובתנו - אם לא נגיב למתקפה כזו בתוך שטח ישראל הריבונית, עדיף כבר לסגור את הבאסטה מעכשיו ולחזור למדינות מהן באנו.


ביבי כינס מסיבת עיתונאים הרבה לפני שהודיעו רשמית על חזרה לשגרה בדרום. לקראת מסיבת העיתונאים הוא שיגר "כלי טיס" של חיל האוויר שיהרגו איזה ערבי ממש-לא-ציוני ברצועת עזה. הוא נתן פקודות לפיקוד העורף להתכונן לליל פורענות כשהחברים הממש-לא-ציונים של הערבי הממש-לא-ציוני יחליטו שהעובדה שהציונים הרגו אותו זו סיבה מצוינת להרוג ציונים אחרים.


פייר? מרשימה התגובה של לשכת ראש הממשלה.


תקתקו עבודה. תגובה מקיפה תוך שעות.


ואז פתאום ירד האסימון.


אנסה להימנע מהקלישאות על משפחות הנרצחים, ואני מבקש להבהיר מעכשיו שהלב יוצא אליהן.


אבל בכל זאת - כששבעה ישראלים נהרגים, כל הממשלה על הרגליים.


וכאשר לפי ההערכות הכי נמוכות, שלוש מאות אלף ישראלים במצטבר מפגינים במשך חודש וזועקים מדם לבם - הממשלה שותקת ולא עושה דבר.


מקימים ועדה.


דנים.


ממזמזים זמן.


וביבי דיבר היום על הביטחון האישי של אזרחי ישראל. על כך שהממשלה לא תאפשר פגיעה בו.


אני מבקש לומר לך דבר אחד, אדוני ראש הממשלה:


הסיכוי שלי, למרות שאני תושב ירושלים, להיפגע בפיגוע הוא הרבה פחות מאשר אחד חלקי מיליון מהסיכוי שלי לא לגמור את החודש.


הסיכוי שלי, למרות שאני תושב ירושלים, להיפגע מטיל איראני או רקטת חיזבאללה הוא פחות מאשר אחד חלקי מיליון מהסיכוי שלי לא להגיע אי פעם לבעלות על דירה משלי.


אז מה זה ביטחון אישי?


האם חובתה של ממשלה הוא רק לדאוג שאחיה? שאנשום?


או שאולי חובתה של הממשלה הוא גם לדאוג לאיזה סוג של חיים אחיה? לדאוג שיהיו לי צרכים בסיסיים? לדאוג שאוכל לחיות חיים שהם יותר מסתם קיום ביולוגי? 


שאוכל לחיות באמת?


כי זו הנקודה שביבי לא מבין. הוא לא מבין שביטחון אישי זו לא טייסת אף 35, ולא מרכבה סימן 4, ולא טיל חץ, ולא נתונים מקרו כלכליים ולא חברות ב- OECD ואפילו לא הגז והנפט של תשובה מול חוף חדרה.


ביטחון אישי זו רווחה.


זו הידיעה שחייך שווים יותר מאשר היותך אורגניזם על בסיס פחמני שיש לשמר את קיומו עד שייפח את נשמתו באופן ספונטני.


זו הידיעה שאתה בן אדם. שיש לך צרכים, והמדינה שלך מספקת לך אותם כי הביטחון שדרוש לך הוא הידיעה שאם תנהג לפי הכללים והחוקים היא לא תתן לך להתרסק.


שלוש מאות אלף בני אדם, לפי הספירה המצטברת של העיתון של ביבי - ישראל היום - דרשו צדק חברתי ברחובות בחודש האחרון.


אם ביבי היה משקיע בפתרונות עבורם אפילו חצי ממה שהשקיע כדי להרוג איזה ערבי ממש-לא-ציוני היום, הכל היה נראה אחרת.


כבר לא היה צורך בהפגנות, כי הוא היה עושה מאמץ לספק את הביטחון האישי האמיתי.


כי אנחנו לא רוצים רק חיים.


כי אנחנו לא רוצים רק קיום.


כי אנחנו רוצים חיים וקיום - בכבוד.


תעשה מה שאתה צריך לעשות כדי לסיים את סבב האלימות הזה, ביבי. אבל דע לך: אנחנו כבר לא מפחדים. אנחנו כבר יודעים מה מגיע לנו.


העיניים שלנו נפקחו ואנחנו רואים דרך הסיסמאות הנבובות ושומעים את האמת למרות רעש תופי המלחמה. 


העבודה שלך היא לא רק לשמור על הגבול. העבודה שלך היא בעיקר לוודא שמי שחי בתוך הגבול הזה יחיה טוב. כי אחרי שבועות של מחאה ויום של קרבות אנחנו כבר יודעים להגדיר לעצמנו שנכשלת. שהממשלה שלך נכשלה. ממשלה שנכשלה היא ממשלה שתנקום עד חורמה את מותך, אבל לא תנקוף אצבע למענך כשאתה עדיין בחיים.


נכשלת ביבי. 


הגיע הזמן שתתקן.

משבר אמונה

הערב, בפעם הראשונה מזה שבועות, חוויתי את מה שהדתיים מכנים בשם "משבר אמונה".


אחרי שבועות של מחאה; אחרי שבועות של אמונה יוקדת בכוח של אנשים לקבוע את עתידם; אחרי שבועות שבהם הזדכיתי מכל טיפה מאוקיינוס הציניות שאופף אותי כבר שנים; אחרי שבועות שבהם קמתי בכל בוקר כשאני גאה בעם שלי והלכתי לישון בכל לילה כשהלב דופק מרוב אהבה למה שקורה פה - 


אחרי כל אלה, שוב חדר ללב רגש שאני מכיר. זה ששמר עליי כל השנים מאכזבות.


חוסר אמונה.


מה שטוב בחוסר אמונה, היא העובדה שלא משנה מה - מקסימום תופתע לטובה. הרי אתה מניח שכל מה שאתה רוצה שיקרה לא יקרה, כך שאין אכזבות ואם פעם בכמה זמן קרה מה שרצית, אז שיחקת אותה.


זה מצב שאי אפשר להפסיד בו כלום כמעט.


כלום, חוץ מאת התחושה של לקום כל בוקר גאה וללכת לישון בכל לילה כשהלב מתפוצץ מאהבה.


כי אהבה היא רגש אופטימי. היא רגש מאמין. היא רגש שמניח שהוא רק יגדל, ויהפוך ליותר ויותר כייפי. אהבה היא הרגש שהכי דורש אמונה. הרגש שהכי דורש ממך להניח שאתה שם את כל כולך כי זה יחזור אליך, ועם ריבית.


ואני התאהבתי בשבועות האחרונים.


התאהבתי במדינת ישראל.


התאהבתי כי גיליתי שאני לא לבד. כי גיליתי שכל השנים שבהן השתמשתי בציניות ובאי האמונה כמגן, כאמצעי שישמור על הלב משברון והתרסקות - כל השנים האלו הייתי מוקף באנשים כמוני בדיוק, שעשו בדיוק אותו דבר. רומנטיקנים חסרי תקנה שמאמינים שאדם לאדם הוא אדם. אידיאליסטים שמפחדים לדבר בקול כדי שלא יבוזו להם וירסקו אותם מבפנים.


וראיתי אותם בהפגנות. ובמאהלים. ובעצרות. ובמצעדי העגלות.


והעיניים של כולם נוצצות כל כך, כאילו שפתאום הוסר מעליהם מין עול עצום. איזה רדיד אפל שדרכו הם יכולים לראות, אבל אי אפשר לראות אותם - והיה להם רע עם הרדיד הזה, והם אפילו לא הבינו. ולפתע מותר להוריד את הרדיד, וכולם רואים אותם. הם קצת נבוכים בהתחלה, אבל כשהרוח נוגעת בפניהם בפעם הראשונה אחרי שנים שהפנים היו מכוסות ומבודדות, הם משתחררים.


הם מרגישים כמי שניצלו מכלא פנימי. כמו אסירים שלפתע תא המאסר שלהם נפתח, ובחוץ יש את היום היפה ביותר בשנה - והם בני חורין.


וגם אני השתחררתי. ופתאום מותר לדבר על מושגים שלא העזתי לדבר עליהם מאז התיכון, אי שם בראשית שנות התשעים של המאה שעברה. פתאום השיחות בעבודה והדיונים עם חברים מזכירים "פעולה אידיאולוגית" בקן השומר הצעיר ברחוב ברזילי בראשון בשנת 1989, כשמדברים על מושגים כמו צדק. ושוויון. ואחווה בין פועלים ועובדים.


פתאום מדברים על דברים שהעזתי לדבר עליהם רק עם עצמי, באפלה הגדולה שהייתה מסביב ובשקט. בלב. בלי שישמעו. פתאום מסתבר שמותר לחשוב אחרת. שכולנו הוקרבנו למולך ואפילו לא הבנו שכל אלו שרצו שנתחרה איתם במירוץ ההישרדות האינסופי שנזרקנו אליו הם לא אויבים שרוצים לפגוע בנו אלא קורבנות של השיטה, ממש כמונו.


לא תחרות אלא אחווה. 


סולידריות.


והאוויר המשחרר הזה שפתאום נכנס לריאות מנפח אותן. ואפשר לנשום.


והערב, אחרי הרבה זמן, לא הצלחתי לנשום את האוויר הזה. פתאום שמתי לב, אחרי המון זמן, לאור הכתמתם המדכא של הרחוב בערב במקום לראות כל הזמן רק את הלבן הבוהק והיפה של הירח.


וכבר התחלתי להכין את עצמי לקראת האפלה שתיכף תבוא. "כן, עוד מעט סיפור המחאה כבר לא יהיה אייטם", הסכמתי עם המפיקה שעבדה איתי על המהדורה, והיא הסתכלה עליי בפליאה כי כבר שלושה שבועות שהיא אומרת את זה על המחאה ואני תמיד אמרתי שמה פתאום. שזה שינוי אמיתי. שזו היסטוריה וזה יהיה אייטם שאפילו הנכדים שלנו ילמדו עליו.


והבוקר הסכמתי איתה, כי פתאום הלב אמר שצריך שוב לעטות את הרדיד. שצריך שוב לרפד אותו מסביב בציניות וחוסר אמונה, כדי שלא יישבר. כדי לחסוך את הדמעות כשהכל יתמוטט. כשהדבר המופלא הזה שקורה ברחובות ישראל ייפח את נשמתו.


משבר אמונה.


וכתבתי על זה בטוויטר. והשפלתי ראש, כי אני תמיד כותב את הציוצים הכי אופטימיים על המהפכה שמתרחשת פה.


ואז באה תגובה ממישהו בת"א. וממישהי בקריות. וממישהו בקיבוץ בעמק הירדן. ואחד מרביבים. וכל מיני אנשים מופלאים שהכרתי בשבועות האחרונים וזכיתי להכיר אותם כשעיניהם כבר לא סומאות. כשכבר הסירו את הרדיד המעיק וחשו את הרוח הנעימה בלחיים.


וכולם אמרו לא לאבד תקווה. ואחד מספר על מה שקורה בגן מאיר בתל אביב. ואחר אומר שמחר תהיה פעילות בדרום תל אביב. ושלישית מספרת שהייתה בהפגנה בקיסריה. והרביעי אומר לי "קח יומיים שלושה של חופש, ותחזור מלא אנרגיות". ועוד אחת כתבה לי שמדובר בריצה למרחקים ארוכים, וצריך לנשום ולהיות מוכנים למאבק ארוך.


ושוב התאהבתי.


התאהבתי שוב באותם האנשים.


וניסיתי לפענח לעצמי למה פתאום הרגשתי צורך להיעטף בשכבות ההגנה שדחיתי בשאט נפש רק לפני כמה ימים.


והבנתי.


ביום ראשון אני יוצא ל- 26 ימי מילואים על איזה פיסטין שכוח אל בשומרון. ואני מפחד לחזור באמצע ספטמבר למדינה אחרת.


אני מפחד לגלות שבזמן שהממשלה קראה לי לשים יד ולעזור לה בהגנה על המדינה, היא הצליחה לכופף את היד של אלו שרוצים לעזור לי ולמדינה.


ואני מפחד על רחל שנשארת לבד עם הבנות, ולא תקבל שום עזרה בשבועיים האלה מאף גורם במדינת ישראל שאינו בן משפחה או חבר שלנו כי המדינה חושבת שזה שאני משאיר אותה לבד בחופש הגדול כשאין סידור כמו גן או קייטנה (כי בסוף אוגוסט פשוט אין דברים כאלה) זו לגמרי בעיה שלנו.


ואז נתתי לעצמי סטירה.


כי הרי על זה אני מוחה. הרי זה כל המאבק.


הוא על זה שאנחנו רוצים שלמדינה יהיה אכפת מאיתנו כמו שלנו אכפת ממנה. אנחנו רוצים עזרה - לא סעד. אנחנו רק מבקשים לקבל ממנה אהבה.


אנחנו מבקשים להסיר מעל עיניה את הרדיד שראשיה מתעקשים לעטות עליה. אנחנו רוצים שגם היא, הארץ שלנו, תרגיש את מגע הרוח. שתסיר מעליה - כמו שעשינו אנחנו - את הציניות שמגנה עליה.


שתסיר את חוסר האמונה שלה בנו. 


בעצמה.


ואני מתרגש נורא כשאני כותב את זה, כי אני כל כך מאוהב במדינה שלי ובאנשים שגרים בה, שזה גורם לי לדמוע. 


אז ביום ראשון אעלה על מדי ב' ואפרד מהמחאה לחודש - אבל אצא למילואים בלי הציניות. ובלי אי האמונה.


כי אני כבר לא צריך להתגונן. כי אני כבר לא מפחד.


כי אני מאוהב. 


כי אהבה היא רגש אופטימי. היא רגש מאמין. היא רגש שמניח שהוא רק יגדל, ויהפוך ליותר ויותר כייפי. אהבה היא הרגש שהכי דורש אמונה. הרגש שהכי דורש ממך להניח שאתה שם את כל כולך כי זה יחזור אליך, ועם ריבית.


אני נפרד מכם לכמה שבועות, אבל עשו טובה, חברים:


תמשיכו להאמין. תמשיכו לעשות. תביאו אתכם לכל הפגנה ולכל פעילות עוד מישהו אחד - במקומי.


כי אני שוב מאמין.


מאמין לגמרי.


כי כבר לא צריך ציניות כדי להצליח אלא רק אמונה.


ואני מאמין.