tag:blogger.com,1999:blog-882991009023160221.post1979905020370294914..comments2023-09-14T06:55:19.249+03:00Comments on ה(.)חיים: האוברטורה למלחמת לבנון השנייהחיים הר-זהבhttp://www.blogger.com/profile/12280601052059999713noreply@blogger.comBlogger13125tag:blogger.com,1999:blog-882991009023160221.post-2178957828626755542010-07-25T15:01:35.020+03:002010-07-25T15:01:35.020+03:00חיימון,
קראתי את הפוסט בנשימה אחת. אחד הטובים שכתב...חיימון,<br />קראתי את הפוסט בנשימה אחת. אחד הטובים שכתבת. הרגשתי כאילו אני קוראת ספר מתח, רק שפה הסיפור אמיתי, אני מכירה את הגיבורים (לפחות את חלקם) ומדובר בחלק מהחיים של כולנו פה, במדינת ישראל. פוסט מעולה, מרתק ומעורר התרגשות!<br />תמשיך בכתיבה. מחכה לעוד פוסטים.<br />י.Ifathttps://www.blogger.com/profile/05677472553320406692noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-882991009023160221.post-22998972950574641352010-07-20T22:46:45.292+03:002010-07-20T22:46:45.292+03:00חיים ידידי...
ארבע שנים עברו מהיום העצוב ההוא, ארב...חיים ידידי...<br />ארבע שנים עברו מהיום העצוב ההוא, ארבע שנים של מחשבות וגעגועים.<br />...ברגע ששמעתי יריות ניסיתי להשיג את 4 ו 4-א אך לשווא, רואה את הרגע ההוא לנגד עיניי כל הזמן.<br />רק מי שחווה את אשר העלת בסיפורך יכול להבין מה זה שברגע אחד הכל בוער, מה זו ההרגשה שזה יכול היה להיות אתה, אודי אלדד שני ואייל הם שמות אבל לא רק שמות לא רק חיילים שאני מבקר בימי הזיכרון וביום מותם, הם גם אני ואתה וכל אחד מאיתנו שחייב להמשיך ולחיות גם בשבילם.<br />לפני שאודי אלך דיברנו רבות על צילום, הוא הסביר לי איך מצלמים כמה ומתי ומאז כל קליק במצלמה, כל פלש שמאיר את החשיכה הם גם של אודי גלדווסר.<br />אני לא יודע מה הם חוקי היקום ומה על האיש הפשוט לעשות אבל כבר שנתיים אני מתנדב בגדוד יש לי כל כך הרבה סיבות לפרוש... תאמין לי חיים, אני לא יכול, אין לי אומץ לקום וללכת, מה לעזוב כך אנשים כל כך אהובים, אולי יש לי עוד מה לתת, אולי יש לי עוד מה ללמוד, אולי אני חייב עוד קצת בשביל אלו שאינם עוד.<br />בשנתיים שאודי ואלדד היו בידי אוייבנו בקרתי בכל רשתות הטלויזיה בניסיון לעורר את דעת הקהל ובכדי להשאיר אותם בתודעה, ביום שחזרו הייתי במשדר מיוחד עם יונית לוי בערוץ 2 עד הרגע האחרון האמנתי שהם יוצאים חיים מהרכב, ברגע שראיתי את הארונות נדמתי, לא היה לי כח להוציא מילים רק הדמעות זרמו בלי שליטה...<br />הכתבה שלך הסיפור שלך הוא סיפור של פלוגה, של גדוד, של צבא שלם, ארץ ישראל ניקנת ביסורים... עם כל היסורים שעברנו היינו צריכים לקבל כבר את השקט<br />כניראה שהוא עוד רחוק.<br />הרגע יצאנו מצום ט' באב צום והבל על חורבן בית המקדש... יהיי רצון שיבנה בית המקדש שנזכה לתחיית המתים ונראה שוב את חברינו.... אמן ואמן<br /><br />שלומי לניאדוAnonymousnoreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-882991009023160221.post-16847408453862501672010-07-20T22:08:50.598+03:002010-07-20T22:08:50.598+03:00קראתי בשקיקה רבה וצמרמורת אחזה בגופי. מדהים לחשוב ...קראתי בשקיקה רבה וצמרמורת אחזה בגופי. מדהים לחשוב שעוד העברת כתבה באותו הערב - ככה זה אנשי חדשות המציאות הנה מציאות לאן שלא תלך ופתאום היא מתרחשת ולפתע את הקולט שבשביל להבין את המציאות צריך להדליק את המצלמה שכן אחרת לך תסביר לחבר'ה בתל אביב שהשריקות הן המפחידות ביותר ביותר שכן בשניות האלה אתה מנחש היכן זה ייפול ... אני יכולה לשמוע בעיני רוחי את אלון שואל אותך " אתה חי ?" ובטוחה שאפילו קולו <br />רעד :-)......Unknownhttps://www.blogger.com/profile/00393290164358118911noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-882991009023160221.post-61808112080647240972010-07-19T23:07:44.719+03:002010-07-19T23:07:44.719+03:00חיים
הצלחת לרתק אותי לכיסא ולהחזיר אותי אחורה בזמן...חיים<br />הצלחת לרתק אותי לכיסא ולהחזיר אותי אחורה בזמן. לא משנה כמה פעמים אני אשמע ואקרא על מה שהיה שם הפעם זה היה שונה הצלחת לרגש אותי ולהעלות זכרונות תוך כדי הכתיבה האישית והתיאורים המוחשיים שלך שגורמים לקורא לחשוב כאילו היה שם בעצמו ואז חשבתי לעצמי: גם אני הייתי שם.חשבתיעל מה שעשיתי במקביל אליך כל הזמן הזה. הגעתי לתפקיד ק. קישור של הגדוד כשבוע וחצי לפני שהמלחמה פרצה וגם אני עשיתי יום לפני כן על האש עם המפקדה ורק התחלתי להכיר את הגדוד. בבוקר שבו פרצה המלחמה קמנו מוקדם והיו רעשים מוזרים ואז השליש אמר שנראה לו שאלו פצמ"רים. עד לאותו רגע לא הבנתי מה זה. המשכנו למקום של הזיכויים ובזמן שהשליש נעלם לרגע אמרו לנו לשים אפודים ואפילו עזי תיעד את הרגע שנעצר לפתע כשאלעד השליש הודיע לנו שיש לנו חטופים והרוגים מהגדוד אבל אסור לאף אחד לדבר על זה. אז הבנתי שהכל הופך לאמיתי וחזרנו לשטח אש 150. לא הכרתי כמעט אף אחד אבל זאביק, איך לא, הוא החייל הראשון שהתחברתי אליו וזה כ"כ קל ודרכו הכרתי אותך.גם אביעד הרגיע אותי בשעות הקשות. לא הבנתי מה קורה סביבי וכבר הייתי אמורה לעשות "ירוק בעיניים" כשעוד חיילים מהגדוד ממשיכים להגיע מבתיהם ולבקר את תומר הפצוע אבל הרגע בו הבנתי שזה הכי אמיתי שיש הוא הדרך חזרה הביתה כשעוזי מ"פ מפקדה הוריד אותי באזור המרכז ולא הבנתי איך כולם אדישים כאילו רק אני מודעת למה שהיה שם. <br />אולי בגלל זה אני כ"כ מחוברת לגדוד ומרגישה חלק ממנו ובטוח בגלל החיילים והמפקדים המדהימים שבו שממשיכים להגיע למילואים ופלוגה ג' שמתייצבת למילואים בצורה ראויה להערצה (גם מסייעת והפ"פ שלה בסדר) ויש לציין שהפלוגה כמעט הכפילה את עצמה.<br />תודה לך חיים שגרמת לי לזכור שוב למה אני רוצה להמשיך ולעשות מילואים (גם אם אני לא לוחמת) ולהעריך שוב את החיים ואת חיילי המילואים שברגע האמת מתייצבים ושומרים על המדינה בחירוף נפש.נטליnoreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-882991009023160221.post-18306185158143117242010-07-19T18:00:25.302+03:002010-07-19T18:00:25.302+03:00חיים, כ"כ אמיתי נדמה לרגע כאילו כולנו היינו ש...חיים, כ"כ אמיתי נדמה לרגע כאילו כולנו היינו שם איתך ,מרגש עד דמעות.. פשוט גרמת לי לעצור לשניה ,לסלוח לאלה שלפעמים מכעיסים אותי ולאמר לעצמי עד כמה החיים קדושים ושעלינו לנצלם עד תום....וכמובן תודה לכם חיילי המילואים וחיילי הסדיר שמגנים עלינו בחירוף נפש...<br /><br />מרגש מאד!!!! עזיתAnonymousnoreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-882991009023160221.post-50840083960982987652010-07-15T22:51:33.355+03:002010-07-15T22:51:33.355+03:00אפשר עוד?
הרי זה מה שרובנו מרגישים אבל לא בדיוק יו...אפשר עוד?<br />הרי זה מה שרובנו מרגישים אבל לא בדיוק יודעים איך להוציא את זה.<br /><br />עזי רס"פ ג'Unknownhttps://www.blogger.com/profile/00032223692325780885noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-882991009023160221.post-8095736189504473532010-07-15T08:51:05.084+03:002010-07-15T08:51:05.084+03:00חיימון
החזרתי לי בצ'יק את הבטן המכווצת, את הפח...חיימון<br />החזרתי לי בצ'יק את הבטן המכווצת, את הפחד שהנה נהרגים לי חיילים מול העיניים, את חוסר הוודאות מתי - אם בכלל - אחצה בחזרה את הקו משפיות לנורמליות. <br />אני באמת מסווג את היומיים בין ה- 12 ל- 13 ליולי 2006 בתור פסיכוזה מאורגנת, משותפת, מין טבילה בתופת שמעורבים בה דם, תדהמה, רעשים אלימים וגם קצת הומור שחור. כי בלי הומור כנראה אי אפשר.<br />מתכוון להפיץ את הפוסט הזה כי חשוב שהוא יישמע וחשוב שאנשים ייעשו את הקרוסאובר הזה בין הכותרת בעיתון + תמונה מנוסחת היטב לבין האנשים האמיתיים שהיו שם, והזיעו, ופחדו, ועכשיו - אם יש להם מזל - צריכים גם איכשהו להמשך לחיות את השגרה הזו של חיים-צבא-חיים-צבא.אביעדhttps://www.blogger.com/profile/08024759465481251026noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-882991009023160221.post-81574750405212466652010-07-14T21:53:50.131+03:002010-07-14T21:53:50.131+03:00אמרתי לעצמי: "איזה יופי, חיים כתב פוסט חדש&qu...אמרתי לעצמי: "איזה יופי, חיים כתב פוסט חדש".<br />קראתי ברפרוף את הכותרת, קצת עם הגלילה, ראיתי את אורך הפוסט והכרזתי... נהדר, אכין כוס קפה ואשב לקרוא את הפוסט.<br /><br />חיים.<br /><br />הכוס קפה נותרה מלאה. לא לגמתי לגימה אחת.<br />וגם לא כ"כ בא לי עכשיו כשסיימתי לקרוא.<br /><br />אתה יודע,<br />אני מסכים עם מה שאמרו כמה לפני, אני נרגש מהיכולת שלך לשמור על כל הצדדים החיוביים באישיותך גם ברגעים כאלו של מציאות מתעתעת ובלתי אפשרית אשר אף על פי כן מתרחשת לנגד עיניך.<br /><br />כמו באירועים לאומיים טראומתיים אחרים בחייה של המדינה שלנו (ולעזאזל, אלו מתרחשים בקצב דיי מסחרר) אין איש שלגמרי מנותק. לכל אחד יש סיפור כזה או אחר שקשור. גם לי.<br /><br />מה שמאד ברור לי מתוך מה שכתבת הוא ששמרת את זה בבטן דיי הרבה זמן.<br />טוב ששיתפת. (אני לא ציני, לא מתנחמד וממש לא מהסוג שמנחה קבוצות תמיכה).<br />אני משוכנע שזה יעודד עוד אנשים לשתף ולפרוק את שעל ליבם.<br /><br />החוויות, התובנות והזכרונות שיש מכל מה שמתרחש פה בהקשרים הללו של הצבא והמלחמה המתמשכת על הקיום של המדינה לא יכולים להיתמצת ביום הזיכרון הממלכתי. קצרה היריעה.<br /><br />אני מקווה שפועל יוצא של המחשבה הפרודה אך הקולקטיבית הזו (כל אחד לכיוונו הוא) תייצר ביום מן הימים מחאה אזרחית או תנועות חדשות שיהפכו להנהגה החדשה של המדינה.<br /><br />החלל והנביבות שמאפיינת את מי שבמשך שנים עומדים מאחורי ההגה של מדינת ישראל ביחד עם הניתוק דה-פקטו מההווי של החיים עצמם יחישו את המהלך. כך אני סבור.<br /><br />אני לא קרבי. אבל שירתתי בצבא שירות סטנדרטי ומעניין למדי. מאז אני אזרח. אזרח שומר חוק פשוט.<br /><br />יש מנהיגים אצלנו שמעולם לא חוו את החוויה הזו של להיות אזרח במדינת ישראל. כאלו שהחלו בצבא (גיל 18) עברו לקבע (עד גיל 55+) ונפלטו היישר לפוליטיקה. חלקם מאד בכירים ומקבלים החלטות שמשפיעות על כולם.<br />איזו פרספקטיבה יש להם? איזו הזדהות עם אותו מילואימניק שצריך לעשות ג'אגלינג בין עצמו, ילדיו, מקצועו ובת זוגתו שתחייה?<br />ולעשות את כל זה גם תחת אש?!?<br /><br />לסיום רק אומר ש...<br /><br />נגעת לי ישר בלב עם הסיפור.<br />אל תשב בשקט.Unknownhttps://www.blogger.com/profile/08469656711100931852noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-882991009023160221.post-82273313303052335702010-07-12T23:57:32.628+03:002010-07-12T23:57:32.628+03:00אז גם כאן
אוףףף איזה שחרור אוויר גדול יצא לי בסוף...אז גם כאן<br /> אוףףף איזה שחרור אוויר גדול יצא לי בסוף הקריאה.<br />ואז הבנתי שכמוך לא נשמתי מרגע שהתחלתי לקרוא<br />כל כך אנושי אתה בתוך כל הכאוס הזה.<br />מלחמה זה דבר כל כך מכוער.<br />היכולת להיות חבר ואדם ומפקד וגם עיתונאי הכל ביחד...לא מובן מאליומייקלnoreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-882991009023160221.post-54806420783779598442010-07-12T13:15:05.335+03:002010-07-12T13:15:05.335+03:00הכל חזר אליי בשניות...הכל חזר אליי בשניות...Unknownhttps://www.blogger.com/profile/12630751728334997303noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-882991009023160221.post-65433254341862910672010-07-10T08:03:46.586+03:002010-07-10T08:03:46.586+03:00חיים,
יושבת בעבודה.. מגינה על השמיים, אלק. ובוכה....חיים,<br /><br />יושבת בעבודה.. מגינה על השמיים, אלק. ובוכה.<br /><br />פשוט בהלם מזה שיורדות לי דמעות פתאום... <br /><br />תודה איש יקר, שאתה מביא למוח שלי את המראות, את הצלילים והריחות של מה שעבר עליך.Hotmesshttps://www.blogger.com/profile/07058534387140378972noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-882991009023160221.post-12358075355364441052010-07-10T00:12:45.161+03:002010-07-10T00:12:45.161+03:00אחרי שקראתי את הפוסט הזה אתמול, בשתיים וחצי בלילה...אחרי שקראתי את הפוסט הזה אתמול, בשתיים וחצי בלילה, הלכתי למיטה, והיה לי כל כך קשה להירדם... המחשבות על הימים ההם, על השקט הנפיץ של הצפון, שהתערער ברגע, על הימים שבאו לאחר מכן, על השגרה שהתהפכה לנו, על החברים שאיבדנו. אני לא זוכרת ימים שבהם דאגתי כל כך, כמו אז. <br /><br />גם כשהיינו חיילים, וכל החבר'ה היו שם בפנים, ואנחנו ישבנו ב"סאסא", שזה היה הכינוי שלנו ל... See Moreפילבוקס המסריח שבו ישנו בכניסה למצפה מתת, לא דאגנו כל כך. היינו בסוג של אופוריה. <br /><br />גם כשהלכתם לנו באמצע שנה ב' של הלימודים למילואים של חודש, וכל מגן שאול המתה מילואימניקים וסדירניקים שנכנסו מכאן לג'נין. לא חשבנו שתחזרו לנו כאלה פגועים, ממבצע בשטחים. <br /><br />רק במלחמת לבנון השנייה, הבנתי, באמת, דאגה מהי. המציאות סביב מי שחי כאן בצפון, היתה מעוותת לגמרי. טילים בחצר האחורית של הבית. נסיעה ליום עבודה בחיפה או בעפולה, נקטעת באמצע, ואתה מוצא את עצמך שוכב בתעלה בצד הדרך עד שיסתיים המטח. בילוי קיץ שגרתי בבריכה, מסתיים ביציאה הסטרית מהמים, של אמהות עם ילדים על הידיים. המחשבה על האחיינים שלי, שישנים כמעט חודשיים ימים בממ"ד, ואביהם במילואים. סף החרדה היה בשיאו, והמחשבה על החברים שהתגייסו למילואים, ועל מה הם עוברים שם, היתה בלתי נסבלת. אין שום צדק באבדן ההוא. של המלחמה המיותרת ההיא.מאיה Bhttps://www.blogger.com/profile/04388237982371199284noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-882991009023160221.post-76577599099490002742010-07-08T18:30:45.850+03:002010-07-08T18:30:45.850+03:00חיים,
זה יהיה אחד הפרקים באוטוביוגרפיה שלך.
ההיסט...חיים, <br />זה יהיה אחד הפרקים באוטוביוגרפיה שלך.<br />ההיסטוריה וכמובן האקטואליה של המדינה הזו הופכת אותנו לסופרים ועיתונאים בעל כורחנו ממש, ואתה עושה זאת על הצד הטוב - והמעניין ביותר.<br />לא הייתי קרבי, לא הייתי בלבנון. אבל באמת נראה לי שבישראל שומעים פחות מדי את קולו של המילואימניק הקרבי, בכל דבר.<br />הוא אכפתי, אבל נואש משהו, חיוך מריר, ציני, לא מאמין איך נואמים בשמו גדולי האומה, אבל יודע טוב מהכל את כל ההיבטים של החיים בישראל. הוא, שטעם את האזרחות, וטעם גם את הקרב, הוא ידע טוב יותר מכולם לנווט את המדינה הזו, הרבה יותר מכל הננרלים שאף פסיכיאטר לא יצליח להוציא מהם את הדיסוננס הקוגניטיבי הצבאי שנוצר אצלם אחרי 30 שנה.Unknownhttps://www.blogger.com/profile/01708868509976027958noreply@blogger.com