יום שלישי, 28 ביוני 2011

עופו לי מעגלת הסופר!

שיישרף האיזון הקדוש.


אין אצלי בבית מוצרים מהתנחלויות. אני לא קונה בייגלה של בייגל בייגל, ואני לא קונה סודה של סודה קלאב, ואף בקבוק של יקב ברקן לא נפתח אצלי בבית עד שהם עברו לאזור התעשייה בחולדה.


אין אצלי מוצרים שיוצרו בהתנחלויות כי זו הדרך שלי להימנע מלתמוך באנשים שפועלים, לפי מיטב הבנתי, כנגד האינטרס של מדינת ישראל ושלי. מבחינתי, ההיגיון הוא פשוט - אם לא תהיה למתנחלים פרנסה, הם יאלצו להגר לישראל ואז יהיו פחות מתנחלים, מה שלעניות דעתי ולתפישתי יקרב את השלום במזרח התיכון.


קשה לתייג אותי בתור שמאלן קיצוני. אני מתנגד חריף להשתמטות וסירובי פקודה "מטעמי מצפון", כי לתפישתי שינוי במדיניות הממשלה עושים דרך הקלפיות ולא דרך מעשים פרטיזניים של יחידים. אני גם לא ממש מתנגד לגדר ההפרדה - אני פשוט חושב שצריך לבנות אותה על הקו הירוק ולא תוך כדי השתלטות על שטחים של הפלשתינים כדי שלמתנחלים יהיה עוד מקום לשים וילות שהמסים שלי מסבסדים בזמן שממשלת ישראל לא נוקפת אצבע כדי שהמשפחה שלי תוכל לרכוש דירה פה, בישראל.


אני גם תורם את חלקי, מוזר ככל שזה נשמע, לכיבוש - מדי שנה אני יוצא לחודש מילואים שמתבצעים בדרך כלל בגדה המערבית בשמירה צמודה על מתנחלים, שמירה שהמשפחה שלי בירושלים (לא המקום הכי שליו בפלשתינה-א"י) לא זוכה לו. למעשה, בחודש אוגוסט הקרוב אצא לחודש מילואים בנווה צוף, כדי לשמור על בתי המידות של אלו שרוצים לעבוד בגוש דן אבל לא לשלם על הבתים כמו שמשלמים במרכז.


בגלל שהדעה שלי נמצאת במיעוט, והבחירות האחרונות הוכיחו זאת מעל לכל ספק - 3.5 מכל 5 ישראלים הצביעו ליכוד וימינה - ובגלל שאני מתנגד לסירובי חוק לסוגיהם, כאמור, נותרתי רק עם מחאה אחת כנגד ההתנחלויות והמתנחלים: לא לקנות מהם.


לא לפרנס אותם.


לא לסייע להם לממן עוד ועוד אשקוביות שיוצבו במאחזים לא חוקיים, שבאופן פלאי ולמרות שישראל באופן רשמי לא מאבטחת - יקבלו מיד פילבוקס עם כוח צה"לי שישמור עליהם.


לא מסכים לשלם על זה. לא מסכים.


אז כשהילדות רוצות חלבה, קונים להן משהו שהוא לא אחווה, כי אחווה מייצרים בברקן. אני מעדיף לקנות כחול לבן על לקנות משהו שמגיע מהשטחים, ממש כמו שאני מעדיף תמיד לקנות מוצרים שהם תוצרת הארץ ולא דברים מחו"ל.


ככה זה. זו זכותי, וכמו שאני רואה את זה זו גם חובתי, שלא לממן אידאולוגיה שמבחינתי היא הרסנית. כמו שאני רואה את זה, בכל פעם שאני מעדיף מוצר ישראלי על מוצר שמגיע מהשטחים מדובר בהצלחה כפולה: גם לא מימנתי את בעל ההון המתנחל, וגם סייעתי למתחרה הישראלי שלו (שאשכרה מייצר בישראל ומעסיק פועלים ישראלים שמשלמים מסים לישראל ומהמסים שלהם ממשלת ישראל בונה דברים עבור הישראלים).


אבל היום הכנסת החליטה שלהחרים מוצרים מההתנחלויות זה לא חוקי. 


החוק האווילי שנקרא "חוק איסור הטלת חרם" קובע שאם אקרא לאנשים לעשות כמוני, ופשוט להימנע מלרכוש מוצרים שמיוצרים בגדה המערבית - אהפוך לפושע. בית המשפט יוכל להטיל עליי קנס של 30,000 שקלים כי לא קניתי בייגלה של בייגל בייגל, ואם יזמתי את החרם על סודה קלאב - דיני יהיה כפל קנס. בשני המקרים, אגב, אם בעל ההון המתנחל יטען שנגרם לו נזק יוכל בית המשפט להחליט שמעבר לקנס עליי לפצות את הגביר מהגדה על הנזק שנגרם לו כתוצאה מאי קניית המוצר שלו.




בדברי ההסבר כותבים הח"כים שהציעו את הצעת חוק איסור חרם, כי "הנחת היסוד היא שאזרח או תושב המדינה לא יקרא להטלת חרם על ארצו שלו או על בעלות בריתה. הנחה זו הופרכה ככל שהדברים אמורים באזרחי ותושבי ישראל. אם ארה"ב מגינה בחוק על ידידותיה, קל וחומר שלישראל קיימת החובה והזכות להגן 
בחוק עליה ועל אזרחיה."


סליחה שאני מציק לכבודם בשאלה - אבל מה קרה לחופש הביטוי? מה קרה לחופש הקניין? ומה לעזאזל ההבדל בין חרם שלי על מוצרי ההתנחלויות לבין החרם שעושים על הקוטג' של תנובה? הרי גם תנובה היא מוצר ישראלי!




אם מחר תבחר הקשת הדמוקרטית המזרחית להטיל חרם על מוצרים מהקיבוצים על רקע קיפוח ערי הפיתוח במשך ששה עשורים, האם לא נראה בכך כמחאה לגיטימית - בין אם נסכים לה ובין אם לאו? אם בשבוע הבא יחליטו מתנחלים להטיל חרם כלכלי על איקאה כי היא לא מסכימה לרכוש מוצרים מהגדה, האם לא נראה בכך מעורבות פוליטית מבורכת, גם אם איננו ימנים? אם אחרי המשט הבא יחליטו אזרחי ישראל להתייצב כאיש אחד ולהטיל חרם על מוצרים טורקיים, האם חברי הכנסת אקוניס, אלקין, דליה איציק, אלכס מילר ושאר המחוקקים שחתומים על הצעת החוק הזו יעמדו על הרגליים האחוריות ויסבירו לנו שחרם זה אסור???

בוודאי שלא.


הרי החוק נועד להגן רק על המתנחלים. הרי הם מעל החוק - וכשהם מוצאים עצמם בסירה אחת איתנו, הישראלים, מיד ירוצו הח"כים מימין לתקן את המעוות. הרי המתנחלים הם בבת עינה של ממשלת ישראל.


בואו נבהיר משהו - אם החוק האווילי הזה, חוק סתימת הפיות התשע"א, יעבור בקריאה שלישית יש לי כוונה להפר אותו תחת כל עץ רענן, ובכל מרכול ברחבי ישראל. הגיע הזמן שהממשלה והכנסת יבינו שהם לא מוזמנים לעגלת הקניות שלי. 


עופו לי מעגלת הסופר, קיבינימט!


מדובר בצורת המחאה הלגיטימית ביותר - מחאה כלכלית. אין ממנה נפגעים בנפש, אין הרוגים ואין פצועים. יש רק בעלי הון שעברו לגדה כדי ליהנות מהטבות מפליגות שהמדינה נותנת להם - על חשבוני! - שייפגעו בכיס. בשורת הרווח.


זו מחאה בצורתה הטהורה ביותר. הפציפיסטית ביותר. 


היעילה ביותר.


יש דבר אחד מעודד בהצעת החוק הזו - החרם עובד. יש יותר ויותר אנשים כמוני, ישראלים ציונים מהמיינסטרים, שלא קונים מוצרים מהגדה. יש לזה גם הוכחות: מוליטלוק אמורים לעבור ארצה עוד השנה. יקבי ברקן כבר העבירו את הייצור שלהם לישראל, וכך גם עוד עשרות חברות שמבינות שההטבות שהן מקבלות במס, מתבטלות על ידי העובדה שהן פשוט מוכרות הרבה פחות לנו, ולמדינות שמעבר לים.


עוד מאמץ קטן של כולנו, עוד כמה בחירות נכונות על המדף בסופר - וכל הדליה איציקים, ואריה אלדדים וזאב אלקינים ושאר אנשים הזויים שיזמו את הצעת החוק הזאת יישארו עם חוק שלא שווה שום דבר. 


איך אשתי אמרה, כשסיפרתי לה על החוק? מה הם יעשו - ירדפו אחרינו בסופר?


אני קונה כחול לבן.


אני קונה תוצרת ישראל.


ישראלי אמיתי, לא קונה תוצרת מפלסטין.

יום חמישי, 23 ביוני 2011

עבודה זרה

הבוקר התייצבתי כמו כל בוקר בתחנת האוטובוס ברחוב כובשי קטמון, ליד הבית שלי בירושלים, וחיכיתי לקו 13 שיסיע אותי דרך מרכז העיר לתחנה המרכזית.

משעמם בבוקר כשמחכים לאוטובוס, אז תמיד אני שומע מוזיקה באוזניות, ומסתכל על הסביבה. אתם יודעים איך זה.  סתם בוהה.

ליד התחנה יש עמוד חשמל, ועליו מודעה בעברית ובאנגלית - כמקובל בשכונה שלא מעט מתושביה הם בעצם כל מיני דתיים אמריקנים יהודים שבאו לפה לתקופה קצרה. ברוס, הבחור שפרסם את המודעה, מציע לצבוע את הבית כולו ב- 1500 ש"ח. הוא מדגיש במודעה, בפונטים של "בולד", שיש לו צוות אחראי, מנוסה, ומדובר ב"עבודה עברית בלבד".

האמת? מזמן התרגלתי לביטוי הזה בירושלים. מכל פינה ניבטות המודעות שמדגישות שמדובר ב"עבודה עברית". יש פה תחנות מוניות שעל השלט שעל הגג של הרכבים מדגישות שיש להן "נהגים יהודים בלבד". יש בעיר הזו אלוהים-יודע-כמה רכבי הובלה שעליהם מודגש "עבודה עברית".

בפעם הראשונה שנתקלתי בביטוי הזה בעיר שאלתי במה מדובר - ואז הסבירו לי. עבודה עברית זה אומר שמדובר בבית עסק, נותן שירותים או מעסיק שמסרב להעסיק מי שאינו יהודי. מישהו שגאה בכך שאצלו אפשר לעבוד רק אם אתה משתייך לדת ולגזע הנכונים. מישהו שיסרב לקחת לעבודה אדם רק בגלל השתייכותו האתנית.

מישהו גזען במובן הכי פשוט. המובן הפיזי. האתני.

הנאצי.

בהתחלה, כשהגל העכור הזה התחיל לשטוף את ירושלים, המודעות האלה היו מתפרסמות רק בשכונות החרדיות-אשכנזיות (מדובר באוכלוסיה הימנית והאנטי-ערבית ביותר בישראל. כהניסטים פראיירים לידם). אחר כך זה התפשט בסלאמס של ירושלים. ועכשיו זה כבר מתפרסם בגלוי גם בשכונה שלי, קטמון הישנה - שכונת האצולה של הכיפות הסרוגות. השכונה של האינטליגנציה שמצביעה מפד"ל ואיחוד לאומי. זו כבר לא איזו תנועת שוליים של גזענים חשוכים. 

זה הפך לדבר לגיטימי, שמפרסמים בראש חוצות. 

עבודה עברית.

כשחזרתי הביתה פתאום שמתי לב שכמעט על כל עמוד בעיר יש איזו פרסומת של "עבודה עברית". כתבתי על זה בפייסבוק שלי, ונועה שלחה לי לינק שזעזע אותי סופית - מסתבר שאפילו בדפי זהב יש סיווג כזה. כן כן, בדפי זהב יש סיווג של "עבודה עברית".

חפשו באתר שלהם, ותגלו שיש עשרות בתי עסק  (רובם - לא מפתיע, באזור ירושלים) שגאוותם יוצאת על כך שהם מפלים עובדים על רקע השתייכותם הדתית-גזעית.

ואם חברה צרפתית הייתה אומרת בגלוי שהיא לא מעסיקה צרפתים יהודים אלא רק צרפתים קתולים, מה היינו אומרים? האם היינו מקבלים זאת? האם השר יולי אדלשטיין שקיבל את הג'וב של להיות אחראי על התפוצות לא היה מוציא מיד שורת מכתבים בתפוצת נאט"ו (שר תפוצות, אחרי הכל) שבו הוא דורש מממשלת צרפת לחסל את התופעה הגזענית הזאת? האם לא היו מזמנים את שגריר צרפת לבירור אם בדפי זהב הצרפתי היה מופיע סיווג "עבודה צרפתית"?

חברות וחברים - יש בינינו נאצים, ואותנו זה לא מטריד. אנחנו לא מתייחסים לזה כי זה לא מעניין אותנו. כי הפכנו לאדישים. כי הפכנו להיות הגרמנים בשנת 1932 - אנחנו רואים את עליית הנאצים ואומרים לעצמנו ש"אצלנו זה לא יקרה". ואם איזה ערבי לא מוצא עבודה זו לא בעיה שלנו. לנו יש מספיק דאגות משלנו, אחרי הכל.

והרי יש לנו אחלה תירוץ כדי למרק את המצפון. אני מת עליו. תמיד כשתעשו השוואה בין הנאצים לבין ישראל בהקשר של היחס שלנו כלפי מיעוטים - וזה בהנחה שלא יצעקו עליכם על כך שבכלל העזתם להשוות בין הצוררים לבין העם הנבחר - יגידו לכם שיש הבדל עצום בין גילוי אנטישמיות כלפי יהודים באירופה לבין גילוי אנטישמיות של יהודים כלפי ערבים:

"היהודים לא עושים פיגועים באירופאים, והערבים עושים פיגועים ביהודים". 

הערבים. 

כל הערבים.

כשמישהו ימצא לי את ההבדל המהותי בין המשפט הזה לבין הטקסט המופלא של גבלס בסרט "היהודי הנצחי" לגבי היותם של היהודים, כל היהודים, מפיצי מחלות ותתי אדם שמנסים להרוס את הגרמנים, אתן לו פרס.

וזו לא רק שנאת ערבים בירושלים - בדרום תל אביב פועלת מיליציה של ממש, בהנחיית ברוך מרזל, שמטרידה את העובדים הזרים, הופכת להם את החנויות ומטילה עליהם מורא. ואותנו זה לא מעניין, כי זו בעיה של הכושים מדרום תל אביב, לא שלנו. 

תתעוררו כבר, למען השם!

אם לא נקום ונילחם על המדינה שלנו נגד הנאצים האלה, הגזענים שהורסים כל חלקה טובה - לא תהיה לנו מדינה!

אני גאה ומתרגש כל פעם כשלא מעטים מהקוראים מפיצים את הפוסטים שלי בטוויטר ובפייסבוק, אבל הנה ניחוש לא ממש אמיץ: את הפוסט הזה יפיצו רק השמאלנים שבינינו. הימנים המתונים, תומכי הליכוד שעבורם ז'בוטינסקי הוא באמת מורה דרך ולא רחוב עם הרבה פקקי תנועה ברמת גן, דווקא לא יחלקו את הפוסט הזה עם חבריהם.

בסתר ליבם, הם יסכימו עם כל מילה. חלקם, אפילו בעלי תפקידים בתנועת הליכוד, ישלחו לי סמס או מייל שבו יכתבו שהם מסכימים לגמרי. אשאל אותם אם הם מתכוונים להפיץ את המסר הזה, והם ישיבו לי שהם "לא יכולים", כי "יפרקו אותם".

וזה הכי מפחיד. 

כשהימין המתון נכנע לימין הקיצוני, כשהשמאל קטן מכדי לתפוס את השלטון - זה בדיוק המצב של רפובליקת ויימאר בראשית שנות השלושים של המאה הקודמת. זה הרגע בו היטלר הפך למנהיג הימין, וסילק את הסוציאל דמוקרטים מהשלטון.

חברים, אנחנו בברלין בשנת 1932. עוד רגע, אם לא נתעשת, תתחיל שנת 1933 והנאצים יעלו לשלטון.

מה קורה הלאה, כולנו למדנו בשיעורי ההיסטוריה.

עבודה עברית? זו עבודה זרה!

אלוהים אדירים. תתעוררו! 

בבקשה תתעוררו... לפני שיהיה מאוחר מדי.

יום שבת, 18 ביוני 2011

בוקר טוב ישראל

אזהרה: יש סיכוי לא רע, אפילו סיכוי טוב, שתעלבו עד סוף הפוסט הזה. אני יודע שלעולם אסור לכותב להעליב את הקוראים שלו, אבל יש שלב שבו אדם חייב לומר מילים קשות ולא נעימות ולו רק כדי לפקוח את עיניי העיוורים כך שיראו מה שקורה סביבם.


בואו נתחיל מההתחלה: רוב אזרחי ישראל, רובם המוחלט והבלתי ניתן לערעור, הם בורים מרצון. מעטים ויחידי סגולה, מהימין מהשמאל ומהמרכז הם לא בורים. מעטים עוד יותר הם אנשים חושבים ממש, כאלו שלא מחכים שילעסו בשבילם את המידע, יעבדו אותו ויעבירו אליהם אלא אשכרה אנשים שמפעילים את הראש ועושים אחד ועוד אחד ויוצא להם שניים.


תנסו להיזכר בבחירות האחרונות. עמדתם בקלפי. המון פתקים, רובם עם כל מיני אותיות שבכלל לא אומרות לאף אחד כלום. פתקים אחרים שראיתם שם, כמו "אמת" ו"מחל" למשל, אפילו הסבים שלנו כבר הכירו. שאלתם את עצמכם בימים שלפני כן למי תצביעו. לבני אומרת שתעשה שלום. ביבי אומר שילחם ולא יוותר למען ישראל. ברק מבטיח שיהיה שר ביטחון וידאג לכם.


מי ינצח את האיראנים? מי יעשה שלום עם הערבים? מי ידאג "לעתיד ילדינו"?


והצבעתם מה שהצבעתם, כי אתם אזרחים רציניים, שנוטלים חלק במשחק הדמוקרטי בניגוד לכמעט 40% מהציבור שרק מתבכיינים ומתלוננים אבל לא עושים את הפעולה הפשוטה של להחליט מי הם רוצים שינהל להם את החיים כי "אין למי להצביע" או כי "כולם אותו דבר".


(הערת המחבר: אין לי גרם של כבוד כלפי כאלו שלא מצביעים ו/או שמים פתק לבן - שכלל לא סופרים אותו! - מי שלא משתתף במשחק, אין לו זכות להתלונן על תוצאותיו. היחידים שלא מצביעים ואני מסכים לכבד הם כאלו שנשבעים שישתקו לחלוטין לגבי המתרחש במדינה עד הבחירות הבאות). 


ובכל זאת, כמו אחיכם הישראלים, גם אתם (וגם אני, אל חשש) טיפשים. בורים. אהבלים גמורים שמחפשים את המטבע מתחת לפנס היחיד שיש ברחוב הכי חשוך בעולם.


תסתכלו מסביבכם. רואים את מה שיש מסביב? קוראים לזה מציאות. קוראים לזה היומיום שלכם. ואם תחפשו טוב טוב טוב לא תמצאו בה אפילו טיל איראני אחד. הערבים היחידים שאתם פוגשים אלא אם אתם במילואים או מתנחלים, הם אזרחים ישראלים - כאלו שתהליך השלום ממש לא נעשה מולם וממש לא קשור אליהם. כל הנושאים שדיברו אתכם עליהם בבחירות רלבנטיים לחיים היומיומיים שלכם בערך כמו רעידת אדמה קלה באמצע אנטרקטיקה. 


אבל מה יש סביבכם באמת? 


מה הדבר היחיד שאשכרה משפיע על החיים שלכם ואף אחד לא מדבר עליו?


כסף.


כן כן, כסף - או יותר נכון: היעדרו של כסף.


נכון שאין לכם כסף לקנות דירה? נכון שהמחירים בסופרמרקט נוסקים כל הזמן? נכון שאתם משלמים הון תועפות על דלק? נכון שהמשכורת שלכם לא עולה במקביל לעליות המחיר ואתם יכולים לקנות הרבה פחות בסכום שאתם מרוויחים?


אז קוראים לזה כלכלה.


וזה הנושא האחרון שמדברים עליו בישראל.


באופן מסורתי, כשהמצב הפנימי והכלכלי במדינות ערב מתדרדר, הדיקטטור התורן מלבה את השנאה כלפי ישראל. דוגמה מהשבועות האחרונים: אסד מרגיש שהכסא שלו מתנדנד? אחלה. אז הוא שולח אזרחים להתעמת עם הציונים מדרום מערב ביום הנכבה, ויום הנכסה, ויום הלא יודע מה - העיקר שההמונים בדמשק יקפידו לשנוא את היהודים הכלבים יותר ממה שהם שונאים אותו. העיקר שההמונים לא ישימו לב למשטר הרקוב והמושחת שלו, ואת הזעם האצור בהם שיפנו כלפי הזרים. אלו שמעבר לגבול.


ככה זה ערבים, אתם אומרים לעצמכם, ומהנהנים בהסכמה. כבר עשרות שנים שזה ככה.


ואני שואל אתכם, חברות וחברים - במה אנחנו שונים מהם?


בכלום.


ואסביר בקצרה:


הרי הסיכוי שלכם להיות באוברדרפט ולשקוע בחובות גבוה במיליון אחוזים פחות או יותר מהסיכוי שלכם להיות בשכונה שיש בה פיגוע, לא כל שכן בפיגוע עצמו - אבל ממה אתם מודאגים יותר כשאתם מצביעים?


הרי הסיכוי שלכם להיפגע מטיל גרעיני איראני נמוך באיזה מיליארד אחוז מהסיכוי שלעולם לא תצליחו לקנות דירה בלי סיוע מאסיבי מההורים - אבל על מה אתם מדברים יותר בשולחן בליל שבת לפני בחירות?


הרי הסיכוי שהמחירים של מוצרי החלב, והדלק, והעוף, והלא-יודע-מה-עוד ימשיכו להאמיר גבוה בטריליון אחוז מהסיכוי שאי פעם מישהו יירה עליכם או שתשתתפו בקרב כלשהו ושהשלום ישפיע עליכם - אבל על מה מדברות אתכם כמעט כל המפלגות רגע לפני שהולכים לקלפי?


הערבים. האיראנים. הפלשתינים. השלום. המלחמה. מנהיג חזק. מנהיג חלש.


הכל, רק לא על מה שמשפיע על החיים שלכם יותר מכל:


הכל, רק לא על הכסף שלכם. על הכלכלה. על הפרנסה. על הבית. על האוכל.


ואנחנו, טיפשים מטופשים שכמותנו, ממשיכים לאכול את הלוקש הזה פעם אחר פעם, ומתמרמרים אחר כך כשמחיר הקוטג' עולה - אבל עוד לא שמעתי ימני ממורמר אחד אומר שבגלל המחירים בסופר הוא לא יצביע שוב לביבי (כי מישהו צריך לחסום את האיראנים ולהראות לערבים מאיפה משתין הדג!) ועוד לא שמעתי על שמאלן אחד שיצביע למפלגה שאינה יונית מבחינה מדינית בגלל המצע הכלכלי שלה (כי צריך לעשות שלום ולהפסיק את הכיבוש!)


והנה התוצאה: פעם אחר פעם אנחנו מצביעים למפלגות הלא נכונות, מהסיבות הלא נכונות, כי אין לנו שום רצון להתעמק ולשאול את עצמנו אחת ולתמיד מה חשוב לנו. כי אין לנו חשק לטרוח לקרוא את מצע המפלגות - לעזאזל, בשתי מערכות הבחירות האחרונות המפלגה הגדולה ביותר היא קדימה, מפלגה שמעולם לא טרחה לכתוב מצע! הבנתם את זה?! מפלגה שמעולם לא ניסחה לעצמה מה העמדות שלה זוכה להכי הרבה קולות! מה זה אומר עלינו?!


הגיע הזמן שנצא מההלם שלנו. שנסיט עיניים מהבהייה הקולקטיבית בפרצופים החנוטים בחליפות ושמלות עסקים שניבטים אלינו מהמסך של חדשות ערוץ 2 כשהם נואמים בכנסת או באיזו עצרת פוליטית. 


הגיע הזמן להתחיל להפעיל את הראש.


יש משפט שהאמריקנים אוהבים להשתמש בו: זו הכלכלה, טמבל.


תפסיקו כבר להתבכיין על המחירים של הקוטג' והדלק, ופשוט תצביעו הפוך ממי שמעלה את המחירים. תפסיקו לחשוב כל הזמן על האיראנים והערבים ותתחילו לחשוב על הישראלים. על עצמכם.


על המקרר שיקר הרבה יותר למלא. על האוטו שפתאום חושבים על כל קילומטר שעושים ולא מסיבות של איכות הסביבה. על המשכורת שלא מספיקה לכלום. על הפס הקטן והמאוזן שמופיע ליד מספר בצבע אדום בחשבון הבנק שלכם. על אלפי השקלים שאתם משלמים לגן למרות שאמור להיות חינוך חינם מגיל שלוש לפי חוק. על הקוטג', והגבינה הצהובה, ונוזל הכביסה, וחשבון המים המנופח.


כשתחשבו על הדברים האלה במקום לחשוב על צנטרפוגות באיראן או על חלוקת ירושלים כן או לא, תצביעו לשם שינוי עבור אנשים שלא ידפקו אתכם.


זו הכלכלה, טמבל.


כל השאר זה לא יותר ממסך עשן. 


יאללה, תתעוררו כבר. תתחילו לשאול את הפוליטיקאים אילו פתרונות הם מציעים לחשבון הבנק שלכם או לדיור שלכם במקום לשאול אותם מה הפתרון שהם מציעים לסכסוכים בני מאה שנה. תתחילו לשאול את המפלגות מה הן מציעות כדי לשפר את החיים שלכם, ולא את מצבה הגיאופוליטי של ישראל. תתחילו לשאול איפה הצמיחה הזאת שכל הזמן מדברים עליה, ולמה זה לא מורגש אצלכם, אלא רק אצל תשובה וסטנלי פישר.


תתחילו לשאול.


תתחילו להתעניין.


רוב האנשים במדינה הזאת הם אנשים משכילים. לרוב המוחלט יש תעודת בגרות,. לאחוז גדול יש תואר אקדמי. בואו נוכיח שמעבר להשכלה יש לנו גם שכל.


זו הכלכלה. תמיד הכלכלה.


ואיך אומר ההוא שאוהב את בעלי ההון? שלא יעבדו עליכם.

יום שבת, 11 ביוני 2011

ליערה

יערונת,


את ישנה עכשיו. נרדמת לפני כמה דקות. אני רוצה לספר לך כמה דברים שאולי כשתהיי גדולה יותר תביני יותר טוב.


בואי נתחיל מוידוי: בכל בוקר שבת, כשאת באה למיטה ואומרת לי "אבא, קום!" אני נורא מתבאס. אין לך מושג כמה קשה לי להתעורר, ולנסות לגייס את כל החביבות שאין בי כדי לא להתעצבן על התינוקת שלי שהעירה אותי באמצע איזה חלום.


ואז אני מתנודד למטבח, מכין לך מיץ בבקבוק, ונשכב לידך על הספה בזמן שאת בוהה ברעש הלבן של ערוץ הופ.


אבל זה רק לפעמים, בונבון... בדרך כלל אני מספיק ערני להסתכל עליך כמו שצריך.


נולדת כתוצאה ממה שהצבא היה מגדיר כ"תקלה מבצעית". לא ממש היית מתוכננת. אחותך הייתה בת שנה וצ'ופצ'יק כשנוצרת. אני זוכר כשאמא עשתה את בדיקת ההריון. היינו... היינו קצת בהלם. מיכל בקושי התחילה ללכת, סוף סוף למדה לישון כמו שצריך בלילה ואז - בום! - עוד הריון.


וככל שאמא הלכה ותפחה (רק בבטן!!!), אני כל הזמן שאלתי את עצמי איך יהיה לי מקום בשבילך בלב. איך תכנסי שם, כשהוא כבר מלא עם אמא ועם מיכל. לא ידעתי איך את תהיי. אם אתן לך מספיק תשומת לב. לא ידעתי איך אפשר בכלל להכיל עוד מישהו במשפחה הקטנה שהיינו.


אומרים שהלב הוא בגודל של האגרוף, פחות או יותר.


זה קשקוש מתוקה שלי.


האגרוף שלי לא גדל כשנולדת, אבל הלב שלי התרחב עד כדי כך שהוא צובט לי עכשיו, כשאני חושב עליך. עד כדי כך שהוא כואב כשאני יודע שבחדר ליד את שוכבת לך מחובקת עם יפית - הבובה הכי מכוערת צפונית לאנטרקטיקה - ושאת פה. ושאת שלנו.


לראות אותך גדלה מיום ליום זה מדהים. מילה ראשונה בגיל עשרה חודשים ומאז לא הסתכלת אחורה. את כבר מכירה את כל הצבעים, ומציירת בתוך הקווים, ועושה ניסיונות לרוץ "על באמת", ולא מבינה שעם הגנים שקיבלת מאבא ואמא שלך כנראה שיוסיין בולט כבר לא תהיי.


ואת אוהבת שמקריאים לך סיפורים, ומתה על משחקים, ומשחקת כל כך יפה עם אחותך.


יש לך צחוק מתגלגל שהורס אותי. את הרי יודעת שעם החיוך שלך ואיזה חיבוק קטן תקבלי ממני כל מה שתרצי. לעזאזל, עזבי את החיבוק. חיוך - ואני גמור. נכון אמרתי לך שאני מתבאס כשאת מעירה אותי בשבת בבוקר? תעירי ממי. תעירי כמה שאת רוצה. מיליון השכמות לא יבטלו חיבוק ונשיקה אחד איתך, או "אף לאף" שאנחנו אוהבים לעשות. את זה אני יודע כשאני מסתכל עליך באמת.


לפני כמה דקות באת לסלון. קראת לי.


הסתובבתי והתכוונתי לכעוס - זמן שינה הוא זמן שינה! לא קמים מהמיטה אחרי שאמרנו לילה טוב!


"מה את עושה פה?" שאלתי


"מיכלי אמרה שהיא מפחדת שיבוא אריה", את ענית לי "בוא לחבק אותה".


כמעט ירדו לי דמעות. איזה בובה את. בכלל לא קמת בשבילך. אשכרה קמת מהמיטה כדי להגיד לי שאחותך סיפרה לך בשקט שהיא מפחדת. כי דאגת לה. כי את כל כולך לב אחד גדול ארוז בתוך 78 ס"מ על עשרה קילו.


את התקלה הכי טובה שקרתה לי בחיים. את מצליחה לרגש אותי כל פעם מחדש. לפורר את כל הציניות ולמוסס את כל הפוזה.


את ממיסה אותי.


ואני? אני לא מפסיק לחשוב איזה מזל יש לי שלפעמים יש תקלות מבצעיות. איזה מזל יש לי שנולדת. איזה כיף לי ולאמא שאת שלנו.


בובי - אני כל כך אוהב אותך. כל כך כל כך!


נולדת ב - 12/06/2009 בשעה 07:07. את בת שנתיים, ומספרת את זה בגאווה לכל מי שמסכים לשמוע. את מספרת שאת גדולה, וכשאני קורא לך תינוקת את אומרת לי שאת לא תינוקת, וכועסת עליי - הרי גיל שנתיים זה כבר גיל רציני!


אבל לא יעזור לך, תינוקת מהממת שלי. אני אמשיך לקרוא לך ככה גם כשתגדלי אפילו עוד.


אין מצב שהלב והאגרוף הם באמת באותו גודל.


אוף, כמה שאני אוהב אותך. אוהב!


עם לב שגדול פי מיליון מהאגרוף הכי גדול שאני יכול לחשוב עליו.


יום הולדת שמח מתוקה.


אני מת לראות מה יקרה איתך הלאה. אני מתרגש כל פעם כשאני רואה איך את מגלה עוד חלקים מהעולם וצוברת עוד חוויות.


את מרגשת אותי. אני לא יכול לכתוב לך יותר. המסך הופך למשהו מטושטש דרך דמעות הגאווה שיורדות מהעיניים.


תישני הלילה טוב, קטנה. מחר תהיי בת שנתיים. מחרתיים כבר תכבשי את העולם. 


תישני.


אני פה, בחדר ליד, שומר עליך. חושב עליך.


אוהב אותך.

יום שישי, 3 ביוני 2011

סיפור שאין בו חן ואין בו חסד

א' ואני גדלנו ביחד בראשון. היינו ביחד בגן של שרית, ובטרום חובה של דליה וגן חובה של צפרירה. עלינו ביחד לכיתה א'. למדנו באותה כיתה עד כיתה ג', ואז עזבתי לשכבה אחרת.


הוא מהאנשים האלה שאני מדבר איתם פעמיים-שלוש בשנה. לא יותר. אלה שאתה מתקשר אליהם להגיד שנה טובה בראש השנה, וחג שמח בפסח, ומדברים עוד פעם אחת מתישהו כדי לשמור על קשר, כי על כמה אנשים אתה יכול להגיד שאתה מכיר אותם מהתקופה ששניכם הייתם עם חיתולים? עם אנשים כאלה שומרים על קשר גם אם מסלולי החיים שלכם שונים לגמרי.


ולו יש ילדים, וגם לי. והאמהות שלנו עדיין מדברות פעם בכמה זמן.


זו הייתה שכונה מאוד הומוגנית. האחים הגדולים שלנו היו הילדים של חורף 73. אנחנו, "הגל השני", נולדנו בסוף שנות ה- 70, לתוך עידן בגין. כמעט לכולם היו שני ילדים. ההורים של רובנו היו כאלו שעלו ארצה בסוף שנות החמישים ותחילת השישים.


וגם נ', כמונו, היה כזה.


הוא היה עם א' ואיתי בגן של שרית, ובטרום חובה של דליה וגן חובה של צפרירה. והוא היה איתנו באותה כיתה א'1 של בית הספר היסודי אשכולות. בתמונות מהגן הוא ואני תמיד יושבים אחד ליד השני כי היינו באותו הגובה פחות או יותר. יש אצל ההורים שלי סרט 8 מ"מ שצילמו בגן של שרית. בטח הייתי בן 3 או משהו. רואים אותו רוקד מסביב לכיסא שעליו אני יושב עם זר יומולדת, כולי מבסוט מתשומת הלב.


אחיו הגדול היה עם אחותי בכיתה. אמא שלו ואמא שלי היו נפגשות בסופר. ידעתי איך היא נראית, והיא ידעה איך קוראים לי. ופעם, כשהסתבכנו במכות עם ילדים גדולים היא באה לעזור לנו והתקשרה לאמא שלי להגיד שאני לא אשם, ואני לא שכחתי לה את זה עד היום למרות שעברה הרבה יותר מרבע מאה מאז.


בכיתה ג' עברתי לשכבה אחרת בבית הספר. עדיין הייתי רואה אותו כל בוקר. היינו מדברים לפעמים בהפסקות. שיחות ילדים כאלה על מי יותר שווה בסדרה המצוירת על מלחמת הכוכבים (אני אהבתי את ג'ייסון, הוא אהב את טייני), או שהיינו נפגשים בגוגואים מאחורי הבניין של בית הספר. הוא היה הרבה יותר טוב ממני.


ככל שהתבגרנו הקשר הלך והתרופף. אתם יודעים איך זה - כל אחד כבר מוצא לעצמו מעגל חברים משלו. ועדיין, למרות שכבר לא מדברים כי מאמצים מין גישה מצ'ואיסטית טיפשית של מתבגרים ("הוא לא בחבר'ה שלי"), עדיין יודעים שאי אפשר להתעלם מהעובדה שאתם מכירים מהתקופה שבה הדבר הכי מסובך שידעתם לעשות הוא לזחול.


התגייסתי לפני כולם. את יום ההולדת ה- 18 שלי חגגתי באימון מתקדם, עם פז"ם של ארבעה וחצי חודשים בצה"ל. כשרוב בני גילי עוד עשו בגרויות, אני כבר עשיתי קו ראשון בלבנון.


כשהייתי יוצא הביתה, פעם, בשלושה-ארבעה שבועות, היינו יוצאים לגרין או לפילגש ברחובות כי הייתה שם כניסה חינם לחיילים עד שעה 23:00, ובירה בחמישה שקלים. חיילים. אין כסף. כל השכבה שלי הייתה שם, ולאט לאט, ככל שעברו החודשים התווספו עוד ועוד פרצופים שהכרתי עוד מימי הגן. א', ונ', וי' וכל מיני אחרים שמיד כשהיה להם חוגר הצטרפו לליין החיילים התפרנים במועדונים של העיר המנומנמת מדרום לעיר שלנו.


ראיתי אותו באיזה יום ראשון אחד כשהיה בדרך לטירונות. עמדנו בתחנת האוטובוס של קו 274 להסעות ברידינג ליד המאפייה של עלפי. נ' היה עם תג של גבעתי וכומתת בקו"ם, כשאני כבר עם רקע של סוף מסלול על סיכת הלוחם, כולי מבסוט מעצמי על זה שאני כבר יותר משנה וחודשיים בצבא כשהוא עדיין  טירון. בפעם הראשונה מזה יותר מעשר שנים דיברנו. "נחלוואי הא?" הוא פתח את השיחה, ואני עניתי בלי לחשוב פעמיים "מה אתה עושה בגבעתי? פאדיחות קצת, לא?". ודיברנו על מה כל מיני חבר'ה שהכרנו מהשכונה עושים, ולאן זה התגייס, ולאן זאת עברה, ועל ליאת שהייתה חברה שלי בכיתה א' והצהירה שהיא דתייה למרות שהיא ממש לא, ועל האבא היפני של אחד שהיה איתנו בבית ספר ועל מיליון דברים ששני ילדים שלא דיברו אחד עם השני עשר שנים יכולים לדבר עליהם בנסיעה של כמעט שעה מדרום ראשון לצפון תל אביב.


כשהגענו לרידינג, והורדנו את התיק הכבד מהאוטובוס הוא רץ למחלקה שלו (טירון, אחרי הכל), ואני עליתי על ההסעה שלקחה אותי לקורס סמלים בביסל"ח. אני זוכר שחשבתי לעצמי (בקול נורמלי, כזה שבו אדם מדבר עם עצמו) איזה טיפשי זה ששנינו דיברנו כרגע במשך יותר משעה בחתך דיבור צבאי להפליא, תוך כדי שימוש במונחים צה"ליים.


החודשים עברו, והיינו על סף סיום עוד קו בלבנון, בגזרה המרכזית. גבעתי באו לחפיפות, כמו תמיד, ברגע האחרון. ככה זה בסדיר - ממש לא בוער לך להחליף מישהו מיחידה אחרת כי הפז"ם דופק, אז למה למהר. יצאנו עם המ"פ שלהם למארב חפיפה בוואדי תנור שדווקא לא היה בגזרה שלנו, אבל בגלל שזה היה בגזרת כרכום שהייתה גזרה חמה, לשם היינו מוציאים מארבים. המ"פ קרא לכמה חיילים שבאו לחפיפה כדי לבוא איתנו לתדריך ולצאת איתנו לפעילות.


ואז ראיתי את נ'. זה היה הקו הראשון שלו בלבנון, והוא היה עסוק בלפרוק את הציוד של הרס"פ שלו שצווח עליו ועל עוד כמה צעירים בקולי קולות. הנהנתי בנימוס, שיידע שראיתי אותו (הרי כבר הייתי ותיק, אחרי הכל - הוא צריך לגשת אליי, לא להיפך!), והוא הגביה גבות ונתן לי מבט שכל משמעותו היא "אהלן!". יצאנו עם המ"פ שלו למארב, וחזרנו אחרי 48 שעות ארצה. הוא כבר היה בחפיפות על איזו בט"שית כשארזנו את הציוד ופינינו את המוצב לטובת גבעתי.


שבוע אחר כך, באירוע שקיבל את השם כרכום 2 או כרכום 3 (היו כל כך הרבה אירועי כרכום, שאני לא זוכר), יצא כוח של גבעתי למארב באזור ואדי תנור. הם יצאו ממוצב כרכום עצמו. קצת אחרי שיצאו מהמוצב, על הציר שיורד לכיוון מוצב האו"ם - ציר שצעדתי עליו מאות פעמים - הופעלו עליהם לא פחות מארבעה מטעני כלימגור, מטענים שזורקים את הרסס שלהם קדימה ומחוררים כל מה שנמצא ברדיוס של 200 מעלות מסביבם. 


נ' חטף 6 רסיסים, ושני חברים שלו נהרגו.


בשטח הוא הוגדר כפצוע קשה. בבית החולים התברר שאחד הרסיסים פגע לו בחוט השדרה, והוא נשאר משותק מהחזה ומטה.


הוא היה בלבנון בדיוק שבוע.


היינו קבוצה קטנה מאוד בלבנון. רק כמה מאות חוו את אזור הביטחון בדרום לבנון. מאות, לא אלפים, ובטח שלא עשרות אלפים. אנחנו היינו "הבנים ששומרים על המדינה". כל פעם כשמישהו נפצע או נהרג, ידענו על כך תוך דקות. זה קצת כמו משפחה - חדשות רעות טסות מהר.


שמעתי שהוא נפצע, וכמו רוב הדברים באותם ימים בחרתי לעשות את הדבר שעשיתי הכי טוב: הדחקתי את זה. לא יכולתי להרשות לעצמי לחשוב על הרוגים, פצועים או "מה יקרה לי אם" למיניהם. בכלל, חי"רניקים לוקחים בעיקר כי יש להם את היכולת הנדירה שלא לחשוב. להניח שהם חסינים לכל. שהם סופרמנים שלא יקרה להם כלום.


לחי"ר לוקחים מטומטמים, ואני הייתי מטומטם לתפארת.


כמה חודשים אחר כך, צעדתי ברחוב רוטשילד. חזרתי לחופשה מאימון ברמת הגולן. הלכתי לקניון החדש שפתחו ברחוב כי שם היינו נפגשים עם כל החבר'ה מהשכבה או על מדים, או על ג'ינס וחולצה של הפלוגה והגדוד. מין שופוני כזה, מחויב המציאות, וחשוב מזה - ההזדמנות היחידה שיש למישהו שיוצא פעם ב- 21 ימים לראות בנות ולהיות איתן באינטראקציה כלשהי גם היא מסתכמת בלחיצת יד ותו לא.


אני זוכר שעברתי את הפינה של ז'בוטינסקי, 200 מטרים מהקניון, כשראיתי את אמא שלו, עם רעמת התלתלים האדומים שהכרתי מאז שהייתי ילד. קפאתי במקום וראיתי שהיא דוחפת משהו.


לא לקח לי יותר משניה להבין שהיא בטח דוחפת אותו. מבט נוסף גילה לי את הראש הבלונדיני שלו בין הזרועות שלה, מלפניה. ומשום מה יצרתי איתו קשר עין, לשנייה שנראתה לי כמו נצח. ואני זיהיתי אותו, והוא זיהה אותי.


והשפלתי מבט, וברחתי.


חציתי מהר לצד השני של הכביש, עם דופק מהיר, ועם מבט שקבור עמוק במעבר החציה. ולא רציתי לראות אותו. 


לא הייתי מסוגל.


הוא ייצג בשבילי באותו רגע את כל מה שעלול היה לקרות לי. את כל מה שהדחקתי. את כל מה שאני יודע שאסור לי לחשוב עליו. ולא ריחמתי עליו - ריחמתי עליי. וגם לא היה לי מה להגיד לו. מה, להגיד שאני מצטער? לנחם אותו על זה שאין לו רגליים? על זה שאני בכלל לא יודע אם יצא לו להיות עם מישהי לפני שהוא איבד את פלג הגוף התחתון שלו? 


וזה גם בא לי בהפתעה. בתוך רגע הפכתי ממאצ'ו דגנרט ועתיר הורמונים, בטוח בעצמו, בדרך לפגוש את החבר'ה, למין סחבה שמוצב מולה מראה והיא רואה עצמה בעליבותה. 


עמדתי איזה 5 דקות בצומת, בצד של המשביר, מסתכל על הרעמה של אמא שלו הולכת ומתרחקת לכיוון השכונה שלנו כשהיא דוחפת את הבן שלה באדיקות והוא פשוט יושב שם.


הוא לא הסתכל אחורה. הוא לא ניסה למצוא אותי שוב. אני חושב, בדיעבד, שבטח הוא כבר התרגל לאנשים שנמלטים מפניו. שמרגישים רגשות אשם, או רחמים או לא יודע מה.


ולא סלחתי לעצמי מעולם על הרגע הזה שבו אני יודע שהוא ראה אותי, ושהוא יודע שברחתי מפניו. מפני הילד שהיה איתי בגן.


כשהלכתי לקניון, לא סיפרתי לאף אחד. ברור שלא סיפרתי גם להורים. עשיתי את מה שהייתי הכי טוב בו, כאמור: הדחקתי. סגרתי על זה את הדלת.


הערב א' התקשר אליי. כשחבר ותיק שמדברים איתו פעמיים שלוש בשנה מתקשר, אתה עונה. בדיוק ירדתי מהאוטובוס בירושלים אחרי יום עבודה ארוך שכלל נסיעה לבאר שבע.


"שמעת?", הוא שאל, "נ' מת". 


שאלתי איך זה קרה. הוא אמר שנ' לקח כדורים בערב יום הזיכרון והתאבד. שאמא שלו שמעה מאיזו אמא אחרת בשכונה שצה"ל החליט להכיר בו כחלל כי הוא היה נכה 100%. הוא סיפר שבאיזשהו מקום אולי זה לטובה כי הוא היה נורא בודד ומדוכא. א' אמר שהפסיכולוגיה מכירה מקרים רבים שבהם בוחרים תאריך סימבולי להתאבדות, ואין לך תאריך סימבולי יותר מיום הזיכרון.


והוא דיבר, ודיבר, ואני די בטוח שעניתי, אבל ממש לא הקשבתי.


לא הקשבתי כי פתאום הרחוב התחיל להסתובב לי, ובמקום להיות ברחוב יפו בירושלים בשעת ערב הייתי שוב ברחוב רוטשילד בראשון בשעת צהריים, וחזרתי שוב ושוב לאותו רגע שבו המבטים שלנו נפגשים ואני לא הושטתי יד, אלא ברחתי. לאותו רגע אחרון שבו ראיתי אותו, מתישהו לפני 13 שנה.


וכשניתקנו את השיחה, עלו לי פלאשבקים מהתמונות שלנו מהגן, כשאנחנו יושבים אחד ליד השני כי אנחנו די באותו גובה. ונזכרתי בדברים שאחותי אמרה על אחיו הגדול. וברעמה המתולתלת של אמא שלו, ואיך היא הגנה עליי אז, לפני מיליון שנה.


ואיך אני לא מצאתי את האומץ לגשת ולדבר איתו. 


ואז שאלתי את עצמי כמה מאיתנו מסתובבים עם המועקות האלה מאז, מלפני עשור וחצי מלבנון. וכמה מאיתנו בעצם נפצעו הרבה יותר ממה שאנחנו רוצים להודות. וכמה תיבות פנדורה שהייתי בטוח שסגרתי ייפתחו מחדש.


נ' נולד בראשון ב- 1978. הוא מת בראשון ב- 2011.


אבל הוא מת באמת בלבנון, ב- 1997.


הייתי צריך לגשת אליו. להגיד לו משהו. 


ועכשיו זה מאוחר מדי.


ונורא עצוב לי.