‏הצגת רשומות עם תוויות עבודה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות עבודה. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 30 באפריל 2011

האחד במאי - לא מה שחשבתם

האחד במאי.


לא לא, חכו שנייה. אל תברחו.


שיניתי את התמונה שלי בפייסבוק לדגל אדום, ושמתי לינק לאינטרנציונל. כמות התגובות שמציגות אותי כמוצג מוזיאוני וארכאי לא ממש הפתיעה, והן היו רבות. הסיבה היא פשוטה: לא מלמדים בארץ על האחד במאי. זה לא מתאים לבעלי ההון, ולא מתאים לממשלה.


האחד במאי.


כשאומרים האחד במאי רוב האנשים חושבים על מצעדים של טנקים סובייטיים בכיכר האדומה בראשית שנות השמונים, או על שלושת אלפים צפון קוריאנים שעושים את אותן התנועות כדי לשמח את ליבו של "המנהיג האהוב" (ובואו נודה על האמת: האיש סוג של פסיכופת).


כשמתעמקים בזה קצת יותר, חלק מהאנשים יגידו "מה, מישהו עוד חושב שהתאריך הזה רלבנטי? הבולשיביזם מת, וטוב שכך!".


אז זהו, שאין שום קשר בין אחד במאי לבין קומוניזם, בולשביזם או פולחן האישיות של צפון קוריאה.


האחד במאי הוא תאריך שנולד דווקא במדינה הכי קפיטליסטית בעולם - ארצות הברית של אמריקה.


בשנות השמונים של המאה ה- 19, מצבם של פועלי התעשייה בארצות הברית היה רע. בעצם, רע היה טוב לעומת המצב שלהם. הם עבדו כל יום בין 16 ל- 19 שעות, כשגם ילדים מגיל 12 כבר הוכנסו לשוק העבודה. על חופשות לא היה טעם לדבר, וכשפועלים ניסו להתאגד הפתרון היה פשוט: בעל המפעל היה מפטר את כולם ומביא עובדים אחרים במקומם.


עובדי התעשייה היו צל אדם. לא יותר מאמצעי לייצור כסף עבור בעלי ההון. לצורך העניין, המתכת או הכותנה שעיבד המפעל זכו ליחס טוב לאין שיעור מאשר הפועלים שעיבדו אותם.


פועלי שיקגו החליטו לקיים צעדת מחאה ביום ראשון, האחד במאי 1886, בדרישה למשהו שנראה לכל אחד מאיתנו כעניין מובן מאליו: יום עבודה בן 8 שעות. הם טענו, מהפכנים מטורפים שכמותם, שיום עבודה של 18 שעות הוא עבדות לשמה.


בעלי המפעלים בשיקגו, בגיבוי מלא ממושל אילינוי והממשלה הפדרלית, החליטו שליוזמה המהפכנית הזו אסור לתת לקרות. הם שכרו שומרים חמושים שיעמדו בדרכה של התהלוכה שצעדה לכיוון שערי המפעלים. 


הפועלים לבשו חולצות לבנות, משום שמדובר היה ביום ראשון (היום היחיד בשבוע שבו היה להם חופש), ונשאו שלטים. כשהגיעו לקרבת המפעלים הודיע מפקד כוח המשטרה שאם יתקדמו, תיפתח עליהם אש. הם החליטו להתקדם תוך צעדה איטית.


מהמטח הראשון שנורה על ידי השוטרים והשומרים החמושים נהרגו ארבעה מפגינים ונפצעו עשרות. שמונה נוספים נהרגו כשניסו לפנות את גופות חבריהם ואת הפצועים. חולצותיהם הלבנות של רבים מהמפגינים הפכו אדומות מדם חבריהם. עשרה מפגינים נעצרו והועמדו למשפט ראווה בו נשפטו על עמדותיהם ה"אנטי אמריקניות".


נזכיר שוב: העמדות האנטי אמריקניות הן הדרישה ליום עבודה בן 8 שעות.


שני דברים נולדו באותו היום בשיקגו: האחד במאי כתאריך שכל כולו דאגה לתנאי הפועלים והעובדים ברחבי העולם, והדגל האדום: בהלוויות של ההרוגים הניפו רבים מהפועלים את חולצותיהם שהוכתמו בדם על תרני דגלים.


אוקי, תגידו, שיחקת אותה עם הטריוויה. איך זה קשור לימינו? הרי כולנו מסכימים שהמהפכות המרקסיסטיות נכשלו (ולראיה: כמעט כל המדינות הקומוניסטיות זרקו את הקומוניזם מהמדרגות והפכו לקפיטליסטיות). הרי כולנו יודעים שאין יותר פרולטריון, מעמד פועלים, שעובד 18 שעות ליד מכונות מהבילות מחום. כולנו יודעים שיש היום זכויות לפועלים.


אז זהו, שלא.


היום הפרולטריון בהחלט קיים. הוא פשוט אחר. הוא כבר לא פועל הייצור שעלול לסיים את חייו בתאונת עבודה ולאיש לא יהיה אכפת. הוא גם לא נראה מוזנח, וללא שיניים בפיו, ועם תוחלת חיים של 45 שנים לכל היותר.


היום הפרולטריון זה אני. את. אתה. כל מי שעובד כשכיר.


במאה ה-21 הפרולטריון הוא אנשים שיודעים שניתן לפטר אותם בהתראה של 30 יום, כי אין יותר קביעות. הפרולטריון הם אלה שבמקום העבודה שלהם אין ועד ויש רק חוזים אישיים כדי שאיש לא יידע מה מרוויח חברו ולא יבקש העלאת שכר. הפרולטריון הם אלה שאין להם מקום מגורים קבוע וחיים בשכירות ממנה ניתן לפנות אותם בתוך חודש. הפרולטריון הם אלה שהדלק שלהם מתייקר כל הזמן ואיש לא מפצה אותם על העלות הנוספת. הפרולטריון הם אלה שסופגים וסופגים את כל עליות המחירים בזמן שהשכר לא עולה, וכך הם קונים הרבה פחות באותו הסכום.


אנחנו הפרולטריון.


ובאחד במאי, צריך כל אחד מאיתנו להיזכר באותם מפגינים שלחמו כדי להשיג עבורנו דברים שאנחנו לוקחים כמובן מאליו, ולשאול את עצמנו מה עשינו כדי שילדינו ונכדינו ייקחו כמובן מאליו דברים כמו קביעות תעסוקתית, כמו מגורים במחיר הגיוני, כמו שכר הוגן, כמו מצב שבו עובד לעובד הוא אדם, ולא זאב.


אז כן, השנה האחד במאי יצא על ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, וטוב עשו ארגוני העובדים כשהקדימו את המצעדים לימים חמישי ושישי - אבל לאלו בינינו שלא צעדו, בואו ננצל את הזמן עד כניסתו של יום הזיכרון כדי להזכיר לעצמנו שלפני שאנחנו עובדים, ולפני שאנחנו משרתים את מטרותיהם של בעלי ההון שמעסיקים אותנו, לפני הכל: אנחנו בני אדם.


יש לנו זכויות טבעיות.


אנחנו עובדים כדי לחיות, ולא חיים כדי לעבוד.


כשהייתי ילד, הייתי הולך עם ההורים למצעד האחד במאי בתל אביב. ישראל קיסר שהיה מזכ"ל ההסתדרות היה עומד על המרפסת מול עשרות אלפי הצועדים ומכריז: "יחי האחד במאי!"


גם היום זה רלבנטי.


גם היום צריך את האחד במאי. גם היום צריך להזכיר לבעלי ההון שאנחנו לא עוד משהו שצריך לתמחר אותו בתמחור המוצר. לא עוד הוצאה.


בני אדם. לא עובדים.


בני אדם.


חג פועלים שמח.







יום חמישי, 14 באוקטובר 2010

צרצרים

א' (אות בדויה לאיש מאוד אמיתי) הוא אחד הציונים הכי ציוניים שאני מכיר.

הוא נולד בירושלים, ושירת בשריון. את רוב השירות שלו הוא עשה באזור הביטחון בלבנון, בכל מיני מקומות לא ממש סימפטיים בגזרה המזרחית, בתקופה שבה טנקים היו המטרה המועדפת על טילי חיזבאללה.

במילואים, הוא התנדב לעשות קורס קצינים למרות שהמשמעות הייתה ללכת למילואים של חודשיים כמעט (הקורס), רק כדי לתת לצה"ל הזדמנות לגייס אותו לעוד ימים - מה לעשות, קצינים עושים יותר ימים מחוגרים.

באוניברסיטה, הוא היה יושב ראש אגודת הסטודנטים. לא היו לו שאיפות פוליטיות - הוא רק רצה לעשות טוב לסטודנטים אחרים. לייצר סביבה טובה יותר. חברה טובה יותר. ראיתי אותו עובד באגודה. הוא נתן כל יום קרוב למאתיים אחוז מעצמו בכל דבר שנגע בו. אחד הדברים שהכי הקפיד עליהם אז, בימי האוניברסיטה העברית, היה שהאגודה תתערב בדברים "חברתיים", מחוץ לקמפוס. הוא נהג לדבר על החברה הישראלית. על הרצון שלו לתקן אותה.

לשנות אותה.

לפני ארבעה חודשים הוא הודיע לי שהוא עובר לארצות הברית עם אשתו והילדים.

והוא באמת ניסה. במשך קרוב לעשור הוא חיפש עבודה. הוא גם מצא לא מעט - אבל אתם יודעים איך זה. המקום ההוא נסגר, שם היו צמצומים, ושם פשוט לא שילמו מספיק כדי שאיש עם משפחה יוכל לסגור את החודש.

בסוף הוא התייאש. והלך.

זה לא לתמיד, הוא אמר לי בטלפון. הוא נשמע לי מדוכא כשסיפר לי שהוא עובר לשם. הוא לא רוצה ללכת. הוא לא רוצה להיות יורד.

אבל לא' אין ברירה. יש לו משפחה להאכיל, ועתיד לבנות, ובישראל הוא פשוט לא יכול לעשות את זה.

הוא בחר, למרבה האירוניה, להיתלש מפה כדי לברוח מהתלישות.

כי א', כמו רבים מאיתנו - כולל אותי, לצערי - חיים פה על זמן שאול. על מדף קרח שהולך ונמס, והשמש הקופחת שמעל מצמצמת את השטח שעליו אפשר לעמוד מבלי לטבוע בכל רגע, וכל הזמן רואים אנשים נופלים למים וטובעים, ולאף אחד אין את הזמן או היכולת להושיט להם יד מבלי לפחד ליפול יחד איתם, תוך כדי ניסיון החילוץ.

תסתכלו ימינה ושמאלה על אנשים בני 30 ומשהו. תדללו החוצה את אלו שהם מקרים סוציאליים קשים, כי להם תמיד דואגים איכשהו. תמיד תהיה להם איזו דירת עמידר, או איזו השלמת הכנסה. הם לא יהיו עשירים מזה - אבל לפחות הם יכולים לחיות. כמובן שתדללו החוצה את האלפיון העליון, כי גם אם יימס הקוטב, הם יברחו מזה על המטוס הפרטי.

נשארתם עם שכבה של אנשים שאמורים להיות עמוד השדרה של החברה הישראלית. אלו שמגדלים את הדור הבא. שנמצאים בשיא העשייה שלהם. המגזר הצרכני והיצרני.

פעם, כשהיינו ילדים או קצת לפני שנולדנו, ההורים שלנו קנו דירה. לא איזה בית צמוד קרקע. דירה. משהו קטן. 3 חדרים. פעם, כשהיינו ילדים או קצת לפני שנולדנו, ההורים שלנו ידעו שאם יעבדו במקום העבודה שלהם כמה שנים ברצף ויהיו עובדים טובים, הם יזכו לקביעות - מושג שכל משמעותו היא אחת: אי אפשר לפטר אותם סתם, בהתראה של רגע.

הם יכלו לתכנן את ההכנסות וההוצאות שלהם מראש, ויהיה אוכל על השולחן לא משנה מה. הם יכלו לסמוך על זה שתהיה להם קורת גג לגדל את הילדים שלהם - אותנו. הם ידעו שהמדינה לא תיתן להם ליפול. שהמדינה מבינה שכדי שאנחנו, הילדים, נשרת אותה מחר, היא צריכה לעזור להורים שלנו היום.

עכשיו תסתכלו על חבורת בני השלושים שמסביבכם. כמה מהם גרים בבתים משלהם? לפי הלמ"ס, קצת פחות מחמישים אחוז. כשהיינו קטנים, לפני לא המון זמן, זה עמד על קצת יותר משמונים אחוז. לחצי מהאנשים שאתם מכירים, בגילאי 30 פלוס, אין מקום משלהם. זה אומר שבכל רגע נתון, יכול בעל הבית שלהם לפנות אותם, בהתראה של כמה חודשים במקרה הטוב (או מעכשיו לעכשיו במקרה הרע). המשפחה הצעירה שלנו, שני ההורים העובדים וילדיהם הקטנים, יצטרכו לשכור דירה חדשה, במקום אחר, עם גן חדש לילדים, במחירי שוק שהולכים וגדלים. ההוצאות שלהם יגדלו - והדירה המיוחלת שהם רוצים תתרחק, כמובן.

תסתכלו על המקצועות שהם עובדים בהם. יש ביניהם פרסומאים, ואנשי הייטק, ואנשי תקשורת, ופועלים (מעטים מאוד, אגב), ומוכרים בחנות, ועובדים במשרד ומנהלים. חלקם מרוויחים המון כסף. מספיק כדי לחיות ברווחה כלכלית.

אבל כולם כמעט (קרוב לשבעים אחוזים) עובדים על חוזה אישי. מה זה אומר? שהבוס שלהם יכול לפטר אותם בהתראה של שלושים יום, והופ! אין להם פרנסה. אין איך לשלם את המשכנתא או שכר הדירה. אין איך לשים אוכל על השולחן.

וגם אין ערעורים, ואין שימוע. ברצותו של המעסיק - יעבדו. ברצותו - ילכו. אין שום קביעות. אין שום ביטחון.

אין שום אי לעמוד עליו, כדי להפסיק לעמוד על הקרחון המתמוסס.

בשם השוק החופשי, ובשם התחרות, החברה הישראלית התפרקה מכל מראית עין של ביטחון סוציאלי. ז'בוטינסקי קרא לזה "חמשת המ"מים" (מלבוש, מעון, מורה, מזון, מרפא). ברל כצנלסון קרא לזה "חברת העובדים". שניהם דיברו על אותו דבר - ביטחון. תחושה שאתה לא וסאל בימי הביניים, ואריס הקרקע לא יכול לגרש אותך ואת משפחתך מעל נחלתו ולשלוח אתכם לחפש מזון במקום אחר.

כמעט כולנו עובדים. רובנו המוחלט צברים. כמעט כולנו עושים את מה שמצפים מאיתנו מבחינת חוק, והתנהלות והתנהגות. אנחנו מניפים את הדגל ביום העצמאות ועומדים בצפירה בימי הזיכרון.

אנחנו ישראלים.

ובכל זאת, מצבנו רע לאין שיעור ממצבם של הורינו, שרובם הגיעו מארצות אחרות. שרובם היו מהגרים. בגיל 33 אבא שלי היה הבעלים הגאה של דירה בראשון אליה עבר 5 שנים קודם לכן, אחרי שעלה רק 15 שנה לפני כן מרומניה - לדימונה. בגיל 33 אוטוטו, אני, הצבר, לא מצליח לאגור מספיק הכנסה פנויה כדי לשלם מקדמה עבור דירה.

בעוד 120 שנה, כשהורינו ילכו בדרך בה נצעד גם אנחנו אחרי כמה שנים, הם יותירו אחריהם משהו. נכס. מה נותיר אנחנו אחרינו לילדים? אוברדראפט בגודל "שאפשר לחיות איתו"? אוסף דיסקים שכולל כמה מהיצירות המעולות של שנות התשעים של המאה שעברה? פלייסטיישן 2?

אלו שטוענים שלחיות בשכירות זה לא דבר רע מתעלמים מהנתון ולפיו ילדינו יהיו, בהכרח, עניים יותר מכפי שאנחנו היינו. אבסורד ככל שזה נשמע, הדור שלנו הוא משכיל יותר מהדור של הורינו, מרוויח יותר - וישאיר אחריו ליורשיו הרבה פחות. ככה זה כשאין נכסים וחיים בשכירות. ככה זה כשהממשלה לזרועותיה השונות מתעניינת יותר בשאיבת מיסים מדירות יוקרה שקונים תושבי חוץ, ופחות מהחוק שהיה פעם, לא מזמן, כשהיינו קטנים - שכדי להרוויח מאזרחי המחר, צריך לעזור להוריהם היום.

והכי גרועה היא התלישות. העובדה שאף אחד מאיתנו לא באמת יודע, ברמה סבירה של ידיעה, שבעוד שנה מהיום הוא יהיה מסוגל לספק למשפחתו את אותם תנאים בהם היא חיה היום - לא כל שכן תנאים טובים יותר. אנחנו חיים מהיום למחר. תלויים בכוחות השוק, במצב הרוח של הבוסים, ברצונם הטוב של בעלי הדירות. החיים הם לא תעודת ביטוח אומרת הקלישאה המפורסמת - אבל משוואה עם כמות כזאת של משתנים אי אפשר לפתור גם אם טובי המוחות יעבדו עליה.

פעם, כשעוד היה ביטחון סוציאלי והיינו קטנים, לימדו אותנו את המשל על הנמלה והצרצר. הנמלה עמלה ועמלה כל הקיץ, בזמן שהצרצר ניגן וצחק עליה. בחורף, היה לה מה לאכול - והצרצר התדפק על דלתה והתחנן למעט מהאוכל. לימדו אותנו להיות נמלים, ולא צרצרים, וכך נשרוד.

היום אנחנו עובדים כמו נמלים, ובכל זאת הופכים אותנו לצרצרים בעל כורחנו. שוב ושוב אנחנו מוצאים את עצמנו חסרי כל בחורף, למרות שעמלנו כל הקיץ. שוב ושוב אנחנו על הקרחון הנמס, נסחפים ולא יודעים לאן, כשהקרקע הולכת ונעלמת.

א' חי את הארץ. אני רואה את מה שהוא כותב בפייסבוק. הוא אפילו מעודכן במה שקורה עם הפועל. הוא מגיב, וכותב, ומשקיע, וקורא באתרי אינטרנט ישראליים. הוא חי שם, ומרגיש כאן.

והוא עזב. וכמוהו עוד רבים אחרים.

כאלו שהרימו ידיים.

כאלו, שנמאס להם להיות צרצרים.