יום שבת, 21 במאי 2011

צרת מעטים, ואין נחמה

אם מי שקוראים את הבלוג הם מדגם מייצג של החברה הישראלית, הפוסט הזה נוגע ישירות רק לשניים מכל מאה קוראים.


לא סתם פתחתי את הטקסט במילים שירחיקו לא מעט מכם. אם תרצו, זה סימבולי לנושא של הפוסט הזה יותר מכל: צרת מעטים, ואין נחמה.


בל"ג בעומר, המדינה תצדיע לי כי כמה פוליטיקאים החליטו לעשות יום הצדעה למילואים אחרי שכל כך הרבה מאיתנו נהרגו בחומת מגן. בגלי צה"ל יקדישו בטח תוכנית לשאלות ותשובות שלי. ביבי יגיד משהו בפתח ישיבת הממשלה אם יזכור, ואם לא - ברק יגיד משהו בטקס שיהיה בבית הנשיא בערב. יספרו לי שאני כלי. שאני תותח. שאני הבסיס לעוצמתו של צה"ל, ואבן היסוד של בטחון העם היהודי בארצו.


אולי אפילו אקבל השנה, בפעם המי יודע כמה, גיליון של העיתון במחנה שיוקדש לי - ואפילו תהיה שם איגרת מהרמטכ"ל שתופנה אליי, ולרחל ולבנות.


יש מצב שאפילו אזכר בחיוך בצ'ק החמוד שצה"ל העביר לי ב- 01/05. קיבלתי 2500 שקל על תרומתי למען האומה בשנת 2010. זה מכסה כמעט שני שליש מהבייביסיטר ששילמנו בזמן שבו הייתי במילואים, כי מה לעשות שגם אשתי עובדת ומישהו צריך לשמור לכמה שעות על הדור הבא.


אבל אני אדע שמתחת לכל החיבוקים שאני מקבל מתחבאת אמת אחת ברורה ומרה:


אני אידיוט.


חיים הר-זהב, מ.א 5225155. הפלוגה המסייעת של גדוד יואב, חטיבה 5, חיל הרגלים. ימי מילואים בשנת 2010: 15. בשנת 2009: 34. בשנת 2008: 29. בשנת 2007: 40. בשנת 2006: 31. 


הייתי יכול להמשיך אחורה עד המילואים הראשונים שלי אי שם בתחילת המילניום הנוכחי, אבל נראה לי שהבנתם כבר שבממוצע, כל יום עשירי מאז שהשתחררתי מהסדיר, הייתי במילואים.


המילואים שלי הם לא חד יומיים. אני נעלם מהבית לעשרה ימים כשיש אימון, ולעשרים ושישה עד שלושים ימים ברצף כשיש תעסוקה (בשנה שעברה, לראשונה מזה שנים לא הייתה לנו תעסוקה ולכן "הסתפקתי" בחמישה עשר ימי מילואים בשנה).


מה זה אומר? 


כשהייתי רווק זה אמר לדאוג בעיקר על העבודה. אני זוכר את הפחד המצמית כשהייתי מגיע לדסק בגבעתיים להגיד לבוסים שלי שאני נעלם לחודש למילואים. בעולם התקשורת הישראלי - כמו ברוב החברה הישראלית, יש לומר - זה לא ממש נתפש כמשהו סביר, ללכת ככה לחודש. אז מה אם קראו לי? אז מה אם זה כדי לשמור לכם על החיים? אז מה אם זה כי אף אחד אחר לא עושה את זה?


הייתי צריך להדוף שאלות כמו "אתה לא יכול לבטל את זה?" או "אי אפשר לקצר את זה?", ופעם אפילו אמר לי ראש מערכת מנוול במיוחד שאם אני יוצא לחודש מילואים, זה אומר שאני יכול לשכוח מלקבל חופשה בתשלום בשנה הזאת, כי הוא לא מסכים שהכתב שלו בכנסת ייעדר לכל כך הרבה ימים בשנה. כי הוא לא אוהב את זה שיש לו כתב עם "בעיה".


אז חוקקו חוק שאומר שאני יכול להתלונן אם מקום העבודה לא מפרגן לי למילואים. נכון, ברור. מותר לי ללכת למשרד הביטחון, ומשרד הביטחון ייתקע את מי שמעז להציק לי. מאוד הגיוני. בטח שאני אלך להתלונן על האנשים שמשלמים לי משכורת. איזו שאלה. הם גם בטח ישאירו אותי שם אחרי שאתלונן.


אחרי שהתחתנתי והבנות נולדו, הבעיה הפכה לעמוקה הרבה יותר. אני ורחל מנסים להתחלק. אני אוסף לפעמים מהגן. אני בבית בשישבת, בניגוד לשאר השבוע ויש לי זמן להעסיק את הבנות (ואל תבינו לא נכון - זה לא שבסופי שבוע אשתי נעלמת. לא לא. פשוט יש, לשם שינוי, עוד מישהו איתה). אני עושה עם הבנות שלי סופר פעם בשבוע. אם אחת מהן חולה, אני ואשתי מבלים איתה את היום והלילה עד שתחלים. 


אני אבא.


ואם אני לא נמצא ואחת הבנות חולה - מי בדיוק יעזור לאשתי לקחת את הילדה לרופא וישמור על השנייה? מה היא אמורה לעשות? לקחת את שתיהן בשלוש לפנות בוקר?


מי יעזור לה לארגן את הקטנות לגן בכל בוקר? לאסוף? לפזר?


ואם היא לקחה אותן לאנשהו והן נרדמות לה באוטו בדרך חזרה - מי יעזור לה להעלות את שתיהן ארבע קומות עד הבית?


ובכלל - נראה שאף אחד בארץ לא מבין שבנות הזוג שלנו עובדות, ובזמן שאנחנו במילואים הן לא מקבלות אפילו צ'ופצ'יק של הקלה במקום העבודה. אם היא יוצאת מוקדם כל השבוע כי אין מי שיתחלק איתה באיסוף מהגן, מקום העבודה שלה "קונס" אותה כי חסרות לה שעות עבודה. אף אחד לא מפצה אותה, אותנו, כלכלית. גם היא תלויה באדיבותו של הבוס שלה שנאלץ גם הוא לספוג את המילואים שלי.


את הכל היא צריכה לעשות לבד. פי שניים עבודה, עם הרבה יותר הוצאות (בייביסיטר, אוכל מוזמן מבחוץ כי למי יש זמן לבשל, משלוחים מהסופר כי אין מי שיסחוב - יו ניים איט). כשאני יוצא למילואים, מי שנלחמת באמת זו היא. מי שגיבורה זו היא. מי שמגיע לה יום הערכה בל"ג בעומר זו היא.


לא אני.


וכשאני חוזר מהמילואים אני לא מפצה אותה. הרי נעדרתי חודש מהעבודה, ואני עדיין עם הפחד המצמית מזה שיביאו מישהו במקומי שאין לו את ה"בעיה" שלי. זה אומר שאני צריך להשקיע פי שניים בעבודה על הזמן שפספסתי. זה אומר שגם שבוע עד שבועיים מהשחרור, היא עדיין ב"פול טורים" במצב מילואים.


פיצוי. 


אין דבר כזה.


והגנרלים והפוליטיקאים מספרים לנו על הטבות כספיות שנתנו לנו (השבוע חידשתי רישיון רכב וקיבלתי הנחה של 100 שקל! בוא'נה, זה כמעט 3 שעות בייביסיטר שאשתי הייתה צריכה לשלם!), וארגוני המילואימניקים יספרו שזה הכל בלוף, ושבעצם אנחנו מקבלים הרבה פחות מענקים ממה שקיבלנו פעם (והם צודקים), וכל עמישראל ישאל את עצמו אם משלמים לי מספיק על זה שאני יכול להיהרג ולהשאיר את הבנות שלי יתומות בזמן שכולם בבית מצקצקים בלשון.


אבל האמת?


לא מעניין אותי הכסף.


לא מעניינות אותי ההטבות.


ולא מעניין אותי היום הערכה למילואים הזה, שבו פורטים אותנו לפרוטות כאילו זה איזה שירותרום דבילי.


אני רק רוצה שיעריכו אותי.


אני רק רוצה שיבואו לאשתי כשאני במילואים ויעזרו לה. שיבוא מישהו, ויראה שאכפת לו שהגיבורה הזאת, והבנות שלה שלא רואות את אבא חשובות לו. אני רק רוצה שכולם במדינה הזאת יבינו שכשאני שם מדים, אני שם בשבילכם. בחיי שאני הולך למילואים מתוך ציונות. אני הולך למילואים כי זה מה שאבא שלי עשה לפניי. כי צריך לשמור על המדינה. כי זה חשוב.


ואני רק מבקש שתתייחסו אליי ואל  החברים שלי באותה דרך. שתעריכו אותנו באמת. שתתנו לנו להרגיש שאנחנו לא אידיוטים. שתפסיקו להגיד לאשתי "כמה מילואים הוא עושה - את לא יכולה להגיד לו שיפסיק?" במקום לתמוך בה. במקום להגיד לה "וואו, איזה תותחית את שאת עושה ויתורים כאלה למען המדינה. מגיע לך צל"ש!". 


כי זה הכי כואב. 


הכי כואב זה הזלזול. 


הכי כואב זה שנותנים לי תחושה שאני אידיוט כי אני לא מתחמק כמו כולם.


הכי כואב זה שלא נזכרים בנו עד שאנחנו נהרגים.


אז בחייאת, תראו לנו אהבה. תתמכו בנו. תהיו שכנים טובים ותעזרו לאשתו של המילואימניק עם הקניות. תשאלו אותה בגן אם היא צריכה עזרה לאסוף את הילדים מחר, כי השותף שלה לא נמצא. אם ניגש אליכם אחד העובדים לספר שהוא יוצא למילואים, אל תשאלו אותו אם הוא יכול לבטל. אל תתנו לו את התחושה הנוראית שלא תפגעו בו הפעם, אבל עכשיו אתם יודעים שיש לו "בעיה" שתפריע גם בעתיד, ולכן יש מצב שהוא יוחלף במישהו שאין לו את ה"בעיה" הזאת.


כי אנחנו באמת שם בשבילכם תמיד. כי אם מחר יקרה משהו, התיק שלנו תמיד מוכן בבוידעם. כי כל העובדים המצטיינים והבני זוג שלא יוצאים למילואים אף פעם יצקצקו בלשון מול החדשות בזמן שאנחנו נהיה בקו הראשון.


לא צריך כסף.


לא צריך "הטבות".


רק קצת תמיכה והערכה. זה הכל.


המילואים היא צרת מעטים. ממש ממש מעטים. אולי בכל זאת, אם תקראו את זה, תהיה גם נחמה.


בחודש אוגוסט הקרוב לבנות שלי יש חופש מהגן. אני, ככל הנראה, אהיה בבית אל בתעסוקה. כל החודש. מה נעשה איתן? מי ישגיח עליהן? איך נעביר את החודש הזה כשאשתי חד הורית? אין לי מושג.


אבל קיבלתי צ'ק בתחילת החודש, ויש יום שידורים מיוחד שמביע הערכה.


שידחפו אותו אתם יודעים לאן.


בחיי שאני לא צריך כסף. לא קונים אותי בכסף, ולא כסף הוא הסיבה שבגללה אני עושה מילואים.


אני רוצה רק קצת הערכה. שתבינו מה עובר עלינו ועל המשפחה שלנו.


קצת. זה הכל.









יום שני, 16 במאי 2011

אלי תגיד

אהלן אלי טביב.


אנחנו לא מכירים. זאת אומרת - אני מכיר אותך, אבל אתה לא מכיר אותי.


אני יושב עכשיו מול המחשב, ואריק איינשטיין שר לי באוזניות כמו שהוא תמיד עושה כשאני כותב. לא ממש מפתיע , אבל שמתי את השיר סע לאט. אתה יודע, זה עם השורה על הפועל ששוב הפסידה ואיזה מסכנים האוהדים שאוכלים להם ת'לב.


אז אני אחד מאלה שאוכלים להם ת'לב. אני אחד מאלה שמאוד פוחדים היום אלי. ואני ממש צריך שתרגיע אותי.


בשעה 5 הערב יצאתי עם הבנות מהחניון של הסופר. פתאום האייפון שלי, שהוא חרא של טלפון אבל יופי של צעצוע, התחיל לעשות את רעשי ה"בליפ" שהוא משמיע כשמישהו כותב לי משהו בטוויטר או בפייסבוק. כל האדומים בפיד של טוויטר השמיעו קולות נאקה עצומים. גם בפייסבוק כל הצהובים-כחולים והצהובים-שחורים למיניהם השמיעו נחרות צהלה, וכל האדומים כתבו סטטוסים של יום הזיכרון.


המשמעות הייתה אחת: הודעת שאתה, ולא הראל, תהיה הבעלים של הקבוצה. אתה, שאמרו עליך שאתה בכלל אוהד של ביט"ר. שלא היית בבלומפילד - לפי האגדות - עד שהגעת לשם עם כפר סבא.


והבטן שלי התהפכה, אלי. כי אני פוחד ממך.


אני פוחד ממך כי אתה לא משלנו. כי אתה לא אדום אמיתי. כי אתה יותר רפי עגיב ממושיק תאומים. כי אתה לא הפועל, פטיש ומגל.


ואלי, תבין - אני מרגיש כרגע כמו איזה אבא שהבת שלו התחתנה עם מישהו שהוא מאוד חושש ממנו, ואין שום דבר שישמח אותו יותר מלדעת שהוא יוצא טמבל, ושהחתן הזה בכלל בעל נהדר ובחור זהב. אבל אני מפחד אלי. אני מפחד.


זאת הקבוצה שלי, אלי.


הקבוצה שלי. 


הפועל.


אני עולה איתה לשמיים ומתרסק איתה לתהום. היא הברומטר שלי. אתה יודע מה זה אומר? אשתי יודעת כבר שאם היה משחק טוב והפועל ניצחה, היא יכולה לבקש ממני לעשות כלים+כביסה+פאנלים ואני אחייך בסוף עבודות הבית מאוזן לאוזן עם עיניים בורקות, מאושר כמו ילד שנתנו לו שוקולד כי התנהג יפה. אבל היא גם יודעת שאם הפועל מפסידה, אז ברור שאני אעשה את הכלים+כביסה+פאנלים, אבל תוך כדי עבודה אני אבהה פתאום בחלל עם מבט מזוגג בעיניים, עיניים שמכסות על העובדה שהמוח שמאחוריהן משחזר שוב ושוב ושוב את הבעיטה ההיא, שבגללה הפסדנו.


כי לאהוב קבוצה זו מחויבות.


אנחנו מחויבים לקבוצה שלנו לגמרי. אנחנו לא מעלים על דעתנו שהילדים שלנו יהיו אוהדים של קבוצה כלשהי חוץ מהפועל. פריאל, שיושב לידי במשחקים, רצה להביא לגמר הגביע את הבנים שלו. הם בני ארבע אלי. בני ארבע!!! 


הוא רוצה ללמד אותם שאדום זה טוב. ובת גילם, מיכל, הבת שלי? היא כל הזמן מבקשת לבוא לבלומפילד, מגרש שכבר לקחתי אותה פעמיים לראות מבחוץ. יערה, עוד לא בת שנתיים, כבר שרה מזמן שירים מהיציע.


כי ככה זה אלי. זו דרך חיים.


ועכשיו אתה הבעלים שלה. ואני לא יודע עליך הרבה. רק שהיית הבעלים של כפר סבא, ושיש לך חנויות של ציוד גלישה או סקטבורד או לא יודע מה במיאמי, ושאתה נשוי לשחקנית. וקראתי שעלית משום מקום לגדולה, ואני מפרגן לך על זה בטירוף. אבל אני לא יודע עליך כלום. אני לא יודע אם אתה משלנו. אם אתה מאלה שישירו איתי "הולך איתך לכל מקום/ לכל החיים אדום/ הפועל אותך נמשיך רק לאהוב/ ומי שלא קופץ צהוב". אני לא יודע אם אתה מתכוון למילים האלה. אם אתה מבין מה זה אומר.


אתה בעל המניות עכשיו, אלי. אתה הבעלים שלה. 


אתה רשום כבעל הבית בהתאחדות, אבל זו הקבוצה שלי. אני לא רק "בעל מנוי". אני לא רק "לקוח" או "צופה" או "אוהד". אני הפועל, אלי. אני, ועוד כמה אלפים כמוני. ואנחנו מיעוט קטן ומדוכא במדינה הזאת. אנחנו אלו שתמיד מצביעים עליהם ברחוב. אנחנו הדחויים. השונים. ילדי הכאפות של הכדורגל הישראלי. ואנחנו גאים בזה. אנחנו שרים בגאווה שכל העולם כולו שונא את הפועל ורק אנחנו אוהבים. גם אתה כזה? אתה אחד מאיתנו? אתה תנסה להיות אחד מאיתנו? אתה בכלל רוצה להיות אחד מאיתנו?


כי אנחנו רוצים לאהוב אותך, אלי. נשבע לך שאנחנו רוצים. אנחנו רוצים לחבק אותך כמו שאנחנו מחבקים שחקן חדש שמגיע אלינו אפילו אם מדובר בפלופ שלא מסוגל להבקיע משני מטרים כשהשוער לא בשער. אנחנו אוהבים אותו כי כשהוא שם את החולצה האדומה, הוא אוטומטית אחד מאיתנו. אתה תלבש אדום בשבילנו? אתה תהיה איתנו ביציע? אתה תשיר איתנו?


אוף אלי. אני כל כך מפחד על הקבוצה שלי. אני מפחד שלא אכפת לך ממנה. שהיא עוד אחד מהעסקים שלך. שאתה משקיע בה כי נראה לך שהיא נכס מניב, משהו שתשים בו כמה גרושים היום כדי לעשות ממנו כמה לירות מחר.


אבל בשבילי היא לא עסק. בשבילי לקנות מנוי זה לתרום לה. בשבילי היא סמל. היא אידיאולוגיה. היא דברים שאי אפשר לקנות בכסף. היא משהו שלא אוכל למכור לעולם גם לו רציתי, כי איך יכול מישהו למכור את עצמו? את האהבה שלו?


אתה מבין מה לקחת לידיים? לקחת את האהובה של כמה עשרות אלפי אנשים. היא בידיים שלך, נתונה למרותך. היא יפה, ותמימה, וטובה ואם תתייחס אליה יפה ותאהב אותה, תזכה מאיתנו לאהבה שלא חשת מימיך. אבל אם תפגע בה, אם תתעלל בה, אין לך מושג מה תביא על עצמך.


בבקשה תוכיח לי שהלב שלך בפנים. עזוב, אל תשקיע שקל. אבל לעזאזל, שים את הלב שלך בפנים. כי הלב שלי בפנים, אלי. הלב שלי לגמרי בפנים.


תטפל בה טוב, באדומה הזאת. תאהב אותה. כי אף אחד אחר לא אוהב אותה חוץ מאיתנו.


כי מגיע לה.


כי מגיע לי.


בבקשה תרגיע אותי אלי.


אני אוהב אותה כל כך הרבה שנים, שזו לא בקשה מוגזמת.


ושיהיה לך בהצלחה. לך, ולכולנו.


רק תאהב. זה הכל.



יום חמישי, 5 במאי 2011

טרומפלדור טעה

כשהיינו ילדים, לימדו אותנו שטרומפלדור היה גיבור.


הוא לא היה גיבור כי הוא עלה לארץ. גם לא כי הוא הלך להיות חקלאי בעמק החולה למרות שהוא השאיר את היד שלו במזרח הרחוק במלחמת רוסיה-יפן. הוא אפילו לא היה גיבור כי הקים עם חברים שלו נקודת ישוב מבודדת.


טרומפלדור היה גיבור, המורה הייתה מסבירה, כי אפילו כשעמד למות הוא חייך ואמר "טוב למות בעד ארצנו".


אחר כך, כשגדלנו, אמרו לנו שכנראה הסיפור הזה הוא פיקציה ובעצם טרומפלדור שחרר קללה ברוסית, ואחר כך המציאו את הסיפור - אבל לנו זה לא שינה. מבחינתנו איש בלי יד תמיד יהיה טרומפלדור, וגיבור תמיד יהיה זה שאומר שטוב למות בעד ארצנו.


בפברואר חגגתי יומולדת 33.


הערב דיברתי עם הבנות שלי כשהן נסעו עם אמא שלהן בדרך הביתה. יערה סיפרה לי שדינה, הגננת, לא הייתה היום. מיכל סיפרה לי שבגן שלה - הגן של הגדולים, כמו שהיא מכנה אותו - עשו הכנות למסיבת יום עצמאות.


ואני אוהב אותן. ואני אוהב את אמא שלהן. ואני חושב ששלושתן אוהבות אותי.


ויש לי חיים.


ולא טוב למות בעד ארצנו.


כי כשמתים בעד ארצנו, אז מתים.


אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי את אבא שלי עומד בצפירה של יום הזיכרון. בטח הייתי בן 5 או 6. בשנות ה- 80, סרטי השואה היו הארד קור. היו מראים את התמונות האורגינליות של שחרור המחנות בסרטי שחור לבן עם קריינות מפחידה. מבחינתי, כנכד לניצולים, יום השואה היה יום האבל והזיכרון המשפחתי. ידעתי שיום השואה זה על המשפחות של סבתא וסבא שלי. 


אבל יום הזיכרון לחללי צה"ל לא היה עד כדי כך רציני עבורי. סך הכל, לא הכרתי אף אחד שאפילו הכיר מישהו שמת באיזה מלחמה. נכון שבזמן מלחמת לבנון הייתה שקופית עם השמות של הנופלים של אותו יום, והקריין בטלוויזיה היה מקריא את השמות שהיו צצים ליד תמונה של שלושה רובים צ'כים שנושאים עליהם קסדה בריטית ישנה, אבל בשבילי לא היה בזה שום דבר עצוב - מבחינתי, הם הופיעו בטלוויזיה! איזה כיף להם!


ואז הייתה הצפירה, וראיתי את אבא, שבדיוק תלה כביסה, עומד.


עומד בשקט מוחלט. בדום.


ולא הבנתי מה אכפת לו מהצפירה. הרי לא יום השואה. זה הרי לא יום "שלנו".


שאלתי אותו אחרי הצפירה למה הוא עומד בכזה דום מתוח. את התשובה שלו אני זוכר גם היום, יותר מ- 25 שנים אחרי: "אין אף אחד בארץ שלא מכיר מישהו שנפל. גם אני מכיר הרבה אנשים שנפלו. בגלל זה אני עומד".


שמעתי אותו. הקשבתי לו. לקחתי לתשומת לבי. גם היום אני זוכר את זה.


אבל אז?


אז אלו היו הוראות כלליות כאלה כמו "הסתכל ימינה ושמאלה בכביש" או "אסור להבריז מבית ספר". מין חוק כזה שאתה לא מבין את הרציונל שלו, אבל אתה עושה כי אתה ילד טוב.


הרי טוב למות בעד ארצנו - אז מה הביג דיל?


ב- 29.11.95 התגייסתי לצה"ל.


לא הכרתי אף אחד שנהרג בצבא.


הייתי בן רבע לשמונה עשרה כשהתגייסתי. למחרת ביקשתי מקצין המיון בבקו"ם ללכת לחי"ר. לא היה לי ספק איפה אשרת - בבית ספר לימדו אותי שטוב למות בעד ארצנו.


אני זוכר שדווקא אבא, שהשתתף בשתי מלחמות וגויס לעוד אחת ניסה להניא אותי מהדחף ללכת לקרבי. הוא אמר שאני לא באמת צריך את זה. שאין בזה שום תהילה או ברק. שהכי כיף להיות אפסנאי, ולתת לאחרים לאכול חרא.


אם הייתי צריך משהו שידרבן אותי לעשות פעולה - זו העובדה שההורים שלי רצו שלא אעשה אותה. ברור שעשיתי את ההפך ממה שאמר.


ולא הכרתי אף אחד שנהרג. אפילו לא אחד. אפילו לא מרחוק.


רק טובה שהייתה איתי בחטיבת הביניים תמיד ברחה מהכתה בצפירה. אמרו שאיזה דוד שלה נהרג, אבל אף פעם לא דיברתי איתה על זה, כי לא ממש היינו חברים. 


חוץ ממנה - לא הכרתי אפילו בן אדם אחד שהיה לו קשר לאנשים שנהרגו בצבא.


שלוש שנים, ארבעה קווים בלבנון ושניים בשטחים אחר כך, הגיע יום השחרור שלי: 26.11.98. כבר יכולתי לספור לא פחות מתשעה אנשים שהכרתי היטב שנהרגו בצבא.


זה התחיל עם גיא לוי מראשון שחטף כדור בצומת נצרים בספטמבר 96, במהומות מנהרת הכותל.


ואחר כך תום כיתאין, המפקד שלי מהטירונות, ומיקי כ"ץ שגם היה מ"כ בפלוגה, שנהרגו באסון המסוקים בפברואר 97. יחד איתם נהרגו עוד המון חבר'ה מפלוגת העורב של החטיבה שהכרתי עוד מימי הטירונות. הצוות של אוגוסט 95 שנעלם כולו, כלל אנשים כמו עומר שליט או גלעד מושל שעשו איתי אינספור תורנויות מטבח ושמירות בסיסיות. 


שנה אחר כך, רונן אשל שהיה איתי בתיכון נהרג מפצמ"ר שריסק את העמדה שלו במוצב כרכום. כמה שבועות אחריו אייל שמעוני, שהיה מפק"צ שלי בהכנה לבה"ד 1 חטף טיל לתוך הטנק שישב בו. אמא של יוני דבירי, שהיה עם אשל בעמדה ונהרג גם הוא ואמא של שמעוני הקימו אחרי כמה חודשים את ארגון ארבע אמהות.


במאי 98, יהודה סלם שישן מיטה לידי בקורס מש"קי דרגון, ואבי לימואי שעשה איתי קורס סמלים היו בדרך למארב ברכס רמים. מספרים שלימואי בדיוק נגע בכתפו של יהודה כשהוא מעביר לו התפקדות, ואז שניהם עלו ביחד על מטען.


וכשאתה בצבא, זו המציאות - כי טוב למות בעד ארצנו. כי כשרואים את האורות של ישראל מאחורה, ואת לבנון מקדימה, אז הכל שווה את זה. כי המטרה: ביטחון לישובי הצפון!


וזה הגיוני. ואתה אפילו גאה לספר לחבר'ה שהכרת את זה, ואת ההוא, וכשמגיע לך חייל חדש אתה מציג לו את הרשימה של הנופלים שקשורים אליך, או למוצב, והוא מתרשם מזה ממש כמו שאתה התרשמת מאותו דביל שהתגייס שנתיים לפניך וסיפר לך בקו הראשון שעשית ששלושה חברים שלו עלו על מטען.


זה הגיוני, וזה סביר, וזה אפילו נראה לך מתבקש. ואפילו צחקת על זה עם האפסנאי של הגדוד ושאלת אותו פעם האם כשנהרג לך חייל מהמחלקה, אתה יכול לשמור את הקיטבג שלו כ"ספיירים" ברס"פיה שלך.


זה הגיוני כי טוב למות בעד ארצנו, וכי המוות מלווה אותך כמו צל לכל מקום. כי בכל צעד בדרך לפעילות אתה יכול לעלות על מטען ואתה שואל את עצמך אם כל הכוסיות שהיו איתך בתיכון יבכו בלוויה שלך, ואם יהיו ממנה תמונות יפות.


בבוקר הייתי בבקו"ם. שתים עשרה שעות אחרי שיצאתי משם, בלילה, נהרג אוהד נחמיאס, שהיה חייל שלי.


כשהטלפון צלצל ועודד סיפר לי שהוא נהרג וגיא גלבוע, בן מחזור שלי, נפצע, תפסתי את הראש והתיישבתי על המיטה בחדר, בבית של ההורים.


והתחלתי לבכות.


לא כי המוות של נחמיאס היה טרגי יותר או פחות מהמוות של כל השאר.


התחלתי לבכות כי הבנתי שלא טוב למות בעד ארצנו.


כי הבנתי שאני אידיוט.


ושהם מתים.


ושהם לא עברו היום בבקו"ם. ושלי אולי אין מושג מה אני הולך לעשות עם החיים שלי, אבל להם אפילו אין אופציה לבחור.


ולרשימה שהתחילה לפני עשור וחצי, ב- 1996, נוספו מאז גם אייל וייס - המג"ד שכל כך הערצתי - שנהרג בשנת 2000 בפעילות של יחידת דובדבן עליה פיקד; ואייל יואל שהיה סמ"פ שלי בטירונות ונהרג במחנה הפליטים בג'נין בחומת מגן בשנת 2002; ועינן שרעבי מגדוד המילואים שלי שנהרג גם הוא כשנלחמנו שם, במחנה; וקובי אזולאי שבכלל לא אמור היה להיות איתנו שם, בג'נין, אבל התנדב למילואים וכשבגדוד שלי לא היה מקום הוא הצטרף לגדוד של אייל, ונהרג איתו באותה סימטה מחורבנת; ואודי גולדווסר שהכרתי טוב מהגדוד שלנו במילואים שנהרג ב- 2006 בהיתקלות שהתחילה את לבנון השנייה.


חמישה עשר אנשים.


והמחשבה שהכי מתסכלת היא לא להיזכר באנשים.


המחשבה הכי מתסכלת היא זו שבה אתה לא יכול שלא לשאול את עצמך מה היה יוצא מהם.


על אייל וייס אני פעם הימרתי שהוא יהיה רמטכ"ל. אייל יואל התחתן קצת לפני חומת מגן. אחרי 9 שנים בטח כבר היו לו ילדים. אשל, מוזר שכמותו, יכול היה להיות ספורטאי מצטיין אבל בחר ללכת לקרבי. הוא היה איש מבריק. היום הוא כבר היה אמור להיות בן 34. בטח היה לומד, עושה עם עצמו משהו. לימואי היה צייר מוכשר, ופעם אפילו צייר אותי ואת רותם אפרת שהגיע איתי לקורס. הוא צייר אותנו כקריקטורות עם סטיק לייט ענק מאחורינו, כדי לצחוק עלינו (היינו מהנח"ל והכל). ותום? תום גר בנווה שלום, ישוב יהודי-ערבי. הוא בטח היה הופך לשמאלן לתפארת, ונלחם למען השלום.


והמחשבה של מה היה קורה אילו לא מרפה. אם אייל לא היה נכנס לסמטה. אם אשל היה בדיוק יוצא מהעמדה לפני שהפצמ"ר פגע. אם וייס לא היה עומד איפה שעמד כשנהרג.


ולי?


לי יש חיים. יש לי שתי בנות ואשה שאני אוהב, ואני חושב שגם הן אוהבות אותי.


ויש לי עבודה. ויש לי שמחות קטנות, ואכזבות קטנות.


ואני קם כל בוקר, והשמש זורחת.


אבל בימים לפני יום הזיכרון, כשאני מקשט את המרפסת שלי עם לא פחות מחמישה דגלי ישראל שגורמים לכל השכנים הירושלמים הימניים שלי להרגיש נבוכים מפרץ הפטריוטיות של השכן הדגנרט מלמעלה (אני), אני לא יכול שלא לחשוב עליהם. להיזכר בקולות. לראות את הפנים.


כי לא טוב למות בעד ארצנו.


למות זה רע.


למות זה לא טוב.


למות זה טוב רק כשזה קורה במיטה שלך, בלילה, אחרי שחיית חיים ארוכים ומספקים ויש לך ילדים ונכדים ונינים ולא יודע מה, והעברת את המידע שצברת הלאה, לדורות הבאים. ככה מתים כמו שצריך - לא זרוקים באיזו פינה, מכוסים בעפר ודם, מאובקים ואפופים בריח של גופרית. 


מוות כזה הוא לא הירואי. אין בו רומנטיקה.


היחידים שחושבים שיש רומנטיקה במוות "למען ארצנו" הם כאלו שלא יודעים איך המוות הזה נראה. אנשים כמו שאני הייתי, פעם, מזמן.


טוב רק לחיות בעד ארצנו.


טוב לחיות.


חבל שתום לא חי. מישהו שיילחם למען השלום דווקא נשמע יופי של רעיון.