יום שבת, 30 ביולי 2011

נושאת הדגל

היא לחוצה כבר יומיים, נושאת הדגל.

היא לא הייתה כל כך לחוצה מאז החתונה שלה. צריכה שהכל ידפוק פיקס. שלא יהיו פאדיחות. השם שלה, אחרי הכל, רשום על התוצאה.

כבר ארבעה ימים שהטלפון שלה לא מפסיק לצלצל. מאז שפרסמה את ההפגנה. עיתונאים, אנשים מהרחוב שרוצים מידע, טרמפיסטים שרוצים לקחת קרדיט ושתזכיר אותם או תתן להם להשתתף, יח"צנים - כל אחד שרוצה מתקשר וחופר לה במוח שעות. והיא, מנומסת שכמותה, מתפנה לכל אחד ומסבירה להם משהו נורא פשוט: אני ממש לא מובילה פה את הכל. אני סתם מישהי שאכפת לה. אני לא רוצה שאף אחד ייקח קרדיט. גם אני לא רוצה את הקרדיט הזה. זה למען כולנו.

והאנשים הקטנים לא מבינים. לא מאמינים שיכול להיות שמישהו עושה משהו מתוך אכפתיות. מתוך אלטרואיזם. בלי לרצות להרוויח שום דבר.

עשיתי את החיבור בינה לבין זאת שמארגנת את אנשי הרוח. זאת של אנשי הרוח לא ישנה כבר שבוע. מפרפרת בין סופרים ומשוררים ומביאה אותם למאהלים. דואגת למוראל של הגרים שם. דואגת שיידעו שיש מאחוריהם עושר רוחני עצום. ארגנה אפילו שעות סיפור יומיות לילדים במאהל התל אביבי עם טובי הספרים. אני מכיר אותה מטוויטר. פעם קראה איזה פוסט שלי והתחילה לעקוב - ואני עקבתי בחזרה כי היא כותבת מרתקת וזה תענוג לקרוא את מה שהיא כותבת. טוב נו, היא סופרת והכל.

והיא עושה לילות כימים על העניין הזה של שעת הסיפור. וכשאמרתי לה שנושאת הדגל מתכוונת לעשות הפגנה בירושלים היא מיד רצה לטלפון. שיהיה סופר שיספר לילדים סיפור. שיהיה טוב. שאנשים יידעו שהם לא לבד.

והיא עושה הכל בהתנדבות, ואף אחד אפילו לא משלם לה את הטלפון.

והזמרת, היפה ירקוני של המחאה - היא מסתובבת בין המאהלים בארץ כבר שבוע וחצי עם גיטרה. הולכת לכל מקום גם אם זה רק כמה אנשים. נותנת לחבר'ה דקות ארוכות של אושר עם הקול הנעים והצלול שלה והשירים המתוקים והבועטים שמצליחים לחדור לפלייליסט של התחנה של המדינה למרות שהפיקה את האלבום שלה לבד ובלי יח"צ. היא התעקשה שזה יהיה לבד. היא טיפוס פייטרי כזה - לא אחת שתתפשר על התוצאה או על הזכויות שלה.

ולא דיברתי איתה אף פעם לפני כן, אפילו שאנחנו מתכתבים כבר המון זמן דרך הפיד בטוויטר. וכשאמרתי לה שנושאת הדגל רוצה להרים הפגנה, היא מיד התגייסה, ואמרה שתבוא - כי הרי צריך מוזיקה למי שיבואו להפגנה. והיא עשתה טלפונים עד ניו יורק וארגנה את הזמר שיופיע אחריה. אחד שמשלמים לא מעט כדי לראות אותו בהופעות, והוא יבוא בחינם.

ונושאת הדגל פנתה לסטודנטים שמיד הביאו את ההגברה, בתרומה. וההוא מרשת הסופרים הענקית שחוטף על הראש (ובצדק) על כל מיני החלטות די דפוקות שלו לאחרונה החליט לתרום את המים, כי יהיה חם למפגינים. ולא - הוא לא רוצה קרדיט. הוא תורם כי אכפת לו. וכל רשימות התפוצה בעיר מריצות את הפלאייר של ההפגנה. וכמה קהילות של דתיים הייטק מעבירות את זה בינם לבין עצמם.

וכולם מתגייסים. וכולם מתנדבים. ואפילו אלו שניסו לתפוס טרמפ כבר מתביישים בעצמם כי אולי גם הם סוף סוף מבינים שמה שקורה במדינה יותר גדול מאיזה אזכור תקשורתי. יותר גדול מקרדיט. יותר גדול מכולנו.

כי הזמרת, והסופרת, ונושאת הדגל, והסטודנטים, והארגון שהתרים את ההוא מהסופרמרקטים וההוא מהסופרמרקטים עצמו - כולם עושים את זה מהסיבות הכי נכונות.

כי מה שעובר עכשיו בארץ הוא גל צלול ומקסים שכל כולו חיוביות. פתאום מושגים כמו אכפתיות חזרו להיות אופנתיים. כי פתאום אני עושה דברים ולא מפחד לצאת פראייר. כי זה כבר לא אישיו. כי עכשיו עושים דברים בשביל הקולקטיב. בשביל האחרים.

כי עכשיו זה הזמן שבו אני מרגיש הכי קרוב בעולם לאנשים שהיו זרים מוחלטים עד לפני שבועיים. כי עכשיו זה הזמן שבו העולם שלנו עובר את הטלטלה הכי חיובית, הכי מלכדת, הכי נעימה שהוא עבר מאז תש"ח.

חלק מאלה שרואים את הפלאייר של נושאת הדגל שואלים מה אנחנו רוצים. חלק מהארגונים מבקשים לנסח רשימת דרישות. ופתאום אתה מבין שזה לא רק הדיור. אנחנו פשוט נלחמים על הפנים של המדינה. אנחנו דוחים את הסדר שניסו לכפות עלינו בעשור האחרון - הסדר שאומר שכל אדם לעצמו. שתפוס כמה שתוכל, או שתפסיד. שאתה חייב לדרוך על הראשים של האחרים כדי להגיע לראש הפירמידה.

הזמרת, נושאת הדגל, הסופרת - הן מורדות בסדר הזה. הן, ואיתן עשרות אלפים בארץ, הוציאו מהנפטלין את הדגל שסבתא וסבא האמינו בו, ושאפילו ההורים של סבתא וסבא והסבים שלהם הניפו אותו: ואהבת לרעך כמוך. כל ישראל ערבים זה לזה.

אמרו שהפכנו לחברה של אינדיבידואלים. דיברו על זה שאנחנו מנותקים אחד מהשני. דיברו על מדינת תל אביב ומדינת ישראל. דיברו על כך שיש פה לפחות שלושה מעמדות שלא מתקשרים זה עם זה. 

הערב הייתי אצל ההורים, במודיעין. פתאום שמעתי שיחה מאחת המרפסות מסביב. דיברו על פער מעמדי, ועל הצורך במהפכה חברתית. על סולידריות. כשהשפה משתנה - הכל משתנה.

השפה השתנתה.

ואני יודע שכל מי שיגיע להפגנה לא בא בשביל הופעה. הם באים בשביל הסיבות הכי נכונות. הם באים כי כמוני, וכמו נושאת הדגל והסופרת והזמרת - הם רוצים לשנות את העולם שלנו.

ואני מתרגש עד דמעות כשאני מבין כמה כוחות חיוביים התגייסו כדי שההפגנה של נושאת הדגל תצליח. אני מתרגש, כי אני יודע שאני והבנות שלי חווים את אחד הרגעים הכי יפים שהיו במדינה שלנו מאז שקמה. ונושאת הדגל כל כך לחוצה, וכל כך מחויבת, וכל כך שקועה באירוע עד שאין לה אפשרות להרים ראש ולראות איזה אלופה היא. איך היא הולכת ללמד את הבנות שלי מה זו דמוקרטיה. מה זו מחויבות.

תרימי ראש לרגע. תסתכלי מסביב.

את משנה את העולם.

ואני כל כך, כל כך גאה בך.

כי העולם משתנה בזכותך, ובזכות איה כורם ובזכות רוני גלבפיש ובזכות כל הנשים והגברים שנמצאים גם עכשיו באוהל או בבית ומדברים וחושבים על מהפכה - לא על מהפכה שלטונית אלא על מהפכה מחשבתית. על לייצר שינוי תודעתי.

כי החזרנו את הסולידריות לאנשים שגרים במדינה הזאת.

כי החזרנו את ישראל לישראלים.

כל כך גאה בך ובדגל שאת מניפה.

אם לא הייתי יודע שאת נשואה, אשתי היקרה, הייתי מציע לך להתחתן איתי.

יום רביעי, 27 ביולי 2011

כשהעולם משתנה

כשהעולם משתנה, הוא בדרך כלל משתנה בצורה מינורית. כזו שצריך כלי עבודה של מומחים כדי להבחין בה. כזו שהעין הבלתי מזויינת לא תראה.

מדעני האקלים יבחינו בתנודה של אלפית המעלה. הגאולוגים יבחינו בשינוי קטן בהרכב הסלעים. הפיזיקאים ימדדו פליטות אור מעולמות רחוקים. הם יחקרו זאת במשך שנים, ורק אחרי מדידות של מיקרונים וננומטרים הם יפרסמו באיזה רבעון מדעי שהעולם השתנה.

אבל ממש קצת.

כשהעולם משתנה, הוא לא עושה זאת בבת אחת. נדבך, ועוד נדבך, ועוד אחד. לאט לאט. כמו האבולוציה של דרווין - זה עניין של כמה דורות, אם לא של אלפי שנים.

העולם משתנה כל הזמן. יש רק פעם אחת שבה אנחנו יכולים לראות זאת: כשהעולם שלנו מתפרץ. כשהר געש מתפוצץ או כשהאדמה רועדת.

והעולם שלנו כאן, בישראל, השתנה. האדמה רועדת והר הגעש מתפוצץ בהתפרצות דרמטית.

אני מנסה להיזכר באיך העולם נראה לפני שבועיים. לא הרבה זמן - ארבעה עשר ימים.

חצי מדינה התעסקה בגמר כוכב נולד. אני הייתי עסוק בחמש שנים למלחמת לבנון השנייה ובפלאשבקים שהייתי תקוע איתם. מוני הראל ואלי טביב התקוטטו על ניהול הקבוצה שלי ואני רפרשתי כל שתי דקות את אתרי הספורט כי אני חייב לדעת מה קורה עם הפועל. כי חוץ מהמשפחה, מה חשוב יותר מהחולצה האדומה שמלווה אותי מאז הילדות?!

וביום חמישי הפועל תשחק בליגה האירופית ואני אפילו עוד לא טרחתי לגשת להביא את המנוי איתו אכנס למשחק.

כי זה כבר לא ממש הדבר הכי מעניין בעולם.

העולם השתנה.

בשבועיים האחרונים, מאז שהתחילה מחאת האוהלים, עברתי סדנת גמילה מציניות. הזדכיתי על כל מנגנון הגנה שבניתי לאורך השנים, מנגנונים שנועדו לאפשר לי להתנהג כאילו שכחתי את הדברים שהאמנתי בהם. ויתרתי על האינסטינקט להטיל ספק בתום לבם ויושרם של אנשים שמדברים בשפה שתמיד רציתי לשמוע, ותמיד פחדתי שאם תדובר לידי הזינוק של הלב לשמיים יהיה שני רק לדרמת ההתרסקות שלו לקרקע.

ויתרתי על הפחד.

בשבועיים האחרונים אנחנו יוצאים מהארון.

כל מי שכף רגלו דרכה באחד המאהלים בארץ יוכל לספר לכם על החוויה.

הם מגיעים בהתחלה, כמוני, עם מבט סקפטי. עם ארשת פנים שאומרת "אני לא בטוח שאני אמור להיות פה". ומישהו מציע לשבת. ומתגלגלת שיחה קצרה. ופתאום כל מיני מושגים שהם לא שמעו שנים מצטלצלים באוזניים. 

ערבות הדדית.

סולידריות.

חברה.

צדק. 

וההוא שהגיע רק לפני רגע מרגיש פתאום חופשי. פתאום מותר להגיד מילים גדולות. מילים שרק לפני רבע שעה היו מעלות גיחוך של מבוכה. מילים כמו פרדיגמה או אידיאולוגיה או אפילו - רחמנא ליצלן - סוציאל דמוקרטיה.

ויש ביניהם חרדים, ודתיים לאומיים, וימנים, ושמאלנים, וערבים, ואפילו תיירים זרים.

וכולם, תוך רגע מתחברים למסר אחד, פשוט, שעומד בסתירה מוחלטת למה שניסו להלעיט אותנו בו בשנים האחרונות: מותר לדרוש שיהיה פה אחרת. מותר לדרוש שבני אדם יהיו בני אדם ויזכו ליחס של בני אדם ושלא יתנהגו אליהם כחומר גלם המיועד להדפסת כסף לבעלי ההון או לממשלה.

זו כבר מזמן לא מחאתם של השמאלנים הבורגנים התל אביבים. זו מחאה ירושלמית, וחיפאית, והיא הגיעה עד קרית גת, ובאר שבע, ואופקים ובית שמש וקרית שמונה ורמלה ועכו ובית שאן.

זו מחאה שכל משמעותה היא אחת: תחזירו לנו את המדינה כי היא שלנו. כי אנחנו לא אמצעי ייצור. כי אנחנו בעלי הבית. כי יש לנו זכויות בסיסיות שהופרו פעם אחר פעם בשנים האחרונות.

ואני לא זוכר איך היה קודם. אני אפילו לא זוכר את השפה של לפני שבועיים. אני לא זוכר למה דברים שנראים לי עכשיו טיפשיים, על גבול המגוחכים נראו לי קודם כל כך חשובים. ובעיקר, אני לא יודע להסביר לעצמי דבר אחד בסיסי:

איך זה שאני, שמחזיק מעצמי בחור נבון, התכסיתי גם כן בשכבה כזו של טמטום עצמי עד שלא ראיתי את המציאות כמו שאני רואה אותה כרגע. עד שלא ראיתי את המציאות כמו שהיא. כמה אסקפיזם צרכתי, טיפש שכמותי?!

כי אז, לפני שבועיים, בר רפאלי הייתה מעניינת. כי אז, לפני שבועיים, לראות גולים של הפועל בלופ של יוטיוב היה הדבר הכי חשוב בעולם. כי אז, לפני שבועיים, הפוליטיקה הארגונית של מקום העבודה הייתה נושא להרהר בו בדרך הביתה.

ועכשיו כל מה שמעניין זה השינוי. זה להחזיר את המדינה לציבור. זה לשכנע את הממשלה שתפקידה לשרת את האזרח ולא רק להשתמש בו לצרכיה.

זה להראות לכולם שהעולם השתנה.

לפני שלוש שעות, על המסך שבו אני כותב, אשתי קידמה את ההפגנה שהיא מארגנת ביום ראשון. המפיקה התותחית הזאת הרימה תוך יום וקצת הפגנת משפחות מול בית ראש הממשלה שתגיע בתהלוכה עד מאהל המחאה בירושלים. היא סידרה הגברה, ותאורה, וציוד והכל.

אני מספר את זה כי אשתי היא לאו דווקא הטיפוס שיקום ויארגן הפגנות. תנו לה את הפופקורן דל הקלוריות מול השידור החוזר ה- 49 של בנות גילמור והיא מבסוטית כל הערב. אבל ביום שישי האחרון, כשהלכנו לישון במאהל המחאה הירושלמי, גם היא - כמוני - השתנתה.

כי זו המהפכה האמיתית. הרגע שבו התודעה משתנה, והיא משנה את ההוויה. הרגע בו סדרי העדיפויות משתנים. הרגע שבו העולם משתנה באמת.

לכו למאהלים, חברים. שבו שם כמה דקות. תגיעו עם המבט הסקפטי. תוך דקות יושיבו אתכם שם, ויגלגלו אתכם שיחה.

ולפני שתשימו לב תתחילו לדבר במלים גדולות.

מלים שלא השתמשתם בהן שנים. מלים שלא שמעתם שמישהו אומר אותן לידכם במשך שנים, אלא אם הוא היה ציני.

לכו תזדכו על הציניות ותתחברו לחלום הסופר מציאותי שאומר שאפשר שיהיה פה אחרת. שאפשר שנהיה יותר מסתם סחבות שגוררות פה רגליים לכמה עשורים ומנסות לשרוד.

העולם שלי השתנה.

מאוד השתנה.

הלוואי שישתנה גם העולם שלכם.


יום ראשון, 24 ביולי 2011

קתרזיס

02:44.


זה מה שכתוב בפינה השמאלית התחתונה של המסך שעליו המלים האלה נכתבות. כשמעבירים את החץ מעל הספרות האלה, הוא מציין שכבר התחיל יום ראשון, ה- 24/7/2011.


בעוד 3 או 3 וחצי שעות, זוג רגליים קטנטנות יטופפו את דרכן לחדר השינה שלנו, ויגידו "אבא!" או "אמא!" וידרשו שוקו או מיץ, תלוי אם אלו רגליים שיחגגו יומולדת 4 עוד יומיים, או רגליים שחגגו שנתיים לפני חודש. אלו לא שעות להיות ער בהן. אלו שעות בהן אנשים שקמים בבוקר לעמל יומם אמורים לישון.


ואין שום סיכוי שהעפעפיים שלי יסכימו להיסגר. אין סיכוי שהגוף יסכים לשכב לנוח. אין סיכוי שהלב ירפה מעט את הקצב בו הוא מפמפם דם, והכליה תפסיק לייצר כל כך הרבה אדרנלין, והמוח יפסיק לרצות לקרוא כל פסיק, כל תו, כל אמירה בכל שפה על מה שעברתי הערב.


מוצאי שבת, ה- 23/7/2011 הוא כנראה הערב האופטימי ביותר שעבר על מדינת ישראל בעשור וחצי האחרונים. הוא גם כנראה הערב המשמעותי ביותר, החיובי ביותר, החיוני ביותר והמרגש ביותר שעבר על המדינה שלנו כמדינה.


לא סמכתי על זה שיהיו הסעות מירושלים. כל האי ודאות של "יהיו-או-לא-יהיו" שהיה בשעות הבוקר, עוד מהשעה בה קיפלתי את האוהל בו ישנו במאהל המחאה בבירה, שכנע אותי לקחת את האוטו. אז כן, הדלק יקר - אבל להפגנה הזאת, ידעתי, אני חייב להגיע.


החניתי בחניון החדש בהיכל התרבות. חניון הייטק. נורה ירוקה מסמנת מקום חניה פנוי, וכשאתה מחנה היא מתחלפת לאדום, כדי שיהיה ברור גם לאנשים מרחוק שאין שם חניה. זה חניון נקי. נקי מדי. נקי ללא רבב. חשבתי ביני לביני שזה קצת פרדוקסלי לחנות בחניון כזה כשבאים להפגנה חברתית, אבל השארתי שם את האוטו.


כשהמעלית מהחניון פלטה אותי החוצה בכיכר הבימה, כבר היו שם אלפים. לעזאזל, היו שם עשרות אלפים. אנשים עם חולצות פולו מכופתרות ליד חבר'ה עם גופיות קרועות. קרוקסים וסנדלי שורש ליד נעלי עקב גבוה. חולצות כחולות של תנועות נוער ליד חולצות סוף מסלול של גבעתי. ערסים ובורגנים. אשכנזים וספרדים. שמאלנים וימנים. ערבים ויהודים.


כולם.


והם באו, כמוני, כדי לצעוק שדי. שנמאס. שאנחנו רוצים שינוי בשביל כולם - לא משהו סקטוריאלי. לא רק לחילונים-שמאלנים-כן-לחלק-את-ירושלים או לימנים-דתיים-אף-שעל-מרמת-הגולן או כל טייפקאסט אחר. בפעם הראשונה שאני זוכר, התכנסו עשרות אלפים כדי להפגין למען מטרה שאין עליה שום מחלוקת מפלגתית: למען שיוויון. למען צדק חלוקתי. למען מדינת רווחה.


פתאום אני רואה את אחינועם ואורן, ומצטלמים ביחד. ומתארגנים על דגל אדום - ואני אומר לאורן שזה כמו בבלומפילד, אבל בעצם זה מזכיר לי יותר את המצעדים ההם, בשנות השמונים, באחד במאי כשאנשים עוד האמינו בחזון סוציאלי כלשהו.


ומתחילים לרדת ברחוב מרמורק, והנה רינו צרור שניגש ואומר לי "זה חזק. חזק מאוד". והנה החבר'ה של טויטו, זכרו לברכה, מכיכר הלחם. פעם, באמצע שנות האלפיים, הוא אמר לי שמהפכה חברתית תתרחש בישראל רק "כשהאשכנזים ממרכז תל אביב ייצאו להפגין". ואני חושב כמה זה חבל שהוא נפטר צעיר והוא לא זוכה לראות את לב תל אביב זועק לתמורה. 


לשינוי. 


למהפכה.


והצמרמורת.


הצמרמורת שנעה מהגב ועולה במעלה העורף ומתפצלת לשניים לכיוון האוזניים וגורמת לרגע לקרקפת להרגיש כאילו התרוממה באוויר. כי זה הריכוז של האנשים הכי יפים בישראל. של האנשים הכי טובים. של הלבבות הכי זכים. של אנשים אכפתיים. והאנרגיה המטורפת הזאת, והברק בעיניים של כולם גורם לך להבין שאתה חווה מין אהבה קולקטיבית כזאת.


וכולם מחייכים מסביב. ופה ושם אנשים תופסים את הראש ולא מאמינים שעשרות אלפים יצאו מהבית להפגין לא למען איזו מטרה סקטוריאלית אלא למען מצב שבו אם הם מנצחים - כל המדינה מנצחת. כל הסקטורים. כל הפלגים וכל השבטים וכל הערים וכל האנשים.


בהפגנות השמאל והימין קשה לסמן טובים ורעים - הרי שני הצדדים רוצים שיהיה טוב במדינת ישראל והם רק חלוקים על הדרך להשיג את הטוב הזה. כאן זה אחרת.


בהפגנה הזאת נמתח קו ברור וחד בין הטוב המוחלט לרע המוחלט.


הרי איש לא טוען כנגד הקבלנים, ולא נגד בעלי הדירות. הם לא הרעים - ממש לא. המסר הוא אחר. המסר של ההפגנה אומר: תנו לנו קורת גג. תנו לנו את התנאי הבסיסי הזה. וזה רלבנטי לערבים, ולמתנחלים, ולחרדים, ולבורגנים, ולהתיישבות העובדת, ותושבי אילת ותושבי קצרין ותושבי יקנעם ותושבי מצפה רמון - לכווווולם.


ומי שבעד המסר הפשוט הזה נמצא בצד של הטובים. ומי שלא מסוגל לקלוט את העובדה שקורת גג היא אחד הדברים הבסיסיים ביותר שאומה צריכה לספק לאזרחיה - הוא ברעים.


טובים ורעים. שחור ולבן. 


אין פה אפור. גם אין סיבה שיהיה.


ודווקא השחור והלבן הזה מחבר כל כך בין כולם. מחבר בין דע"ם לבין בני עקיבא. בין חד"ש לחרדים.


וצועדים ברחובות, וכל מיני שכנים יוצאים החוצה עם מכסי סירים ודופקים בקול, והתופים של הצועדים עושים שמח, וצועקים ססמאות על סולידריות חברתית וצדק חלוקתי, ופונים במגדל של גינדי, עוד סמל של התנכרות המדינה לאזרחיה למען אלו שיש להם, וככל שמתקרבים לרחבת המוזיאון מצטופפים עוד ועוד.


עצרנו על האי תנועה בשאול המלך לנפנף בדגל האדום ולהצטלם. שתהיה מזכרת. ובכל רגע חגי או לירון או אני פוגשים עוד מישהו או מישהי שאנחנו מכירים, כי כולם פה. כי אנשים מבינים שזה הקרב האחרון. הרגע שבו אם נהיה אדישים - המלחמה כולה אבודה.


והם התגייסו. והם באו מירושלים, ומכפר סבא, ומקריית שמונה ומבאר שבע.


והטור של הצועדים שחולפים על פנינו נראה אינסופי, והוא לרוחבה ולאורכה של השדרה. ושוב, הצמרמורת. ההבנה שאנחנו מסתכלים כרגע על רגע משמעותי. רוב הפעמים לא תדע שרגע הוא משמעותי עד שהוא כבר חלף ועבר. תבין זאת רק בדיעבד. בהפגנה הזאת כולנו יודעים שצריך לנשום פנימה כל נהרת פנים. כל חיוך. כל מבט חטוף של אושר. מבינים שזה רגע היסטורי. שיש תנועה טקטונית. שבקרוב תחל רעידת האדמה.


לירון עמד לימיני כשהגענו לכיכר של המוזיאון. חגי אחריו. מאחורינו אורי שנער, לשעבר הבוס של קשת ואיש שהפרוטה מצויה בכיסו ובכל זאת מבין את המסר ומתחבר אליו. משמאל ילד קטן, ולפנינו אנשי תנועת המחנות העולים.


ומשתדלים להיות ציניים, כרגיל. הרי התרגלנו בשנים האחרונות לבנות חומה של ציניות מסביב כדי להתגונן מכל האסונות שתוקפים פה חדשות לבקרים. אבל המחאה הזאת יודעת לסדוק באבחה אחת את הציניות, ואז היא מנשקת במקום בו נפער הסדק ומעטה הציניות כולו מתנפץ.


ואתה מרגיש חשוף כמו שלא הרגשת מזה שנים. וכל מילה שנאמרת חודרת ישר לתוך הלב. ואתה רוצה לחבק המון מהאנשים שנמצאים שם כי אתה רואה בעיניים שלהם את מה שבטח רואים בעיניים שלך: אמונה אמיתית. אמונה שמה שאתה עושה כרגע הוא אמת.


ופתאום הילד הזה שעומד לשמאלך נראה מוכר.


ואתה מבין שבעצם זה אתה, פעם, לפני שהחיים קרו. שזה אתה כשהאמנת - באמת האמנת! - ביכולת שלך, הקטן, לשנות מציאות. להביא את התודעה לייצר הוויה. ואתה מסתכל לילד הזה בעיניים, ונותן לו יד כי הוא ילד בין כל המבוגרים האלה וצריך לשמור עליו, ודמעה בורחת לך ואתה נורא מקווה שלא ישימו לב אז אתה מספר איזו בדיחה סרת טעם ומטופשת, כדי לשמור על פאסון.


ולא פגשת אותו המון זמן. והוא מביט בך ואתה נזכר איך נראית לפני שנים, כשתער גילוח לא היה רלבנטי לחיים שלך. ואתה מחזיק לו את היד יותר חזק, ואתה מבין שהוא היה בפנים כל הזמן, ושבצעדה של שעה בערך הוא יצא החוצה עם כל צעד.


ואתה כל כך שמח שהוא חזר ולא בטוח אם זה אתה מחזיק לו את היד או שאולי זה דווקא הוא שמחזיק את היד שלך.


03:22 בירושלים.


אין מצב לישון. הן ממילא יתעוררו בקרוב. הן הלכו לישון מוקדם. היו עייפות אחרי לילה במאהל המחאה.


הוא נורא דומה לשתיהן, הילד הזה. הוא נורא תמים, ומאמין, ויודע שאם ישמור על הכללים הם ישמרו עליו. והוא לא חושב שיש רוע בעולם. והוא בטוח שאם הוא יהיה טוב, הכל יהיה טוב.


והוא לא צריך ציניות, כי הוא מאמין באמת.


והוא חזר.


ואני נורא התגעגעתי אליו.


ואני לא מתכוון להילחם בשבילו. אני מתכוון להילחם בשבילן. אני מתכוון להגן עליהן מהצורך להיות ציניות. להגן מהצורך להגן על עצמן.


אני הולך לברוא להן עולם אחר. טוב יותר. הולך לעשות את זה עם כל האנשים הנפלאים שהיו היום בהפגנה בתל אביב.


כי יש טובים ורעים. כי הקו הוא ברור. כי מי שבצד שלנו הוא הטוב המוחלט ומי שלא הוא רע. כי זה לא עניין מפלגתי.


זה עניין של ילדים. אלו שישנים בחדר השני, ואלו שיצאו היום החוצה לכמה שעות וחזרו להאמין.


אנחנו ננצח.


אנחנו ננצח כי אנחנו הטובים.


ושוב הצמרמורת. והדמעות.


והן לא עצובות. הן הדמעות הכי לא עצובות בעולם. הן הדמעות של הזיכוך המוחלט של הנפש. של הקתרזיס. של הרגע הכי יפה שהיה בארץ המסוכסכת הזאת מזה שנים.


כן. אין לי שמץ של ספק.


אנחנו ננצח.

יום חמישי, 21 ביולי 2011

בהיאחזות הנורמליות בבירה

תמר, גיסתי, גרה כבר שנה ומשהו בפלורידה. מאז שהשתחררה. היא עברה לשם ישר אחרי הצבא "כדי לעשות קצת כסף" ובגלל שהיא אזרחית אמריקנית זה אפילו חוקי. ידעה שבארץ אין מצב שתרוויח סכומים כאלה באיזו עבודת-אחרי-צבא שכזו.


הערב היא כתבה לי על הוול בפייסבוק שהיא מופתעת שעוד אין תמונות של האוהל שלי, עם כל מחאת האוהלים שעוברת במדינה כרגע.


ואני התביישתי.


התביישתי כי עוד אין לי אוהל. כי אני מצייץ בטוויטר, וכותב פה פוסטים, ומעדכן סטטוסים בפייסבוק ועוד לא הרמתי פעם אחת את התחת והלכתי להרגיש - ממקור ראשון, בלי פילטרים - את מה שמסתמן כאחד הדברים הכי מרגשים שקרו פה מאז שנות התשעים.


לפני יומיים אחד הכתבים היה חולה. הלכתי לצלם במקומו כתבה על הסניף הירושלמי של מחאת הדיור. כשהגעתי לכיכר ציון, המקום שבו אמורה הייתה להיות עיר האוהלים לא מצאתי שם אף אחד. שוב, בפעם המי-יודע-כמה קיללתי את העיר הזאת שאני גר בה כבר 12 שנה. שוב תיעבתי את השמרנות הנוראית שלה, ואת היישור-קו-לא-משנה-מה-עם-הליכוד-שבשלטון, ואת העובדה שהיא העיר הכי ענייה בארץ ותמשיך תמיד לתמוך במענייה ומעניה.


אבל הפוסט הקצר על הוול שלי שהגיע מפלורידה גרם לי לקום ולעשות סיבוב בעיר. לראות אולי משהו השתנה. אולי באמת קורים דברים. אולי... אולי אפילו לפנטז על מיני מהפכה שמתחילה כמו שמהפכות צריכות להתחיל: כאלו שמתחילות מלמטה. כאלו בלי הנהגה. כאלו בלי איזה אייקון פוליטי שעומד בראש ומתראיין. כאלו שנובעות מזעם אמיתי, מכאב, מיאוש - מרצון אמיתי לטלטול המערכת לא כדי להרוויח הון מיידי אלא כדי לשנות את היסודות.


נסעתי בהתחלה לבית של ביבי ברחוב עזה, משהו כמו דקה נסיעה מהדירה השכורה שלנו בקטמון הישנה. חגי קראוס אמר שתהיה שם הפגנה. כשהגעתי לא הייתה שם נפש חיה - רק כמה ניידות משטרה עם שוטרים משועממים. שוב קיללתי את העיר הקשה הזאת, עיר לא רחמנית שאפילו לא מרחמת על עצמה מספיק כדי שיהיה לה אכפת מאיך שהיא נראית ואיך שהיא מתנהגת.


המשכתי לנסוע לכיוון אזור ממילא-שער יפו. אמרו שהיה שם משהו היום. שהחבר'ה מהאוהלים הלכו להפגין על הגדרות של שכונת הרפאים הנוראית הזאת שבעלי הבתים שלה הם תושבים מחו"ל שבאים לארץ רק בפסח ובסוכות ושאר הזמן הדירות סגורות אלא אם המנקה עוברת שם אחת לכמה שבועות.


גם שם לא מצאתי אף אחד, חוץ מהמודעות של "משכנות המלך דוד", עוד פרוייקט יוקרה שנבנה למען יהודים עשירים מחו"ל ורק למענם, ואת השלט הענק של תכשיטי פדאני שמברכים אותי לרגל הגעתי לממילא.


פניתי שמאלה לכיוון כיכר צה"ל. אמרו ששם יתמקם המאהל. בטעות נכנסתי למנהרה שעוברת מתחת לכיכר והלב דפק. הם יהיו שם? הם לא יהיו שם? זה קורה באמת?


והציניות שוב זורמת בוורידים ואומרת שאם אמצא שם מניין, דיינו. כולל תיירים ועוברים ושבים. הרי אין מצב שמשהו נורמלי יקרה במדינה הזאת. משהו אותנטי. ובטח שלא בירושלים.


ואז ראיתי אותם. עשרות אוהלים, רובם בצבע אפור מטאלי צפופים על הדשא שבין מסילת הרכבת הקלה - עוד דוגמא קלאסית של אונס משאבי ציבור לטובת בעלי ההון - לבין חומות העיר העתיקה. את האוטו החניתי בעירייה, וכשירדתי לרחוב יפו שכל החנויות בו פשטו את הרגל בגלל הרכבת, הפיגועים והמדיניות של ביבי, הם צעדו שם. המון אנשים בקבוצות של שניים-שלושה עד עשרה. עם אוהלים ומחצלות ביד. עם מבט קצת סקפטי בעיניים. כזה שרוצה, כמוני, לגלות שזה אמיתי אבל מפחד להתאכזב.


מבט שמסכים לוותר לרגע על הציניות המתבקשת ולנסות ולחוות רגע מיוחד של סולידריות. של מאבק פוליטי אבל לא מפלגתי. של דרמה אמיתית.


וצעדתי אחריהם את 200 המטרים לכיכר. ועם כל צעד המוזיקה מהמאהל מתגברת ומשמיעה שירים שמישהו נטול כישרון שירה כלשהו שר בקולי קולות במערכת הגברה מקרטעת. והנה אנשים מגיעים גם מרחוב שלומציון, ומוותרים על הבירה באחד הפאבים כדי לבוא גם. והיי, יש גם אנשים שמגיעים מאגרון. ולכולם יש את אותו מבט משתאה בעיניים כשבכל צעד הולכת ונחשפת העובדה: לכולנו יש משהו משותף. כולנו פה לאותה התכלית, ואנחנו לא לבד.


והם ישבו שם.


מאות.


מקשיבים לשיר, ולנאום שבא אחר כך על סולידריות חברתית וצדק חלוקתי, ועל אחווה בין פועלים ועל המעמד הבינוני שמתרושש.


וסטודנט מבצלאל עושה בועות סבון ענקיות בעזרת שני חבלים מגולגלים שהוא טובל בתמיסה, והן מתנפצות על מאות האנשים ועל שני אברכים וזוג חרדי שמקשיבים לנאומים על סוציאליזם שנואמים חילונים ליד החומות שבנה סולימן המפואר, כשבצד השני של הכיכר עומדים שלושה כמרים פרבוסלאווים עם זקנים עצומים ומסתכלים בהשתאות על מה שקורה מעבר לחומה מאחוריה הם גרים.


ופתאום הם הגיעו.


ההפגנה שחגי דיבר עליה, מול הבית של ביבי, אכן הייתה. ארבעה סוחבים אוהל פתוח על הכתפיים כמו במסע אלונקות, ואחריהם שובל ארוך שנע לאורך עשרות מטרים של אנשים מאושרים שיודעים שעשו היום משהו. הם באו ברגל מרחוב עזה עד המאהל. עברו בדרך את כל רחוב יפו, וכשהגיעו למרכז העיר הצטרפו אליהם עוד אנשים.


כי ככה זה כשמשהו טוב קורה. כשמשהו משמעותי חולף לידך. אתה רוצה להיות שם, לספוג קצת מהאבק המיוחד שאירועים כאלה נוטים להעלות.


מישהו שואל אותי למה באתי לשם. בהתחלה אני רוצה לומר לו שזו סקרנות, בגלל העבודה והכל. אבל זה שקר - באתי כי אני מזדהה לגמרי. כי גם אנחנו שירתנו את המדינה, וגם אנחנו עשינו כמה שנים באקדמיה (חלקנו עשינו קריירה אקדמית "קצת" פחות טובה מאחרים. אני, למשל), וגם אנחנו מרוויחים יותר מהשכר הממוצע במשק וגם לנו אין איך לקנות דירה.


והיאוש מהמצב.


והתסכול.


ואין האונים.


והאפלה שמסביב.


ופתאום מפציע לו אור אמיתי. כזה שנותן תקווה שלא הכל אבוד. שיש עוד מי שאכפת לו. שלא, מה שאני מרגיש כל יום זו לא איזו נרגנות פאתטית שמרמזת על כך שאני זקן בן 33 וחצי, אלא משהו אמיתי - שאני לא המתוסכל היחיד. שלא כולם מסוממים מהכותרות הדביליות על משטים ומטסים ואיראנים ולא יודע מה ומבינים שכל ההתעסקות בזה היא סוג של מסך עשן כדי שלא נבין את האמת הכי פשוטה: שהסיכוי שניהרג פה מטיל איראני הוא אחד חלקי מיליארד מהסיכוי שלא נגמור את החודש הקרוב.


והאור הזה, שפתאום מפלח את החושך, שגורם לאור הכתמתם, המכוער והמלנכולי שפולטים הפנסים בכיכר צה"ל בירושלים להיראות בהיר הרבה יותר - האור הזה יכול לנצח את החושך שאנחנו חווים פה כבר כמה שנים. הוא יכול לנצח אפילו קואליציה שמחזיקה 39 שרים וסגני שרים.


הוא יכול לנצח את הציניות.


אפילו את הציניות שלי.


ואם האור הזה יפציע בירושלים השמרנית, הליכודניקית, העייפה מצרותיה שלה עד כדי כך שאין לה יכולת או רצון להרים את הראש ולהסתכל מה הן הבעיות האמיתיות של המדינה - אם הוא יפציע פה, הוא יאיר את כל הארץ.


התקשרתי לאחות הגדולה של הגיסה מפלורידה, זו שידועה יותר כאשתי. אמרתי לה שאנחנו באים לעשות את השישבת באוהל, עם הבנות. היא מיד הסכימה. אחרי הכל, זה מאבק עבורנו. עבור המעמד הבינוני הקורס שכל הזמן מרוצצים את גבו עם גזירות חדשות.


לעזאזל, זה מאבק על העתיד שלהן.


תבואו גם. בחייכם. תבואו.


תבואו, כי זה חשוב. 


תבואו, כי אם לא יש מצב שאתם מפספסים את אחד הרגעים הכי קסומים, הכי מרגשים, הכי דרמטיים שתחוו. את הרגע שבו מותר לדבר בקול רם ולהגיד מילים כמו אידיאולוגיה. מילים כמו שינוי. מילים כמו מהפכה.


רגעים שבהם אפשר, רק לזמן מוגבל, לצאת מהדכדוך היומיומי ולחוות קצת אור.


רגעים כמו מה שחוויתי הערב בהיאחזות הנורמליות בבירה.


תבואו.


תבואו כי משהו חייב להאיר את האפלה העמוקה שהמדינה הזו נמצאת בה.


פשוט תבואו.

יום ראשון, 17 ביולי 2011

זמנים מעניינים

יש קללה סינית עתיקה: מי ייתן ותחיה בזמנים מעניינים.

ההיגיון מסביב למשפט הזה אומר שמשעמם זה טוב. שזמנים מעניינים הם זמנים של שינוי היסטורי, ושינוי היסטורי לעולם יהיה כרוך בבלגן רבתי מסביב.

ואנחנו, לדאבוננו, חיים בזמנים מעניינים. מסעירים אפילו.

אנחנו חיים בתקופה אפלה. תקופה שבה אנחנו מעדיפים לעצום עיניים כדי לא לראות את החושך שמסביב. תקופה שבה כל אחד מאיתנו פורש אל דל"ת אמותיו ומתעסק בקיום היומיומי כי אין ברירה מחד, וכי אין רצון להסתכל מה קורה מסביב מאידך.

חברות וחברים, הגיע הזמן לפקוח עיניים.

הגיע הזמן להבין שמה שקורה עכשיו לא יכול להימשך - או שאנחנו לא נוכל להמשיך פה.

הכל קורס מסביבנו:

מערכת הבריאות בשביתה כבר חודשים; אין מצב לקנות דירה; אין חומרים לכיבוי שריפות; הפלסטינים עומדים להכריז על עצמאות; מחוקקים חוקים נגד חופש הביטוי; אין לישראל חברים בעולם פרט לקיצונים אוונגליסטים שמוקצים מחמת מיאוס בארצותיהם; רבנים מוציאים פסקי דין האוסרים להשכיר דירות לאזרחים בשל מוצאם ועוד ועוד ועוד ועוד.

ואין פוצה פה ומצפצף.

ויש ממשלה. ויש לה קואליציה חזקה כמו בטון - אבל אין מושל. זאת אומרת, כל התפקידים מאויישים, אבל מישהו שמע את ראש הממשלה מתבטא בנושא כלשהו?

הוא הרי נשבע שיפתור את מצוקת הדיור, ולא עשה דבר פרט לניסיון לפרק מנגנונים ששמרו על הציבור מבעלי ההון. הוא הרי הבטיח לנו סופרטאנקר וטייסת כיבוי וקנו מטוסים שלא שווים יריקה ועוד לא נוסף אף כבאי מאז ששלושה נשרפו חיים יחד עם 41 בני אדם אחרים. הוא הרי אמר שכל אזרחי ישראל שווים, ושחופש הביטוי יקר לליבו ולא העז להמרות את פי המנהל שלו, איווט ליברמן, ולהצביע נגד חוק החרם. לעזאזל, הוא אפילו לא הביע עמדה לגביו.

ואנחנו מקבלים את זה בהבנה. הרי אחד ורבע מכל שניים מבינינו הצביע לאחת המפלגות שנמצאות בקואליציה. אנחנו משכנעים את עצמנו שהעולם דפוק, לא אנחנו. שהעובדה שאנחנו לא יכולים לקנות דירה זה בגלל איזה גורם עלום, או גזירת שמיים - לא בגלל שיובל שטייניץ לוקח 56 אגורות מכל שקל שנשלם עבור הדירה כמס.

אנחנו נחשפים כל יום לתעמולה ושטיפת מוח מטורפת שנועדה להגביר אצלנו את הפאניקה ואת תחושת המצור, כי כל פוליטיקאי, עיתונאי ויחצ"ן-ספינולוג יודע שבזמן מלחמה מתאחדים מאחורי הממשלה כי "העולם כולו נגדנו". ככה הגענו למצב שבו כמה עשרות דבילים שנחתו בנתב"ג וגורשו (דבר שקורה בנתב"ג על בסיס חודשי אם לא שבועי גם ככה) הפכו לסיבה לשידורים חיים, מסיבות עיתונאים, תדרוכים וביקור של כל המי ומי בטרמינל שלוש כדי להראות שהממשלה שולטת במצב. הבנתם? כמה עשרות אנשים. זה הכל. ולנו נתנו תחושה כאילו אנחנו ב- 8/10/73, וזה עתה נמחקה אוגדה של צה"ל במתקפת נגד ובין המצרים ותל אביב עומד רק מדבר ריק.

מספרים לנו על רפורמות, והפרטה, וזה שהפרטה זה נהדר. ואף אחד לא יודע להסביר למה אחרי הפרטה השירות הופך ליותר חרא, ומחכים יותר זמן בתור, ומשלמים יותר על פחות  - איך כל זה מתיישב עם חזון ההפרטה כדבר נפלא מבית מדרשו של נתניהו. וכל הזמן מפריטים. את הכל: את החיסונים בבית הספר, ואת סניפי הדואר, ואת הרפואה, ואת החינוך: הכל. ואנחנו לא פוצים פה, כי הרי מספרים לנו שביבי הוא אשף כלכלי. ואין הסבר למה פתאום 400 שקל לא מספיקים למלא עגלה בסופר לאו דווקא יוקרתי. למה משכורת שהיא פי שניים ממה שאבא שלנו הרוויח בגילנו מספיקה בערך לשמינית ממה שהוא יכול היה לקנות במשכורת הנמוכה שלו. איך זה שמספרים שיש צמיחה מטורפת, אבל אפילו זרעון או עלה כותרת קטנטן מהצמיחה הזאת לא מגיע אלינו. אל האנשים הרגילים שהם לא טייקונים שתרמו לקמפיין של הליכוד.

תתעוררו, למען השם!

תפקחו את העיניים!

אני לא יודע אם המחאה שעושים עכשיו ברוטשילד בתל אביב זה אמיתי או חרטא. אני לא יודע אם זו סתם גחמה של כמה אנשים משועממים בקיץ, או שזה מאותם רגעים משמעותיים שיש לנו הזדמנות ללוות מרגע לידתם.

אני רק יודע שחייב לבוא שינוי.

אני יודע, משוכנע, בטוח ללא ספק שהיאוש מבית מדרשם של ביבי, שטייניץ ועשרות השרים וסגני השרים שאחראים כמותם על המצב העגום אליו הגענו הוא לא מה שאני מתכנן לבנות שלי.

מיכלי תהיה בת 4 בעוד שבוע. יערה חגגה שנתיים לפני חודש. הגיע הזמן שאבא שלהן יתחיל לדאוג לעתיד שלהן. 

בואו. נעשה משהו. נהיה מעורבים.

נפסיק לעצום עיניים כדי לא לראות את החושך שמסביב.

אלו זמנים מעניינים. אין ספק בכך. 

הגיע הזמן לטפל בעניינים שלנו.

יום חמישי, 14 ביולי 2011

אני נשבע

בדצמבר 1995 עוד לא הייתי בן 18.


כבר הייתי חודשיים בטירונות, כשהגיע הזמן להישבע אמונים לצה"ל ולמדינת ישראל. בבוקר של ההשבעה הגיעו מש"קיות חינוך לפלוגה כדי לדבר איתנו על נוסח השבועה. הן עשו לנו מין מערך שיעור כזה על התוכן שלה, ואני הייתי היחיד שהקשיב.


אני זוכר שהללי, מש"קית החינוך, הסבירה שאין סימני פיסוק בנוסח השבועה כדי שיהיה ברור שהיא מקשה אחת. שאין לחלק אותה. שהנאמנות לצבא, למדינה, לאומה היא בלתי ניתנת לפירוק ולא תלויה בכלום. שאנחנו רכוש צה"ל, אבל לא במובן הרע של הביטוי.


לקחו אותנו לתל ערד, מקדש כנעני עתיק ליד בסיס הטירונות, לטקס. מש"קיות החינוך חילקו לנו דפים עם נוסח השבועה, ונתנו לנו שעתיים לחשוב על הטקסט. כל המחלקה שלי הלכה לישון ברחבת המסדרים. אני, חנון דביל שכמותי, אשכרה לקחתי את הדף וקראתי אותו שוב ושוב. את הנוסח, את דברי ההסבר, אפילו את ההיתר הרבני להישבע אמונים למדינה למרות שאני לא דתי ומעולם לא הייתי:


הנני נשבע ומתחייב בהן צדקי לשמור אמונים למדינת ישראל לחוקיה ולשלטונותיה המוסמכים לקבל על עצמי ללא תנאי וללא סייג עול משמעתו של צבא הגנה לישראל לציית לכל הפקודות וההוראות הניתנות על ידי המפקדים המוסמכים ולהקדיש כל כוחותיי ואף להקריב את חיי להגנת המולדת ולחירות ישראל


כשהקריאו את נוסח השבועה, ועניתי "אני נשבע" הרגשתי מחויבות עצומה לשבועה הזאת. הרגשתי שבאותו רגע חתמתי חוזה עם המדינה שלי. עם המדינה שלא הייתה לעם שלי 2000 שנה. והתכוונתי לכל מילה כשהבטחתי לה, למדינה שלי, שאקדיש את כל כוחותיי ואף אקריב את חיי אם אדרש לכך - הכל למענה.


בכל פעם שחייל היה אומר לי שהוא מפחד לצאת למארב בלבנון הייתי מסביר לו שלהיהרג זה חלק מהדיל שחתמנו בטירונות. שתמורת זה שהמדינה נותנת לנו - ובכן, מדינה - אנחנו מסכימים להקריב עבורה את עצמנו. שזה כל הקטע של להיות לוחם חי"ר. וגם בכל פעם שיצאתי למילואים חשבתי על השבועה הזאת, והצדקתי לעצמי - דרכה - את העובדה שאני שם את חיי בהמתנה ויוצא לשרת את מדינת ישראל, ולעשות עבורה.


ואלוהים יודע שאני עשיתי בשבילה הכל. פיזית, ונפשית. ושרתתי אותה בנאמנות אין קץ. וכל פעם שהיא קראה הייתי שם בשבילה. ונלחמתי בשבילה, ועשיתי בשבילה יותר מ- 98% מהאזרחים שלה.


ואני הולך לכתוב שורה שגורמת לדופק שלי לעלות, ולדמעות להופיע בזווית העין.


שורה שמעולם לא חשבתי שאעז לכתוב.


אני כבר לא מרגיש שאני מחויב לשבועת הנאמנות שלי, זו שנשבעתי בגיל 17 ועשרה חודשים.


הלב שלי אומר שזה נגמר.


אתמול הייתי ביום מילואים. הלכנו לסיור לקראת התעסוקה המבצעית שאנחנו יוצאים אליה בחודש הבא, בגדה - בין עלי לעפרה.


תמיד מציפה אותי מין גאווה טיפשית כזאת כשאני מוריד את התיק של המילואים מהבוידעם. כשאני שם את המדים והנעליים האדומות אני יודע שיש לא מעט שאומרים מאחורי הגב שלי שאני פראייר (ובינינו: הם צודקים), אבל אני תמיד מרגיש שזה עושה אותי טוב יותר מכולם. נאמן יותר מכל האנשים ברחוב לאותה שבועה מפעם. אני תמיד חושב שהם היו מאלה שהלכו לישון שעתיים ברחבת המסדרים בזמן שאני התעמקתי בקריאה.


ואתמול זה לא היה ככה.


זה לא היה ככה כי משהו השתנה. כי השבוע, המדינה שקראה לי לבוא לשמור על המתנחלים שהיא בחרה לשים בין כפרים ערביים, החליטה שאני עבריין. 


אני עבריין כי אני לא רוצה לקנות סחורה שמיוצרת בגדה המערבית.


אני.


אני פושע.


אני, שתמיד הייתי הכי נאמן בעולם. אני, שמעולם לא העליתי על דעתי לסרב לשרת את המדינה שלי גם כשלא הסכמתי עם התכלית שהשירות הזה ממלא. אני, שעשיתי כמעט את כל השירות הסדיר שלי באזור הביטחון בלבנון. אני, שלחמתי במחנה הפליטים ג'נין בחומת מגן. אני, שלחמתי במלחמת לבנון השנייה. אני, שעושה כמעט 40 ימי מילואים בכל שנה. 


אני פושע.


והדמעות שמציפות אותי כרגע הורגות אותי.


כי במחי החלטה מטופשת של כמה ח"כים  אידיוטים שמנסים לארגן לעצמם את הפריימריז הבאים יחד עם ראש ממשלה עלוב נפש ופחדן שלא מתייצב לצדה של הדמוקרטיה בזכותה עלה לשלטון, ברגע אחד - הוציאו אותי מחוץ למחנה. בערב אחד הפכתי מאזרח למופת לעבריין, רק כי אני עומד על זכותי שלא לקנות מוצרים שיוצרו במקומות שאני מתנגד לקיומם.


ואתמול, בנסיעה חזרה הביתה לא יכולתי שלא לחשוב על זה. האם מדינה שקובעת שאני פושע רק כי אני בוחר מה לא לקנות כאמצעי פוליטי, האם מדינה כזאת ראויה שאקריב למענה את חיי? האם בשבילה ראוי שבנותיי יישארו יתומות?


כשנשבעתי למדינה אמונים, בדצמבר 1995, רצח רבין לא היה זיכרון ישן. זה היה חודש וקצת אחרי שהעולם גילה שיש מישהו בשם יגאל עמיר. למרות הטירוף של ההפגנות אז, לפני הרצח, אף אחד לא העלה על דעתו שלימין אין זכות להפגין נגד הסכמי אוסלו. חופש הביטוי, למדנו בשיעור האזרחות בכתה י"ב - בשיא ההפגנות - הוא ערך יסוד בדמוקרטיה. כל עוד אינך מסית לאלימות, לימדו אותנו, מותר לך הכל.


והנה, זה כבר לא המצב.


ועכשיו הח"כים מימין מאיימים על בג"ץ שלא יעז לבטל את החוק שעשה אותי פושע. וציפי חוטובלי וזאב אלקין ועוזריהם אומרים שהם מייצגים את העם.


והם צודקים.


רוב האנשים בארץ בכלל לא מבינים מה זו דמוקרטיה, כי אחרי 30 שנה של זבולון המרים ולימור לבנתים במשרד החינוך הדור שלנו הוא כזה שלמד שפלשתינה הייתה "ארץ בלי עם לעם בלי ארץ", ולא יודע היסטוריה, ובטח שלא אזרחות.


ואני תורם יותר מ-98% מהעם הזה, ואני פושע.


אני.


פושע.


אז אם אני פושע - איך מדינת ישראל מעזה לדרוש ממני לסכן את חיי? באיזו זכות היא גם רוצחת וגם יורשת?


אתמול חזרתי הביתה בשעה 10 בערב מהסיור בגדה. ולא היה בי גרם של גאווה על כך שתרמתי למדינה יותר מכל הרחוב שלי.


הרגשתי רק ריקנות. ועצב. ושנאה.


בפעם הראשונה בחיי אני מוצא את עצמי בוחן דברים שהיו עבורי אמת אבסולוטית ואיתנה. בפעם הראשונה אני שואל את עצמי האם אני בטוח שאני רוצה להישאר בארץ. בפעם הראשונה אני שואל את עצמי האם אני באמת מתכוון לכך שאסכים להקדיש כל כוחותיי ואף להקריב את חיי להגנת המולדת ולחירות ישראל.


אני לא מסכים להיות פושע. אני לא מסכים שיוציאו אותי מחוץ למחנה. שיעשו לי דה-לגיטימציה. 


אני אחד מטובי האנשים במדינה הזאת. אני נושא על כתפיי, עם המשפחה שלי, משא הרבה יותר כבד מכל זאב אלקין או ציפי חוטובלי או כל ניאו-לאומן אחר שמשרת היום בכנסת ובקושי שירת באמת את המדינה. אני גיבור, לעזאזל, ומדינת ישראל יודעת את זה.


ואני לא מסכים לבכות.


אבל כשקוראים לי פושע כשאני לא פוגע באיש, ומעולם לא קראתי לפגוע באיש, ורק מחיתי מחאה שקטה, הדמעות יורדות מעצמן. בעיקר בשבוע שבו המדינה שזרקה אותי מחוץ למעגל הלגיטימיות קוראת לי לבוא ולשרת אותה.


לעזאזל - שאלקין יבוא לעשות קו. שחוטובלי תעלה לתצפית. שפאינה קירשנבאום שבקושי יודעת לדבר עברית כמו שצריך תבוא לעשות משמרת בחמ"ל. שרוברט אילטוב יעשה 8 שעות במחסום.


ולא, אני לא אסרב לשרת כל עוד אני חי בישראל. אני פשוט לא יודע כמה זמן עוד אשאר פה, במדינה כזאת.


אז היום, אני נשבע: אני לא אקנה מוצרים מהתנחלויות. ואני אקרא לאחרים לעשות כך. וזה על רקע אידיאולוגי, וזה בדיוק מה שהאלקינים והקירשנבאומיות והחוטובליות מבקשים למנוע ממני.


כי יש חוקים שמתנוסס מעליהם דגל שחור - ומדינה שמחוקקת חוקים עם דגלים שחורים ברורים, מדינה כזו ספק אם ראויה שמישהו יקריב את חייו עבורה.


אני קרוע מבפנים כמו שלא הייתי מעולם.


המדינה שלי הפכה אותי לפושע.


אותי.


ודמעות  של כאב ועלבון יורדות מעצמן.

יום שלישי, 5 ביולי 2011

גם כשאת מגמגמת

אהובה שלי,


בכל ערב, כשאני עולה על האוטובוס שלוקח אותי מזרחה, אני רואה את האורות של הבית שלך, והם כבויים. לא מדליקים אותם כי את לא שם. את לא בבית. 


אני קורא עליך בעיתון כל יום. באתרי האינטרנט. בכל יום עוד כותרת נוראית. עוד חדשות רעות. אני שומע מה אומרים עליך מאחורי הגב שלי. אני שומע מה אומרים עליי.


ואת - את ניצבת עירומה מול כולם. מושפלת. מסתכלת על הרצפה. מנסה להבין איך זה קרה לך.


אדומה שלי,


קשה לי בלעדיך. אני מתגעגע.


אני רוצה לבוא ולהתארח אצלך. להרגיש צמרמורת כשאת יוצאת מהחדר שלך, מהמקלחת, ורצה אליי - אל זה שאוהב אותך כל כך.


אני רוצה שוב לעטוף אותך באהבה. להרגיש אותך. לשיר לך.


ואת - את עומדת מבולבלת. לא מבינה למה מפרידים ביני לבינך. 


אלופה שלי,


אני רוצה לדאוג לך. אני רוצה להיות שם בשבילך.


אני רוצה ללוות אותך כשטוב, אבל גם כשרע. אני רוצה שתדעי שאני יודע שאת לא השתנית. אני יודע שמאלצים אותך להתנהג בצורה שעליה כותבים. אני יודע שזו לא את.


אני רוצה להבטיח לך שמה שסיכמנו בתוקף. שגם אם תפסידי, אני לא אשבר. אעמוד מאחוריך ואעודד אותך יותר.


ואת - את מסתכלת מרחוק. לא מעזה להסתכל לי בעיניים. לא מפענחת מה קורה סביבך ולמה זה קורה לך. דווקא לך.


הקבוצה שלי,


אני רוצה שתדעי שגם השנה אהיה איתך. קניתי הערב מנוי. שער 7, בבית שהאורות עוד לא דולקים בו.


אני רוצה שתדעי שכשהאורות יעלו בבית, בבלומפילד, אני אתרגש.


אל תדאגי. אני יודע שההוא שמתעלל בך לא קשור אליך. 


ואת - את בסוף תרימי את העיניים מהרצפה. את תסתכלי מסביב ותראי אותי, ועוד המון אחרים שאוהבים אותך. את פתאום תזכרי שאת זו את. שאת הכי יפה בעולם. שלא סתם התאהבתי בך.


כי לעולם לא נפקיר אותך.


גם כשקשה.


גם כשנורא.


לעולם לא תצעדי לבד, הפועל תל אביב.