יום רביעי, 29 בספטמבר 2010

למה הפגנתי במאה שערים

כמו רוב היהודים במזרח אירופה לפני השואה, המשפחה של סבתא שלי היו תומכי אגודת ישראל. יהודים דתיים מזרח אירופאים "קלאסיים". לא מדליקים אש בשבת, עושים את כל החגים כהלכתם, מבדילים במוצ"ש ומקדשים בשישי, מקפידים על מצווה קלה כחמורה - עושים מה שאמר להם הרב.
אחרי השואה כמעט ולא נשאר איש מהמשפחה, וסבתא התחתנה עם סבא. גם הוא, כמוה, היה דתי. עד יומם האחרון, נשארו דתיים. בניגוד לחלק גדול מהמשפחה שהפכו בישראל לחרדים עוד יותר, הם הפסיקו להצביע "אגודה" כי אבא, שהיה פעיל מפלגתי, ביקש את הקולות שלהם.
למרות שנפטרה לפני למעלה מ- 13 שנה, עד היום סבתא ז"ל היא המצפן שלי בנושאי דת. למרות שאני לא דתי, אני מקפיד לצום ביום הכיפורים ולא לאכול לחם (או אפילו קטניות) בפסח. מה שהיה טוב לה, אני אומר לעצמי כל שנה, טוב גם לי.
אין לי , ומעולם לא הייתה לי, בעיה כלשהי עם החרדים. הם לא מפריעים לי. חלק גדול מהמשפחה שלי הם חרדים גמורים, כפי שכבר כתבתי. גם לא מפריע לי שהם לא עושים צבא. אני ממש לא חושב שיש לצה"ל מה לעשות איתם (למרות שהיה ראוי להביא אותם כמתנדבים לבתי חולים, מד"א וכאלה מין - אבל זה דיון אחר). סך הכל, ה"סטטוס קוו" המפורסם הוא דבר שאני יכול לחיות איתו די בקלות, ובתור תושב ירושלים אני חייב לומר שאני די נהנה מהעובדה שהכבישים ריקים בשבת ואפשר לצאת בקלות לטיול עם המשפחה.
כשגיליתי על ההפרדה שיצרו באזור כיכר השבת בין מדרכות לגברים לבין מדרכות לנשים הזדעזעתי. התמונות ששודרו הראו גברתנים חרדים המסמנים לנשים לעבור מדרכה, כדי שחלילה לא יווצר מצב בו גבר ילך ליד אישה. באמצע העיר ירושלים, ברחוב המתוחזק מכספי הארנונה שלי (ואני, בניגוד לרוב התושבים ברחוב הזה באמת משלם ארנונה), לא יתאפשר לי לצעוד יד ביד עם אשתי אם אגיע לשם משום שהיא, מה לעשות, אישה.
(אגב, מעניין לגלות שדווקא אלו שמשמיעים את הקולות הבוטים ביותר נגד הומוסקסואלים הם אלו שמתעקשים להיות כל הזמן בחברה שכולה על טהרת הגברים, ודווקא אלו שמדברים כל הזמן על החברה ה"טהורה מחשבתית" שלהם, הם אלו שבטוחים שאשה פלונית שתעבור ברחוב היא-היא זו שתכניס מחשבות עבירה למוחם הטהור, כאילו היו ילדים בני ארבע שלא מסוגלים לדחות מחשבות זימה מהסוג שכל נער בן 15 בעולם החילוני למד מזמן לדכא.)
שאלתי את עצמי מה סבתא ז"ל הייתה אומרת. האם הייתה מקבלת מצב בו היא וסבא שלי לא יכולים לצעוד זה לצד זה? האם הרב שלה, שם בטרנסילבניה הרחוקה, היה מוציא פסק הלכה שכזה? האם אברהם אבינו היה מסכים ללכת ברחוב בנפרד משרה? דוד היה מסכים לצעוד על מדרכה אחרת מבת שבע? האם זאת היהדות?
התשובה היא חד משמעית: לא.
הבוקר הלכתי להפגין מול מאה שערים עם קבוצה גדולה של אנשים שחושבים שלנשים מותר לעבור ברחוב, והזדעזעו שגם עניין מובן מאליו שכזה הוא כבר לא מובן מאליו. אני לא קשור לאף אחד מהארגונים שארגנו את המצעד שהיה הבוקר ברחוב שטראוס (אינני אשה, וגם לא פמיניסטית), אבל כששמעתי על ההפגנה הרגשתי שאני חייב ליטול בה חלק. ידעתי שאם אשב בצד בזמן שהופכים את הדת שלי למשהו שכל מטרתו הוא לדכא אנשים אחרים - וכל זה קורה בעיר שלי ובמדינה שלי - לא אסלח לעצמי. לפעמים פשוט אי אפשר להחריש עוד.
התהלוכה, שנטלו בה חלק כמה עשרות אנשים, עברה ברחוב ללא אירועים מיוחדים. לפתע גברת אחת, ממרפסת הקומה השלישית התחילה לצעוק שאנחנו חוצפנים. שלהתערב בנעשה במאה שערים שקול להתערבות במה שתבשל למשפחתה במטבח. רוב האנשים יסכימו איתה. הרי מה לנו ולגטו החרדי שם, מעבר להרי החושך, במאה שערים? אנחנו הרי מקיימים אורח חיים מודרני וליברלי, יש לנו אייפוד ולפטופ בתיק, ואפשר להזמין אחלה שרימפסים לא רק בבראסרי בת"א, אלא גם בדולפין ים בירושלים. זו המאה ה- 21, אנחנו אומרים לעצמנו, וזכותם של הדוסים ממאה שערים להחזיר את עצמם לתקופת האבן - הרי זו כל מהות הפלורליזם. חיה ותן לחיות.
אז זהו, שלא.
אם נסכים לקבל מצב בו תהיה הפרדה בין גברים לנשים ברחובות "שלהם", באוטובוסים "שהם" משתמשים בהם או בפארקים "שהם" משחקים בהם (וכן, גם זה כבר קיים פה ושם בבירתנו הנצחית), אנחנו מועלים באחת החובות החשובות ביותר שלנו כאזרחים - אנחנו מועלים בחובתנו להגן על החלשים (במקרה הזה: חלשות) אפילו מפני עצמם. זו לא התנשאות, ממש לא. אילולא הייתי רואה את הגברתנים בפתחי הרחוב המונעים את מעברן של הנשים ייתכן והייתי אומר לעצמי שזה רצונן של נשות מאה שערים ורצונן הוא גם כבודן. זה לא המצב. כולנו מכירים את משמרות ה"צניעות", ואת האלימות המופעלת ברחוב החרדי ה"ערכי". אם אסכים לדיכוי הנשים במאה שערים היום - זה כאילו אסכים לדיכוין של בנותיי שלי מחר.
ואני לא מסכים.
אני מאוד שמח שסבתא שלי לא פה כדי לראות מה עשו מהדת שהייתה כה חשובה לה. אני מאוד שמח שהיא לא רואה איך דווקא אלו שמינו עצמם לשומרים-מטעם-עצמם על ערכיו של עם ישראל הופכים כל דבר שנוטף ממנו ולו שמץ של דת ומסורת לדבר מאוס על ידי חלק ניכר מאזרחי ישראל.
צר לי על עיריית ירושלים שמעלימה עין ממה שקורה במאה שערים כי ראש העיר לא רוצה להסתכסך עם שותפיו לקואליציה. צר לי על משטרת ישראל שרואה אפליה מול עיניה ואינה אוכפת את החוקים שמטרתם למנוע אפליה כזאת. צר לי על בג"ץ שנדרש שוב ושוב לשמש כמגן על זכויות האדם כששאר הרשויות לא נוקפות אצבע, רק כדי לגלות שמתעלמים מפסיקותיו כי זה הרי מוסד של החילויינים המשוקצים.
אין לנו על מי לסמוך אלא על עצמנו. אם לא נפגין, אם לא נמחה, אם לא נילחם - מוטב להתחיל להתארגן על בגדים שחורים.
לא יודע מה אתכם, אבל לי מאוד חם בשחור. אני מעדיף טי שירט לבנה, כמו שלבשתי הבוקר, בהפגנה של כמה עשרות אנשים ברח' שטראוס בירושלים שחושבים שאפילו נשים זכאיות לעבור ברחוב במאה שערים, מבלי לעבור מדרכה.

יום חמישי, 23 בספטמבר 2010

פילוסופיה מדעית בגרוש - שאלות ללא מענה

מאז שאני זוכר את עצמי פחות או יותר, יש שאלות שמטרידות אותי ונותרו ללא פתרון.
הערב נזכרתי באחת מהן.
כמו בכל חג סוכות, גם הערב הירח היה עגול למדי (טוב נו, אמצע חודש והכל). פתאום מצאתי את עצמי נושא עיניים למעלה, לכוכבים, ושואל את עצמי את אותה שאלה מטרידה.
לא, זו לא שאלה של "האם אנחנו לבד ביקום". זו שאלה מטרידה הרבה יותר - כמה אנחנו קטנים באמת.
שוו בנפשכם שכדור הארץ שלנו הוא תא.
תא אחד, לא משהו משמעותי.
עכשיו דמיינו שהחלל הוא הנוזל הבין תאי. שכוכבים אחרים, שאת אורם אנו רואים ממרחק של עשרות מיליוני שנות אור וייתכן שבכלל אינם קיימים עוד (ונדע על כך רק בעוד מיליוני שנים כשההבזק מההתפוצצות שלהם ייראה בכדור הארץ) - תארו לכם שגם הם תאים.
ועכשיו תארו לכם שכל הכוכבים האלה- כל החלל שאנו מכירים - הם רק תאים בגוף של איזה יצור, שכמותו יש מיליונים, והוא חי על כוכב כלשהו ולא יודע בכלל על קיומנו.
הנה עוד אופציה - דמיינו לכם שבאצבע המורה שלכם יש תא, ובתא הזה יושב איזה גופיף (פצפון. קטן יותר מחלקי האטום) וקורא בלוג ביזארי, ממש כמו שאתם עושים, או שהיצור הענקי שהתא שלנו (כדור הארץ, להזכירכם) הוא רק חלקיק מזערי מתוכו קורא עכשיו בלוג ולא מודע לעובדה שאתם קוראים משהו, ממש כמו שאתם לא מודעים לקיומו של הגופיף הקטן-עד-כדי-חוסר-יכולת-להבחין-בו שיושב לכם באצבע המורה.
זה לא בלתי אפשרי. זה פשוט נותן פרופורציה מסויימת שספק אם אנו רוצים להכיר בה. אנחנו לא באמת כאלה חשובים.
עבורי, זו מחשבה לא פשוטה.
זה מטריד אותי כבר שנים, חוסר היכולת לאמוד את עצמי. חוסר היכולת שלנו בכלל, כבני אנוש שמחשיבים עצמם כבעלי החיים המפותחים ביותר ביקום אותו אנו מכירים, להכיר בסוג של אפסיות.
הרי באיזשהו מקום, אנחנו דוחים כל מחשבה על קיומנו המזערי ממש כמו שאנחנו בוחרים שלא להרהר בקיצנו שיבוא בסוף. אולי זוהי הנקודה החשובה ביותר באבולוציה שעבר קוף האדם שמכונה הומו ספייאנס. זו חיה שמצליחה להתעלם מהחדלון המתבקש של קיומה (הרי כל מה שנותיר אחרינו בעולם אין לו כל משמעות, שכן לא נזכה להנות מהפירות ארוכי הטווח של פועלנו). או שאולי ההיפך הוא הנכון. אולי בזכות היכולת שלנו לעסוק ב"כאן ועכשיו" כמו חיות בר רעבות החיות מארוחה לארוחה, אולי בזכות זה אנחנו יוצרים את הדברים שאנו יוצרים. בהיעדר מחשבה על החדלון, תוך כדי הדחקה של העובדה שהסוף אכן יגיע, אנו מתאמצים לטייב את חיינו כאילו נהיה פה לנצח.
מחשבה שנייה שלא מפסיקה להטריד אותי מאז הילדות היא צבעים. או, יותר נכון: האם אנחנו באמת רואים את אותם צבעים.
הביטו בבאנר הכותרת של הבלוג (איפה שכתוב "ה(.)חיים"). כולנו נסכים, אני מאמין, שמדובר בצבע כחול. למדנו איפשהו בתקופה שעוד היינו עם חיתול שבכל פעם שאנו רואים את הגוון הזה, אנחנו מזהים אותו ככחול.
אבל - ופה השאלה שמטרידה אותי - אם "נחליף עיניים", אני אקבל את העיניים שלך ואת/ה את שלי - ונראה את הצבע הזה, אקרא לו בוודאות כחול?
אולי אם אראה את הצבע הזה, אקרא לו ורוד? אולי אני רואה צבע אחר ממה שאת/ה רואה? אולי את/ה רואה צבע אחר ממה שאני רואה, ואנחנו קוראים לצבעים באותו השם, אבל לא רואים את אותו הדבר?
אני לא מדבר פה על עיוורי צבעים. אני מדבר על קודים לשוניים והתאמתם למציאות. תמיד רציתי לראות את העולם דרך העיניים של מישהו אחר. לראות אם העולם נראה אותו דבר. לכו תדעו, יתכן ובכלל כל מנעד הצבעים שלנו שונה - אנו רואים את אותם אורכי גל (והרי צבעים הם אורך גל), אבל לא באותה הצורה. אולי העולם שלי חום יותר מהעולם של אשתי רחל, ואולי העולם של מיכלי הבכורה ורוד יותר מהעולם של יערה, אחותה הקטנה?
לעולם לא נדע, כי אין שום דרך לבדוק זאת. כי זה הדבר האובייקטיבי הכי סובייקטיבי שיש.
כן, אני יודע שהפוסט הזה הוא ממש לא מה שאנשים רגילים לקרוא אצלי. הוא אולי קודח - אבל זה באמת דברים שמנקרים במוחי, אז אם מישהו מכיר פתרונות מדעיים אמיתיים לסוגיות האלה, אתם מוזמנים לספר לי.
אגב, עוד דבר שתמיד הטריד אותי הוא להיות בהלוויה של עצמי. תמיד חשבתי שיהיה נחמד לראות מי בא, ומה אמרו עליי וכאלה מין. מצד אחד, ברור לי שזה לא ממש ריאלי (כי... איך נאמר? כדי להיות בהלוויה של עצמי צריך למות קודם, ואני מעדיף להיאחז בהדחקת החדלון עליה כתבתי כאן למעלה ולהניח שלי זה לא יקרה). מצד שני, כשחושבים על זה לעומק - הרי אהיה בהלוויה של עצמי.
פיזית, על כל פנים.
די, כבר מאוחר. הלילה אלך לישון כשאין לי את כל התשובות.
ממש כמו שעשיתי ב - 32 ושלושת רבעי השנים האחרונות. ממש כמו שאעשה עד אותו יום שבו החדלון יצליח לתפוס גם אותי, כפי שיעשה לכולנו.

יום חמישי, 16 בספטמבר 2010

מכתב גלוי למוני הראל ואלי טביב

מוני ואלי היקרים,
שלום לכם. שנה טובה וחתימה טובה.
אתם לא מכירים אותי. מעולם לא נפגשנו פנים אל פנים אבל את פרצופכם אני מזהה בקלות מהתקשורת. ראיתי אתכם כמה פעמים בבלומפילד. את אלי ראיתי מקיף את טדי עם הדגל הענק באותו חמישה עשר במאי מדהים שבו לקחנו את הדאבל. הייתי שם, חנוק מדמעות התרגשות ובלי קול אחרי שעתיים ומשהו של שירה בלתי פוסקת, ביציע הצפוני.
את הקבוצה שאתם מורשי החתימה שלה אני אוהב מילדות. אבא אמר לי שאין ברירה, ושאני אוהד הפועל "כי ככה זה במשפחה שלנו". בתי הבכורה, רק בת שלוש, שרה את כל השירים ששרים ביציע (חוץ מהשירים עם הקללות - את אלה אני לא מלמד אותה מסיבות מובנות). גם הקטנה, בת שנה ושלושה חודשים כבר מבינה שאדום זה טוב, וכשאני והגדולה שרים לה "מי שלא קופץ צהוב" (כשאמא שלהן לא בבית אני עוסק באינדוקטרינציה) היא קופצת ורוקדת ומאושרת. לדעתי תוך חודש-חודשיים היא כבר תדע להשלים לבד את סופי המשפטים של השירים האלה.
השבוע הגיבורים שלי באדום עלו לדשא בליסבון, ושמענו את ההימנון של הצ'מפיונס "על באמת" (לא כמו במוקדמות), הייתה לי צמרמורת. גם אסף פריאל, השותף שלי להליכה למשחקים הרגיש אותו הדבר. הפועל שלנו, פטיש ומגל, השדים האדומים - הפועל היא אחת הקבוצות הטובות באירופה, ועכשיו זה רשמי. מי היה מאמין אז, בסוף שנות השמונים כשהיינו בבור תחתית, או אפילו רק לפני שלוש שנים כשהפועל כמעט וירדה ליגה שזה אפשרי.
מייד כשהחלה מכירת המנויים השנה, קנינו שנינו מנוי. למשחק נגד ז'לזניצ'אר (או איך שלא מבטאים את זה) הגענו בחום ובלחות של שיא הקיץ. התייצבנו גם למשחק נגד אקטובה, והלב עלה לדופק 2000 כשהם הבקיעו את השער המצמק. לצערי לא יכולתי להגיע למשחק נגד זלצבורג, אבל פריאל היה שם וייצג אותי כראוי.
אנחנו מחכים כבר למשחק הבא כדי שנוכל לראות שוב את בלומפילד. ללכת לעוד 90 דקות של אי ודאות ופחד אמיתי מכישלון (אנחנו אוהדי הפועל - נקודת ההנחה שלנו היא שיהיה לנו רע), ולשיר עם הקהל את ארסנל השירים המגניבים ביותר בכדורגל הישראלי.
מוני ואלי - אנחנו אוהדי הפועל!
כשישבתם בליסבון ורבתם ביניכם (כך מספרים העיתונים), לא ממש חשבתם עלינו. לא העליתם על דעתכם שגם לנו יש תרומה מסויימת לעובדה שהקבוצה הגיעה לאן שהגיעה. לא חשבתם על זה שלא מעט אוהדים של הקבוצה "שלכם" מגיעים מיפו, ובת ים, ודרום תל אביב. בניגוד לאלה שהולכים ליד נוקיהו כדי לספוג מעט כאילו-אבק-כוכבים של יורוליג, האוהדים של הפועל גאים בהיותם מייצגי הצווארון הכחול - גם אם לגבי חלק מהם קושי כלכלי הוא זיכרון ילדות נשכח, והם שייכים מזמן לצווארון הלבן.
בינינו? פריאל ואני יכולים להרשות לעצמנו לעקם את האף, לעשות קוועטש ולקנות מנוי. שנינו עובדים בעבודות לא רעות בכלל. לשנינו יש בנות זוג שלא אכפת להן שנלך לתראפיה הקבוצתית שלנו בבלומפילד. שנינו יכולים, בהחלט, ללכת ולחכות לתורנו עם המוני אחרים בקופות ליד בלומפילד ולשלם לכם 825 ש"ח לשער 7 גם בלי לקחת הלוואה בבנק.
אבל אנחנו לא נעשה את זה, מוני ואלי. אנחנו לא נעשה את זה כי זה לא ערכי. כי לשלם קרוב לאלפיים ש"ח לשנה על כדורגל זה לא סביר (ועוד לא התחילה העונה, כן? יש לנו עוד דרבי שמכבי מארחת, ומשחק חוץ בטדי, וקרית אליעזר, ואת אצטדיון ר"ג בשלבים המתקדמים של הגביע - כל אלו יוסיפו ודאי עוד כמה מאות טובות של שקלים לחשבון הכולל). תבינו, אלי ומוני - כדורגל אמור להיות משחק עממי. הפשטות שלו ומספר החוקים הקטן עד כדי גיחוך הוא מה שהופך אותו לספורט להמונים. הוצאה של אלפי שקלים הופכת אותו מבילוי כייפי למותרות.
אני כבר רואה את התגובות של לא מעט אנשים למה שאני כותב. הם יגידו שאני מטורף. שיתכן מאוד שזו הפעם האחרונה לעוד הרבה שנים שתינתן לי ההזדמנות לראות את הקבוצה שלי על הדשא כשאני שומע את ההמנון של הצ'מפיונס במו אוזניי. הם יגידו לי שאתחרט כל חיי. שבמיוחד עם קבוצה כמו הפועל שיש לה נטייה היסטורית לשבור לאוהדים שלה את הלב - יש סיכוי לא רע שהיא מגיעה לשיאה בימי חיי ואני מוותר על ההזדמנות לחוות זאת ולהיות שם כשזה קורה.
אבל פריאל ואני נוותר, מוני ואלי. זה מעיק עליי כמו שזה מעיק עליו. זה כואב לו כמו שזה כואב לי. אבל אנחנו עדיין מאמינים בפטיש ובמגל, ועדיין מאמינים בזה שלמרות שאנחנו אוהבים את הפועל יותר שנים, אנחנו אוהבים את נשותינו וילדינו יותר מאת הפועל. את שמונה מאות השקלים שנחסוך נוציא עליהם. את המשחקים נראה בטלוויזיה. נשיר כמו שני דגנרטים עם הקהל למרות שנהיה בסלון, ונקווה שהקטנים לא יתעוררו כשנקפוץ משמחה כשהקבוצה שאנחנו כל כך אוהבים תבקיע, ונקווה שבנות הזוג שלנו לא יחשבו ש"החלפנו צד" כשנתחבק ונתנשק אחרי ניצחון.
אבל אני חייב לומר לכם משהו, מוני ואלי.
אני חייב לומר לכם שאכזבתם. חשבנו שאתם משלנו. חשבנו שמוני זוכר איפה הלב נמצא, ושאלי הבין שהפועל זה הרבה יותר מסתם עסק. כנראה שלא. כנראה שעוד כמה שקלים משמעותיים לכם יותר מאשר הקהל האמיתי שלכם.
ופריאל ואני?
אנחנו נמשיך לפנטז על ימי הצווארון הכחול. על ימי הפטיש, המגל והאינטרנציונל. על ערכים. על ימים שבהם כסף לא יהיה חזות הכל.
במחזור הבא יש לנו את קריית שמונה. בינינו? מפחיד. הבנתי שיש להם התקפה מהירה, ואלרואי כהן הזה מעורר חששות כבדים. עוד כמה שבועות דרבי. אוף, איזה לחץ.
כמו שתמיד אמרנו: יאללה הפועל, נתמקד בליגה. זה הלחם, ואנחנו לא ממש מתים על חמאה.

יום שני, 13 בספטמבר 2010

גול עצמי. פעמיים.

אני לא תומך ליכוד. מעולם לא הצבעתי ליכוד, ואלא אם לפתע תחליט המפלגה הזו לאמץ ערכים הפוכים בתחום הכלכלי והמדיני, ספק אם אצביע ליכוד אי פעם.
יחד עם זאת, גם אם ראש הממשלה מגיע מהליכוד, אני רוצה שיצליח. בסוף, בקצה, מעבר לפוליטיקה של כלום, ראש ממשלת ישראל הוא ראש הממשלה שלי - ואם הוא מוליך את ישראל להצלחות, אהנה מהן גם אני. באותה המידה בדיוק, אם הוא עושה דברים מטופשים - גם אני סובל מהם.
לכן גורלי כאזרח ישראלי שלא רואה את עתידו במקום אחר, כרוך לא מעט בדברים הנבונים - והמטופשים - אותם עושה ויעשה ראש ממשלה שלא הצבעתי עבורו.
והנה אני יושב אתמול לראות חדשות עם זוגתי שתחיה, ולפתע אני רואה שראש הממשלה שלי דורש מהפלסטינים שיודיעו פומבית שהם מכירים בישראל כמדינת העם היהודי.
"אז מה?" תשאלו בוודאי. "מה אתה רוצה ממנו? מה הבעיה בזה?". ובכן - הכל!
אם מישהו מכם ראה פעם ידיעה על ישראל במדינה זרה, הוא בוודאי גילה שכמו בכל כתבה - משתמשים בכמה כינויים כדי לכנות את המדינה, וכדי שלא ישעמם. בכתבות באנגלית תמצאו כמובן את השם Israel אבל גם את The Jewish State - המדינה היהודית. השם הזה, לטוב ולרע, מלווה את ישראל מאז ה' באייר תש"ח, כשקמה המדינה עליה הכריז דוד בן גוריון כ"מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל".
מקור הרעיון, אגב, הוא בהצהרה מהשניים בנובמבר 1917 שכולנו למדנו עליה כ"הצהרת בלפור", שם נאמר כי ממשלת הוד מעלתו תראה בעין יפה הקמתו של בית לאומי לעם היהודי. ההחלטה על הקמת מדינה יהודית קיבלה תוקף בין לאומי ב- 29 בנובמבר 1947 עם קבלת תוכנית החלוקה, שם על החלק ה"יהודי" נכתב בפירוש - מדינה יהודית.
מה אני מנסה לומר?
שקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית היא עובדה שכל העולם מקבל, והיא עובדה מוגמרת. "אוקי, יא נודניק!", יגידו מי מכם ששרדו עד כה - "למדנו את זה כבר ביסודי! מה אתה רוצה?! גם אנחנו יודעים! יהודית - דמוקרטית! מה הפואנטה?! הרי כולם מכירים את זה, לא?!"
אז זהו, שלא.
כי הדרישה של נתניהו שהפלסטינים יכריזו שהם מכירים בישראל כמדינה יהודית מבטלת, הלכה למעשה, את כל ההכרה הבין לאומית ואת כל המפעל הציוני העצום מימי המנדט ועד היום. נתניהו בעצם הופך דבר שאמור להיות מובן מאליו לסוגיה שפתוחה למשא ומתן. ברגע אווילי אחד שבו שוב גבר עליו הביביאיזם שלו (חוסר היכולת לחשוב בבהירות בתנאי לחץ) הציב נתניהו תנאי שבעצם מסכן את כולנו - מעתה, זה כלל לא ברור מאליו שעמדת הפתיחה היא שהפלסטינים מפנימים, כמו כל שאר העולם, את קיומה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. מעכשיו זה עוד סעיף פתוח להתווכח עליו, כאילו שיהדותה של המדינה שלי זה אותו דבר כמו איזה קרוואן של מתנחלים באיזה פיסטין בשומרון.
הבנתם את זה???
ביבי מבקש, הלכה למעשה, שאבו מאזן ייתן לו צעטלע שבו הוא מאשר לביבי שישראל היא מדינת היהודים. אני לא מבין - ממתי בדיוק אנחנו צריכים לבקש אישור מיריבנו על עצם קיומנו?! מה זו השטות הזאת?! ולמען השם - איך זה שאני, סוג של שמאלן - פוסט ציוני - גיס חמישי - סכין בגב האומה (כל מיני שמות שהימין מדביק לאנשים המחזיקים בעמדותיי, כי הרי אנחנו לא ציונים שדואגים למדינה והם כן), אני כולי נזעק והמחנה ה"לאומי" לא?!
זה לא גול עצמי - זה משהו אחר לגמרי. זה מצב הזוי שבו מגיע החלוץ, עובר את כל ההגנה של קבוצתו שלו, עוקף את השוער שהוא חברו לקבוצה, ובועט בעוצמה ובסטייל את הכדור לרשת הלא-נכונה.
השטות הזאת מצטרפת לעוד טמטום של המחנה ה"לאומי" - שייח' ג'ראח. הבון-טון הישראלי, קונצנזוס ממרצ בשמאל ועד הימין הסהרורי, מדבר על שלילת זכות השיבה הקטגורית. מי שברח בשנת 48, אומרים משמאל עד ימין - הוא לא בעיה של ישראל, וצאצאיו לא אמורים לחיות פה.
ואז באים כמה משפרי דיור שלא רוצים לשלם שכר דירה (יקר בירושלים, אחרי הכל), ובתמיכתן המאוד נדיבה של עמותות מימין, מציגים שטרי בעלות מתפוררים מתקופת המנדט הבריטי על בתים בשייח' ג'ראח שנעזבו בזמן מלחמת העצמאות על ידי בעליהם היהודים, בסערת הקרבות. היות וירושלים אוחדה (ומי שגר בירושלים, כמוני, יודע עד כמה הביטוי הזה הוא אירוני ולא מדוייק), הרי שמדובר כעת בטריטוריה ישראלית ועל כן הם תבעו לקבל את הנכס חזרה לידיהם. בית המשפט קיבל את הטענה, והופלה! הידד! איזה כיף!
יצרנו, יש מאין, את זכות השיבה.
מה מונע כעת מפלסטינים שיש בידם תעודת זהות כחולה (ויש לא מעט כאלו) לתבוע בחזרה נכסים שהיו שייכים לאבותיהם וסביהם לפני מלחמת העצמאות ונמצאים בישראל או במערב ירושלים? מה מונע מהם לדרוש בחזרה את בתי המידות הערביים הנמצאים בטלביה או בקטמון הישנה? שום דבר. הבנתי שכמה תביעות כאלה כבר מוגשות בעצם ימים אלה, על סמך התקדים של שייח' ג'ראח. אין שום סיכוי שבית המשפט לא יאשר את תביעותיהם של הפלסטינים, שכן גם הם - כמו הפולשים לשייח' ג'ראח - בעלי תעודת זהות ישראלית, וגם הם, כמו הפולשים היהודים, מחזיקים בתיעוד מנדטורי.
וממשלת ישראל? דום שתיקה. לא אומרים דבר. לא מתערבים. הרי זה לא עניינם של ראש הממשלה ושלושים ושמונה (!) השרים האחרים. זה רק העתיד של כולנו פה - לא איזה משהו חשוב, חלילה.
יושבים עשרות שרים, ואפילו לא זעים באי נוחות בכיסאות. אדרבא - חלקם מדרבנים את משפרי הדיור משייח' ג'ראח (אחרי הציונות המדינית והציונות המעשית של ימי טרום המדינה, נוצרה לנו ציונות הנדל"ן), ומוחאים כפיים לביבי נתניהו על דרישותיו האוויליות.
ואני?
אני עדיין מקווה - באמת! - שממשלת ישראל תצליח. לא הייתי ציני כשכתבתי את זה. בבחירות האחרונות, כשלא הצבעתי לאף אחת מהמפלגות שמרכיבות היום את הקואליציה, ידעתי שמדובר בערימה של לא-יוצלחים שיעשו נזקים למדינת ישראל.
לפעמים, זה די נורא להיות צודק.
חתימה טובה לכולנו. נראה לי שנזדקק השנה, יותר מתמיד, לעזרה מלמעלה.