הייתי בן 14 כשחנכו את בית הכנסת שאת שמו אינני יודע.
סבא וסבתא שלי גרו בבניין הראשון בשיכון סלע בראשון לציון. כשעברו לשם התלהבו מזה שמול הבית שלהם יש פארק מגודר עם ברושים. לקח להם בערך שבוע להבין שמדובר בחלק מבית העלמין העירוני, ושזו החלקה הצבאית המטופחת שלו.
זו הייתה שכונה שהורכבה מבתי עמידר שנבנו בראשית שנות ה-60 של המאה העשרים כדי למצוא מקום מגורים לחלכאים ונדכאים שעלו לארץ באותם ימים. הימים היו ימי מדינת הרווחה, ועולים חדשים שהגיעו לארץ עניים קיבלו מהמדינה סל קליטה נדיב וקורת גג. היו שם שלוש אוכלוסיות עיקריות: מצרים שעלו בשנות החמישים, ומרוקאים ורומנים (כמו סבא וסבתא שלי) שבאו בתחילת שנות השישים. שכונה קטנה ומנותקת משאר העיר. אולי 20 בניינים מקצה לקצה.
אלו היו בתים בני שלוש קומות, כשבכל בניין שתי כניסות ובכל קומה שתי דירות של שני חדרים. דירות פיצפונות. קורת גג ותו לא. לא היה בהן גרם של פאר או השקעה. כשהסתכלת על מסגרת התריסים במרפסת, יכולת לראות בעדם את ניירות העיתון שהודבקו בטיח לקיר כדי לתת עוד אטימה מפני הקור. המרפסת לא הייתה מרפסת לנוי. זו הייתה מרפסת שימושית, כדי לתלות בה את הכביסה. סבתא שמה שם את מכונת התפירה שלה, את הזינגר, עם השולחן המאסיבי שיועד בדיוק למשימה הזאת. על השולחן היו מוטבעים סרגלים שונים כדי להקל במדידה ובגזירה. במגירה הקטנה שהייתה מתחתיו התחבא הצעצוע מספר אחד בבית של סבתא וסבא שלי: מגנט גדול בצבע אדום, ממש כמו בסרטים המצוירים. אני ואחותי נהגנו לייצר מגדלים מהמחטים וסיכות הביטחון שסבתא החזיקה שם, כשכולם מחוברים למגנט הזה.
מול הבניינים היו שטחים גדולים שכנראה תוכננו להיות מדשאה - הרי מדובר היה במגורים לפועלים, ובראשית שנות השישים חשבו שפועלים צריכים גם לנפוש בתום יום העבודה - אבל בגלל שמדובר היה באוכלוסיה ענייה מאוד מה שצמח שם היו קוצים גבוהים שהוריקו בחורף והצהיבו בקיץ. את הטיח שכיסה פעם את הבתים קשה היה לזהות. כולם היו בצבע צהוב-אפור-מתקלף שכזה. בימינו היינו קוראים לשיכון סלע פשוט סלאמס. בניגוד לשכונה שבה אנחנו גדלנו, כשהיינו ישנים אצל סבתא וסבא שמענו רעשים של מוזיקה שבוקעת ממכוניות וצרחות של זוגות שרבים, כמו אמא של זמירה ואריאלה שגרו קומה מתחת לסבתא ומספרים שיום אחד פשוט עזבה את אבא שלהן וברחה לאילת. לימים יספרו שעבדה במקצוע העתיק בעולם, אבל הייתי קטן אז סבתא הסבירה לי שאמא של זמירה נסעה ולא יודעים מתי היא תחזור. על כל החלונות בבתים שמו סורגים, כי סבתא אמרה שיש נרקומנים גנבים. לא ידעתי מה זה נרקומנים, אבל ידעתי שיש גנבים בעולם (שמסתובבים עם בגדי פסים, כמובן), אז הכל נשמע לי הגיוני.
בשנות השמונים, בגין עשה שיקום שכונות. בגלל ששיכון סלע היה כל כך מוזנח, הם היו בין הראשונים לקבל זכויות לשפץ את הבתים. הציעו לדיירים לבנות עוד חדר, ואז להגיע לדירת פאר בת 3 חדרים בסלאמס. סבתא לא רצתה לשפץ. לא עניין אותה. לה ולסבא דירה 2 חדרים הספיקה. הדייר מעליה רצה לשפץ, והיא חתמה לו שזה בסדר מבחינתה. מאותה שנה, אי שם באמצע שנות השמונים, כל הבתים בשיכון סלע נראו כמו פרוייקט שהקבלן לא סיים - קוביות בטון בקומה השנייה והשלישית של העמידרים, שעומדות על כלונסאות בטון. אלו היו החדרים שבנו בדירות הגבוהות, כשבדירות הנמוכות לא רצו להרחיב. מין חדרים פורחים באוויר שכאלה. מובן שרובם לא נצבעו והיו בצבע אפור-בטון. את חומרי הבניין השאירו על המדשאות המוזנחות, ומאותו רגע אפילו מעט הצמחייה שהצליחה להכות שורש מתה סופית. הירוק החורפי והצהוב הקייצי התחלפו באפור תמידי. אף אחד כבר לא השלה את עצמו שהפועלים שאמורים היו לגור בבנייני העמידר צריכים לנפוש בסוף היום. הנראטיב במדינה השתנה.
אבל זה לא הפריע לסבא וסבתא. הם שמחו בחלקם. הם גרו באותה עיר איתנו (גם אם במרחק של 8 ק"מ מהבית שלנו), וסבתא הייתה מגיעה כל בוקר כדי לשמור עליי ועל אחותי, ולשלוח אותנו לגן ולבית הספר. היא גם הייתה הבייביסיטר שלנו עד שאמא ואבא חזרו מהעבודה. בגלל שהם היו דתיים כל חייהם, כשהיו צריכים לשמור עלינו בשבתות סבא התעקש לבוא ברגל. סבתא לא יכלה לבוא בשבתות כי באושוויץ ריסקו לה את הרגל והיא צלעה וסבלה מכאבים עד יומה האחרון.
הם לא היו דתיים "כבדים". הם היו יהודים כמו שיהודים היו בגולה. כאלה שחוגגים את כל החגים, ושומרים את כל המצוות, ואוכלים רק כשר ולא מדליקים כלום בשבת. אבל הם לא היו מה שאנחנו מגדירים היום כ"דוסים". לסבא שלי הייתה כיפה שחורה, אבל רוב הזמן היא הייתה או מתחת למגבעת שנות השלושים כזאת, או שהיה מחליף אותה בקסקט שנהג לחבוש רוב הזמן.
לא הפריעה לו השכונה, ובטח שלא הפריע לו לשמור עלינו בשבתות. רק דבר אחד ניקר לו במוח: לא היה לו בית כנסת.
זאת אומרת, היו בתי כנסת בשכונה - המצרים בנו בית כנסת גדול ומפואר, כי הם היו הראשונים שבאו לשכונה. אבא של זמירה היה מתפלל שם. וגם למרוקאים היה בית כנסת. הם קיבלו תמורה מאיזה מישהו שהשם שלו היה כתוב בצרפתית על השלט שמעל המדרגות בהן ירדו לבית הכנסת הזה. והרומנים? הם התפללו באיזה חדרון שנתנו להם, בקומה הראשונה של אחד הבניינים. קטן קטן. בקושי היה שם מקום להכניס מניין. ובכל בוקר הם התפללו שם, ובחגים - בעיקר ביום כיפור - היו מעבירים את התפילה לבית הספר הממלכתי שהיה בקצה השכונה.
העירייה הייתה מקצה להם צריף עם גג אסבסט (זה היה מאוד פופולרי אז, לא ידעו שזה מסוכן), ואת הצריף הזה חילקו לשניים עם סדינים שנשות המתפללים היו תורמות וכך היו יוצרים עזרת גברים ועזרת נשים. אני זוכר כילד שמאוד אהבתי ללכת ביום כיפור ל"בית כנסת" של סבא וסבתא כי היה שם מגרש כדורסל וכדורגל, וסבתא הייתה מגניבה לי עוגיות גבינה "כי הילד עוד לא צריך לצום".
גרו גר בבניין שמימין לבניין של סבא וסבתא. הוא היה הונגרי, והיה נשוי לגויה. זאת אומרת, היא לא באמת הייתה גויה - היא התגיירה לפני שעלתה לארץ - אבל בגלל שסבתא שנאה את ההונגרים על מה שעשו לה ולכל שאר הטרנסילבנים בשואה, ובגלל שאשתו של גרו הייתה בת גילה, היא הסכימה לסבול את נוכחותה אבל תמיד הזכירה לעצמה ולכל השאר שאשתו של גרו היא גויה. כמובן שכאשר אשתו של גרו הייתה מגיעה סבתא הייתה מאוד נחמדה אליה. גם רומנים יודעים להיות פולנים כשצריך.
יום אחד, בסוף שנות השמונים, התכנס ועד בית הכנסת הקטנטן של הרומנים אצל גרו. אמנם הונגרי, אבל בכל זאת אשכנזי ובהיעדר אלטרנטיבות לתפילה אשכנזית אחרת, גרו הפך לרומני. סבא הגבאי היה שם. והיה שם אנצ'ל חבר שלו, והרשקו מהרחוב ליד, ומוסקוביץ וקרויטרו ומויסה ועוד כל מיני אנשים שהכרתי בפנים אבל לא בשם כי אלה היו החבר'ה של סבתא וסבא שלי.
המסקנה שלהם הייתה אחת: לא מתקבל על הדעת שלמרוקאים ולמצרים יש בית כנסת, ולהם - הרומנים, כמעט שליש שכונה! - לא יהיה. והרי בלי בית כנסת, ידע כל יהודי בגולה, אין קהילה יהודית.
והוחלט להקים עמותה, והתחילו לפרפר בעירייה כדי להוציא אישורים ולקבל שטח לבנות. זה שאמא שלי הייתה חברת מועצת העירייה באותם ימים בטח לא הזיק, וגם לא הקומבינות של אבא במערך שהיה אז (כן, גם אז) חלק מממשלת האחדות - ותוך שנה ומשהו התחילו לבנות את בית הכנסת.
כשהגיע בר המצווה שלי, באמצע מלחמת המפרץ הראשונה, סבא שלי אמר שהוא רוצה להראות לי משהו. הוא לקח אותי לרחוב קטן שיצא מהרחוב שלהם, והראה לי שטח מכוסה בפסולת בניין שנראה בדיוק כמו המדשאה שמול הבית שלו, אבל היה מגודר. "פה", הוא אמר לי, "פה נקים בית כנסת". אמר - והתרגש.
שנה אחר כך בית הכנסת עמד. קטנטן, אבל הרבה יותר גדול מהחדרון בו השתמשו עד אז. כסאות למשהו כמו 40 איש בעזרת הגברים ועוד 25-30 מקומות בעזרת הנשים. קומה אחת, עם מטבחון באמצע. צנוע ממש כמו השאיפות של האנשים שבנו אותו. מין שיקוף שלהם.
לטקס הכנסת ספר התורה שחנך רשמית את בית הכנסת הזמינו את סגן ראש העיר, כי חברי הוועד הגיעו פה אחד למסקנה שצריך להיות נחמדים לשלטונות - ממש כמו אז, ברומניה. כשמדפדפים באלבום של בית הכנסת שרובו מוקדש לאותו היום כמעט כל המתפללים נראים אותו דבר: כובעי קסקט משובצים וז'קטים משובצים של רומנים בצבע תואם ומכנסי כותנה עם פס גיהוץ מקדימה. כל המתפללות לבושות שמלות עם הדפס פרחוני. מי שמסתכל היטב יכול לראות על מעט הזרועות החשופות את המספרים שנשארו להם מהמלחמה. כן, המלחמה - ככה קראו לה בבית הכנסת. אמרת המלחמה, וכולם ידעו בדיוק על איזו מלחמה מדובר.
וכולם מאושרים שם. רואים אור על פניהם. אנשים שבמשך שנים רצו שיהיה להם משהו שיכבד אותם - וסוף סוף הגיעו למנוחה ולנחלה. אנשים שרואים ברכה בעמל כפיהם. ובחלק ניכר מהתמונות רואים את סבא שלי עם החיוך שלו. חיוך של הישג. אותו חיוך שראיתי כשלקח אותי שנה ומשהו לפני כן לאותה חלקה עטורת פסולת בניין.
ויש גם תמונה קבוצתית של כולם בכניסה לבית הכנסת, שהוא כל כך קטן שאפילו שם לא טרחו לתת לו: הנה סבא, וגרו, ומוסקוביץ, וקרויטרו, ונתן שאף אחד לא ידע מה שם המשפחה שלו, ומויסה, והרשקו, ואנצ'ל שסבתא אמרה שכמו סבא שלי גם לו הייתה משפחה לפני המלחמה, והנה הגברת הזאת שתמיד נהגה לצבוט בלחיים ולתת נשיקות רטובות שהיינו מוחקים בזעזוע מהפנים שלנו, והנה סבתא - חבורה של אנשים בשלהי שנות השישים וראשית שנות השבעים לחייהם. קהילה קטנה ושותפת גורל. קהילה שבה לכל אחד סיפור משלו, אבל לכולם נראטיב משותף. ילדות והתבגרות יהודית-מזרח אירופית טיפוסית, המלחמה, הקמת משפחה ברומניה, עלייה לארץ, הגעה לשיכון סלע - והקמת בית הכנסת.
סבא נפטר שלוש שנים אחרי שחנכו את בית הכנסת שלו. כשנפטר, כל המתפללים של בית הכנסת שלו הגיעו ערב ערב לשבעה. וגם המתפללים של בית הכנסת המצרי והמרוקאי הגיעו ערב ערב. שאלתי את אבא של זמירה, שהיה מתפלל עם המצרים, למה כולם מגיעים כל ערב. הייתי ילד חילוני רגע אחרי הבגרויות של כתה י"ב ורציתי להביך אותו. רציתי שיודה שכמו כל הדוסים גם הם ערימה של צבועים שרק מנסים להרוויח מצווה על הגב המת של סבא שלי. הרי כל הדתיים מנוולים, ידעתי לדקלם בעל פה. הם אפילו לא עושים צבא! (ולא, העובדה שכל מי שגר בשכונה הזאת עשה צבא ממש לא עמדה לבלבל אותי).
הוא לקח נשימה עמוקה ושאל מה אני לא מבין. "סבא שלך והחברים שלו הקימו בית כנסת. בית כנסת! אתה מבין מה זה בית כנסת?!". "לא", עניתי לו. "כולה בניין". "לא", הוא אמר לי. "זה לא רק בניין. זה בניין שיישאר פה לנצח, וסבא שלך עזר לבנות אותו. סבא שלך, שסבל כל כך הרבה כי היה יהודי, הקים משהו בשביל יהודים".
ואז אבא החליט שאת הקדיש יגיד במשך שנה שלמה באותו בית כנסת קטן שאפילו שם לא היה לו. כל בוקר היה נוסע את המרחק מהבית שלנו לשיכון סלע, כדי להתפלל שם. וזה הפך להיות בית הכנסת המשפחתי. וכשאחותי התחתנה, את השבת חתן עשו שם. ואת התפילה כשנולדה הבת הגדולה שלה, גם אותה עשו שם.
וכשהתחתנתי וקיבלתי מאבא את הטלית שסבא שמר בשבילי, שמתי כיפה שסבתא תפרה לי פעם - וגם את השבת חתן שלי עשיתי שם. וכשהבנות שלי נולדו, כל אחת בתורה, גם אני עשיתי להן "מי שברך" על אותו דוכן של בית הכנסת של סבא וסבתא. מבחינתי, באותו רגע, הסבא והסבתא שגידלו אותי היו מחוברים אליי פיזית דרך אותו מקום שעזרו לבנות. הם סוג של קיבלו שם את ההודעה על הולדת הנינות שלהם, הבנות שלי.
והיום הייתי שם שוב. לאחותי נולדה הבת השלישית, ושוב הגיע הזמן לברך. בגלל שאיחרתי, ישבתי עם הפנים לקהל ולא עם הפנים לארון. שמואל, הגבאי, סיפר שנשארו עוד 3 רומנים חוץ ממנו שמתפללים. הם גם האחרונים שנשארו בשכונה. יש מניין, אבל הוא מורכב מתושבי השכונה, אנשים ששמואל שמח מאוד שבאים. הרי זה מחזיק את בית הכנסת הקטן, שאפילו שם אין לו.
מאחורי הקהל יש את קיר היזכור לזכרם של המתפללים ותושבי שכונה אחרים שנפטרו, והמשפחה שלהם בחרה להנציח אותם. כמעט על כל שם יש גם אזכור של "בני משפחתם שנרצחו בשואה הי"ד", ופעמים רבות מצוינים שמות המקומות בהם נספו אותם אנשים. המקומות שצרובים לכל יהדות רומניה בדי אן איי: טרנסניסטריה. אושוויץ. דכאו.
בגלל שהתפילה לא ממש עניינה אותי, ובגלל שהשלט היה מול פניי, יכולתי לעבור על השמות האלה. סתם, מתוך סקרנות.
והנה גרו. ומוסקוביץ'. ומויסה. והנה השם של קרויטרו ואשתו לידו. ואנצ'ל הזקן ואשתו והבן שכבר הספקתי לשכוח שסיפרו לי שנהרג בצבא מתישהו בשנות השישים.
והשם של סבא. ושל סבתא. עם אור קטן וכתום לידם.
שמות של עולם שנעלם, ושלא יחזור יותר לעולם. ואולי לא סתם לא נתנו שם לבית הכנסת הקטן שלהם. אולי הבינו היטב שהשם שלו הוא השם שלהם, שחקוק על קיר היזכור בבית התפילה הקטן שבנו לעצמם.
סבא וסבתא שלי גרו בבניין הראשון בשיכון סלע בראשון לציון. כשעברו לשם התלהבו מזה שמול הבית שלהם יש פארק מגודר עם ברושים. לקח להם בערך שבוע להבין שמדובר בחלק מבית העלמין העירוני, ושזו החלקה הצבאית המטופחת שלו.
זו הייתה שכונה שהורכבה מבתי עמידר שנבנו בראשית שנות ה-60 של המאה העשרים כדי למצוא מקום מגורים לחלכאים ונדכאים שעלו לארץ באותם ימים. הימים היו ימי מדינת הרווחה, ועולים חדשים שהגיעו לארץ עניים קיבלו מהמדינה סל קליטה נדיב וקורת גג. היו שם שלוש אוכלוסיות עיקריות: מצרים שעלו בשנות החמישים, ומרוקאים ורומנים (כמו סבא וסבתא שלי) שבאו בתחילת שנות השישים. שכונה קטנה ומנותקת משאר העיר. אולי 20 בניינים מקצה לקצה.
אלו היו בתים בני שלוש קומות, כשבכל בניין שתי כניסות ובכל קומה שתי דירות של שני חדרים. דירות פיצפונות. קורת גג ותו לא. לא היה בהן גרם של פאר או השקעה. כשהסתכלת על מסגרת התריסים במרפסת, יכולת לראות בעדם את ניירות העיתון שהודבקו בטיח לקיר כדי לתת עוד אטימה מפני הקור. המרפסת לא הייתה מרפסת לנוי. זו הייתה מרפסת שימושית, כדי לתלות בה את הכביסה. סבתא שמה שם את מכונת התפירה שלה, את הזינגר, עם השולחן המאסיבי שיועד בדיוק למשימה הזאת. על השולחן היו מוטבעים סרגלים שונים כדי להקל במדידה ובגזירה. במגירה הקטנה שהייתה מתחתיו התחבא הצעצוע מספר אחד בבית של סבתא וסבא שלי: מגנט גדול בצבע אדום, ממש כמו בסרטים המצוירים. אני ואחותי נהגנו לייצר מגדלים מהמחטים וסיכות הביטחון שסבתא החזיקה שם, כשכולם מחוברים למגנט הזה.
מול הבניינים היו שטחים גדולים שכנראה תוכננו להיות מדשאה - הרי מדובר היה במגורים לפועלים, ובראשית שנות השישים חשבו שפועלים צריכים גם לנפוש בתום יום העבודה - אבל בגלל שמדובר היה באוכלוסיה ענייה מאוד מה שצמח שם היו קוצים גבוהים שהוריקו בחורף והצהיבו בקיץ. את הטיח שכיסה פעם את הבתים קשה היה לזהות. כולם היו בצבע צהוב-אפור-מתקלף שכזה. בימינו היינו קוראים לשיכון סלע פשוט סלאמס. בניגוד לשכונה שבה אנחנו גדלנו, כשהיינו ישנים אצל סבתא וסבא שמענו רעשים של מוזיקה שבוקעת ממכוניות וצרחות של זוגות שרבים, כמו אמא של זמירה ואריאלה שגרו קומה מתחת לסבתא ומספרים שיום אחד פשוט עזבה את אבא שלהן וברחה לאילת. לימים יספרו שעבדה במקצוע העתיק בעולם, אבל הייתי קטן אז סבתא הסבירה לי שאמא של זמירה נסעה ולא יודעים מתי היא תחזור. על כל החלונות בבתים שמו סורגים, כי סבתא אמרה שיש נרקומנים גנבים. לא ידעתי מה זה נרקומנים, אבל ידעתי שיש גנבים בעולם (שמסתובבים עם בגדי פסים, כמובן), אז הכל נשמע לי הגיוני.
בשנות השמונים, בגין עשה שיקום שכונות. בגלל ששיכון סלע היה כל כך מוזנח, הם היו בין הראשונים לקבל זכויות לשפץ את הבתים. הציעו לדיירים לבנות עוד חדר, ואז להגיע לדירת פאר בת 3 חדרים בסלאמס. סבתא לא רצתה לשפץ. לא עניין אותה. לה ולסבא דירה 2 חדרים הספיקה. הדייר מעליה רצה לשפץ, והיא חתמה לו שזה בסדר מבחינתה. מאותה שנה, אי שם באמצע שנות השמונים, כל הבתים בשיכון סלע נראו כמו פרוייקט שהקבלן לא סיים - קוביות בטון בקומה השנייה והשלישית של העמידרים, שעומדות על כלונסאות בטון. אלו היו החדרים שבנו בדירות הגבוהות, כשבדירות הנמוכות לא רצו להרחיב. מין חדרים פורחים באוויר שכאלה. מובן שרובם לא נצבעו והיו בצבע אפור-בטון. את חומרי הבניין השאירו על המדשאות המוזנחות, ומאותו רגע אפילו מעט הצמחייה שהצליחה להכות שורש מתה סופית. הירוק החורפי והצהוב הקייצי התחלפו באפור תמידי. אף אחד כבר לא השלה את עצמו שהפועלים שאמורים היו לגור בבנייני העמידר צריכים לנפוש בסוף היום. הנראטיב במדינה השתנה.
אבל זה לא הפריע לסבא וסבתא. הם שמחו בחלקם. הם גרו באותה עיר איתנו (גם אם במרחק של 8 ק"מ מהבית שלנו), וסבתא הייתה מגיעה כל בוקר כדי לשמור עליי ועל אחותי, ולשלוח אותנו לגן ולבית הספר. היא גם הייתה הבייביסיטר שלנו עד שאמא ואבא חזרו מהעבודה. בגלל שהם היו דתיים כל חייהם, כשהיו צריכים לשמור עלינו בשבתות סבא התעקש לבוא ברגל. סבתא לא יכלה לבוא בשבתות כי באושוויץ ריסקו לה את הרגל והיא צלעה וסבלה מכאבים עד יומה האחרון.
הם לא היו דתיים "כבדים". הם היו יהודים כמו שיהודים היו בגולה. כאלה שחוגגים את כל החגים, ושומרים את כל המצוות, ואוכלים רק כשר ולא מדליקים כלום בשבת. אבל הם לא היו מה שאנחנו מגדירים היום כ"דוסים". לסבא שלי הייתה כיפה שחורה, אבל רוב הזמן היא הייתה או מתחת למגבעת שנות השלושים כזאת, או שהיה מחליף אותה בקסקט שנהג לחבוש רוב הזמן.
לא הפריעה לו השכונה, ובטח שלא הפריע לו לשמור עלינו בשבתות. רק דבר אחד ניקר לו במוח: לא היה לו בית כנסת.
זאת אומרת, היו בתי כנסת בשכונה - המצרים בנו בית כנסת גדול ומפואר, כי הם היו הראשונים שבאו לשכונה. אבא של זמירה היה מתפלל שם. וגם למרוקאים היה בית כנסת. הם קיבלו תמורה מאיזה מישהו שהשם שלו היה כתוב בצרפתית על השלט שמעל המדרגות בהן ירדו לבית הכנסת הזה. והרומנים? הם התפללו באיזה חדרון שנתנו להם, בקומה הראשונה של אחד הבניינים. קטן קטן. בקושי היה שם מקום להכניס מניין. ובכל בוקר הם התפללו שם, ובחגים - בעיקר ביום כיפור - היו מעבירים את התפילה לבית הספר הממלכתי שהיה בקצה השכונה.
העירייה הייתה מקצה להם צריף עם גג אסבסט (זה היה מאוד פופולרי אז, לא ידעו שזה מסוכן), ואת הצריף הזה חילקו לשניים עם סדינים שנשות המתפללים היו תורמות וכך היו יוצרים עזרת גברים ועזרת נשים. אני זוכר כילד שמאוד אהבתי ללכת ביום כיפור ל"בית כנסת" של סבא וסבתא כי היה שם מגרש כדורסל וכדורגל, וסבתא הייתה מגניבה לי עוגיות גבינה "כי הילד עוד לא צריך לצום".
גרו גר בבניין שמימין לבניין של סבא וסבתא. הוא היה הונגרי, והיה נשוי לגויה. זאת אומרת, היא לא באמת הייתה גויה - היא התגיירה לפני שעלתה לארץ - אבל בגלל שסבתא שנאה את ההונגרים על מה שעשו לה ולכל שאר הטרנסילבנים בשואה, ובגלל שאשתו של גרו הייתה בת גילה, היא הסכימה לסבול את נוכחותה אבל תמיד הזכירה לעצמה ולכל השאר שאשתו של גרו היא גויה. כמובן שכאשר אשתו של גרו הייתה מגיעה סבתא הייתה מאוד נחמדה אליה. גם רומנים יודעים להיות פולנים כשצריך.
יום אחד, בסוף שנות השמונים, התכנס ועד בית הכנסת הקטנטן של הרומנים אצל גרו. אמנם הונגרי, אבל בכל זאת אשכנזי ובהיעדר אלטרנטיבות לתפילה אשכנזית אחרת, גרו הפך לרומני. סבא הגבאי היה שם. והיה שם אנצ'ל חבר שלו, והרשקו מהרחוב ליד, ומוסקוביץ וקרויטרו ומויסה ועוד כל מיני אנשים שהכרתי בפנים אבל לא בשם כי אלה היו החבר'ה של סבתא וסבא שלי.
המסקנה שלהם הייתה אחת: לא מתקבל על הדעת שלמרוקאים ולמצרים יש בית כנסת, ולהם - הרומנים, כמעט שליש שכונה! - לא יהיה. והרי בלי בית כנסת, ידע כל יהודי בגולה, אין קהילה יהודית.
והוחלט להקים עמותה, והתחילו לפרפר בעירייה כדי להוציא אישורים ולקבל שטח לבנות. זה שאמא שלי הייתה חברת מועצת העירייה באותם ימים בטח לא הזיק, וגם לא הקומבינות של אבא במערך שהיה אז (כן, גם אז) חלק מממשלת האחדות - ותוך שנה ומשהו התחילו לבנות את בית הכנסת.
כשהגיע בר המצווה שלי, באמצע מלחמת המפרץ הראשונה, סבא שלי אמר שהוא רוצה להראות לי משהו. הוא לקח אותי לרחוב קטן שיצא מהרחוב שלהם, והראה לי שטח מכוסה בפסולת בניין שנראה בדיוק כמו המדשאה שמול הבית שלו, אבל היה מגודר. "פה", הוא אמר לי, "פה נקים בית כנסת". אמר - והתרגש.
שנה אחר כך בית הכנסת עמד. קטנטן, אבל הרבה יותר גדול מהחדרון בו השתמשו עד אז. כסאות למשהו כמו 40 איש בעזרת הגברים ועוד 25-30 מקומות בעזרת הנשים. קומה אחת, עם מטבחון באמצע. צנוע ממש כמו השאיפות של האנשים שבנו אותו. מין שיקוף שלהם.
לטקס הכנסת ספר התורה שחנך רשמית את בית הכנסת הזמינו את סגן ראש העיר, כי חברי הוועד הגיעו פה אחד למסקנה שצריך להיות נחמדים לשלטונות - ממש כמו אז, ברומניה. כשמדפדפים באלבום של בית הכנסת שרובו מוקדש לאותו היום כמעט כל המתפללים נראים אותו דבר: כובעי קסקט משובצים וז'קטים משובצים של רומנים בצבע תואם ומכנסי כותנה עם פס גיהוץ מקדימה. כל המתפללות לבושות שמלות עם הדפס פרחוני. מי שמסתכל היטב יכול לראות על מעט הזרועות החשופות את המספרים שנשארו להם מהמלחמה. כן, המלחמה - ככה קראו לה בבית הכנסת. אמרת המלחמה, וכולם ידעו בדיוק על איזו מלחמה מדובר.
וכולם מאושרים שם. רואים אור על פניהם. אנשים שבמשך שנים רצו שיהיה להם משהו שיכבד אותם - וסוף סוף הגיעו למנוחה ולנחלה. אנשים שרואים ברכה בעמל כפיהם. ובחלק ניכר מהתמונות רואים את סבא שלי עם החיוך שלו. חיוך של הישג. אותו חיוך שראיתי כשלקח אותי שנה ומשהו לפני כן לאותה חלקה עטורת פסולת בניין.
ויש גם תמונה קבוצתית של כולם בכניסה לבית הכנסת, שהוא כל כך קטן שאפילו שם לא טרחו לתת לו: הנה סבא, וגרו, ומוסקוביץ, וקרויטרו, ונתן שאף אחד לא ידע מה שם המשפחה שלו, ומויסה, והרשקו, ואנצ'ל שסבתא אמרה שכמו סבא שלי גם לו הייתה משפחה לפני המלחמה, והנה הגברת הזאת שתמיד נהגה לצבוט בלחיים ולתת נשיקות רטובות שהיינו מוחקים בזעזוע מהפנים שלנו, והנה סבתא - חבורה של אנשים בשלהי שנות השישים וראשית שנות השבעים לחייהם. קהילה קטנה ושותפת גורל. קהילה שבה לכל אחד סיפור משלו, אבל לכולם נראטיב משותף. ילדות והתבגרות יהודית-מזרח אירופית טיפוסית, המלחמה, הקמת משפחה ברומניה, עלייה לארץ, הגעה לשיכון סלע - והקמת בית הכנסת.
סבא נפטר שלוש שנים אחרי שחנכו את בית הכנסת שלו. כשנפטר, כל המתפללים של בית הכנסת שלו הגיעו ערב ערב לשבעה. וגם המתפללים של בית הכנסת המצרי והמרוקאי הגיעו ערב ערב. שאלתי את אבא של זמירה, שהיה מתפלל עם המצרים, למה כולם מגיעים כל ערב. הייתי ילד חילוני רגע אחרי הבגרויות של כתה י"ב ורציתי להביך אותו. רציתי שיודה שכמו כל הדוסים גם הם ערימה של צבועים שרק מנסים להרוויח מצווה על הגב המת של סבא שלי. הרי כל הדתיים מנוולים, ידעתי לדקלם בעל פה. הם אפילו לא עושים צבא! (ולא, העובדה שכל מי שגר בשכונה הזאת עשה צבא ממש לא עמדה לבלבל אותי).
הוא לקח נשימה עמוקה ושאל מה אני לא מבין. "סבא שלך והחברים שלו הקימו בית כנסת. בית כנסת! אתה מבין מה זה בית כנסת?!". "לא", עניתי לו. "כולה בניין". "לא", הוא אמר לי. "זה לא רק בניין. זה בניין שיישאר פה לנצח, וסבא שלך עזר לבנות אותו. סבא שלך, שסבל כל כך הרבה כי היה יהודי, הקים משהו בשביל יהודים".
ואז אבא החליט שאת הקדיש יגיד במשך שנה שלמה באותו בית כנסת קטן שאפילו שם לא היה לו. כל בוקר היה נוסע את המרחק מהבית שלנו לשיכון סלע, כדי להתפלל שם. וזה הפך להיות בית הכנסת המשפחתי. וכשאחותי התחתנה, את השבת חתן עשו שם. ואת התפילה כשנולדה הבת הגדולה שלה, גם אותה עשו שם.
וכשהתחתנתי וקיבלתי מאבא את הטלית שסבא שמר בשבילי, שמתי כיפה שסבתא תפרה לי פעם - וגם את השבת חתן שלי עשיתי שם. וכשהבנות שלי נולדו, כל אחת בתורה, גם אני עשיתי להן "מי שברך" על אותו דוכן של בית הכנסת של סבא וסבתא. מבחינתי, באותו רגע, הסבא והסבתא שגידלו אותי היו מחוברים אליי פיזית דרך אותו מקום שעזרו לבנות. הם סוג של קיבלו שם את ההודעה על הולדת הנינות שלהם, הבנות שלי.
והיום הייתי שם שוב. לאחותי נולדה הבת השלישית, ושוב הגיע הזמן לברך. בגלל שאיחרתי, ישבתי עם הפנים לקהל ולא עם הפנים לארון. שמואל, הגבאי, סיפר שנשארו עוד 3 רומנים חוץ ממנו שמתפללים. הם גם האחרונים שנשארו בשכונה. יש מניין, אבל הוא מורכב מתושבי השכונה, אנשים ששמואל שמח מאוד שבאים. הרי זה מחזיק את בית הכנסת הקטן, שאפילו שם אין לו.
מאחורי הקהל יש את קיר היזכור לזכרם של המתפללים ותושבי שכונה אחרים שנפטרו, והמשפחה שלהם בחרה להנציח אותם. כמעט על כל שם יש גם אזכור של "בני משפחתם שנרצחו בשואה הי"ד", ופעמים רבות מצוינים שמות המקומות בהם נספו אותם אנשים. המקומות שצרובים לכל יהדות רומניה בדי אן איי: טרנסניסטריה. אושוויץ. דכאו.
בגלל שהתפילה לא ממש עניינה אותי, ובגלל שהשלט היה מול פניי, יכולתי לעבור על השמות האלה. סתם, מתוך סקרנות.
והנה גרו. ומוסקוביץ'. ומויסה. והנה השם של קרויטרו ואשתו לידו. ואנצ'ל הזקן ואשתו והבן שכבר הספקתי לשכוח שסיפרו לי שנהרג בצבא מתישהו בשנות השישים.
והשם של סבא. ושל סבתא. עם אור קטן וכתום לידם.
שמות של עולם שנעלם, ושלא יחזור יותר לעולם. ואולי לא סתם לא נתנו שם לבית הכנסת הקטן שלהם. אולי הבינו היטב שהשם שלו הוא השם שלהם, שחקוק על קיר היזכור בבית התפילה הקטן שבנו לעצמם.