יום שלישי, 25 במאי 2010

פאשיזם כלכלי - למה אין לי סיכוי לקנות דירה

ביבי מציל את הכלכלה.


ביבי הוא גאון כלכלי. 


בזכות ביבי ישראל התקבלה ל- OECD.


כמה פעמים שמעתם את השטויות האלה?! בעצם, בואו נגיד שזו אמת צרופה - למי לעזאזל אכפת?!


מה אכפת לי שהכלכלה הישראלית צומחת, שהבורסה עולה, שה- OECD קיבל אותנו ושבנק ישראל מקבל ח"ח מהבנק העולמי על המדיניות הפיסיקאלית המקרו כלכלית של המדינה?! לא אכפת לי! לא רק שזה לא אכפת לי, זה אפילו מעצבן אותי. זה מרתיח אותי. זה מטריף אותי!!!


כי מה מזה מגיע אלינו, לאזרחים? נמאס לי מהדמגוגיה האווילית ולפיה "כולנו מושקעים בבורסה כי קרן הפנסיה שלנו שם". מעבר לשערוריה שביבי ודומיו הכריחו (!) את קרנות הפנסיה להיות מושקעות בבורסה, אני חייב לומר שזה מעניין לי את האתם-יודעים-מה. אני אהיה בפנסיה בעוד 45 שנה, וזה רק בהנחה שאחיה עד אז. גם הקבלה שלנו ל - OECD שהיא "תעודת כבוד לישראל" מעניינת לי את אותו איבר בדיוק.


מה זה נותן לי? לי???? לזה שמשלם מיסים, ועושה מילואים, ותורם למדינה, וגדל בארץ ולמד בה והקים בה משפחה, ולא רואה את עתידו בשום ארץ אחרת?


אנחנו מרוויחים קצת יותר מהממוצע במשק, רחל ואני. אנחנו מחפשים דירה. לא משהו מפואר. 3-4 חדרים בגודל סביר. שיהיה לנו משהו שנוכל לקרוא לו "שלנו". ואנחנו גם מסכימים להתפשר. באמת. לא חייבים בגוש דן או בירושלים. נסענו עד חיפה בצפון ואשקלון בדרום כדי לראות דירות, ואנחנו מסכימים לנסוע גם לחורים כמו יקנעם או גדרה. רק שיהיה לנו נכס משלנו. עשינו חשבון שאם נמצא דירה טובה, שווה לנו לקנות כי נוכל לעמוד בהחזרים של כמה אלפים בחודש (כמו השכירות שאנחנו משלמים ואפילו קצת יותר) ולחיות כמו בני אדם.


הנה הבשורה: אין חיה כזאת. פשוט אין. מדינת ישראל פשוט לא עושה כלום - כלום! - כדי שתהיה פה בנייה של דיור שהוא בר השגה. תסתכלו על העיתון. חוץ מהתנחלויות (וזה מבחינתי אפילו לא עולה הדעת!) לא תמצאו דירת 4 חדרים במיליון ש"ח פלוס-מינוס. הכוונה היא לא רק למחיר הנקוב. הכוונה היא לעלות הכוללת (הרי צריך להשקיע בכל בית, במיוחד בית חדש, כמעט 100,000 ש"ח רק כדי שאפשר יהיה להיכנס אליו). פשוט אין דבר כזה.


אבא ואמא שלי עלו ארצה בשנת 1963 מרומניה והלכו עם המשפחות שלהם לדימונה, שם הם הכירו. הם התחתנו ביום השני של מלחמת יום כיפור. לא באו הרבה אורחים כי הייתה האפלה והחתונה הייתה במקלט של בית החייל. בשנת 1974 אמא שלי הייתה ילדה בת 23 שהשתחררה מקבע כי נכנסה להריון עם אחותי הגדולה, ואבא שלי היה סטודנט עני בן 27 שעבד כשוטף כלים במסעדה כדי לממן את התואר. הסבים והסבתות שלי משני הצדדים עבדו כפועלי ייצור בכיתן דימונה. על עזרה מההורים לא היה על מה לדבר. ובכל זאת - הם קנו דירת שלושה חדרים בראשון לציון בבנייה לזוגות צעירים.


36 שנה עברו מאז. אני מרוויח הרבה הרבה יותר ממה שאבא שלי הרוויח אז בערכים אבסולוטיים כמו גם יחסיים. אשתי מרוויחה הרבה הרבה יותר ממה שאמא שלי הרוויחה אז. שנינו בני 32. משכילים יותר. צברים. עובדים. מרוויחים. ההורים שלנו הם עשירים מופלגים לעומת ההורים של ההורים שלי. ובכל זאת - אין לי שום סיכוי לקנות דירה בעתיד הנראה לעין. אפילו לא סיכוי תיאורטי.


ועכשיו באו והחליטו שמשכנתא אפשר יהיה לקחת עד 60% מערך הדירה, כדי שלא תהיה בועת נדל"ן. שוב: משכנתא אפשר יהיה לקחת עד 60% מערך הדירה.


הנה שאלה לאוראקל הכלכלי, אשף המקרו כלכלה והגאון הפיננסי ביבי נתניהו: מאיפה אני אמור להביא ארבע מאות אלף שקלים חדשים?! מאיפה?! לא לתת לילדות לאכול? לא לשלוח אותן לגן? לעבוד ב- 2 משרות במשך כמה שנים ולא להוציא אגורה מההכנסות שלי על כלום? מאיפה?!?!


קיבינימאט - אולי שווה לי להיות עני, ולהיות זכאי לדירת עמידר! הרי אנחנו במצב הכי גרוע במשק. אנחנו לא עשירים מספיק כדי לקנות דירה להשקעה, ולא עניים מספיק כדי שהממשלה תצטרך לסייע לנו, על פי הקריטריונים שלה. אנחנו הכי דפוקים. מכל הצדדים. מספיק עשירים לשלם את כל המיסים (מילואים, מס הכנסה, גנים לילדות, ארנונה - you name it), אבל מספיק עניים כדי שלא נוכל לעשות כלום - כלום! - כדי לצבור נכסים משלנו.


רוצים נתון OECD מהסוג שביבי אוהב? הנה: עד שנת 90, 87% מהנכסים בארץ היו בידיים פרטיות. השאר היו שכירות או עמידרים לסוגיהם (השכרה ממשלתית למעוטי יכולת). מאז יש ירידה של 25% בבעלות על נכסים. היום קצת יותר משני שליש מהנכסים בארץ הם בידיים פרטיות (72%) וזה הולך ויורד מדי שנה. מה זה אומר? שהפכנו למדינה של שוכרי דירות. כמו ארה"ב, האהובה כל כך על הקפיטליסטים. זאת שכל אידיוט בארץ רוצה להידמות לה כי הוא לא מבין שרוב תושביה הם אנשים אומללים ודלפונים שרק "מתגלגלים" בחיים ולא מגיעים לשום מקום. 


אבל מה? מורידים מיסים.


מי משלם מיסים? נכון, אלו שיש להם הכנסה. מס הכנסה הוא מס פרוגרסיבי - אתה מרוויח יותר, אתה משלם מיסים. אז אם מורידים מיסים מי מרוויח בעיקר? העשירים, כמובן. ההגיון הכלכלי הסוציאל דמוקרטי אומר את ההיפך. תן הטבות לאלו שלמטה. אלו שבאמת רוצים לצרוך - הם לא מתלבטים בין LCD של 40 אינץ' לפלזמה בגודל דומה. הם מתלבטים אם לקנות עוד זוג נעליים או עוד שמלה. הם אלו שבאמת רוצים לבצע מוביליות חברתית. הם אלו שרוצים לרכוש דירה כדי לגור בה, ולא כדי להגדיל הכנסה באמצעות השכרה. פנה להם כסף באמצעות הטבה ממשלתית, והנה לך משק צומח.


אילו הטבות אפשר לתת? המדינה לא צריכה להשקיע כסף. היא רק צריכה להרוויח קצת פחות.


הנה דוגמא - אם המדינה תוריד דרמטית את המיסוי על דירה ראשונה שאדם קונה, היא תהפוך את הדיור למוזל. עוד דוגמא? המדינה יכולה לחייב כל יזם שאחוז מסויים מהפרוייקט שלו יעלה סכום קבוע מראש ובר השגה, ולשפות את הקבלן בהנחה מסויימת על מה שישלם על הפרוייקט. עוד אחת? הנה - המדינה יכולה לערוב למשכנתאות לזוגות צעירים. ברור שפה ושם זה יעלה לה כסף. הרי יש רמאים, ויש כאלו שפשוט לא מצליח להם והם נופלים כלכלית. אז מה? ברוב המקרים, הרי אנשים יעמדו בהחזר הכספי. הם יקנו בית. יהיה להם נכס. הכלכלה - המדינה - תתעשר.


אבל זה לא יקרה. מדינת ישראל חושבת כמו מדינה פאשיסטית - היא מעל הכל. מעל האזרח. האזרח אמור לשרת אותה, וזו מערכת יחסים חד כיוונית. ובכלל - הרי חוקים סוציאליים זה דבר אנאכרוניסטי. זה של שמאלנים חשוכים, ולא של העולם הכמו-אמריקני הנאור של ביבי, שטייניץ ועוזריהם.


אני לא חושב שאי פעם כתבתי פוסט בשפה בוטה כל כך. אני מכבד יותר מדי את שני האנשים וחצי שטורחים לקרוא את ההגיגים שלי, אבל יש גבול.


אני באמת מתנצל, אבל פשוט יש גבול.


שייקחו את ה- OECD שלהם, ואת הצמיחה, ואת הבורסה, ואת המדיניות הפיסיקאלית וידחפו אותם.


עמוק.


המקרו כלכלה עוזרת לי לקנות בית? לא. ה- OECD מצמצם לי את האוברדרפט? לא. המדיניות הפיסיקאלית המהממת אומרת שהגנים של הבנות יפסיקו לעלות אלפי שקלים? לא.


אז תסתמו את הפה ותפסיקו להתבשם מה"הישגים" שלכם!


בבוקר אני אספר לרחל על התקנה החדשה של המשכנתא. זה יישבור אותה. היא מתה שנקנה כבר. אולי היא תשתכנע שהגיע הזמן שנשקיע את הכסף המעט שלנו בהגרלות של מפעל הפיס. אני לא רואה שום דרך אחרת שנגיע לדירה משלנו. 


אם לצטט את "מה קשור": כוס אוממו, המדינה הזאת.

יום שני, 24 במאי 2010

פוסט טראומה. תרתי משמע. לבנון שלי

כל כלי התקשורת יציינו היום עשור ליציאה מלבנון.
חלק יתמרמרו על "הבריחה שהביאה עלינו את האינתיפאדה ומלחמת לבנון השנייה". חלק יאמרו: "העיקר שיצאנו. זו לא הייתה בריחה אלא נסיגה מתוכננת". כולם יסכימו על השטות שבישיבה בדרום לבנון במשך 18 שנה. על האיוולת שבגללה נהרגו מאות חיילים, אלפי חיילים נפצעו - ורק אלוהים יודע כמה צד"לניקים נהרגו ונפצעו כי הרי למי היה אכפת מהם. בואו נודה על האמת הזאת, לפחות.
לא היו רבים ששירתו באזור הביטחון. תחשבו על זה - היו ארבע חטיבות שריון כשכל פעם שתיים בקו ושתיים באימון, והשתיים שבקו שלחו שניים משלושת הגדודים שלהן ללבנון; ארבע חטיבות חי"ר, אותו כנ"ל; גדוד אחד של נ"מ שתפס קו אחורי כלקח מליל הגלשונים; גדוד אחד של הנדסה שהיה אחראי בעיקר על ביצורים; ועוד כמה מאות תומכי לחימה. אני מאמין שבכל רגע נתון לא היו יותר מאלף, 1500 גג, חיילי צה"ל בלבנון. בשנה זה בערך פי שניים המספר הזה.
זהו.
משהו כמו 3000-3500 חיילים בשנה שבאמת היו בלבנון. אפילו בערכים של צה"ל זה לא הרבה. זה הרבה הרבה פחות מכמות האנשים שיש בגדה בכל רגע נתון, לא כל שכן בשנה. זה הרבה פחות ממספר האנשים בבסיס ממוצע במרכז הארץ.
אולי בגלל זה לאף אחד לא בער שנצא משם. הרי סך הכל, מדובר בלא יותר מ- 25 הרוגים בשנה, בממוצע. אם נוריד את אסון המסוקים ואת מלחמת לבנון (הראשונה, לא זאת של 2006) מגיעים לממוצע של 13 הרוגים בשנה. זה בערך אחד בחודש. לא משהו שאי אפשר לחיות איתו. ישראל חיה עם הנתון הזה בסדר גמור במשך שנים. כולנו ידענו שברגע שהמיקרופון יגיע לגולנצ'יק בבופור או לנחלאווי ברותם הוא יגיד שכשהוא מסתכל אחורה ורואה את האורות של מטולה/נהריה/שתולה, הוא יודע שהכל שווה.
אני זוכר את הויכוחים הפוליטיים בתיכון. אני, השמאלני שתמך בממשלת רבין בכל מאודו, תמיד הטפתי בעד הימנעות משירות בשטחים. לא סרבנות, חלילה (עד היום אני נגד זה) - אבל אם אפשר להימנע מזה, מה טוב. תמיד היו מאתגרים אותי בשאלה "אז למה שטחים לא ולבנון כן?" ואני הייתי עונה בקלות - בלבנון שומרים על המדינה. בשטחים שומרים על הכיבוש. האינדוקטרינציה התחילה מוקדם הרבה יותר. הייתי מסתכל בטלוויזיה ורואה את החיילים הגיבורים שפותחים ציר ללא חת וללא מורא ומסבירים שהמטרה: ביטחון לישובי הצפון. אני זוכר כמה התפעמתי מהסדרה של חיים יבין על גולני. מהשלט ההוא על ישובי הצפון שתלוי בחדר האוכל. אני זוכר כמה התרגשתי מהכתבות מהצפון שהסבירו איך חיילי צה"ל עוצרים את המחבלים בגופם באזור הביטחון. אני זוכר שאזור הביטחון תמיד היה מקווקו כזה בגרפיקה בחדשות. לא שלהם, אבל גם לא שלנו.
אזור ביטחון.
זה היה ביום השני שלי בצבא. בשוק העבדים בבקו"ם הסתבר לי שקיבלתי מה שביקשתי. אני הולך לנח"ל. קצין המיון שאל אותי אם אני מבין שזה נח"ל בקו"ם. שלא הולכים לקיבוץ. כן, אמרתי לו. אבל אבא שלי היה בנח"ל, וגם אני רוצה. כשהקריאו את השם שלי הלכתי לאקליפטוס בקצה רחבת המסדרים. שלושה סמ"רים חיכו לנו שם וכבר קראו לנו "צעירים". "הגעתם לנח"ל," הם אמרו לנו בחיוך. "אתם עוד תצטערו על זה. סתם. אתם לא. בואו נחליף לכם את הנעליים לנעליים אדומות".ואז אחד מהם שלף תמונה מהכיס שלו והעביר אותה בין כולם. "תסתכלו טוב טוב מה קורה למי שנתקל איתנו בקו!". הסתכלתי בתמונה בחטף, כי כולם נורא רצו אותה ואותי עניינו יותר הנעליים האדומות שאפילו לא ידעתי שאקבל. היה שם איש, על פניו ערבי, מנוקב בחזה ומדמם. "חיזבאלון", הם אמרו, "ליד מוצב צד"ל ברשף". פעם ראשונה שראיתי תמונה של גופה. זה נראה... זה נראה הרואי. זה נראה כאילו הטוב נתן לרע בראש. זה נראה טוב.
שישה חודשים - כל הטירונות והאימון המתקדם - סבבו סביב לבנון. תרגולות מארב. היטמעות בשיחים. ירי מארבים. הולם-מתריע. "זה מתחיל ב... ונגמר במארבים בלבנון" היה המשפט האהוב על כל המ"כים.
רגע לפני העלייה לגדוד, המפקד אדם שאל אם שמענו שנהרג אתמול חייל במוצב שנקרא כרכום. את השם לא הכרתי. הוא אמר שזה בן גרעין שלו. שניהם יצאו "אחוזים" מהגרעין לפיקוד. אורי הלך ל- 932, ואדם בא אלינו ל- 931. אדם הסביר שכרכום זה מוצב שקט. שלפני שנה הוא ישן שם באוהל. שהמוצב הוא רק 800 מטר מהגדר. "חודריקו" הוא כינה אותו, לא ממש מוצב חודר. אורי נהרג מפצמ"ר והיה ההרוג הראשון - וממש לא האחרון - של כרכום.
את המשמרת הראשונה שלי ב"לבנון" אני לא אשכח לעולם. זו הייתה בט"שית לילה שיצאה ממוצב סחלב (100 מטר צפונית לגבול של היום, מול מפקדת האוגדה בבירנית). בט"שית סנו 3 תגן בגזרתה, ידענו לדקלם, בין מוצב נורית במערב לקו-דיווח-שקר-כלשהו במזרח, תסכל ותמנע פח"ע במתווה של (ופה מונים פחות או יותר כל שיטת קרב הידועה לאדם, אולי חוץ מהתקפת פרשים)...בכל פעם שהיה תורי להיות "מא"ג לבנון" (הבט"שית נסעה על ציר הגדר. מא"ג ישראל היה זה שפנה לישראל. תבינו לבד לאן פנה מא"ג לבנון), החזקתי את הקת נעוצה בכתף, כשהאגודל כל הזמן מוודא נצירה על האקדח של המקלע הזה. בדקתי 3 נקישות ב"משרוקית" של הקנה איזה מאה פעם במהלך הסיור. עשיתי הכל, כולל שימון הנשק האישי, כדי לוודא שברגע שתיפתח ההסתערות של המחבלים על הגדר, אחוק יהיה מוכן לקרב.
והם לא באו.
8 שעות סיור, וכל מה שראינו היו דורבנים. תמיד זה היה ככה. תמיד סימנו לדורבנים בשקט לברוח. אם הגשש הלא ממש עירני או הנהג היו רואים דורבן, הדורבן היה מסיים את חייו כסוג של "על האש" אצל החבר'ה האלה. די נורא, אבל מי יעז לומר להם משהו?
אני זוכר שבסופי שבוע בבית בראשון היה לי חם, למרות שהיה חורף. דרעי ולירן תמיד צחקו עליי שאני יוצא עם טי שירט ביום שישי בערב (לגרין ברחובות, בד"כ. הייתה כניסה חינם לחיילים עד 11, והיינו תפרנים). כשאמרתי להם שחם, ושהקור הלבנוני קר הרבה יותר וגם שם בקושי אני שם חרמונית, הם לא האמינו. לך תסביר להם.
בכלל, לא הסברתי הרבה. אני יודע שרוב החבר'ה גם לא הסבירו הרבה. אמא שלך גם ככה דואגת, ובעידן של תחילת הסלולרי של אמצע שנות ה- 90 (בדיוק סלקום נולדה, ופלאפון הורידה מחירים) כמעט לכולנו כבר היה סלולרי שאמא/אבא/סבתא קנו לנו שנתקשר להגיד שהכל בסדר. התקשרנו אחרי שהחמ"ל היה מעדכן שיש הרוגים באיזושהי גזרה. מיליון תקתוקים על טלפון ה"מנגו" עם הבזקכרט, ואמא יודעת שאתה חי. הקליטה לא הייתה מי יודע מה, אבל מכשיר היה, גם היה. לא סיפרנו הרבה כי רוב הזמן לא היה מה לספר. 90% מהזמן לא קרה כלום - ואתה לא רוצה לאבד את התדמית המצ'ואית של "ירדתי מלבנון" ולהודות שלא קורה שם כלום, נכון?! הרבה יותר נחמד להמתיק סוד-בכאילו עם עצמך. יותר... דרמטי.
הכל התחיל להשתנות בסוף אותו קו בסחלב. ב- 4 בפברואר, שבוע לפני שסיימנו מסלול, היינו אמורים לעשות על האש. התחזית קצת דפקה את העל האש החגיגי של פלוגה ב', נובמבר 95, גדוד 931 כבוד.
ירד שלג.
בפעם הראשונה בחיי ירד עליי שלג. זה היה מדהים. זה היה פנטסטי. זה היה... שלג!
הייתי בכיתת הכוננות של המוצב, כרגיל. שבוע לפני סוף מסלול הסד"כ התכווץ כל כך עד שהיית מתחיל את היום בכיתת כוננות "רק ליום אחד", ומגלה שהורדת נעליים בפעם הראשונה רק אחרי שבוע.
אורי רוזנהק, המ"פ שלנו, היה הראשון שהבין למה התצפיות מדווחות על תאורות ממזרח. הוא היה מהפלחה"ן במקור, וקיבל טלפון מאחד המפל"גים שלהם שהיה בבית ליד. הוא ביקש שכל הפלוגה תגיע לחדר האוכל. לא ברור מה קרה, הוא אמר. כנראה שהתנגשו מסוקים או הופלו, ויש לא מעט נפגעים - רובם מהחה"ן ומהעורב. ידענו שתום ומיקי, המ"כים שלנו, בצוות סמ"רים של החה"ן. אורי לא היסס. רוב הסיכויים, הוא אמר בקול הגבוה שלו, שהם הרוגים.
אני לא הכרתי אף אחד שמת בצבא עד אז. רבאק - חוץ מסבא שלי שנפטר חודשיים לפני שהתגייסתי, לא הכרתי אף אחד שמת בכלל. אני לא ארחיב על מה היה התפקיד שלי בלילה של אסון המסוקים, אבל הוא היה תפקיד מאוד לא סימפטי. עד אז לא ראיתי מעולם גופת אדם. באותו לילה ראיתי לא מעט שמיכות וידעתי היטב מה נמצא מתחתיהן. והמון אלונקות. המון המון המון אלונקות, מסודרות במערומים. ממתינות.
אומרים שהציבור היה בהלם. אני לא יודע. אני הייתי בסחלב. אנחנו היינו מדוכאים מזה שתום ומיקי נהרגו, אבל גם היינו גאים שאנחנו מכירים לא מעט חבר'ה מהאסון. חלק היו איתנו בטרום טירונות. הייתה תחרות פנימית מי מכיר יותר חבר'ה מהתמונות שתלו בחדר האוכל של המוצב. גלעד כהן מהמחלקה שלי הוביל, אבל זאת לא חוכמה - הרבה מהם היו בני אותו גרעין שלמדו בתיכון האזורי שהוא למד בו.
את העל האש לסוף מסלול לא עשינו מעולם.
בכלל, זה היה שבוע רע מאוד, השבוע של אסון המסוקים. יומיים אח"כ, בשמש אביבית, שוב הקפצה. גדוד 50 נתקלו. המסייעת שלהם. יותר נכון - הותקלו. מתוך 12 חבר'ה במארב שם, רק אחד לא פצוע.
הגענו אליהם עם הנגמ"חון. החובש היה פצוע הכי קשה, או לפחות כך זה נראה. כולם בהכרה, נאנקים מכאבים, וכל שניה נופלים פצמ"רים. צ'יק צ'אק אתה לומד את הדבר הכי חשוב בלבנון - לזהות נפילות, יציאות, ומתי להתכופף. "פוף" רחוק? עוד רגע תהיה נפילה. שמעת שריקה? הפגז עבר מעליך. שמעת בום? הוא נפל. "קצר" מדי. שומע רכבת? זה בא ישר אליך, אח שלו. תתכופף.
בנקודת המארב של 50 לא הייתה "רכבת" אחת. זאת הייתה תחנת רכבות. הם היו מטווחים על האפס. פתאום ההוא שלא נפצע צורח בזמן שהחובשים שלנו ושל תאג"ד 50 מטפלים בפצועים ומכינים אותם לפינוי. הוא לידי. אני מסתכל ורואה שהוא מדמם בין הרגליים. שנינו מסתכלים אחד על השני, ואני יודע מה עובר לו בראש. "תבדוק" אני צועק לו. הוא שולח יד, בודק שהכל במקום, ונרגע. לא אכפת לו שהדם מגיע מאיפשהו. העיקר שהחבילה במקום. תמיד אמרו לנו - לא משנה איפה תיפצעו, דבר ראשון לבדוק שהכל "שם" בסדר.
מנחיתים בלקהוק. הטייס נוחת בואדי שספק אם המתכננים של המסוק תכננו שינחת בו. מין ערוץ צר שהקצוות של הרוטורים שלו כמעט ונוגעים בקירות. אנחנו זורקים את הפצועים במסוק ולא קושרים אותם, כמו שהנהלים מחייבים. רק לעוף מפה. זה כל מה שמעניין אותנו, ואת המכונאי המוטס שרק צועק לנו למהר. המסוק ממריא ואנחנו רצים לנגמ"חון ובורחים. הטייס של הבלקהוק יקבל על הנחיתה הזאת צל"ש אחרי כמה חודשים.
כל החבר'ה של 50 התאוששו והחלימו, יספר לי לימים דרור הסמ"פ שלי במילואים. הם היו מהפלוגה שלו. חלקם אפילו חזרו לגדוד. בטקס סוף המסלול שלנו שהיה בבית ליד, אילן הררי - המח"ט - אמר לנו שניקח בחשבון שיהיו עוד הרוגים. שככה זה. בכלל, הביטוי "ככה זה" יהפוך לשגור יותר ויותר בשנתיים הקרובות עד שאשתחרר. זה, והביטוי "נו, אין מה לעשות. חבל", יחד עם משיכת כתפיים. בדרך כלל היינו אומרים את זה אחרי שהחמ"ל קיבל את השמות של ההרוגים מהתקרית האחרונה, ואחרי שבדקנו את מי אנחנו מכירים ומאיפה.
אחרי אימון בגולן חזרנו ללבנון. גזרה מרכזית. חצי מהקו ההוא פספסתי כי יצאתי לקורס סמלים. שבועיים לפני סוף הקורס כל החבר'ה מגדוד 13 יצאו לשלושה ימים. ארבעה בני מחזור שלהם נשרפו בוואדי סלוקי. אחד מאלה שיצאו היה אבי לימואי. גם הוא יהרג כעבור כחודשיים לא רחוק מהסלוקי. לימואי היה חבר שלי בקורס. עוד אחד שיהרג יחד איתו, מאותו מטען, יהיה יהודה סלם. סלם ישן לידי בקורס דרגון שלושה שבועות והיה הבחור הכי שקט והכי רגוע בעולם.
זה מצחיק הדברים שאתה זוכר מאנשים. את יהודה אני זוכר כי היה ישן כמו האות S, מכורבל כזה. את לימואי אני זוכר כי הוא היה עושה אחלה חיקוי של איציק חוטובלי, המ"כ שלי בקורס. זהו. לא זוכר הרבה יותר מזה.
כשחזרתי למסייעת כבר הייתי מפקד. המסייעת הייתה צוות מארבים גדודי באופן קבוע. היינו נכנסים למארב של 72 או 96 שעות (בלילה יושבים באיזה ואדי, ביום מתחבאים בתוך הסבך ועושים קולות של שיח), יוצאים ל- 48 שעות, וחוזרים חזרה פנימה. באחת הפעמים הייתי חוד מנווט יחד עם יניב ירושלמי. צריך היה להגיע לאוכף הבציל מעל כרכום, דרך שעשיתי מיליון פעם ושעד היום אני יודע לעשות בעל פה. פתאום דודי, המ"מ של המרגמות שפיקד על הכח אומר לי בקשר לעצור. סימנתי לירושלמי ורצנו אחורה לדודי, לראות מה פשר העצירה.
דודי, אחד הקצינים הכי לא פופולריים שאי פעם הגיעו למסייעת, רצה שנלך מסביב למיוערת במקום ישר דרכה ואז לשבור ימינה למחצבה.
ירושלמי ואני רתחנו עליו. לפי מכשיר ה- GPS שקיבלנו רק שבועיים קודם (ב- 97 זה היה חידוש עולמי!) צריך ללכת ישר!!! הוא התעקש, והדגיש שאסור לסרב פקודה באמצע לבנון. תוך כדי רטינה וכעס עשינו את מה שאמר. צריך להבין - בלבנון אסור היה ללכת שלא על הציר שנקבע מראש. זה היה אל"ף בי"ת של מקצועיות. ירושלמי ואני הדלקנו אחד את השני כל הזמן על איך שצריך להעיף את המ"מ הצ'יקמוק הזה.
למחרת קיבלנו פקודה מפתיעה להתקפל מהואדי, דרך הבציל, ולהגיע למיוערת שמול המחצבה - פחות או יותר המקום שבו דודי עשה את העיקוף כמה שעות קודם.פתיחת ציר של צד"ל מצאה שם זירה של 6 מטעני כלימגור. אם היינו מתקדמים עוד 100-150 מטר על הציר שהיינו אמורים ללכת עליו, לא היה מי שיכתוב את הפוסט הזה. איבטחנו את המוהנדסים במהלך נוהל הקברניט לפירוק המטענים. עליי הוטל לסחוב את ה"שלגון" על הגב - מין מתקן שמפזר פולסים אלקטרומגנטיים שימנעו הפעלה אלחוטית של המטענים. אם תרצו - האמ-אמא של האנטנות הסלולריות. שאלתי אם הקרינה תגרום לי נזק. המוהנדס אמר שאו שאהיה עקר, או שיהיו לי רק בנות. הוא אמר את זה בחיוך. יש לי שתי בנות היום...
חודש אח"כ. ערב ראש השנה תשנ"ח, אוקטובר 1997. במוצב צד"ל בנ.ג 718 תכננו על האש לכבוד השנה החדשה. היינו מחלקה 8 עם כמה נספחים, והטנק של המוצב והצוות שלו. מארב ארטישוק סטנדרטי, שכמותו עשינו עשרות. נכנסנו למוצב של הצד"לניקים להעביר את הלילה, לפי התוכנית.
בשעה 6 בבוקר בערך אני שומע "טילים! טילים! טילים מצפון!" במדונה שעל האוזן שלי, ושלא הורדתי למרות שהלכתי לישון. אלו השריונרים. מטח טילים עף לכיוון הטנק שלהם והנגמ"חון שלנו. מישהו ידע שנהיה במוצב של צד"ל.
אני שומע את הטנק יורה את מדוכות העשן שלו למיסוך. מעביר, כמו אוטומט, את הק"פ של הקשר לתדר פרלמנט של התותחנים ודורש "וילון" ל- 718 (תוכנית אש שמסתירה את המוצב בפגזי עשן, כדי שלכוונים של הטילים יהיה כמעט בלתי אפשרי לפגוע). הם לא עונים. שוב קורא. שוב לא עונים. פתאום הסמב"ציות מתורמוס, המוצב שלנו, מאשרות לי שהם קיבלו ושוילון בדרך. אני, מסתבר, לא מקבל את התותחנים. האנטנה שלי קצרה מדי.
פגשתי את וחניש, החובש, ליד הנגמ"חון. התחלנו לרוץ - לפי התרגולת זה היה התפקיד שלנו - בין העמדות ולחפש נפגעים. הוא אמור לטפל בהם, ואני לחפות עליו ולקרוא לסיוע בקשר.
ואז ראינו אותו.
הוא שכב בעמדה.
בהכרה מלאה, עם מבט מיוסר בעיניים.
מין מבט כזה של מישהו שיודע שזה נגמר.
צד"לניק, בן שלושים ומשהו, ששקל יותר ממאה קילו. איש גדול.
הירך שלו הייתה חתוכה מהמפשעה עד הברך. המון דם. הוא התחיל לדבר בערבית, בקול שבור. לא הבנתי אותו. "סטנדה שוואיה" זה כל מה שהצלחתי לומר. פתאום הקקופוניה של הקשר באוזניה לא נשמעה יותר. גם לא הרעש של הארטילריה שלנו שמתפוצצת מעל המוצב ומפזרת עשן ולא הנפילות של הפצמ"רים בתוך המוצב ומסביבו. שמעתי רק את הנשימות שלי, ואותו.
"חיים!!! דווח פרח!!!"
"דווח פרח נו!!! פרח קשה!"
וחניש היה יותר מפוקס ממני. עשיתי מה שביקש. דיווחתי שיש לנו פצוע קשה, של צד"ל. לקח זמן עד שוחניש מצא וריד. הוא החדיר לו את העירוי בין אצבעות הרגליים, והתחיל לנסות לעצור את הדימום עם נקודת לחיצה. הצד"לניק השלים לאט לאט עם הגורל. הוא נרגע. הוא הביט במין שלווה כזאת על הבחור הצנום שניסה לעזור לו. כשהעמסנו אותו, גיל ואני, על הנגמ"חון היה לו דופק חלש. הוא כבר לא היה ממש בהכרה.
כשהמסוק נחת במדרון האחורי, בחצי הדרך לכפר בלידה, נרגענו. העברנו אותו שלושת רבעי מת, אבל עדיין חי, לרופא המוטס. חצי שעה לקחה הנסיעה משם בחזרה לתורמוס. כשירדנו מהכלים, כבר אמרו לנו שהוא מת בדרך לרמב"ם.
בחצר המוצב כאילו לא קרה דבר. "קולה של אמא" הגיעו לבקר. כבר שכחתי שהיום יום שישי וערב חג. יואב גלזנר, לימים קולגה בערוץ 10 על תקן השדר מהשטח.
אני רק רוצה עוגה ומיץ. האדרנלין מייבש אותך לגמרי, ובחצר המוצב בין חדר האוכל לחמ"ל יש שולחן עמוס בכל טוב, בטח תרומה של איזה מישהו שיקבל קרדיט בסוף השידור. אני ניגש לשולחן ורוצה לקחת ביס. גיל כץ, שסחב איתי את הצד"לניק לנגמ"חון מקדים אותי. המפיקה של גל"ץ, ילדה בגילנו עם מדי חיל אוויר אומרת לו "איכס! אל תיגע בדברים על השולחן! תראה איך אתה נראה!".
פתאום אני קולט שהוא מכוסה בדם. גם אני. כולנו כמעט.
גיל מתפרץ וכמעט זורק עליה את הקסדה. יוצאת לו מין שאגה כזאת שקורעת את הלב. הוא צועק את כל העצבים והמתח של השעות האחרונות. את כל הזמן שעבר עד החילוץ. את הרגע שבו שמענו בקשר את המג"ד שלנו אומר שהוא לא נכנס לעזור כי אין צורך (אפי איתם, האוגדונר אז, ידיח אותו כעבור כמה ימים בגלל זה. העובדה שאמר שיש לו ילדים בבית ולכן לא נכנס פנימה לא ממש עזרה לו, אם להתנסח בעדינות).
איך היא מעזה, אני חושב לעצמי. היא יודעת מה עשינו עד לפני כמה דקות?! אנחנו עוצרים את גיל ברגע האחרון כשהוא עם דמעות של עצבים בעיניים והיא בורחת בבכי. אומרים לנו לא להגיד כלום על מה שקרה בשידור. במבזק של תחילת התוכנית מדברים על "חילופי אש בגזרה המרכזית" ועל זה ש"צה"ל השיב באש לעבר מקורות הירי".
במבזק הבא מספרים שנהרג הצד"לניק. כשגלזנר אומר שאנחנו היינו שם כולנו מריעים. גם אני. רק אח"כ, בדיעבד, אני מבין כמה שזה היה אווילי, שירי המסייעת ששרנו באותו רגע. ככה זה בצבא - יש לך הרוגים? אז אתה כלי. במקום ההיפך, ההגיוני יותר.
כמפקד הכל היה מפחיד יותר. פתאום הייתי אחראי לזה שאחרים לא ימותו. שאחרים לא ייפצעו. על התחת שלך אתה שומר מצוין - אבל לך תמנע מאיזה חייל שוקיסט מלמות לך ברגע, וגרוע מזה: לך תסביר את זה אח"כ בתחקיר של האוגדונר! כי גם זה היה חשוב בלבנון - לכסת"ח את עצמך טוב טוב כל הזמן. כולם חיפשו מישהו להאשים כל פעם שהיו לנו הרוגים. עדיף שזה לא יהיה אתה.
עזבתי את לבנון בשנת 98 בפעם האחרונה. אימון, וקו בעזה לפני השחרור. כל כך קינאתי במרגמות שתפסו קנה בדלעת כשכולנו טחנו את ציר פילדלפי בגבול מצרים. קו בשטחים היה נחשב אז "קו של כוסיות". אלו היו הימים שאנחנו והפלסטינים האמנו שאפשר שלא לנצח נהרוג זה את זה. פעם, בתור צ'ופר מיוחד מהמג"ד שלי, אייל וייס ז"ל (נהרג בשכם באינתיפאדה השנייה) עליתי לשם לשבוע אפילו שבכלל לא ידעתי לתפעל מרגמה. העלו אותי על תקן מספר 3 - אחד שלא עושה יותר מדי במרגמה סטטית. צ'ופר. שבוע של פצמ"רים וטילים, ונהניתי מכל רגע. האדרנלין המחורבן הזה פשוט ממכר. המוות מנסה לתפוס לך בחולצה, ואתה מנפנף אותו כאילו כלום.
אף אחד לא רצה לדעת באמת מה עשינו בלבנון. הרוב אפילו לא שאלו. המבוגרים הסתפקו בלהשפיל מבט ולהגיד "תשמור על עצמך" מלווה באיזה מור"ק מהמרדפים בבקעה. הג'ובניקים סתם הרגישו שלא בנוח. הכי מסכנים היו הקרביים שלא הגיעו ללבנון. עליהם ממש ריחמנו. הם לא נהנו מה"תהילה" שלנו. אבל באמת, אף אחד לא רצה לדעת. גם לך תסביר מה זה לצעוד בלילה כשכל צעד יכול להיות האחרון ואתה חייב לא לזכור את זה. ולך תסביר מה זה להגיע לש- 88, השער מול כרכום בכניסה לזרעית, להוציא סוף סוף את הכדור מהקנה ולהרגיש איך כל המתח מתפרק ברגע כשאתה מתחבק עם כל החבר'ה כאילו הם החברה שאין לך. לך תסביר את הרעש העמום הזה של פצמ"ר שנופל קרוב מדי. את הלחץ בתרגולות. את הפחד כשאתה מתעורר ומגלה שכל המארב נרדם וכל אחד שהיה עובר יכול היה לשחוט אתכם. לך תסביר מה זה לחיות בהדחקה תמידית של הפחד. פחד אולטימטיבי. פחד שברגע אחד - הכל ייגמר. לך תסביר מה זה לבנון.
לא היה בלבנון שום דבר הירואי. לא חולקו הרבה צל"שים. גם קרבות לא היו הרבה. רוב ההרג היה מרחוק. פצמ"רים. מטענים. טילים. כל החברים שלי שנהרגו ונפצעו בלבנון (ויש 12 כאלה) נפגעו בפעילות מבצעית - אבל לא בקרב פנים אל פנים של M16 מול קלאצ'ניקוב. ודווקא היו פעמים שרצינו לדבר. בעיקר כשהיינו שותים קצת יותר מדי ביציאה עם החבר'ה ביום שישי. אחרי המסוקים והסלוקי והשייטת פתאום התחלנו לחשוב. פתאום כבר לא נשבענו יותר שכשאנחנו רואים את האורות של לא-יודע-איפה, אז הכל שווה. אבל, כבר אמרתי, אף אחד לא ממש רצה לשמוע.
פתאום התחלנו לראות את השחרור. פתאום פחדנו כי "הפצמ"ר רודף את הסמ"ר". כי המשפט שהייתי אומר לחיילים הצעירים שלי - אל תפחד ממטענים כי גם ככה לא תרגיש כלום כשאחד מהם יהרוג אותך - כבר לא תפס יותר. רצינו לחיות. להשתחרר.
אבל לבנון לא עניינה כל כך את עמישראל, אולי ליום-יומיים כשהייתה היתקלות או הרוג ממטען. היינו מעטים מדי כדי שמישהו ישים לב. היינו הבשר שהמטחנה הייתה חייבת כדי להמשיך ולעבוד, ואף אחד לא חשב להוריד למטחנה הזאת את השאלטר.
אבל לבנון הייתה ממכרת. היא הייתה סם אולטימטיבי. היא הייתה שומרת אותך כל כך חד שהיית יכול לחתוך דברים רק במגע. היא הייתה טריפ אדרנלין מטורף. היא הייתה ריקוד עם הפחדים הכי קמאים. הייתי מת לטייל שם שוב. להריח את הריח הזה, שהיה ללבנון. ריח של עשב ים תיכוני עם עצים. ריח נקי. ריח של אוויר צלול. שקט מוחלט בלילות, חוץ מהרעש של הטנקים שמתמקמים בעמדות התצפית, ואז ברגע ולפי ספירה מדוממים מנוע. שקט מוחלט שבו אתה שומע כל איוושה. כל ענף שנשבר. כל נשימה של החבר'ה שלידך.
אני מתגעגע לזה, ושונא את זה.
אם הייתי יכול לחזור בזמן הייתי חוזר לשם בשמחה תוך רגע, ואולי לא הולך לשם מעולם מלכתחילה.
כל מי ששירת באזור הביטחון השתנה. גם אני. נכנסתי לשם ילד בורגני ואופטימי בן 18 ויצאתי משם בחור מחוספס וציניקן בן 21.
לבנון. ארץ נפלאה ומחורבנת.
תודה לאל שיצאנו.

יום ראשון, 16 במאי 2010

אם זה חלום, הדאבל הזה, אל תעירו אותי בבקשה

3 בלילה, ירושלים. לא יכול לישון.
מה אני יכול לכתוב על אחד האירועים המופרכים, המטורפים, ההזויים שקרו לי?
הפועל שלי. הלוזרית. זאת שלא מחמיצה הזדמנות להחמיץ הזדמנות. האדומה האומללה והגאה. הפועל שלי זכתה בדאבל.
דאבל.
גביע ואליפות.לא יודע איך להכיל את הרגשות. לפני 20 דקות חזרתי מהחגיגות בבלומפילד. דבר ראשון מקלחת, כי ככה רחל לא תקבל אותי למיטה בחיים (ובצדק!). אח"כ אינטרנט. כל האתרים צבועים באדום. אדום שלנו. אדום שמח. אדום של הפועל.
בנסיעה, ובאמת בלי שהתכוונתי, פתאום עלתה רצועה מספר 20 של הדיסק העברי. אריק איינשטיין והחולצה האדומה שהיא לא מציאה. עצרתי רגע בצד בין שער הגיא לשורש (2 בלילה - אפשר לעצור איפה שרוצים) ופתאום ירדה לי דמעה.
לא, זו לא הייתה דמעה של אושר.זו הייתה דמעה של התרגשות. של פורקן. של... של ניצחון!
הפועל שלי ניצחה. הפועל שלי אלופה. הפועל שלי זכתה בדאבל. הפועל. הפטיש והמגל עם המתעמל מעל. אלופה. שאלתי איזה אחד שעמד לידי בטדי, בטח בן 60 לפחות, אם הוא זוכר איך חוגגים אליפות. "פחחח", הוא גיחך, "עשר שנים - לך תזכור!".
אז נסענו לבלומפילד. ברור שהמשטרה לא התארגנה כראוי, אז עמדנו מחוץ לשערים 4-5, ליד הבית קפה (אין פה שגיאה - לא בית הקפה. הבית קפה. תשאלו, יסבירו לכם) ושרנו. שרנו כמו מטורפים. וכמה חבר'ה הביאו אבוקות, ונחנקנו מהעשן - ושרנו. שרנו כי זה מה שעושים כשמנצחים. שרנו. אבל לי היה קשה. לא היה לי קול עוד מהדקה ה- 58 כשאניימה פספס את הפנדל. זה היה ממש מתחת ליציע שלנו, ממש מול המקום שאני ודודי, ואלאני מהמילואים ישבנו בו.
מצאנו חניה בטדי תוך שניות, עניין נדיר ביום נורמלי. הגענו למגרש חצי שעה לפני ההתחלה, כי הייתי בסופ"ש עם המשפחה בעין גדי. מי זוכר שבבוקר עוד הייתי עם יערה על המנשא-גב בנחל ערוגות, ושמיכלי נהנתה מבריכות המים בחמסין הגדול. ישנתי צהריים. למה? ככה. אח"כ ארוחת ערב, וזירזתי את כל המשפחה של רחל לעלות לאוטו. משה נסע 70 קמ"ש כל הדרך, וחישבתי את קיצי לאחור. אני לעולם לא אגיע למשחק בקצב הזה. אבל כל הזמן הרגעתי את עצמי. רבאק, אני הולך למשחק רק כדי להודות לשחקנים. אסור ליפול לאשליות. זה מגוחך.
המשחק דווקא התחיל ממש טוב. גול של גילי ורמוט בדקה השלישית.
הקהל הוא ערב-רב של אדומים. 2 שורות לפניי יש איזה חוזר בתשובה שממלמל קמעות ותוקע בשופר, וספר דקות עד שיצאה שבת כי הוא מת לסיגריה. מאחור מבוגרים שכבר היו גדולים באליפות של 88. המון חבר'ה בגילי, שהיו סטודנטים רווקים אז, לפני עשור. הרבה תיכוניסטים וילדים שמאמינים בכל הלב שאפשר. הם עוד לא למדו שאצל הפועל זה אחרת. שיוצאים מנקודת הנחה שיהיה רע, ואח"כ גרוע, ואז קטסטרופה, ואז נעלה חזרה לרע ונשמח בו.
לידי עמדה איזו בחורה בסוף שנות ה- 30 לחייה ואחרי שהשווינו תמונות של הילדים שלנו עם מרצ'נדייז של הפועל (מיכלי עם הצעיף זו אחת התמונות האהובות עליי, והרבה יותר טובה מהתמונה של הבן שלה עם כרית אדומה!) היא אמרה לי שהיא "מתחילה להאמין". טכנית, היא אמרה, הפועל אלופה כרגע. טכנית.
אח"כ הרחיקו את עמרי קנדה, ואז בא הגול של בית"ר (טוב נו, של באדיר).
מחצית.
אלעד עמדי מרדיו ירושלים עומד עם חולצה צהובה בעיגול האמצע ורוצה שנשלח סמס לאיזה מספר איזוטרי ואולי נזכה ב- $101,000. "אף אחד לא ייקח פה אליפות היום!!!" הוא צורח, אבל גם אתם אוהדי הפועל, הוא מציע, תשלחו סמס ואולי תזכו. מיותר לציין שכל היציע מסמס כמו מטורף. כסף, אחרי הכל, אין לו ריח - ולקחת מהאויב זו מצווה. אני בוחר לא לסמס. לא רוצה. לא יכול. כבר 10 דקות שאין לי אוויר.
גול של בני יהודה. התלבטות ביציע - לקפוץ? לא לקפוץ? חלק אומרים לשתוק, חלק חוגגים. בסוף יוצא מין מיש-מש כזה לא ברור. אני רוצה שהשחקנים ידעו שחיפה מפגרת בבלומפילד. שישימו לבית"ר את הגול כבר. מתחילים פלאשבקים מהדרבי. אני נזכר בפריאל אומר "גם עוד מאה שנה לא נשים פה גול". הפועל ב- 10 שחקנים. מה יהיה???
שכטר מגיע משומקום ועושים עליו פאול. אמא של כל הפנדלים. כרטיס אדום. אניימה בועט מעל השער. כל היציע תופס את הראש. זה פנדל של אליפות.
לא מגיעה לנו אליפות.
"זאת הפועל", אני שומע אנשים אומרים אחד לשני ומסכים. אני כבר מתחיל לשאול את עצמי אם השחקנים יצאו אחר כך מחדר ההלבשה שנוכל למחוא להם כפיים. גם ככה קיבלנו פתק בכניסה שנישאר שם שעתיים אחרי כולם, "למען הסדר הציבורי". לפחות שגוטמן יישאר איתנו.
פתאום אני נזכר שהכרטיס לא עליי. שמתי אותו בחריץ שבין הכיסא שלי ושל זאת עם הבן והכרית, ויש לי חשק לשמור אותו. לא יודע למה. פתאום זה נראה לי חשוב. אני תוחב אותו בכיס שמאל. לך תדע, אולי זה יעזור. כאילו - טפו טפו טפו, ברוך השם אני לא מאמין באמונות טפלות חס וחלילה. זה לגמרי מקרי שאני הולך תמיד עם אותה חולצה למשחקים. לגמרי לגמרי מקרי.
מבול על השער של בית"ר וכלום לא נכנס. הקרחת של דה סילבה מפספסת כדור ב- 2 ס"מ. מה ההתעקשות שלו על קרחת?! למה אין לו שיער?! תלתל קטן וזה גול של 100%!
השעון מולנו מראה דקה 81. מקומיים 1. אורחים 1. אני מתיישב. אין לי כוח. אין לי קול. הדופק כל כך מהיר שאני שומע אותו באוזניים ומרגיש אותו ברקות. אם מגיע עכשיו צוות של מד"א, בטוח מפנים אותי לעין כרם עם הפרעות בקצב הלב ויתר לחץ דם. הכל מעורפל. דודי שואל אם הכל בסדר. אני מת, אני מדווח לו ברוגע.
קמתי.
אספתי את עצמי וקמתי.
יש 7 דקות להציל את העונה, לפי השעון. 7 דקות להיות אלופים או להיות הפועל הרגילה, ולא חבורה של מתחזים לשחקנים של הפועל שהם בעצם ווינרים.4
דקות תוספת זמן. בני יהודה-חיפה 1:1 כבר מיליון שנה. אמנון מירנדה, סוג של מכביסט חביב (יש דברים כאלה, הגם שהם נדירים) שולח לי סמס פואטי כמעט: אני לא מאמין שאתם לא לוקחים את גורלכם בידכם. אני פתאום קולט תסריט אימה של ממש - חיפה לא מנצחת את בני יהודה, ואנחנו גומרים תיקו עם בית"ר. חיפה אלופה, והפועל בעטה בדלי כל כך חזק שהוא עף לעזאזל.
בעיטה. עוד בעיטה. ופתאום- זה נכנס. אני הייתי בטוח שזה פספס, וכבר תפסתי את הראש, ופתאום כל היציע קופץ. גול של הפועל!!! הכרוז מודיע שזה ורוצ'ינה. אח"כ אני מגלה שזה היה זהבי, אבל למי אכפת. עכשיו החבר'ה עם הרדיו בסלולרי הם המלכים. 6 דקות תוספת בחיפה. תיכף ייגמר המשחק.
אצלנו נגמר.
חיפה נגמר.
הפועל אלופה.
הפועל מחזיקת הגביע.
הפועל זכתה בדאבל.
כדי שזה יקרה לא מספיק מזל. צריך שכל הכוכבים יהיו מסודרים בסדר נכון; שמחזור הגאות והשפל יהיה מדויק; שהלוחות הטקטוניים יזוזו למקומם בדיוק של מיליונית המילימטר; שהר הגעש באיסלנד יפלוט כמות אפר מדודה; שפרפר בפיליפינים, באי לוזון (כן, דווקא באי הזה!) יזיז את הכנפיים ותיווצר רוח שתכניס את הכדור של הפועל פנימה, ותמנע מאלו של חיפה להיכנס. זה יותר מדרמטי - זה מופרך! זה מגוחך! זה סותר את כללי היקום הפיזיקאלי שאנחנו חיים בו!!!
הפועל אלופה. ועכשיו מה עושים? אנחנו הכי טובים - מה זה אומר? ההרגשה היא בתולית כמעט. מתבלבלים. קצת נבוכים. מבינים שזה טוב אבל... אנחנו אוהדי הפועל! מה זה טוב?! מה עושים עם טוב?! הרי לא כועסים מזה. לא מתבאסים מזה. זה אפילו לא עצוב!!!
זה מאוד מוזר, הלנצח הזה. הווינריות הזאת. הכיף הזה. צריך להיזהר לא להתמכר. הרי זה לא קורה לנו הרבה.ביציאה מהאצטדיון בטדי, אחרי שעה של חגיגה ביציע, אני רואה אב עם שלושה ילדים. בטח בני תשע או עשר. הם עם חולצות אדומות ועם הדגלים שחילקו בגמר גביע ובטדי (ברור שלמיכלי יש עכשיו אחד כזה... דאאא!). אני אומר להם משפט שיבינו רק כשיהיו גדולים. בעצם, אולי גם אז לא, כי אני לא בטוח שאני מבין מה שקורה פה.
"מחר לכו לבית הספר עם חולצה אדומה", אמרתי להם, "וספרו לכל החברים והחברות בכיתה שראיתם את הקבוצה הזאת של הפועל. זה לא יקרה עוד הרבה, כי הפועל היא קבוצה ככה-ככה רוב הזמן. תזכרו את הרגע הזה טוב טוב". השמאלי מביניהם אמר לי שהוא גאה שהוא אוהד הפועל. הייתי יכול לחבק אותו. הוא גאה. אני מתפוצץ מגאווה!!!
נסעתי לבלומפילד. שיירה של רכבים עם צעיפים וצפצופי שמחה. ושרתי. עם פילרסדורף ואח שלו שהגיעו, ועם אלאני שראיתי שוב ביפו. שרתי כמו מטורף. ושמחתי. והתרגשתי.
הפועל שלי אלופה. הפועל שלי הכי טובה. הפועל שלי זכתה בגביע ובצלחת האליפות.
הפועל שלי.
שכולם שונאים. שכולם בזים לה. שמסמלת בשבילי אידיאולוגיה וספורט. שאבא שלי אוהב. שהבת שלי אוהבת.
הרגע ירדה לי עוד דמעה. עכשיו זה כבר בכי. עוד 4 שעות מיכלי תקום מהשינה ואחבק אותה חזק, ואתן לה דגל של הפועל במתנה ואספר לה שהפועל שלה אלופה. הפועל של מיכלי. הפועל של אבא והסבים שלה (משני הצדדים!). הפועל שלה ושל יערה, ושל כולנו.
אלופה!!!!
עשרה לארבע בלילה, ירושלים. לא יכול לישון. עברתי על כל אתרי האינטרנט. אדום. הכל אדום.
נו! שיגיע כבר השליח עם העיתון. אני אשמור אותו, יחד עם הכרטיס מטדי.
דאבל.אני מאושר. אני בשמיים. כל העולם כולו באמת שונא את הפועל - אבל אני אוהב!!!

יום ראשון, 9 במאי 2010

מכתב לשחקני הפועל תל אביב

השעה 01:13 לפנות בוקר בירושלים. לפני שעה וחצי בערך חזרתי הביתה מהדרבי.
הייתה נסיעה לא פשוטה בכלל על כביש מספר 1 לכיוון מזרח. מזל שאבא של אשתי נהג. אני לא הייתי מצליח להתרכז בכביש. אתה מוצף ברגשות של "אוף! איזה באסה!" ו"קיבינימט, הם היו יכולים לאכול איזה 3-4 גולים בקלות עם טיפה'לה מזל!". ויש את שיחות הטלפון מפריאל שישב לידי במגרש, ופילרסדורף שישב בשער 7, והסמסים מאיתן כבל ואלון הבר וכל המכביסטים למיניהם או הערות סטטוס בפייסבוק מנטלי שמאוהבת בנמני ומתומר מהמילואים.
לא פשוט.
הגענו לבית של ההורים של רחל ונכנסתי לאוטו. ברמזור של הקניון במבשרת, רגע לפני הירידה לירושלים, פתאום ירד לי האסימון.
אני לא עצוב.אני לא עצוב, חברים יקרים, אדומים וגיבורים, כי אני לא יכול להיות עצוב. כי עשיתם את מה שכל אוהד חולם שהקבוצה שלו תעשה בשבילו - החזרתם לי אהבה.
הרי אנחנו אוהדי הפועל. במשך שנים אנחנו אוכלים מרור, אפילו בלי חרוסת שתמתיק את זה אחרי כמה דקות. אפילו הדאבל של 2000 הגיע בשן ועין עם נצחונות של 1:0, כש - 2:1 נחשב משחק מרובה שערים. אנחנו לא מצפים לכלום, אבל תמיד אנחנו מעזים לקוות. לקוות שהשנה יהיה אחרת. לקוות שאולי נזכה להרים ראש. לקוות ש... לקוות שכולם ישנאו אותנו כי אנחנו טובים.
כי הרי אתם יודעים - כולם שונאים אותנו בכל מקרה. הם לא סובלים את העובדה שאנחנו הולכים אחרי הקבוצה גם כשהיא מפסידה. הם לא יכולים לשאת את הרעיון שאנחנו דווקא בעד מיעוטים. קשה להם עם זה שהשירים שלנו ביציע הם אינטילגנטיים למדי, עוקצניים. רעים אפילו, הייתי אומר. הם לא סובלים את העובדה ש"אמא שלכם זונה" שהיה מס' 1 ברפרטואר של מכבי הערב זה נחשב די מביך אצלנו.
הם שונאים אותנו כי אנחנו הפועל. כי בשער 5 תמיד יהיה מישהו עם חולצה של צ'ה גווארה. כי בשער 6 יש סיכוי לא רע שמישהו יתלה שלט עם ציטוט של ברל כצנלסון. כי בשער 2 תמיד תראה איזה בן 60 שעדיין מגיע עם החולצה שאיתה הוא ראה את המשחק של משה סיני בימק"א. כי אנחנו לא-באיסים (מ"באסה"). כי מי שמניח, מראש, שיפסיד - יכול מקסימום להיות מופתע לטובה.
ואז באתם לנו פתאום. ופתאום הייתה לנו קבוצה מדהימה. ופתאום קראנו את כל אתרי האינטרנט בשקיקה וחיכינו בימי ראשון ושלישי לחבטה עמומה על הדלת בשעות הקטנות של הלילה (ממילא התינוקת מעירה אותנו) שתעיד שהגיע עיתון הספורט, ומייד רצנו וליד השמות שלכם היו מספרים כמו 7 ו- 8 ולפעמים אפילו 9. ופתאום העמוד הראשון היה מכוסה בתמונות של פנים מחייכות שלבשו את החולצה הזאת, האדומה-אדומה שאנחנו כל כך אוהבים. פתאום אירופה שוב הייתה אדומה. פתאום המתעמל עם הפטיש והמגל היה על חולצותיהם של גיבורים.
פתאום החזרתם לנו אהבה, חברים.
דמיינו לעצמכם שמישהו מחזר אחרי מישהי במשך שנים. תמיד עוזר לה בכל דבר שהיא צריכה, תמיד נמצא שם בשבילה, תמיד מתפלל עבורה, ודואג לה, ומלמד את ילדיו לדאוג לה גם - מין פנקס הקטן כזה - ופתאום היא נותנת לו נשיקה וחיבוק ואומרת שגם היא אוהבת. אתם מבינים מה זה עבורנו?
עשיתי חשבון היום, שעם הכסף שהוצאתי השנה על משחקים הייתי יכול לקנות מנוי לשער 7 ואפילו להישאר עם כמה שקלים עודף, או להוציא עוד כמה גרושים (נגיד, מה שהוצאתי על המשחק נגד המבורג, למשל, בתוספת למה שאוציא שבוע הבא בטדי וביום שלישי ברמת גן) ולקנות מנוי לשער 2. מזל שאשתי לא קוראת את המכתב הזה, כי הוא הרי מיועד רק לכם... אתם יודעים מה? אני לא מצטער על אף אגורה שהוצאתי. כל שניה שבה זכיתי לראות אתכם הייתה שווה את זה.
אני לא יודע מתי, אם אי פעם, תהיה להפועל קבוצה כמו השנה. דאגלס דה סילבה, גילי ורמוט, איתי שכטר, דדי בן דיין, דני בונדר, עמרי קנדה, ואליד באדיר, וינסנט אניימה, נמה וויצ'יצ'ביץ', ביברס נאתכו (כמה שהשניים האלה היו יכולים לעשות עכשיו בסוף העונה!), סמואל יבואה, אביחי ידין, ערן זהבי, מהראן לאלא ואלי גוטמן וכל השאר - לבד אני לא בטוח שהם שווים הרבה, אבל וואו, איזו קבוצה!
ספק אם שוב נציג כזו עונה פנטסטית באירופה. אז, ב"מסע הקסם", הפועל הייתה עוקצת (מי אמר מילאן אוסטרץ') ומגנה בהרואיות על השער ב- 88 הדקות שהן לא חלק ישיר מההתקפה שהביאה לגול האדום. השנה ראיתי קבוצה שמנצחת את המבורג, ואת וינה, ואת גטבורג ואת סלטיק - ולא סתם: קורעת אותן!!! איזו עונה! איזה מדהים!
כמה אושר הבאתם לנו השנה, חברים. אני מאוד אשמח אם תביאו גביע ביום שלישי. אבל אני לא אתבאס אם לא- אנחנו הפועל. אנחנו רגילים להגיע לבאר ולראות שלט "מצטערים, הבאר בשיפוצים". זה לא יהיה מפתיע. זה לא יגרע כהוא זה מהעונה הזאת.
את מיכלי, הבת שלי, אתם לא מכירים - אבל היא מכירה אתכם. היא אוטוטו בת שלוש, ובאמבטיה היא כבר שרה ליערה, אחותה הקטנה, שירים מהיציע ששרתי לה מאז שהייתה בת שנה (בלי גסויות, כמובן - את אלה אני לא מלמד אותה!). מהראן לאלא הוא השחקן האהוב עליה כי הוא מהטלטאביז (היא שאלה אם יש גם מהראן דיפסי...), והיא מספרת לכולם שבדרבי הקודם הוא שם גול ונפל אז אמא שלו שמה לו פלסטר. היא בטוחה שהפועל זו הקבוצה הכי מדהימה בעולם, ושהפועל תמיד מנצחת.
בבוקר היא תשאל אותי אם הפועל ניצחה אתמול בבלומפילד. "ברור", אני אענה לה בלי הניד עפעף. היא עוד תגלה, כשתהיה גדולה, כמה קשה להיות אוהד של הפועל. בינתיים אני מעדיף שתהיה מוגנת באשליה שהכל תמיד טוב.
כשמיכלי ויערה יגדלו אני אקח אותן למשחקים. רוב הסיכויים שהפועל תזכיר גם אז את קבוצות הפועל המסורתיות: בונקר ו - 1:0.
אני אוכל לספר להן שבימי חייהן הייתה קבוצה מדהימה בבלומפילד.
אני אוכל לספר להן שהייתה קבוצה שרקדה על המגרש.
אני אוכל לספר להן שראיתי בימי חיי קבוצה שהחזירה לי אהבה.
אני אוכל לספר להן ששרתי את כל הגרון שלי בשביל אחת מקבוצות הכדורגל הפנטסטיות שאי פעם עלו על המגרש בישראל.
אני אוכל לספר להן שראיתי את הפועל תל אביב 2009-2010.
האוהדים של מכבי שרו הערב בגאווה שהם "מכבי בית שאן" וחגגו 0:0 כאילו ניצחו אחרי שהסתגרו בבונקר מטורף כל המחצית השנייה. אתם מבינים מה כתבתי?! מכבי עושה בונקר מטורף נגד הפועל וגאה ב- 0:0?! מכבי של המכביזם?! חברים - הרגתם את המיתוס שנקרא מכביזם. אתם מבינים כמה אתם גדולים?!
די, הפרזתי בכתיבה. אין לכם זמן לקרוא את זה. אתם חייבים לנוח עכשיו. צריך עוד לשחק בגמר גביע (חפשו אותי בשער 2 למעלה, ליד משה ונטע!), ובשבת ניפגש גם בטדי. אח"כ בטח יש להרבה מכם פגישות מו"מ עם קבוצות באירופה, ואתם תשאירו אותנו פה בלבאנט לחלוק את היציעים עם האוהדים של בית"ר ובני יהודה. אתם תלכו, ואנחנו נישאר פה עם הזכרונות.
אבל רק רציתי להגיד לכם שוב תודה.
תודה שהחזרתם לי אהבה. לא אשכח לכם את זה בחיים.