יום שבת, 29 בינואר 2011

זו רק עוד הדחה בבית האח הגדול

אני לא מתיימר להבין בהכל. לעזאזל, אני לא מבין ברוב הדברים.


אני הכי לא מזרחן שיש. לא למדתי מזרח תיכון. את שיעורי הערבית הפסקתי בכתה ט', כשהמשפט היחיד שאני יודע עד היום (חוץ ממשפטי הג'יב אל הוויה מהצבא) הוא האמרה המבריקה על כך ש"אל לורה אל ערביה ג'מילה" - הוורסיה הערבית למשפט עברית שפה יפה.


אבל יש רגעים שבהם אתה יודע שמשהו ענק קורה במזרח התיכון, ואתה יודע שהמשהו הזה עומד להשפיע על כולנו.


השעה 00:54 בירושלים. הנשיא מובראק סיים לפני כחצי שעה לנאום לעמו המתקומם, וכמובן שאף ערוץ ישראלי לא שידר את זה.


עוד פעם. 


השעה 00:54 בירושלים. הנשיא מובראק סיים לפני כחצי שעה לנאום לעמו המתקומם, וכמובן שאף ערוץ ישראלי לא שידר את זה.


בעוד קצת פחות מ - 24 שעות ישודר עוד פרק של האח הגדול. האירוע המכונן הזה ישודר בלייב בערוץ 2 ובכל גרורותיה של קשת במדיה הישראלית בדרכים כאלה ואחרות - בערוץ 24 יתייחסו לזה, בערוץ 20 זה יועבר בלייב כמו כל השידורים מהבית הכי חשוב במזרח התיכון (אם לא בעולם כולו!), בתוכניות הבוקר ילהגו על זה, ואם יקרה משהו מעניין ממש (אולי יראו למישהי את הציצי!) זה יהיה על השער האחורי של מעריב וידיעות.


זה גם יהיה נושא השיחה המועדף על כולם ביום ראשון, ויש מצב שבעבודה שלכם תשמעו שיחה מרתקת על הקרב המסעיר בין פרידה לדנה, או על מה קורה למלצר שמדבר כמו קריקטורה על עצמו.


וכל זה בזמן שמצרים, המדינה שהשלום איתה הוא כנראה הנכס האסטרטגי הכי כביר שיש לישראל היום, קורסת. בזמן שהמפלגה ששולטת ביד רמה מאז ימי נאצר - מאבדת אחיזה, ועומדת לפנות את מקומה לכוחות אחרים (אנשי אל ברדעי? האחים המוסלמים? לא יודע. אלה ואלה הם לא ממש חובבי ציון).


חברות וחברים - בישראל לא שידרו את הנאום של מובראק. אף אחד לא חשב שזה חשוב מספיק.


הרי אנחנו לא נצא לרגע מהבועה המטופשת סטייל הסרט קלולס ונתחיל לפקוח עיניים מסביב  לא נפסיק לבהות בטמטום שערוץ 2 מנפק לנו בכמויות. נתלהב מהגמד, מהלסבית התורנית ומההוא ששוכב או לא עם ההיא.


ככה זה כשלא אכפת לנו מכלום. כשאנחנו חיים באסקפיזם טוטאלי. כשהייאוש מכריע עד כדי כך, שאפילו הדברים החשובים כבר לא חשובים יותר.


והנה המחשבה הכי מפחידה, לכל מי שמצליח טיפה להתנער מערימות הטראש שעפות עלינו מכיוון המסכים - שימו לב מי יושבים על ההגה כשבמצרים יש מהפכה היסטורית: ביבי נתניהו, איווט ליברמן, אהוד ברק, אלי ישי.


הרביעיה הזאת יושבת בפורומים הכי מצומצמים.


היא זאת שתקבע איך ישראל תגיב להתפתחויות במצרים.


איווט ליברמן שאיים על המצרים בתקיפת סכר אסוואן הוא זה שאמור להוציא את התגובה הדיפלומטית.


ביבי נתניהו שהמצרים קוראים לו שקרן פתולוגי אמור להיות זה שידאג שהסכם השלום שלנו עם השכנים מדרום מערב יישאר בתוקפו.


אהוד ברק שלא מצליח להעביר יום בלי להרוס משהו הוא זה שאמור לוודא שהצבא שלנו מוכן לעימות מול צבא מצרים, שמאז הסכם השלום צויד בציוד הטוב ביותר שיש לאמריקנים להציע.


אלי ישי אחראי, עדיין, לעורף. לכיבוי ולהצלה (ולכל מי שהתעניין - עדיין לא עברה אגורה לשירותי הכבאות מאז השריפה בכרמל. סתם, שתדעו).


כן, אלו האנשים שאמורים להעביר אותנו בשלום את אחת התקופות הדרמטיות ביותר שהיו פה בשנים האחרונות. בלי ציניות - אני לגמרי מתפלל שהם יצליחו. אני גם לגמרי לא מאמין שתפילותיי תיענינה.


כשאני חושב על זה לעומק, אולי טעיתי בפתיחת דבריי. מי רוצה לחשוב על מצרים, ועל העובדה שהרביעיה הזו אמורה להנהיג אותנו?


החלטתי. אני מסמס למובראק. 


לא רוצה שידיחו אותו מהבית, או משהו כזה.

יום רביעי, 26 בינואר 2011

אבא סופשבוע

והכי עצוב לי על יערה.


היא רק בת שנה וחצי, הבובה הקטנה.


היא לא מצליחה להחזיק מעמד ערה עד שעה שמונה וחצי בערב, כשאבא שלה חוזר מהעבודה.


היא רואה את אבא שלה רק לחצי שעה בבוקר, כשהוא מלביש אותה אחרי שהיא מתעוררת. לפעמים, בבקרים ממש מוצלחים, כשהיא ואחותה הגדולה מתעוררות מוקדם, אבא לוקח אותן לגן ונפרד מהן כמו שצריך - עם חיבוק ונשיקה ממנו, ומיד אחר כך מהגננת. בדרך כלל אבא שלהן ממהר מדי, ומספיק רק לתת נשיקה קטנה על הלחי לפני שהוא פותח את הדלת ורץ מהר למטה, כדי להגיע בזמן לעבודה.


יערה כבר התרגלה להסתפק בזה. להגיד "ביי אבא" ולהתנהג כאילו שככה זה אמור להיות. כאילו שזה הדבר הכי טבעי בעולם שהיא תראה את אבא שלה שוב רק 24 שעות אחר כך, לאיזו חצי שעה חטופה שבה הוא יוציא אותה מהמיטה וילביש אותה ויכין אותה לגן ואולי - אולי! - יספיק גם לתת לה איזו קערת קורנפלקס.


בשביל יערה זה נורמלי.


מיכל כבר בת שלוש וחצי. היא זוכרת, טוב אפילו, ימים אחרים. ימים שבהם היו לה אבא ואמא שהיו מגיעים כל ערב בשעה נורמלית, ומשחקים איתה ועם אחותה הקטנה, ואבא היה עושה איתן "שיגועים" על המיטה שלו ושל אמא, והיה מכין לה ארוחת ערב.


היא גם זוכרת שאבא היה לוקח לפארק לפעמים, ושאמא לא הייתה צריכה לרוץ כל יום לאסוף אותן מהגן ולא הייתה נראית מותשת כל כך לקראת השעה שבע וחצי בערב, כי אבא גם היה מתחלק איתה בדברים שצריך לעשות בבית. 


וקשה לה, למיכל.


באמת שקשה לה.


קשה לה כי היא יודעת שזה יכול להיות אחרת.


כי היא זוכרת שזה היה אחרת עד לא מזמן.


וגם אני זוכר.


אבל במאה ה- 21 יש לך שתי אופציות, כאילו מדובר בשעשועון: לקחת את הכסף, או להמשיך עם המשפחה.


להיות אבא כמו שאבא אמור להיות - כזה שמשקיע בילדים שלו, ומטפח אותם, ועוזר להם ללמוד דברים, וחווה איתם חוויות, וחולק איתם את הדברים הכי חשובים והכי ראשוניים, או להיות אבא סופשבוע. כזה שעובד כל השבוע  כדי להרוויח עוד כמה גרושים, ומבלה את סוף השבוע בניסיון פאתטי למדי לפצות את הילדים - למרות שאין לך כוח כי עבדת כמו כלב כל השבוע, אבל אתה יודע שאשתך שהייתה עם הילדים כל השבוע (בנוסף לעבודה שלה, כמובן) עבדה קשה הרבה יותר.


אתה כבר רואה את התהליך לנגד עיניך. ברור לך לחלוטין מה עומד לקרות. אתה מבין שהקשר, הבונדינג שעמלת כל כך קשה ליצור עם הבנות שלך, הולך להתפוגג. אתה מבין שאתה כבר לא תהיה חלק משמעותי בחיים של יערה כמו שהיית כשמיכל הייתה באותו הגיל. אתה מבין שאתה הופך ללא יותר מעוד סבתא שרואים פעם בשבוע-שבועיים. כזה שכיף איתו, אבל הוא לא מישהו שמסתובב כל יום בבית.


וזה כואב.


זה כואב בגלל האבסורד שבדבר.


אתה צריך לוותר על הגידול של הילדים שלך כדי שיהיה לך כסף לגדל אותם כמו שצריך.


אתה צריך לוותר על המשפחה, הדבר הכי חשוב בחיים, כדי שתוכל לאפשר לה רמת חיים נאותה.


אני חושב על זה המון. אני שואל את עצמי כל הזמן איך העולם הגיע למצב שבו בשם "סיפוק מקצועי" או "הכנסה גבוהה" אנחנו מקבלים כמובן מאליו שהמשפחה שלנו באה בעדיפות שנייה. שהילדים שלנו גדלים עם בייביסיטר. שיש ערים שבהן גן הפעוטון נגמר בשעה 5, והילדים בשעה 7 במיטה כשמי שמטפלת בהם היא השכנה הסטודנטית שאספה אותם מהגן ושמרה עליהם שעתיים, עד שנרדמו.


וכן, גם ההורים שלי לא היו בבית בערב. אני זוכר שהייתי מחכה בערב, במרפסת, ומציץ לרחוב שהיה ארבע קומות מתחתיי. הייתי מחכה שיחזרו מהפגישה או מה שזה לא יהיה שהיו בו, ואחותי הגדולה הייתה שומרת עליי. חיכיתי, וחיכיתי, עד שהיה מגיע הטלפון שבו אמא הייתה מאחלת לנו לילה טוב ומזכירה לנו להוציא את המפתח מהדלת, כדי שיוכלו לפתוח אותה כשישובו.


הבטחתי לעצמי שאני לא אהיה ככה. נשבעתי שאני לא אהיה מההורים האלה שהילדים שלהם מחכים להם במרפסת שיחזרו מהעבודה או מהפגישות או מהוואטאבר שבגללו הם לא בבית.


אז הבטחתי. אז מה.


הרי יש לי הכנסה לא רעה עכשיו. וסיפוק מקצועי. מה יותר חשוב מזה, לא?


אשתי אמרה לי שיערה שואלת "איפה אבא" כל הזמן. מיכלי אומרת שיערה לא מבינה שאבא הולך לעבודה. היא מספרת לי את זה כשהיא נקרעת מצחוק, כי אחותה התינוקת לא מבינה דברים שהיא כן - אבל יש משהו שגם מיכל לא מבינה. היא לא מבינה שבכל פעם שאני שומע את זה, הלב שלי נקרע.


הבת שלי הקטנה שואלת "איפה אבא". היא מתגעגעת אליי.


הפכתי לאבא סופשבוע.


נכנעתי למערכת.


שוב נכנעתי.


ושוב.


ושוב.


ולא, זה שכולם עושים את זה, זה ממש לא מעודד. זה שזה ככה אצל כולם זה ממש לא מנחם. זה שאומרים לי כל הזמן שכל הילדים יוצאים נורמלים בסוף זה ממש לא מניח את הדעת.


הבת שלי מתגעגעת לאבא שלה, ולו יש סיפוק מקצועי והכנסה.


הבת שלי, התינוקת שלי, מתגעגעת לאבא שלה.


והכי עצוב לי על יערה.

היא רק בת שנה וחצי, הבובה הקטנה.

היא לא מצליחה להחזיק מעמד ערה עד שעה שמונה וחצי בערב, כשאבא שלה חוזר מהעבודה.

אבא סופשבוע.

לא מאמין שהפכתי לאחד מאלה.

יום שבת, 15 בינואר 2011

קריאה לאנשי הימין הדמוקרטי

חברים יקרים מימין שלום,

אני משער שרובכם לא מכירים אותי. שמי חיים. אני בן 33 עוד מעט. נשוי, אב לשתיים, גר בירושלים. אני חי"רניק במילואים, אחד מהטמבלים שעושים עשרות ימי מילואים בשנה (בד"כ כארבעים, לפני החוק החדש שנכנס לתוקף אשתקד), ואת רוב המילואים אני עושה ככובש נאור בשטחים.

אבל אני מעולם לא האמנתי בחלוקה חד משמעית בין שמאל לימין. אני מאמין שבלא מעט דברים, הראייה שלי כשמאלן ושל הימנים די דומה - פשוט הפתרונות שלנו שונים. מעולם לא חשדתי באיש ימין שהוא מבקש להחריב את מדינת ישראל רק כי נקודת ההשקפה שלנו שונה בנושאים המדיניים או הכלכליים. אני רוצה לחשוב שגם עליי תמיד חושבים שבסך הכל הכללי, שכל מה שאני מבקש זה שהמדינה שלנו תצליח, ושיהיה פה טוב לכולם.

לכן אני פונה אליכם. לכן זו השעה שבה כולנו צריכים לעמוד שכם אל שכם.

כמו שאתם יודעים, הכנסת החליטה לקבל את ההצעה של פאינה קירשנבאום (אחד הפסבדונים הכי מבריקים שאיווט ליברמן אי פעם השתמש בהם) ולהקים ועדת חקירה לבדיקת "ארגוני השמאל". הערב, מספרים בחדשות, ביבי החליט להוסיף גם את ארגוני הימין לבדיקה, כדי להשקיט את המצפון של מפלגת העבודה (יש דבר כזה?) שעשתה פתאום קולות של אי נוחות.

זו לא בעיה של השמאלנים, חברים. ממש לא. זו בעיה של כולנו.

ישראל היא נס דמוקרטי. יש לנו מסורת דמוקרטית מפוארת שנבנתה פה בקצת יותר משישה עשורים שמאפשרת לאנשים שהגיעו מעשרות מדינות ועשרות תרבויות, שלא לומר בני עמים שונים שנמצאים בסכסוך לאומי מזוין, לחיות פה בצוותא בלי לאכול האחד את השני. למעשה, כשחושבים על זה - ישראל היא המדינה היחידה דרומית לצרפת שהעברת שלטון בה ממפלגה למפלגה מסתכמת בפוטו אופ של השר היוצא והשר הנכנס, עם לחיצת יד מנומסת, המנצחים חוגגים, המנוצחים מתבאסים - וממשיכים הלאה. במדינות אחרות הפסד בבחירות מביא כמעט תמיד לבקבוקי תבערה ברחובות, ולשוטרים מזוודים בציוד לדיכוי מהומות שמשליטים את חיתתם על הערים המרכזיות.

הדמוקרטיה שלנו היא הסוד הכי גלוי של עצם קיומנו. הידיעה של כל אחד מאיתנו שהוא בעצם הבוס של המדינה ויש לו את הכוח לשנות במחי הטלת פתק לקלפי, היא זו שמביאה אותנו להתגייס לצבא ולשרת בו שירות משמעותי - אנחנו מבינים שאין סמכות בלי אחריות, ולכן אנחנו הולכים לתרום את חלקנו למדינה שלנו. 

למדינה שלנו יש חוקים, ואנחנו יודעים שאוכפים אותם - גם אם לא תמיד באינטנסיביות שהיינו רוצים. אנחנו יודעים שאם עמותה כזו או אחרת תעבור על החוק, רשם העמותות יגיש תלונה למשטרה והיא תפתח בחקירה פלילית נגד מי שעבר את העבירה לכאורה. כששמאלני שומע שעצרו פלוני שהוא יו"ר עמותה מהצד "שלו" של המפה בחשד לעבירה על חוקי המדינה, הוא נותן את אמונו במערכת הצדק שתמצה את הדין עם האיש אם הוא אשם, ושתוציא אותו זכאי אם לא עשה דבר. אם ימני שומע שנער גבעות נעצר בחשד לעבירת "תג מחיר", הוא מקווה לאותו הדבר בדיוק.

אנחנו יודעים שיש לנו חוקים שמכסים את שלל העבירות האפשריות, אך סומכים על ערך ליברלי חשוב - מי שלא עובר עבירה אותה הגדירו הנציגים שלנו בכנסת, חופשי לעשות הכל כולל הכל. מותר לו להביע עמדות שמעצבנות אותנו. שמרתיחות אותנו. שגורמות לנו לרצות להעיף לו סטירה - ואנחנו נמנעים מכך רק בגלל אותם חוקים שדיברנו עליהם קודם. הכל מותר, ואנחנו נורא מקווים שאותו טיפוס מרגיז יעשה כבר טעות ויעבור על החוק, ואז שיזרקו עליו את ספר החוקים ויתקעו אותו.

ככה הדברים מתנהלים אצלנו. כך הדברים מתנהלים בדמוקרטיה אמיתית. אם יש דבר שמדינת ישראל יכולה לנפנף בו מול אויביה בתחושת עליונות - זה בחופש המוחלט שיש לנו כל עוד איננו עוברים עבירה.

כל זה הולך להיגמר תוך כמה ימים.

הכנסת החליטה להקים את ועדת החקירה שלה לחקירת ארגוני שמאל ועכשיו, כאמור, אולי גם ארגוני ימין. כל הארגונים האלה הם עמותות רשומות, שמתנהלים בצורה שקופה לגבי מטרותיהם, מקורות המימון שלהם, הערכים שבהם הם מאמינים - הכל מתועד, רשום, ונמצא תחת מעקב מתמיד של היריבים הפוליטיים שלהן. אם מישהו חושב שאין איזה שמאלן שבודק כל שבוע אצל רשם העמותות מה קורה במועצת יש"ע, הוא חי בסרט, וכנ"ל לגבי ימניים שבודקים את שלום עכשיו. זה בדיוק ההיגיון שמאחורי רשם העמותות - הכל שקוף. הכל גלוי.

אם מישהו עובר עבירה ניתן להגיש תלונה לרשם העמותות או למשטרה. הכל כתוב בחוק - מה מותר, מה אסור, מה אפשר ומה אי אפשר.

מה זה אומר? זה אומר שהחקירה היא לא על מקורות המימון (שכולם רשומים אצל רשם העמותות של מדינת ישראל, כאמור) וגם לא על עבירות (שכן אם יש עבירה, בשביל זה יש משטרה) - החקירה היא רק, ואך ורק, על העמדות שמביעים אותם אנשים.

הבנתם? חלק מהח"כים מנצלים ניצול ציני של סמכות שיש להם בחוק לפתוח בחקירה על כל דבר - אפילו על הרגלי הנדידה של החסידות, אם יבוא להם - רק כדי לנסות ולהוריד את אותה הכאפה שלנו אסור לתת לאנשים שמעצבנים אותנו.

אל תגידו "טוב מאוד". אל תתלהבו.

כשמשתמשים בסמכות כדי לתת סטירה, זו סטירה לא רק למי שהלחי שלו כואבת - זו סטירה לכולנו. זה שינוי של אחד הכללים החשובים ביותר בדמוקרטיה, אם לא החשוב בהם: זה ביטול של החירות שיש לכולנו לעשות מה שבא לנו, ולהגיד מה שבא לנו כל עוד אנחנו לא עוברים על החוק.

זה ביטול של הדמוקרטיה שלנו. של מקור העוצמה שלנו. זה ביטול שלנו, כאזרחים בני חורין.

אנשים בני גילי גדלו אצל בגין, שמיר ורבין עד שהגענו לגיל 18. גידלו אותנו לדעת מה זו דמוקרטיה. מה זו חירות. מה זה חופש ביטוי. פאינה קירשנבאום, שהציעה את ההצעה, גדלה אצל כרושצ'וב, ברז'נייב וגרומיקו. פה נמצא ההבדל.

כל ישראלי שאכפת לו מהמדינה שלו חייב להילחם נגד ועדת החקירה הזאת. זה לא קשור למי נחקר. זה קשור לסיבה שבגללה חוקרים.

אף אחד לא ישכנע אותי שאני פחות פטריוט מאיווט ליברמן, או מפאינה קירשנבאום שהיא כזאת פטריוטית שהיא לא מסוגלת לחבר פסקה קצרה בעברית בלי לטעות (ושהמפלגה שלהם כה פטריוטית עד שהציעה שרוסית תהיה שפה רשמית בישראל - אותה רוסית ששימשה את כל אלו שחימשו את אויבי ישראל משך יותר מארבעים שנה). אף אחד לא ישכנע אותי שמיקי איתן, או רובי ריבלין או בני בגין הם פחות פטריוטים מכל מיני קירשנבאומיות או ליברמנים.

אנחנו פשוט לא מאמינים בגולאג. אנחנו לא מאמינים בסטאליניזם. אנחנו לא מאמינים בסתימת פיות של השלטונות, וזה לא משנה מי בשלטון.

יש שעות, חברים, שבהן העולם מתחלק לבני אור ובני חושך. שעות שבהן אין משמעות ל"צבע" - דתי או חילוני, ימני או שמאלני, אשכנזי או ספרדי, יהודי או ערבי. שעות שבהן העולם מתחלק לאלו שמאמינים בשיטה, ואלו שמנסים להרוג את השיטה.

בואו נשלב ידיים. זה המבחן של כולנו.

בלי הדמוקרטיה אין ימין ואין שמאל. בלעדיה, אין יותר מדינת ישראל.

בואו נהיה באותו הצד בנושא הכי חשוב. אחר כך נוכל לחזור ולריב מי יודע לפתור יותר טוב את שאר הבעיות של הארץ הזו, שאנחנו כל כך אוהבים.

אבל לפני שרבים, בואו נוודא שלא מפקיעים מאיתנו את הזכות להתווכח איך שנרצה.

יום חמישי, 6 בינואר 2011

צ'ק ליסט

הקטע הכי מבאס, זו העובדה שלחולצה הזאת יש ערך רגשי.


לבשתי אותה רק פעם אחת, באותה עצרת ב- 4/11/95. אחותי הגדולה ואני שילמנו 10 שקלים על כל חולצה, וקנינו אחת לה ואחת לי. יש עליה את הסיסמה "כן לשלום - לא לאלימות" שהייתה הסיסמה של העצרת ההיא, ולכן גם קנינו אותה. מהצד השני, עם זאת, יש שתי מילים שהופכות אותה למוקצה מחמת מיאוס ולפוטנציאל לצרות עבורי: שלום עכשיו.


עכשיו לא תהיה ברירה אלא "להעלים" את החולצה שלבשתי באותו ערב מר ונמהר. אותה, וכל מיני סממנים אחרים שעלולים לסמן אותי כאנטי ציוני או אנטי יהודי. דברים כמו סטיקרים עם סמל של "peace" עליהם (אפשר למחוק את הקו התחתון יותר ולטעון שזה הלוגו של מרצדס), או דברים ממש חתרניים כמו הזמן הצהוב של דוד גרוסמן (אותו אפשר לעטוף מחדש ולטעון שהתכוונתי לקנות את "איתמר הולך לישון" והמוכרת הסמולנית בסטימצקי עבדה עליי). זה הזמן גם לדבר עם יריב אופנהיימר, ולהגיד לו שלא משנה מה - שיעשה טובה ולא יספר שאנחנו מכירים. אם הוא חייב לספר, שיגיד שהוא מכיר אותי רק ככתב ושמעולם לא דיברנו בלי נוכחות של מצלמה. כאילו, יש לי ילדות והכל.


את המנוי להפועל אפשר לשמור עדיין. תודה לאל שיריב לוין מהליכוד ומוץ מטלון מישראל ביתנו באים קבוע למשחקים בבלומפילד, ואז אני יכול לומר שאני ימני כמוהם - אם לא יותר. 


אני לא חבר הסתדרות כבר כמה שנים טובות, אבל צריך לדבר עם האתר של מעריב שיימחקו מהארכיון שלהם את המאמר שפרסמתי שדיבר על כך שעובדים מאוגדים מקבלים יותר מעובדים בודדים, וכמה חשוב שיהיה איגוד מקצועי חזק. לא רוצה שמישהו יחפש בגוגל ויגלה עמדות חתרניות כאלה, אחרי הכל.


אני צריך לבדוק את כל הפוסטים שלי פה, ולהוריד כל פוסט שיש בו ולו שמץ של ביקורת כלפי אחד המנהיגים הנפלאים שלנו. נראה לי שאשאיר רק את הפוסטים על ימי התיכון, ואולי - אולי! - גם את אלו שמדברים על בני המשפחה שלי. אחרי הכל, גם הם סמולנים. אבא שלי, בוגד שכמותו, אשכרה חושב שצריך להתפנות מהשטחים. גם אמא שלי, הסמולנית הזאת, חושבת שהמדיניות של ישראל כלפי הפלשתינים מוטעית. אלוהים אדירים! עוד יחשבו שאני כמותם!!!


אוקי. מוחק את הפוסטים שבהם ההורים מופיעים. 


סגור.


עכשיו הזמן להעביר את חוגר המילואים וכרטיס משרת המילואים הפעיל לקדמת הארנק. אתם יודעים - שאם יעצרו אותי ברחוב ויבקשו מסמכים, שזה יבלוט החוצה. אולי זה יעזור. אולי יידעו שאני בעצם יעיל, ויוותרו לי. אני לא מצליח להבין למה צה"ל ירד מהעניין הזה שהיה פעם, בתקופה שאבא שלי הבוגד עשה מילואים, והיו מחתימים את החוגר ומציינים את מספר הימים ששירתת.


לזכור: להתקשר למשרד הקישור ולבקש שיישלחו לי תדפיס חתום ע"י מג"ד או סמג"ד שמציין שעשיתי עשרות ימים כל שנה, וחלקם הגדול היה בשטחים. אניילן את המסמך הזה ואתחב גם אותו לארנק, כשהפינה שלו בולטת. שוב, אם לא יועיל - בטח לא יזיק.


אני צריך להזכיר לעצמי לא ליפול עם ביטויים במהלך שיחת חולין עם מישהו: גדה יש רק לבריכות שחייה, כיבוש זה משהו שקשור בחיזור אחרי נשים, מחסום זה משהו שיש בכניסה לחניונים, ושלום זו ברכה מנומסת ותו לא.


אסור לי להשתמש במילים האלה בקונטקסט אחר בשום פנים ואופן. את הילדות כלל לא אלמד את המילים האלה, שלא "יברחו" להן או משהו. נגיד להן שלבריכת השחייה יש קירות, ושמה שיש בכניסה לחניון זה עמוד-זז. שלום? לא צריך את המילה הזאת. בטח שלא נלמד להגיד בישמעאלית אהלן. נלמד אותן להגיד פשוט: "היי". ככה אף אחד לא יחשוד בהן, ולא יחשוד בנו.


עוד דברים - צריך להכין את הדרכון האמריקני של אשתי, ולוודא שהוא בתוקף. לשים את הטלפון של הקונסוליה בירושלים ובת"א בחיוג המהיר. אם יגיעו, היא תתקשר ותציין שהיא אזרחית זרה. אולי זה יעזור לה ולבנות. אני חייב לפנות דחוף לשגרירות הרומנית להוציא אזרחות.


מצד שני, על מי אני עובד? הרומנים הם בדיוק אלו שיבואו לעזור לי... ממש...


לזכור לארוז תיק קטן, חוץ מהתיק של המילואים, עם כלי רחצה, ביגוד חם, מגבת. שיהיה, ליתר ביטחון. אי אפשר לדעת באיזו שעה ידפקו בדלת.


אוקי, נראה לי שזה מכסה הכל. אם יהיו עוד דברים שאזכר בהם, אוסיף.


מאז החלטת הכנסת אתמול אני מרגיש הרבה יותר בטוח. אני יודע שישראל היא מדינה חזקה, עוצמתית, שיודעת להגן על עצמה מפני כל מיני גורמים חתרניים שמנסים להרוס אותה מבפנים. לעזאזל, אני חייב לא להזדהות איתם. אני חייב להימלט מזה איכשהו.


אני מבקש להצהיר את ההצהרה הבאה:


אני, חיים הר-זהב, גר בירושלים, יליד 1978 מצהיר בזאת כי:
1. אינני שמאלן. מעולם לא הייתי שמאלן. אני מתנגד לקיומו של שמאל בישראל.
2. אם יעלו עדויות ולפיהן מתישהו הייתי שמאלן, אני מבקש להדגיש כי אשתי ימנית, ובנותיי ימניות מאוד. 
3. אני דוחה מכל וכל ובשאט נפש כל אידיאולוגיה הסוטה מדרך הישר של ליברמן, בן ארי וכצל'ה.
4. למען הסר ספק - הליכוד זו חבורה של שמאלנים בעיניי.
5. לדעתי צריך לגרש את הערבים מהגדה ולהפסיק את הכיבוש הפלסטיני של שכם ורמאללה.


אתם חושבים שזה יעזור? שזה אמין? וואי, אני מה זה מקווה שכן. 


בכל מקרה, וליתר ביטחון, הפוסט הזה ישמיד את עצמו מתישהו. 


או שהדמוקרטיה הישראלית תשמיד את עצמה מתישהו.


בעצם, התהליך השני כבר התחיל.

יום שלישי, 4 בינואר 2011

לחברה שלי מאז, איפה שלא תהיי

כואב לי.

בחיי שכואב.

כל כך כואב, עד שהלב כמעט מתפקע.

בשבועות האחרונים אני מצליח ליצור קשר עם יותר ויותר אנשים שהיו איתי בתיכון, במסגרת ההכנות לפגישת המחזור שתתקיים החודש. אנשים שאיתם לא דיברתי יותר מעשור וחצי נשמעים מצידו השני של הטלפון, והקולות שלהם הם ממש כמו אז. 

ויש אנשים שאני לא מצליח להשיג בטלפון. והם אלו שבגללם כואב כל כך.

זו לא העובדה שאני לא מצליח לתפוס אותם, כמו הסיבה בעטיה לא ניתן לתפוס אותם. הם מתחבאים. הם לא רוצים להיפגש.

בארצות הברית יש מסורת (נוראית למדי, אם יורשה לי) - בסוף התיכון עושים רשימת "most likely". מי יצליח, מי לא, מי יהיה ראש העיר ומי יהיה פקיד בדואר. הרי בגיל 17 או 18, כשההורמונים בגוף עפים חופשי, אנחנו בטוחים שפיצחנו את הקוד הגנטי של החיים. שאנחנו כבר יודעים בדיוק מי ילך לאיפה, ומה יהיה איתו.

ואנחנו לא מבינים שהחיים לא מתגמשים לפי מה שאנחנו חושבים. אנחנו עדיין לא יודעים שהמחשבות שלנו מתגמשות לפי החיים.

היא הייתה אחת מהבנות שהכי אהבתי בתיכון. מתתי עליה. ישבנו ביחד שעות וצחקנו. יש לה צחוק מתגלגל כזה, מדבק. היא הייתה מקסימה, ונפלאה, וחייכנית. 

לפעמים, כשהייתי עצוב, הייתי יושב לדבר איתה. סתם. בלי סיבה. מדבר איתה על כלום. על מה דעתה על זה, ומה דעתי על משהו אחר. איכשהו, תמיד הייתי מצחיק אותה, וזה היה גורם לי להרגיש הכי טוב בעולם. וכשהיא הייתה צוחקת, הייתי צוחק גם - כי זה היה מדבק. אמרתי כבר.

היא תמיד הייתה מחבקת, ובשביל ילד בכתה י"א להתחבק עם מישהי שנראית לא רע בכלל זה... ובכן, לא רע בכלל.

אם היו עושים בארץ את הרשימה הזאת, של מה אנחנו חושבים שיהיה איתה, היינו בטח כותבים שהיא תפגוש איזה מישהו חתיך ועשיר, תתחתן איתו, ותהיה עסוקה כל היום בכיף ובצחוקים. שהיא בטח תהיה סוג של אשת חברה כזאת, מאלה שחולקות את עושרן עם העולם אבל לא בקטע פלצני ומתנשא - בקטע טוב. של אכפתיות.

ראיתי אותה בפעם האחרונה מתישהו בתחילת הצבא. יצאתי שבת מהטירונות (ארבעה חודשים, לעזאזל!) וראיתי אותה בתחנה הישנה בראשון. היא נישקה אותי, ואמרה שהיא גאה בי שהלכתי לקרבי (אף אחד בחיים לא היה מעלה על דעתו שדווקא אני אלך לחי"ר). אני זוכר שעליתי על האוטובוס הביתה גאה.

היא נישקה אותי ואמרה שהיא גאה בי.

היא נישקה אותי. 


אפלטוני לחלוטין, אבל לא פחות ממרגש.

בשבילי זה היה שווה את כל הפיסטינים שפרפרו אותי עליהם כל שלושת השבועות שקדמו לכך. בשבילי זו הייתה נגיעה קטנה בגן עדן.

ואז החיים נכנסו לפעולה, וכמו 99% מהאנשים שהיו הכי יקרים לליבי כל חיי עד אז, גם איתה ניתק הקשר. בעידן הפייסבוק, פתאום הרבה אנשים התחילו "לצוץ מחדש". פתאום חזרנו לחדש קשרים, אונליין, לייב אנד דיירקט מהלפטופ.

והיא מעולם לא הופיעה לי שוב.

וחיפשתי אותה. רציתי לדעת מה איתה.

רציתי להודות לה על הנשיקה ההיא, שאפילו היום, 15 שנה אחרי, אני עדיין זוכר. הנשיקה שהייתה האחרונה שקיבלתי ממישהי להרבה שנים אח"כ. ככה זה כשלא יוצאים הביתה כמעט במשך 3 שנים.

לפעמים, ברגעים הכי קשים, כשהיה לי נדמה שהתקופה שלי פה עומדת להסתיים (והיו כאלה, לצערי), לפעמים הייתי חושב על הרגע הזה בתחנה המרכזית, כשאני חייל שמתנודד בכבדות עם תיק גדול על כתף ימין (לא על כתף שמאל, חלילה, כדי שלא תיפול הכומתה ולא אהיה "תיקני"), עם כומתת בקו"ם בלי סמל ותג של חטיבת הנח"ל, עם נעליים אדומות מצוחצחות עד כדי ברק של ממש כדי שיידעו שאני לא סתם ג'ובניק, מקבל נשיקה ממנה, חיילת שנראית לא רע בכלל, שצוחקת איתי ומצחיקה אותי.

זה היה רגע של מחשבה שפויה באמצע האי שפיות שהייתה מסביב. באמצע פצמ"רים או ירי או לא יודע מה. זה היה אחד הפלאשבקים האלה שהשאירו אותי מחובר לנורמליות שכל כך הייתה חסרה שם.

ולא, ממש לא הייתי מאוהב בה. רחוק מזה. פשוט נורא אהבתי אותה. לא רומנטי או משהו. אבל הייתה שם אהבה. אהבתי להיות בחברתה.

אהבתי.

ורציתי להודות לה.

רציתי להודות לה על זה שרגע סתמי לחלוטין של קרבה בין שני בני אדם החזיק אותי כל כך. רציתי להגיד לה שהלוואי ויכולתי לגמול לה על זה.

כשהתחילו להתחדש הקשרים עם אנשים מהתיכון דרך הפייסבוק, שאלתי עליה. רציתי לדעת אם מישהו שמע, או יודע, או ראה.

נורא קיוויתי שהיא עושה את מה שהערכתי שאליו היא "most likely". נורא קיוויתי שהיא חיה חיים טובים, וכיפיים, ושלווים ומאושרים. נורא קיוויתי, כי עבורי היא סימלה את כל מה שהוא טוב ברגעים הכי רעים. מבחינתי, זו הייתה יכולה להיות סגירת מעגל.

ואז התחלתי לשמוע סיפורים. שמעתי על הדברים שעברה ב- 15 השנים האחרונות.

היו לה חיים מחורבנים למדי, לפי כל קנה מידה. 

אהובים שעזבו. 

אכזבות.

מערכות יחסים שהתרסקו.

בלאגן עם הילדים.

סבל.

וזה עצוב לי. וזה קורע אותי.

כי באיזשהו מקום, היא הרי מסמלת את התקוות שלי. את ימי התום. היא הייתה המציאות האלטרנטיבית אליה שאפתי. המציאות ה"נורמלית" שכל כך רציתי להיאחז בה ברגעי הטירוף.

באיזשהו מקום, היא חלק ממני.

אי אפשר למצוא את המספר שלה ב- 144. הוא חסוי. היא גם לא חוזרת אליי להודעות דרך גורמים שלישיים שיצרו איתה קשר כדי להודיע לה על פגישת המחזור.

אני רק רוצה כמה דקות בחברתה. לשמוע אותה. לתת לה לפרוק.

לתת לה חיבוק.

להחזיר לה. לתת לה את מנת השפיות שבטח היא זקוקה לה כל כך.

אני רוצה להגיד לה תודה. אני רוצה לספר לה מה אותו רגע טיפשי וחסר משמעות היה עבורי. 

אנשים שראו אותה אומרים שהיא נראית כבויה. שהחיים הכריעו אותה. שרואים עליה סימנים של יאוש, ושהיא כל כך טרודה בצרות היומיום, עד שהיא חיה מהיום למחר. לא יותר מזה.

אבל זה לא אכפת לי. בשבילי, היא תמיד תהיה החברה שלי מהתיכון עם צחוק מדבק. היא תמיד תהיה החיילת השווה שאמרה שהיא גאה בי. היא תמיד תהיה הילדה היפה שאני זוכר. זאת שראיתי את פניה כל כך הרבה פעמים מול העיניים כשבאוזניים נשמעו רעשים אלימים.

אני כל כך רוצה לראות אותה. להסביר לה.

אני רוצה להחזיר לה את החיוך. אפילו רק לרגע.

לגרום לה להשמיע את הצחוק שלה. הצחוק שעד היום אני יכול לשמוע בקלות באוזניים, מחלחל לתוך הראש וממלא אותי באושר.


הצחוק.

אוף. כמה שכואב לי.