לא לבד

את מ' ו-ט' (אותיות בדיוניות לאנשים לגמרי אמיתיים) הכרתי בחודשים האחרונים.


מ' חיפשה עבודה הרבה זמן. ט' עובד בחצי משרה שעל הדרך חוסכת לו לא מעט בהוצאות הדיור. שניהם למדו, שניהם שייכים למעמד בינוני והם ילדים של המעמד הבינוני. הם נשואים. ואין להם שום דרך לגמור את החודש.


והערב ט' חזר מהעבודה מיואש, וסיפר שנשבר לו להגיד לחברים שהוא לא יכול לצאת איתם. שאין לו כסף לצאת איתם כי הוא לא גומר את החודש.


וט' מרגיש מושפל. הוא לא יודה בזה, אבל אני יודע שט' מרגיש מושפל.


אני יודע - כי אני לא שונה ממנו בהרבה.


זאת אומרת, אצלנו בבית שנינו עובדים ומרוויחים משכורת לא רעה ביחס למשק הישראלי (גבוה מהממוצע במשק) אבל עם הוצאות שכר הדירה ועם ההוצאות על הגנים ועם הדלק והסופר והחיתולים והקוטג' והמסים והמע"מ והחשמל והמים - אנחנו בקושי מצליחים לסיים את החודש על האפס במאזן שבין הכנסה להוצאה. 


וכן, כמובן שאנחנו מגדלים אוברדראפט לתפארת. זה לא קשור למאזן הזה. זה נתון קבוע.


ועכשיו, כשהגיע החורף וקר בחוץ, כבר אין הפגנות. צריך להיות מטורף בקנה מידה פלילי כדי להוציא החוצה עשרות אלפים בכפור הזה. אני, למשל, לא אוציא את שתי הבנות שלי - שהיו כמעט בכל הפגנה - לכפור הירושלמי. עם כל הכבוד לצדק החברתי - תרופות לדלקת ריאות זה יקר.


כן, גם להיות חולה עולה הון.


וכולנו, כל מאות האלפים שצעקו כל הקיץ מדם לבם וביקשו בקשה אחת - לחיות כמו בני אדם במדינה שאנחנו כל כך אוהבים - כולנו בבתים. בין ארבעת הקירות שלרוב כלל לא בבעלותנו.


חזרנו לדירה השכורה שלעולם לא יהיה לנו כסף לרכוש, או אפילו מקדמה כדי להתחיל לשקול לקחת משכנתא. חזרנו לעבודה שמשלמת מעט מדי ביחס להוצאות היומיומיות. לחשבונות הלא נגמרים, שהסעיף "סך הכל לתשלום" בתחתית שלהם הולך וגדל - למרות שהצריכה לא גדלה.


כי ככה זה כשהכל מתייקר.


חזרנו לדיכאון של לפני המאהל ברוטשילד בתל אביב. לדכדוך של לפני המאהל בגן הסוס בירושלים. לפסימיות של לפני מאהל קרית שמונה.


חזרנו ליומיום של ישראל.


וזה מדכא עד העצם. והחורף נראה אפור יותר מבשנים קודמות למרות שהוא לא גשום יותר.


אבל אז אמרתי לט' את מה שאני אומר לעצמי כל הזמן.


שאם יש דבר אחד שלמדנו מההפגנות בקיץ האחרון, אם יש לקח אחד שאנחנו חייבים לקחת איתנו לכל מקום, ולזכור בכל רגע - זה משפט קצר בן שלוש מלים:


אנחנו לא לבד.


לא, אנחנו לא כישלונות. לא, אנחנו לא דפוקים. לא, אנחנו לא אהבלים. לא, אנחנו לא לא-יוצלחים.


אנחנו אנשים שנאבקים מאבק יומיומי כשאין אף אחד בעל כוח שנלחם לטובתנו. למעשה, כל גורמי הכוח: החברות הגדולות, המפרסמים, הטייקונים והממשלה - כן, גם הממשלה - כולם פועלים נגדנו. כולם מנסים להוציא מאיתנו את המקסימום מבלי לתת לנו כלום.


אבל אנחנו לא לבד. אחד מכל חמישה ישראלים בוגרים הפגין למען צדק חברתי בהפגנה ההיא, הענקית, שאחריה התקפלו המאהלים. מאות אלפים אחרים צפו בבית והתפללו שהמחאה תצליח.


אנחנו לא לבד.


אז עכשיו מנסים לפזר לנו מסכי עשן כדי להפריד ביננו - שנריב בין שמאל לימין על חוקי ההשתקה; שנריב בין דתיים לחילונים על הדרת נשים; שנריב על בית המשפט; שנריב על כל דבר.


הם רוצים שנשכח שאנחנו חולקים את אותה הבעיה. הם רוצים שנשכח שהמצב הכלכלי הוא לא בעיה של שמאלנים או ימנים. שהוא לא בעיה של דתיים או חילוניים או אתאיסטים או חרדים. הם רוצים שנפסיק לדבר על כסף. שנתבייש להגיד שאין לנו, ושנרגיש מושפלים לדרוש שיהיה. הם רוצים להחזיר אותנו לימים של לפני יולי 2011.


הם רוצים שנשכח שאנחנו לא לבד.


ואנחנו לא לבד.


וצריך להחזיק מעמד. להחזיק את הראש מעל המים לעוד כמה חודשים. כשייגמר החורף האפור הזה, יבוא לנו אביב - וכשהוא יבוא, נצא שוב לרחוב. נצא שוב ונזכיר לעצמנו, ולבנות שלי, ול-מ' ול-ט' שאנחנו לא לבד.


שאנחנו רוצים לחיות פה כמו בני אדם.


שהעם דורש צדק חברתי.


וגם נקבל אותו.

חוק השיתוק

הפוסט הזה יוצא דופן כי הוא לא לבד. הוא חלק מאירוע. אתר סלונה מקדיש את דף הבית שלו היום לחוק ההשתקה תחת הכותרת: "מחאת הבלוגרים - אומרים לא לחוק ההשתקה".


אני מודה: כשריקי מסלונה פנתה אליי ושאלה אותי אם ארצה ליטול חלק ביוזמה לפרסם בכמה בלוגים הסבר למה חוק ההשתקה של יריב לוין ומאיר שטרית רע לישראל קצת הופתעתי.


אני חושב שזו הייתה הפעם הראשונה שבה ירד אצלי האסימון והבנתי שרבים בארץ פשוט לא מבינים מה הבעיה. שהתזה של לוין ושטרית ולפיה "רק מדובר בהגדלת הקנס" תפסה אחיזה בציבור.


אז זהו. שממש לא מדובר רק בהגדלת הקנס.


בואו נתחיל מהחוק עצמו (אתם מוזמנים לפתוח אותו בחלון חדש כשתלחצו על הלינק הזה). הטקסט שנפתח לפניכם הוא הצעת החוק הרשמית של יריב לוין, מאיר שטרית, זבולון אורלב, אנסטסיה מיכאלי וישראל חסון. חמישה ח"כים שלא סתם התאגדו כדי לייצר את החוק הזה - מדובר בחמישה ח"כים שממש לא אהבו כותרות לגביהם בשנים האחרונות (ורבים זוכרים בוודאי שישראל חסון, איש קדימה, הוא יוזם חוק הטוקבקים המופרך) ולכן החליטו להצר את צעדיה של התקשורת.


איש מהם לא הגיש תביעת דיבה על דברים שפורסמו אודותיהם מה שאומר שככלל, הם סבורים שלא היה להם קייס מספיק כדי לתבוע. או במילים אחרות: מה שפורסם לגביהם היה נכון, אבל עצבן אותם נורא שזה מתפרסם.


כן, הם כועסים נורא - אז הם החליטו להתנקם. הבעיה המרכזית אינה נעוצה בעצם הגדלת הקנס (למרות שמדובר בעניין בעייתי בפני עצמו, ועוד רגע ניגע בכך) אלא במוטיבציה של החוק. בסיבה לחקיקתו: בנקמה. ברצון להשתיק את הביקורת.


איך יודעים שהם רוצים להתנקם? אין פשוט מזה. 


הביטו בדברי ההסבר לחוק. דברי ההסבר הם מה שכותבים הח"כים כדי לשכנע בנחיצות הצעת החוק שלהם. שימו לב לציטוט הבא: "נוכח הנזק הגלום בפרסום לשון הרע, ולשם הרתעה (הדגשה שלי - ח.ה.ז), מוצע בזה להגדיל את הסכומים".


את מי רוצים חברי הכנסת להרתיע?


הרי עוד מימי מערכון "השופט בן זונה" של הגשש החיוור אפילו ילדים יודעים שאסור לקלל. שזו עוולה אזרחית. האדם הסביר - מר ישראל ישראלי - יודע שאם יחלק פלאייר בתיבות בבניין מגוריו ויכתוב בו שיושב ראש ועד הבית הוא זה שגונב את זוגות האופניים מהמקלטים בשכונה, יוכל יו"ר הוועד לתבוע אותו בתביעת דיבה ולקבל ממנו 50,000 שקלים עוד לפני הוכחת נזק.


האדם הסביר, הישראלי הממוצע - מורתע היטב גם כרגע. חמישים אלף ש"ח הם קנס כבד שרובנו לא יכולים לעמוד בו, מה גם שרוב האנשים הם נורמטיביים להפליא ואינם נוטים להוציא דיבה על אנשים אחרים.


ככה זה כבר 63 שנים.


אז את מי ביקשו חברי הכנסת, וראש הממשלה שתמך בהם (שגם הוא ורעייתו שבעי פרסום שלילי אותו אינם יכולים להכחיש אבל נורא מעצבן להם ת'עין) להרתיע? את ידיהם של מי ניסו לרפות כך שלא יגרום את הנזק הגלום בפרסום לשון הרע? 


את ידיה של התקשורת כמובן.


הבנתם את הדינמיקה?


בהיעדר אופוזיציה אפקטיבית (אדגיש שוב ששניים ממציעי החוק הזה - שטרית וחסון - הם חברי מפלגת האופוזיציה הראשית, ורבים מחבריה של המפלגה נטולת המצע הזאת הצביעו בעד חוק ההשתקה בקריאה ראשונה), האמצעי היחיד לבקרה ציבורית על התנהלותה של הממשלה, של 39 שריה וסגני שריה ושל הקואליציה היא התקשורת שמדווחת על מעשיהם של נבחרי הציבור.


הם לא אוהבים את זה, אז הם מחוקקים חוקים שנועדו לגרום לעורך לחשוב תשע פעמים לפני שהוא מפרסם ידיעות ששמות מי מנבחרי הציבור באור שלילי, במקום חמש הפעמים אותן הוא חושב כיום (מניסיון). התחקיר של גידי וייץ בהארץ אותו פרסם לפני כמה שבועות, ולפיו יריב לוין - אחד מיוזמי החוק - היה האיש של דודי אפל בניסיונות למשוך בחוטי הוועדה למינוי שופטים, תחקיר שיריב לוין לא תבע דיבה בגללו, ספק אם היה בא לעולם בחוק החדש: הרי איזה עורך יהיה מטורף מספיק לחשוף את המערכת, את עצמו ואת הכתב (מותר לתבוע את שלושת הגורמים האלה בתביעת דיבה נגד כלי תקשורת) לתביעה של 300,000 ש"ח אם מדובר בסיפור שקטן יותר מווטרגייט?!


איך הציבור יידע את כל הפוילע שטיקים של השרים, את הקומבינות מתחת לשולחן, את עסקאות המכר בסגנון בר און-חברון אם עורכים וכתבים יירתעו מקנס ויעדיפו לגנוז סיפור ש"רק" 99% ממנו ממוסמך, ולא 100%? 


הוא לא יידע.


וזו מטרתם של יוזמי החוק. שתראו רק מה שקורה במליאה, ותדעו רק מה שמופיע בהודעות לעיתונות או בדף המסרים של המפלגה הפלונית שתהיה בשלטון בכל רגע נתון.


ויש עוד חלק אחד לחוק הזה, שכולם משום מה שוכחים: פרק התגובה.


עיתונאים מחויבים גם כיום, לפי כל כללי האתיקה, לאפשר למי שמתפרסמים דברים לגביהם - להגיב. ככלל, לו הייתי רואה ידיעה שמגדירה עצמה כתחקיר ומגיעה ללא תגובה (כמו כל אתרי הזבל המתחזים לאתרי חדשות ונועדו להציג אתוס פוליטי מסוים), הייתי מתעלם ממנה אלא אם היה נאמר בפירוש שמושא התחקיר סירב להגיב. התגובה, יספר לכם כל מי שעוסק בעיתונות, היא מעין חותמת שהסיפור נכון - הלא סיפור שאינו נכון יוכחש על ידי מושא התחקיר מכל וכל ולעתים אפילו התגובה מקדמת את הסיפור כי היא שופכת עליו אור חדש ומעניין.


הנה ציטוט מהחוק החדש:



"סעיף 12א (א): פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת או באתר אינטרנט, יאפשר המפרסם לנפגע או לנציגו לפרסם את תגובתו המלאה (הדגשה שלי, ח.ה.ז) על הפרסום בתוך זמן סביר"


בואו אגלה לכם סוד גלוי: כשאנחנו מראיינים מישהו לכתבה סטנדרטית בטלוויזיה, אנחנו נותנים לו 12 שניות לדבר. ברדיו זה טיפה'לה יותר זמן. בעיתון - אם הוא ממש חשוב - זו פסקה. זהו זה. ככה גם בתגובה לתחקיר, כאשר מובן שככל שהתחקיר עוסק בו יותר, כך גם יכול לגדול משמעותית זמן התגובה שיתאפשר לו. אז כן, בהחלט - אנחנו עורכים תגובות. לכן פעמים רבות כשהקריין או הכתב מקריאים לכם את תגובת הגורם שהגיב, תראו בגרפיקה שתופיע על המסך שלוש נקודות  - זה כדי להראות לכם ששם קטעו את המשפט המקורי.


לפי החוק החדש נצטרך לפרסם את התגובה המלאה - דהיינו, מבלי להחסיר ולו מילה אחת. עכשיו בואו נגיד שאתם עורכי דין כמו יריב לוין, למשל, ואתם רוצים למנוע מכתבה לא מחמיאה ללקוח שלכם להתפרסם. כל שנותר לכם לעשות הוא לשלוח תגובה של 40 עמודים. אף כלי תקשורת בעולם לא יפרסם אותה (לעיתון אין כל כך הרבה עמודים, לרדיו ולטלוויזיה אין מספיק זמן לשטות הזאת - בקיצור: להציף את המערכת עם התגובה), ו...הופ! זכיתם במיליון  וחצי שקלים כי כלי התקשורת לא עמד בדרישת החוק.


הדביקו לחוק הזה, במידה לא מבוטלת של צדק, את השם חוק ההשתקה. אפשר לקרוא לו גם חוק השיתוק.


יבואו עכשיו אנשים ויגידו לי - הי, זה הרי לא סביר שמישהו יעשה את זה.


ומישהו חשב אי פעם שסביר שחברי כנסת, בתמיכת הממשלה והעומד בראשה, ינסו להשתיק את התקשורת? ינסו לכבול את ידיה?


רוח רעה מאוד נושבת מכיוון הכנסת. רוח אנטי דמוקרטית. זו אותה רוח שמנסה לפגוע בבתי המשפט. לפגוע בתקשורת. לפגוע בארגוני אופוזיציה. לפגוע בכל מי ובכל מה שעלול "לסכן" את מחולליה של הרוח.


אבל אולי כדאי להזכיר ליריב לוין, מאיר שטרית ושאר מחוללי הרוח: מי שזורע את הרוח, סופו שיקצור את הסערה.


והיא בדרך. 


שלא יהיה לכם ספק בכך.


רוצים לקרוא עוד? כנסו ללינק הזה לסלונה.

שוברים שתיקה - תרתי משמע

אני לא זוכר מי היה הראשון ששם את התמונה שמשמאל הבוקר בפייסבוק. זה הקמפיין החדש של שוברים שתיקה שעונה לאיווט ליברמן, האיש שכינה את חברי הארגון הזה "סייעני טרור".


מכל ארגוני השמאל שהניאו-ימנים בכנסת שמו לעצמם למטרה להשמיד, שוברים שתיקה הוא הבעייתי ביותר להתמודדות. מדובר בארגון שאוסף עדויות של לוחמים - חיילי סדיר ומילואים מחיל הרגלים, השריון, התותחנים, ההנדסה, אלה שנושאים בנטל שנקרא "ביטחון ישראל" - ומפרסם אותן. העדויות כוללות דברים שראו ועשו במהלך שירותם בשטחים. בין השאר, הסכמתי שישתמשו בפוסט יקום מקביל שפורסם פה, כשביקשו לכלול אותו בחוברות שלהם.


הם, מה לעשות, מפרסמים את האמת כפי שהיא נראית בגובה המחסום. בין הכוונות של הנשק. את האמת של הלוחם בלי הפילטר של דובר צה"ל או של הפוליטיקאים.


גם צה"ל עצמו מתייחס ברצינות לדו"חות של שוברים שתיקה. מדובר בחיילים שרובם אינם סרבני שירות אלא בדיוק ההיפך - לו היו סרבנים, איך יכולים היו לדווח מה שראו?


אנשים כמוני. כאלה שלא מעלים על דעתם לסרב לשרת בצה"ל - יהיו משימותיו אשר יהיו ובלבד שלא יתנוסס מעליהן דגל שחור - אבל לעתים רואים דברים שלא אמורים היו לקרות, חושפים אותם לציבור והצבא מתקן את הליקויים.


הטקסט במודעה (שהוקטנה פה מטעמי מקום) ליד הכותרת "כמה מארבים כבר השכבת שאתה קורא לנו סייעני טרור" אומר: "מר ליברמן - בעדויות הלוחמים של שוברים שתיקה תמצא את מה שכנראה לא הכרת בשירותך כאפסנאי (ההדגשה במקור ח.ה.ז) : את מציאות הכיבוש שאתה והממשלה כל כך מנסים להסתיר". 


המודעה הזאת היא משהו שההזדהות שלי איתו היא מוחלטת. אנשים כמו איווט ליברמן (אפסנאי, כאמור), דני דנון (מפקד קורס הכנה לצה"ל של הסוכנות היהודית), אופיר אקוניס (כתב צבאי בעלון פיקוד המרכז), ציפי חוטובלי (שירתה שירות לאומי בסוכנות באטלנטה, ג'ורג'יה, ארצות הברית של אמריקה) הם המובילים של הגל העכור הניאו-ימני של חקיקה והתבטאויות כנגד ארגוני שמאל ובהם שוברים שתיקה. הם מכנים את שוברים שתיקה בכל קללה אפשרית תחת כל עץ רענן. הם גם אלה שהכי דוחפים ל"תגובה קשה" בכל פעם שיש אירוע ביטחוני.


הם אלה שמוכנים להילחם עד טיפת הדם האחרונה - שלי. 


לא שלהם.


הקמפיין של שוברים שתיקה הוא בגדר מכה בבטן הרכה שלהם. הוא אומר להם את מה שאני תמיד חושב: רבאק, קודם תסכנו את עצמכם - אחר כך תשלחו אותי להסתכן.


כשהעליתי את התמונה הזאת לפייסבוק ולטוויטר נפתח דיון שבו המודעה הותקפה משני צידי הקשת הפוליטית:


ראשונים היו אלה החברים מימין שאמרו שליברמן עשה טירונות שלב ב' כי היה עולה חדש, ועל כן שירת שירות מקוצר כאפסנאי. התשובה שלי לחברים האלה הייתה פשוטה: בשירות הסדיר שירתו איתי שניים שהיו אמורים לעשות טירונות שלב ב' והתנדבו, ושירתו שירות מלא כלוחמים בצבא ההגנה לישראל.


ליברמן, זה שתמיד מנדב אנשים כמוני להפציץ את סכר אסואן, לפלוש לרצועת עזה או סתם לקפוץ לאיזו כוננות שנגרמה כי שוב איים על מדינה שכנה כדי לקבל עוד כמה קולות בקלפי - המנדב הלאומי בחר שלא להתנדב.


אבל הדיון המעניין יותר היה דווקא עם השמאל.


השמאל בישראל הוא עוף מוזר. הוא נורא רוצה לתת בראש לימין, אבל בעדינות. בנימוס. תוך שמירה על פאסון ותוך שמירה על העיקרון של יהי מחננו טהור.


דיון בסגנון הזה התקיים היום בפייסבוק ובטוויטר שלי. הטענה הייתה שהמודעה הזאת מדירה את כל מי שלא היה לוחם מהדיון הציבורי. ממתי, שאלו רבים, העובדה שמישהו שירת או לא שירת ואם שירת אז איפה שירת הופכת את האמירות שלו ללגיטימיות או לא לגיטימיות? למה, שאלו רבים מחבריי בשמאל, למה להשתמש בשירותו הצבאי של ליברמן כדי לנגח אותו? למה להיות כמוהם, כמו הימין (רחמנא ליצלן), ולהשתמש בטיעון שוביניסטי-מיליטריסטי?


קודם כל, אני רוצה להבהיר לכל מי שטענו את הטיעונים האלה ושאלו את השאלות האלה, שאני אוהב אותם ומעריץ אותם - ולא, אני לא ציני. אני אוהב אותם ומעריץ אותם כי הם מקפידים על כללי הפייר-פליי (שאיש לא מקפיד עליהם כשהדברים נאמרים עליהם), ובעיקר כי הם מקפידים על סולם הערכים שלהם. אני אוהב ומעריץ אנשים שלא מוותרים על האידיאולוגיה שלהם, גם אם איני מסכים איתה.


אבל כאן מדובר בעניין אחר.


השירות כלוחם בצה"ל הוא חוויה שמי שלא חווה אותה לא יבין אותה. אנחנו הרי מזהים האחד את השני מקילומטרים גם אם לא הכרנו קודם. אנחנו מעטים מאוד - הרבה פחות מעשרה אחוזים מכלל המשרתים בצה"ל (לפי אכ"א), והרי גם המשרתים בצה"ל הם רק אחוז מסוים מהאוכלוסיה הכללית.


יש לנו עולם חוויות אחר, עולם התייחסות אחר ותפישת עולם שונה. רק מי ששירת כלוחם והיה תחת אש יודע מה המשמעות של זה. רק הוא (או, תודה לאל שאפשר כבר לומר גם - היא) יודע מה זה להבין שיתכן ועוד רגע תגיע לחלק ההתחייבות "ואף להקריב את חיי" משבועת האמונים לצה"ל, ותצטרך להגשים את הההתחייבות הזאת.


זה לא משהו שאפשר להסביר אותו.


ואז בא איווט ליברמן, אפסנאי במיל., ואומר את המשפט הבא על שוברים שתיקה - ארגון, כאמור, שמורכב מלוחמים: "ברור שמדובר בסייעני טרור... שמטרתם להחליש את צה"ל".


סליחה?!


האנשים שמדינת ישראל שולחת לשלם בגופם, בבריאותם, בשלמות נפשם ורוחם - הם חברים בארגון של סייעני טרור שמטרתם להחליש את צה"ל?!


הם אנשים שחותרים תחת המדינה כמו שאמר מפקד קורס הסוכנות דני דנון?!


אף אחד - אף אחד! - שלא שירת כלוחם לא יודע מה עובר בראשו, בגופו ובנפשו של מי שכן שירת כלוחם. אף אחד שלא שירת כלוחם לא יודע מה זה כשריח מסוים מזכיר לך פתאום סיטואציה לא פשוטה, או כשרעש מסוים מזכיר לך משהו שרצית לשכוח או כשסצינת הפתיחה של טוראי ראיין היא דבר שאתה רואה רק כשאתה ממש חייב, כי זה יותר מסתם "תמונות קשות".


אף אחד שלא היה לוחם לא יכול לקרוא בשמות למי שהיה לוחם ומדבר על דברים שחווה במסגרת שירותו כלוחם, ממש כפי שאף אחד לא יכול לחוות דעתו על מה שעובר על קורבן פשע אלים מבלי שחווה זאת בעצמו.


זה לא שרק מי שהיה לוחם מוסמך לקבוע מה מותר ומה אסור לצה"ל ולמדינה לעשות. תודה לאל, אנחנו עדיין דמוקרטיה ואני מעדיף ראש ממשלה ושר ביטחון שאינם גנרלים על כאלה שכל חייהם הבוגרים עסקו בהעברת אוגדות ממקום למקום. אבל שלא יעז אף אחד שלא היה אחד מאיתנו, מאלה שכן מסכנים את עצמם, לקרוא לנו בשמות כמו שעשה האפסנאי הנכבד ממשרד החוץ כשמדובר בדברים שחווינו ועשינו וראינו תוך כדי אותו סיכון עצמי.


אז כן, חברים מהשמאל - אין לגיטימי יותר מלערער את הלגיטימציה של איווט ליברמן לקרוא ללוחמים סייעני טרור. זה מיליטריסטי? כן, אבל גם הצבא. זה שיח אלים? כן, אבל גם להיות לוחם זה לא בדיוק לאכול צמר גפן מתוק בלונה פארק. זה נמוך ובועט מתחת לחגורה? כן, אבל גם לקרוא ללוחמים כמו שעשה ליברמן זה מתחת לחגורה, אבל גם מעליה - זו בעיטה שגם כואבת שם למטה, אבל גם בחזה. בצד שמאל.


בלב.


מדובר באחד הקמפיינים הטובים שראיתי לאחרונה. אחד שאומר את האמת, בפשטות. באמת. 


ברוע.


כי המציאות רעה מאוד.


הקמפיין הזה הוא אולי צעד אפקטיבי ראשון מזה זמן, בדרך לשנות אותה.