יום רביעי, 26 בינואר 2011

אבא סופשבוע

והכי עצוב לי על יערה.


היא רק בת שנה וחצי, הבובה הקטנה.


היא לא מצליחה להחזיק מעמד ערה עד שעה שמונה וחצי בערב, כשאבא שלה חוזר מהעבודה.


היא רואה את אבא שלה רק לחצי שעה בבוקר, כשהוא מלביש אותה אחרי שהיא מתעוררת. לפעמים, בבקרים ממש מוצלחים, כשהיא ואחותה הגדולה מתעוררות מוקדם, אבא לוקח אותן לגן ונפרד מהן כמו שצריך - עם חיבוק ונשיקה ממנו, ומיד אחר כך מהגננת. בדרך כלל אבא שלהן ממהר מדי, ומספיק רק לתת נשיקה קטנה על הלחי לפני שהוא פותח את הדלת ורץ מהר למטה, כדי להגיע בזמן לעבודה.


יערה כבר התרגלה להסתפק בזה. להגיד "ביי אבא" ולהתנהג כאילו שככה זה אמור להיות. כאילו שזה הדבר הכי טבעי בעולם שהיא תראה את אבא שלה שוב רק 24 שעות אחר כך, לאיזו חצי שעה חטופה שבה הוא יוציא אותה מהמיטה וילביש אותה ויכין אותה לגן ואולי - אולי! - יספיק גם לתת לה איזו קערת קורנפלקס.


בשביל יערה זה נורמלי.


מיכל כבר בת שלוש וחצי. היא זוכרת, טוב אפילו, ימים אחרים. ימים שבהם היו לה אבא ואמא שהיו מגיעים כל ערב בשעה נורמלית, ומשחקים איתה ועם אחותה הקטנה, ואבא היה עושה איתן "שיגועים" על המיטה שלו ושל אמא, והיה מכין לה ארוחת ערב.


היא גם זוכרת שאבא היה לוקח לפארק לפעמים, ושאמא לא הייתה צריכה לרוץ כל יום לאסוף אותן מהגן ולא הייתה נראית מותשת כל כך לקראת השעה שבע וחצי בערב, כי אבא גם היה מתחלק איתה בדברים שצריך לעשות בבית. 


וקשה לה, למיכל.


באמת שקשה לה.


קשה לה כי היא יודעת שזה יכול להיות אחרת.


כי היא זוכרת שזה היה אחרת עד לא מזמן.


וגם אני זוכר.


אבל במאה ה- 21 יש לך שתי אופציות, כאילו מדובר בשעשועון: לקחת את הכסף, או להמשיך עם המשפחה.


להיות אבא כמו שאבא אמור להיות - כזה שמשקיע בילדים שלו, ומטפח אותם, ועוזר להם ללמוד דברים, וחווה איתם חוויות, וחולק איתם את הדברים הכי חשובים והכי ראשוניים, או להיות אבא סופשבוע. כזה שעובד כל השבוע  כדי להרוויח עוד כמה גרושים, ומבלה את סוף השבוע בניסיון פאתטי למדי לפצות את הילדים - למרות שאין לך כוח כי עבדת כמו כלב כל השבוע, אבל אתה יודע שאשתך שהייתה עם הילדים כל השבוע (בנוסף לעבודה שלה, כמובן) עבדה קשה הרבה יותר.


אתה כבר רואה את התהליך לנגד עיניך. ברור לך לחלוטין מה עומד לקרות. אתה מבין שהקשר, הבונדינג שעמלת כל כך קשה ליצור עם הבנות שלך, הולך להתפוגג. אתה מבין שאתה כבר לא תהיה חלק משמעותי בחיים של יערה כמו שהיית כשמיכל הייתה באותו הגיל. אתה מבין שאתה הופך ללא יותר מעוד סבתא שרואים פעם בשבוע-שבועיים. כזה שכיף איתו, אבל הוא לא מישהו שמסתובב כל יום בבית.


וזה כואב.


זה כואב בגלל האבסורד שבדבר.


אתה צריך לוותר על הגידול של הילדים שלך כדי שיהיה לך כסף לגדל אותם כמו שצריך.


אתה צריך לוותר על המשפחה, הדבר הכי חשוב בחיים, כדי שתוכל לאפשר לה רמת חיים נאותה.


אני חושב על זה המון. אני שואל את עצמי כל הזמן איך העולם הגיע למצב שבו בשם "סיפוק מקצועי" או "הכנסה גבוהה" אנחנו מקבלים כמובן מאליו שהמשפחה שלנו באה בעדיפות שנייה. שהילדים שלנו גדלים עם בייביסיטר. שיש ערים שבהן גן הפעוטון נגמר בשעה 5, והילדים בשעה 7 במיטה כשמי שמטפלת בהם היא השכנה הסטודנטית שאספה אותם מהגן ושמרה עליהם שעתיים, עד שנרדמו.


וכן, גם ההורים שלי לא היו בבית בערב. אני זוכר שהייתי מחכה בערב, במרפסת, ומציץ לרחוב שהיה ארבע קומות מתחתיי. הייתי מחכה שיחזרו מהפגישה או מה שזה לא יהיה שהיו בו, ואחותי הגדולה הייתה שומרת עליי. חיכיתי, וחיכיתי, עד שהיה מגיע הטלפון שבו אמא הייתה מאחלת לנו לילה טוב ומזכירה לנו להוציא את המפתח מהדלת, כדי שיוכלו לפתוח אותה כשישובו.


הבטחתי לעצמי שאני לא אהיה ככה. נשבעתי שאני לא אהיה מההורים האלה שהילדים שלהם מחכים להם במרפסת שיחזרו מהעבודה או מהפגישות או מהוואטאבר שבגללו הם לא בבית.


אז הבטחתי. אז מה.


הרי יש לי הכנסה לא רעה עכשיו. וסיפוק מקצועי. מה יותר חשוב מזה, לא?


אשתי אמרה לי שיערה שואלת "איפה אבא" כל הזמן. מיכלי אומרת שיערה לא מבינה שאבא הולך לעבודה. היא מספרת לי את זה כשהיא נקרעת מצחוק, כי אחותה התינוקת לא מבינה דברים שהיא כן - אבל יש משהו שגם מיכל לא מבינה. היא לא מבינה שבכל פעם שאני שומע את זה, הלב שלי נקרע.


הבת שלי הקטנה שואלת "איפה אבא". היא מתגעגעת אליי.


הפכתי לאבא סופשבוע.


נכנעתי למערכת.


שוב נכנעתי.


ושוב.


ושוב.


ולא, זה שכולם עושים את זה, זה ממש לא מעודד. זה שזה ככה אצל כולם זה ממש לא מנחם. זה שאומרים לי כל הזמן שכל הילדים יוצאים נורמלים בסוף זה ממש לא מניח את הדעת.


הבת שלי מתגעגעת לאבא שלה, ולו יש סיפוק מקצועי והכנסה.


הבת שלי, התינוקת שלי, מתגעגעת לאבא שלה.


והכי עצוב לי על יערה.

היא רק בת שנה וחצי, הבובה הקטנה.

היא לא מצליחה להחזיק מעמד ערה עד שעה שמונה וחצי בערב, כשאבא שלה חוזר מהעבודה.

אבא סופשבוע.

לא מאמין שהפכתי לאחד מאלה.

7 תגובות:

  1. ראבק חיימון זה נקרא לך תקין שאני בוכה ב6 וחצי בבוקר בגללך?
    מרטיט כתמיד

    השבמחק
  2. חיים,

    איך תמיד אתה יודע לכתוב את מה שכולם מרגישים אבל אף אחד לא באמת אומר.

    אחד היתרונות בלהיות אבא גרוש (אני מדבר מניסיון) זה שבית המשפט מחייב אותך בנושא שנקרא סידרי ראייה.

    אתה "מחוייב" לקחת את הילד/ה שלך לפחות יום בשבוע מהגן ולבלות איתו כמה שעות של איכות יחד.

    החסרון בנושא הזה הוא שלא כל מקום עבודה מקבל את העובדה שהעובד שלו צריך לצאת פעם אחת בשבוע בשעה מוקדמת.

    חלק ניכר ממקומות העבודה אפילו לא יקבלו אותך לעבודה בגלל הסעיף הנ"ל והשאר פשוט יעקמו פרצוף.

    נכון להיום אחרי חצי שנה בבית ואין ספור ראיונות שבילית בהם, אני עדיין עומד על שלי ולא אוותר על הזכות שניתנה לי.

    גם אם זה אומר שלא אתחיל לעבוד בקרוב...

    הלוואי שהמדינה הייתה מחוקקת חוק בנושא, הייתי קורא לו "יום אבא" או משהו בסגנון, כמו שלנשים מגיעה שעת הנקה ע"פ חוק, גם לאבות מגיע יום אחד בשבוע לבלות עם הילד שלהם ולא להפוך לאבא סוף שבוע.

    תאמין לי, אני מבין אותך כל כך !!!

    השבמחק
  3. ועדיין, אשתך סובלת יותר.

    השבמחק
  4. אנונימי - יש תחרות?
    שניהם סובלים, והילדים סובלים, והחברה סובלת, והעולם סובל.

    תודה על הפוסט המדויק.

    השבמחק
  5. ביג לייק! אין מילים.

    השבמחק
  6. חשבת במקום לרחם על עצמך על אשתך ועל הילדות שלך לנסות משהו אחר? למשל אם זה כל כך חשוב לך אז לרדת ברמת החיים (דירה יותר קטנה, חופשים יותר זולים...) ואז לא יהיה לך את התירןץ של "זה בגלל הכסף" זה לא בגלל שאני נהנה בעבודה יותר מבבית,

    ותחשבו על זה

    השבמחק
  7. מסכים ומחזק את האנונימי שמעלי. כבר קראתי בעבר פוסט שלך בנושא דיור במדינה ואני מתחיל לחשוש שמדובר פה בבכיינות סדרתית. על עיקרון הבחירה החופשית שמעת? תעשה מה שנראה לך. רוצה כסף? תעבוד עד מאוחר. רוצה משפחה? תרויח פחות. למה פעם זה היה ברור שאמא הולכת להיות מורה כדי לגדל את הילדים ועכשיו כולם רוצים קריירה? ברור שזה בא על חשבון דברים אחרים. סע באוטו ישן, לא ליסינג. גור בדירה המתאימה ליכולות שלך ולא דירות 5 חדרים לזוגוןת בלי ילדים, סע לחו"ל לעיתים רחוקות ועוד...הבחירה היא שלך, בחר, והיה שלם עם עצמך.

    השבמחק