יום שני, 16 במאי 2011

אלי תגיד

אהלן אלי טביב.


אנחנו לא מכירים. זאת אומרת - אני מכיר אותך, אבל אתה לא מכיר אותי.


אני יושב עכשיו מול המחשב, ואריק איינשטיין שר לי באוזניות כמו שהוא תמיד עושה כשאני כותב. לא ממש מפתיע , אבל שמתי את השיר סע לאט. אתה יודע, זה עם השורה על הפועל ששוב הפסידה ואיזה מסכנים האוהדים שאוכלים להם ת'לב.


אז אני אחד מאלה שאוכלים להם ת'לב. אני אחד מאלה שמאוד פוחדים היום אלי. ואני ממש צריך שתרגיע אותי.


בשעה 5 הערב יצאתי עם הבנות מהחניון של הסופר. פתאום האייפון שלי, שהוא חרא של טלפון אבל יופי של צעצוע, התחיל לעשות את רעשי ה"בליפ" שהוא משמיע כשמישהו כותב לי משהו בטוויטר או בפייסבוק. כל האדומים בפיד של טוויטר השמיעו קולות נאקה עצומים. גם בפייסבוק כל הצהובים-כחולים והצהובים-שחורים למיניהם השמיעו נחרות צהלה, וכל האדומים כתבו סטטוסים של יום הזיכרון.


המשמעות הייתה אחת: הודעת שאתה, ולא הראל, תהיה הבעלים של הקבוצה. אתה, שאמרו עליך שאתה בכלל אוהד של ביט"ר. שלא היית בבלומפילד - לפי האגדות - עד שהגעת לשם עם כפר סבא.


והבטן שלי התהפכה, אלי. כי אני פוחד ממך.


אני פוחד ממך כי אתה לא משלנו. כי אתה לא אדום אמיתי. כי אתה יותר רפי עגיב ממושיק תאומים. כי אתה לא הפועל, פטיש ומגל.


ואלי, תבין - אני מרגיש כרגע כמו איזה אבא שהבת שלו התחתנה עם מישהו שהוא מאוד חושש ממנו, ואין שום דבר שישמח אותו יותר מלדעת שהוא יוצא טמבל, ושהחתן הזה בכלל בעל נהדר ובחור זהב. אבל אני מפחד אלי. אני מפחד.


זאת הקבוצה שלי, אלי.


הקבוצה שלי. 


הפועל.


אני עולה איתה לשמיים ומתרסק איתה לתהום. היא הברומטר שלי. אתה יודע מה זה אומר? אשתי יודעת כבר שאם היה משחק טוב והפועל ניצחה, היא יכולה לבקש ממני לעשות כלים+כביסה+פאנלים ואני אחייך בסוף עבודות הבית מאוזן לאוזן עם עיניים בורקות, מאושר כמו ילד שנתנו לו שוקולד כי התנהג יפה. אבל היא גם יודעת שאם הפועל מפסידה, אז ברור שאני אעשה את הכלים+כביסה+פאנלים, אבל תוך כדי עבודה אני אבהה פתאום בחלל עם מבט מזוגג בעיניים, עיניים שמכסות על העובדה שהמוח שמאחוריהן משחזר שוב ושוב ושוב את הבעיטה ההיא, שבגללה הפסדנו.


כי לאהוב קבוצה זו מחויבות.


אנחנו מחויבים לקבוצה שלנו לגמרי. אנחנו לא מעלים על דעתנו שהילדים שלנו יהיו אוהדים של קבוצה כלשהי חוץ מהפועל. פריאל, שיושב לידי במשחקים, רצה להביא לגמר הגביע את הבנים שלו. הם בני ארבע אלי. בני ארבע!!! 


הוא רוצה ללמד אותם שאדום זה טוב. ובת גילם, מיכל, הבת שלי? היא כל הזמן מבקשת לבוא לבלומפילד, מגרש שכבר לקחתי אותה פעמיים לראות מבחוץ. יערה, עוד לא בת שנתיים, כבר שרה מזמן שירים מהיציע.


כי ככה זה אלי. זו דרך חיים.


ועכשיו אתה הבעלים שלה. ואני לא יודע עליך הרבה. רק שהיית הבעלים של כפר סבא, ושיש לך חנויות של ציוד גלישה או סקטבורד או לא יודע מה במיאמי, ושאתה נשוי לשחקנית. וקראתי שעלית משום מקום לגדולה, ואני מפרגן לך על זה בטירוף. אבל אני לא יודע עליך כלום. אני לא יודע אם אתה משלנו. אם אתה מאלה שישירו איתי "הולך איתך לכל מקום/ לכל החיים אדום/ הפועל אותך נמשיך רק לאהוב/ ומי שלא קופץ צהוב". אני לא יודע אם אתה מתכוון למילים האלה. אם אתה מבין מה זה אומר.


אתה בעל המניות עכשיו, אלי. אתה הבעלים שלה. 


אתה רשום כבעל הבית בהתאחדות, אבל זו הקבוצה שלי. אני לא רק "בעל מנוי". אני לא רק "לקוח" או "צופה" או "אוהד". אני הפועל, אלי. אני, ועוד כמה אלפים כמוני. ואנחנו מיעוט קטן ומדוכא במדינה הזאת. אנחנו אלו שתמיד מצביעים עליהם ברחוב. אנחנו הדחויים. השונים. ילדי הכאפות של הכדורגל הישראלי. ואנחנו גאים בזה. אנחנו שרים בגאווה שכל העולם כולו שונא את הפועל ורק אנחנו אוהבים. גם אתה כזה? אתה אחד מאיתנו? אתה תנסה להיות אחד מאיתנו? אתה בכלל רוצה להיות אחד מאיתנו?


כי אנחנו רוצים לאהוב אותך, אלי. נשבע לך שאנחנו רוצים. אנחנו רוצים לחבק אותך כמו שאנחנו מחבקים שחקן חדש שמגיע אלינו אפילו אם מדובר בפלופ שלא מסוגל להבקיע משני מטרים כשהשוער לא בשער. אנחנו אוהבים אותו כי כשהוא שם את החולצה האדומה, הוא אוטומטית אחד מאיתנו. אתה תלבש אדום בשבילנו? אתה תהיה איתנו ביציע? אתה תשיר איתנו?


אוף אלי. אני כל כך מפחד על הקבוצה שלי. אני מפחד שלא אכפת לך ממנה. שהיא עוד אחד מהעסקים שלך. שאתה משקיע בה כי נראה לך שהיא נכס מניב, משהו שתשים בו כמה גרושים היום כדי לעשות ממנו כמה לירות מחר.


אבל בשבילי היא לא עסק. בשבילי לקנות מנוי זה לתרום לה. בשבילי היא סמל. היא אידיאולוגיה. היא דברים שאי אפשר לקנות בכסף. היא משהו שלא אוכל למכור לעולם גם לו רציתי, כי איך יכול מישהו למכור את עצמו? את האהבה שלו?


אתה מבין מה לקחת לידיים? לקחת את האהובה של כמה עשרות אלפי אנשים. היא בידיים שלך, נתונה למרותך. היא יפה, ותמימה, וטובה ואם תתייחס אליה יפה ותאהב אותה, תזכה מאיתנו לאהבה שלא חשת מימיך. אבל אם תפגע בה, אם תתעלל בה, אין לך מושג מה תביא על עצמך.


בבקשה תוכיח לי שהלב שלך בפנים. עזוב, אל תשקיע שקל. אבל לעזאזל, שים את הלב שלך בפנים. כי הלב שלי בפנים, אלי. הלב שלי לגמרי בפנים.


תטפל בה טוב, באדומה הזאת. תאהב אותה. כי אף אחד אחר לא אוהב אותה חוץ מאיתנו.


כי מגיע לה.


כי מגיע לי.


בבקשה תרגיע אותי אלי.


אני אוהב אותה כל כך הרבה שנים, שזו לא בקשה מוגזמת.


ושיהיה לך בהצלחה. לך, ולכולנו.


רק תאהב. זה הכל.



7 תגובות:

  1. !!!
    בהחלט מרגש

    השבמחק
  2. ללא ספק מרגש..!!

    השבמחק
  3. באמת שרשמת פה בדיוק את מה שאני מרגיש!! מי ייתן והמכתב הזה יוכל לעזור לנו לקיים ניהול נורמאלי לקבוצה, שיהיה כמו יענקלה שחר של חיפה! יתכן את כולו והוא רק ירוויח!!

    השבמחק
  4. ואלי, בשבת האחרונה, הבת שלי בת שלוש,שהמשחק הראשון שלה בבלומפילד היה נגד אותה כפר סבא שלך בגיל 3 שבועות, באה אתי לדרבי הראשון שלה,
    בבקשה אל תגרום לזה להיות האחרון

    השבמחק
  5. כל מילה שרשומה פה בדיוק מראה את מה שכל אוהד הפועל תל אביב היום מרגיש בפנים עמוק עמוק, יש פה פונטציאל להמשיך ולהתחיל ופה זה הקטע שצריך לבחור ימינה או שמאלה

    השבמחק