יום שני, 26 בספטמבר 2011

הצילו

טיפש אחד.

זאת המחשבה האחרונה שעברה בראש רגע לפני שהדמעות ירדו באוטו.

זה היה בשעה 20:03, בדרך בית לחם בירושלים. שמעתי ברדיו את מהדורת החדשות של הערוץ של המדינה. כי ככה זה. הכאפה בסוף תגיע, גם אם נורא תנסה להתחמק ממנה.

כבר 24 שעות שאני די מנותק מהפייסבוק והטוויטר והכל. היו לזה כמה סיבות, אבל אחת מהן הייתה הידיעה שטרכטנברג עומד לפרסם את המסקנות שלו. ידעתי שלא אוכל לעצור את עצמי מלהתמכר למסך ולראות בשידור חי את מסיבת העיתונאים.

בבוקר צילמתי כתבה עם המסכנים שישנים במאהל של קרית יובל. אנשים שאין להם לאן ללכת. אין להם קורת גג. צילמתי אחר כך בגן הסוס, השדרות רוטשילד של ירושלים. לא היה שם כלום - רק כמה אמנים שמכרו את מרכולתם לעוברים ושווים, ודף A4 שנותר כפליט אחרון, תלוי על איזה עמוד נשכח בפינה, שבו רשום הון-שלטון-אסון. המאהל בגן הסוס לא קיים כבר כמעט חודש, מאז ההפגנה הענקית של תחילת ספטמבר.

אבל שמרתי על ריחוק. התחלתי את האייטם, ערכתי אותו, וסיימתי אותו. החלטתי מראש שאני בניתוק רגשי ממנו. שאני לא רוצה להתעסק עם זה מעבר לדיווח רגיל.

שאני לא מעורב היום.

כי אני, טיפש שכמותי, אני עוד האמנתי.

כי אני כותב כבר שנה שלמה בבלוג הזה כמה חרא לי. ואני יורה מילים לתוך המסך ושופך את הקרביים שלי בפוסטים שמקבלים כל מיני שמות שעורך טוב היה נותן לטקסט, במקום לתת להם את הכותרת המתבקשת. הכותרת האחת והיחידה שמייצגת את מה שאני מרגיש: הצילו.

והערב הלכתי לראות עוד דירה שהאישה שאני כל כך אוהב ראתה לפני. משהו קטן. 65 מ"ר, בצד הישראלי של הקו הירוק בשכונת ארמון הנציב בירושלים. 3 חדרים בלי מעלית בקומה העליונה. דירה בבניין בן שלושים שנה לפחות. 

ואהבתי את הדירה. בחיי שאהבתי. וכבר יכולתי לדמיין לרגע את הבנות שלי משחקות במעבר שמתחת לבניין, ואיך אנחנו עולים במדרגות כשאני נותן יד לבת השנתיים, כשבת הארבע רצה למעלה לפנינו כי איכשהו היא תמיד ממהרת לכל מקום ורוצה להיות הראשונה שנוגעת בדלת. 

ויכולתי לדמיין איך אני מכין ארוחת ערב פעם במילניום, כשאני חוזר מספיק מוקדם, לי ולה. ואיפה תהיה המיטה שלנו. ואיפה נשים את הספות, ואיזה יופי של כיווני אוויר. ואם מקפידים לא להסתכל למטה אלא רק לשמיים, בכלל לא רואים את הבתים של הכפר צור באהר.

ואז נכנסתי לאוטו, והדלקתי חדשות. והתחילו לדבר, ולתאר את מה שטרכטנברג מציע. הוא ייתן לי כמה גרושים על כל ילדה, וזה מה שאמור להציל אותי. והוא מציע שיבנו עוד איזה מיליון יחידות דיור (איפה בדיוק, אגב?), והוא הכי מפרגן לי כי אני הרי עמוד השדרה של מדינת ישראל.

ואני מקשיב טוב טוב, ואני לא מצליח להבין איך כל זה עוזר לי. איך אני, גבר שאמור לדאוג למשפחה שלו (וסליחה על הפרימיטיביות - אבל ככה אני רואה את זה), אחד שעובד ומרוויח משכורת טובה - איך לעזאזל אני לא רואה מצב לקנות את הדירה הקטנה הזאת?

והכאפה הזאת, טרכטנברג שמייצג את המקסימום שמדינת ישראל תיתן לי (כי הרי עכשיו יהיו דיונים, וכל משרד ינסה להסיר את "רוע הגזירה" ממה שהוא אמור לתת, ויתחיל מו"מ ואם יתנו חצי מהפירורים שהוא מציע זה יהיה מפתיע), הכאפה הזאת באה אחרי הקיץ שבו באמת האמנתי.

האמנתי שמקשיבים לי. 

האמנתי שיש תקווה.

האמנתי שיכול להיות שאני משנה את העולם בשבילי. בשבילה. בשביל הבנות. בשביל כולן. ועבדתי כמו משוגע על המחאה הזאת. ודאגתי לסיקור. וצייצתי בטירוף בטוויטר כדי שאנשים יבואו להפגנות. וטלפנתי לחברים כדי להוציא אותם מהבית. והדגשתי כל הזמן שזה לא נגד ביבי או נגד שטייניץ - הדגשתי שזה בעדנו. שאם נראה להם שאנחנו רוצים שינוי, הוא יבוא: הרי הם השרים שלנו! הם הממשלה שלנו! הם שלנו! הם רוצים שיהיה לנו טוב!

ולקחתי את הבנות לכל הפגנה כמעט. והתרוממות הרוח שאחרי ההפגנות האלה, והאנרגיות החיוביות הביאו אותי לכתוב כמה מהפוסטים היותר נקראים בבלוג הזה. 

והאמנתי.

ורציתי.

וחשבתי שאפילו צריך לתת צ'אנס לטרכטנברג. והאמנתי בריאל פוליטיק שאומר שביבי רוצה לשמור על הכסא שלו אז שווה לו להיענות לדרישות. שווה לו להוריד את המיסוי על הדירות. שווה לו לאפשר לי ולאנשים כמוני לקנות בית. חשבתי שלמישהו חייב להיות אכפת. הרי הם לא הגיעו להיות שרים רק מתוך תאוות שררה. אני באמת באמת מאמין בזה.

עצרתי את האוטו בצד בשעה 20:07. לא ראיתי טוב את הכביש דרך הדמעות כששמעתי את טרכטנברג מתראיין אצל יונית ומסביר לי שמהאחד בינואר הקרוב המצב שלי ישתנה דרמטית כי לא מעלים את הבלו על הדלק, וכי הוא החליט ליישם שני חוקים שהאוצר דוחה כבר שנים בעזרת חוק ההסדרים.

בכיתי כמו ילד שהעליבו אותו. 

בכיתי כמו אוהד שגילה שהשחקן שהכי סמך עליו עבר לקבוצה שהוא הכי שונא או מכר את המשחק שבו הקבוצה הפסידה את האליפות.

בכיתי כמו שאנשים בוכים כשהם שומעים את רעש הניפוץ של החלום שלהם.

והגעתי הביתה, לדירה השכורה שלנו - 3 חדרים, קומה עליונה בלי מעלית. הדירה שכשאני עולה אליה אני נותן יד ליערה, ומיכל תמיד רצה קדימה, כי היא תמיד ממהרת הילדה הזאת.

ונזכרתי שהיא לא שלי. והיא לעולם לא תהיה שלי.

ורציתי ללכת לגן הסוס להפגין - אבל כבר אין שם אף אחד. רק שלט אחד, שנותר בפינה.

קיץ 2011 היה קיץ של תקווה. של זריחה. של אמונה. של הזדכות מוחלטת על הציניות.

קיץ שבו הרשיתי ללב להאמין ולא לאפשר למוח להתבטא. קיץ שבו הרשיתי לעצמי לדבר במלים גדולות כמו שינוי, וצדק.

והוא נגמר.

והסימן הראשון לחורף הקודר הן הדמעות שיורדות כמו גשם, כשאתה מרגיש כמה צורבת הכאפה שקיבלת.

וזה לא הכאב, כמו ההשפלה.

כמו זה שאתה בן 33, עם עבודה טובה, ואשה שאתה אוהב וילדות מהממות - ואתה חתיכת סמרטוט שלא יכול לספק להן קורת גג משלך. משלהן.

נכשלתי.

וזה כואב.

אבל הם לא ישברו אותי. כי יש לי כבוד עצמי. ואני הולך להילחם עליו, ועל העתיד של המשפחה שלי.

כי עכשיו זה לא "העם" שדורש צדק חברתי. עכשיו זה אישי. 

12 תגובות:

  1. הצד הישראלי של הקו הירוק בשכונת ארמון הנציב?
    debatable
    חוץ מזה - אני איתך כמובן

    השבמחק
  2. ועכשיו תנגב את הדמעות, תנשום עמוק, ותתכונן להמשיך. כי לך ולי יש ילדים, ואם לא בשבילנו, אז בשבילם.

    השבמחק
  3. אנונימי26.9.2011, 22:05

    "כמו זה שאתה בן 33, עם עבודה טובה, ואשה שאתה אוהב וילדות מהממות - ואתה חתיכת סמרטוט שלא יכול לספק להן קורת גג משלך. משלהן."

    יכול להיות יותר גרוע. אתה יכול להיות בן 41 עוד מעט, ולמרות שכל מכריך חושבים שאתה מבריק, אתה בלי עבודה טובה (מתפרנס כפרילאנסר שהמדינה מזיינת אותו בלכתו ובשובו, בקומו ובשוכבו), עם חובות, עם חשבון בנק חסום, שלא מסוגל לקנות לילדים שלו שום דבר מעבר לאוכל וקורת גג סופר מינימלית בשכירות. *זו* השפלה.

    השבמחק
  4. יכולתי לכתוב את כל זה בעצמי. אישה טובה, ילדה אחת ועוד אחת בדרך, עובד בהיי-טק ומרוויח טוב, ושום סיכוי לגרד אפילו את הסכום ההתחלתי בשביל לקבוע פגישה בבנק לדון על משכנתא בתנאי שעבוד מחפירים.

    אפשר לקוות שכל אלה מאתנו שחטפו היום את הכאפה ירימו את הראש ויחדשו את המחאה במשנה מרץ, אבל זה לא יקרה. בעוד יומיים כולנו יושבים לבלוס ארוחת חג, למחרת עוד אחת, ואז בסופ"ש צריך לנוח, ושבוע הבא זה כבר עולם אחר.

    אוףףףף. בעעעעע. לגמרי מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.

    השבמחק
  5. אנונימי26.9.2011, 22:19

    אני אוהב לקרוא אותך חיים
    ולא נכשלתם, הקמתם משפחה לתפארת
    אבל אני את הדמעות הזלתי כבר כשביבי הקים את הוועדה
    וספק אם יקרה בפועל אפילו חצי ממה שהמליצה הוועדה
    ועכשיו זה בידיים שלנו
    עוד שנתיים לבחירות

    בן 47 עם 3 ילדים ועבודה לא קבועה

    השבמחק
  6. אנונימי26.9.2011, 22:39

    חיים, בן 32 עם עבודה סבירה ואפילו לא חושב לכיוון של דירה.
    אבל חיים המצב שלך טוב יותר משלי, אני כבר הרבה מאוד זמן לא מאמין במדינה או למדינה, אני לא מאמין בתרומה כמו שאתה תרמת - מילואים, אני לא חושב שיש לתת משהו למדינה. יש לי ילד קטנטן ואני לא ממש רואה איך אני יכול לחשוב על הכיוון של שני ילדים, פשוט כי אני מנסה לחשב איך אני מכניס את הראשון לגן. אני אפילו לא יודע לתאר לגמרי את מה שאני חושב ומרגיש כלפי המדינה חוץ ממילה אחת פשוט - בושה. אילו לא הדעות של השולטים בנו ואפילו לא ההתנהגות היום- יומית אני מתבייש במדינה.

    השבמחק
  7. אוי אוי אוי. סלח לי חיים זו תגובה של ילד קטן. ברור שמגיע לכולנו, אבל כמה כבר שמת על טרכטי? אנחנו צריכים להקשיב למה שהוא הציע, להנהן יפה בראש, להגיד שזה חצי ממה שרצינו וחצי מתנות שעדיף בלעדיהן, וממילא שליש מזה אם בכלל, ייושם.

    זה גרעפס קטן במחאה, זה לא הסוף שלה, הוועדה הזו לא היתה המטרה שלה, היא לא התבקשה ע"י מנהיגיה, היא לא מעניינת אותנו ולא מיועדת לנו, היא תגובת נסיון של ביבי למחאה והיא לא תגובה עניינית. המחאה ממשיכה, ואני חושב שחבל שהפסקנו לצאת לככרות כל סופ"ש. אנחנו חייבים להמשיך, אם יש דבר אחד שמסיבת העיתונאים לימדה אותנו, זה שהמחאה עדיין חיה ורחוקה מלהגמר.

    השבמחק
  8. אנונימי27.9.2011, 12:23

    אני מסכימה עם אירה, למרות שבדרך כלל אני מאוד אוהבת את הפוסטים שלך. אני לא מבינה למה ציפית למשהו מלכתחילה, מהוועדה הזו. גורלה היה צפוי מראש וקבוע מראש, וזה למה אני לא התרגשתי ממנה לא קודם ולא עכשיו. לא ספרתי אותה מלכתחילה כי הסיכוי שייצא פתרון אמיתי משליח מיידי של ביבי, של הממשלה הזו במתכונתה הנוכחית האטומה לציבור, היה אפסי. השארתי מקום לספק, וכיבדתי את הוועדה על כוונותיה הטובות, אבל המקום הזה לספק היה קטן קטן קטן מאוד.

    השבמחק
  9. וזה מה שעצוב ..
    אחד החטאים של המחאה החברתית זה שהיא נתנה לנו "לעוף" .. גם אני האמנתי שמקשיבים לנו .. אבל מי בדיוק מקשיב ?

    המחאה החברתית היא טובה ונחמדה - אבל היא לא יכולה לקיים את ההבטחה שהיא מבטיחה .
    יש לכך מספר סיבות וראוי לעסוק בהן .

    אבל - או שהיא תנער אותנו מההבטחות או מתחושת ההבטחות .
    או שצריך להתחיל לדאוג לנסות לקיים ולו חלק מהן .

    השבמחק
  10. תסלח לי, אבל זו רשומה נורא נורא נאיבית. באמת. למה ציפית? אתה חושב שיש איזה הר של מיליארדי דולרים שהממשלה מחביאה אי פעם?

    לא משנה מה טרכטנברג היה עושה, היית עדיין כותב את אותו הפוסט. דיור ציבורי? היה מגיע לחרדים, לא לך, והיה עולה לך בתוספת מיסים. המחאה הזאת מבחינתך נכשלה עוד לפני שהיא התחילה. במקום לראות את ההישגים שלה המתבטאים בהמלצות טרכטנברג ובהמלצות וועדת הריכוזיות, בדברים שישפיעו בטווח הארוך, אתה מצפה לראות שינוי מהותי בשורת ההכנסת וההוצאות שלך בחודש הבא.

    אין שום סיכוי בעולם ששינוי כזה היה קורה. ברוך הבא למציאות.

    השבמחק
  11. לירן אלעל29.9.2011, 16:22

    חיים והאחרים

    הכל נכון. זה עצוב. האמנו והתבדנו. טרכטנברג לא היה אמיץ. הוא נגע בחלק קטן של התקציב. הוא יכל לעשות(לכל מי שהאכילו אותו שנים ושטפו לו את המוח), ואני מדגיש זאת, דברים מיידיים: מבלי להיות כלכלן באוצר או יועץ בוועדה אני אומר לכם שלו היה אמיץ, היה מיד חוזר למדניות של פיקוח לזמן מוגבל - פיקוח על שכר הדירה(צמצום כדאיות ההשקעה של דירה שניה והקלות מס על קרקע לא יספיקו אל מול הביקוש), פיקוח מיידי על מחירי מזון. נקודת האור היחידה מדבריו היא בעניין המיסים העקיפים, אך גם שם לא מספיק. ולכל מי שחושב שאין פתרונות מיידיים, אני אומר, טעות! הנ״ל שפירטתי יכניס לנו כסף מיידי לחשבון, לנו שבסוף נוכל להרשות לעצמנו דירה - אנחנו גלגלי המשק. בלי זה, ופישר הוכיח זאת היטב כשהוריד את הריבית, אנו נידונים למשק במיתון. (כמובן גם בהשפעת העולם)

    לכן, כואבת ונוגעת, אפרסם רשומתך. כולכם מוזמנים להרשם בדף הפייסבוק ״חרם צרכנים על מוצרי מזון״, ולהחרים את תנובה ולהצטרף להסברה מידי שבוע בסופרים. שם טמון הכוח, וטרכטנברג הוכיח לצערנו שבסוף רק מאיתנו יבוא השינוי - המשך מאבק בכל המישורים.

    וכתבו ביוטיוב ״לא גומרים ת׳חודש - מחאת האוהלים הדלק הקוטג׳״

    לירן אלעל

    השבמחק
  12. טרכטנברג יצר רושם שהוא כנה ורציני. אולי אפילו הוא האמין לעצמו. יכול להיות שגם הוא, לבד, בבית, בוכה. אבל צריך לנגב את הדמעות. ולצאת שוב לרחובות. כי שקט הוא רפש.

    השבמחק