יום שני, 12 בדצמבר 2011

עצוב להיות שם, כשזה קורה

זה קרה לפני 9 שנים בדיוק.

הטלפון הסלולרי שלי צלצל במעונות, בזמן שהייתי עסוק בשינה עמוקה כדי לדלל את ההנגאובר של עוד מסיבת הסטודנטים-של-שלישי באומן 17. יותר מדי שוטים של טקילה שעדי והלל נתנו לנו גבו את המחיר. טקילה בחינם היא אף פעם לא טקילה איכותית, ואת התוצאות מרגישים בבוקר למחרת.

על המסך של הנוקיה הופיע UNKNOWN CALLER.

את החיווי הזה על המסך כבר ראיתי כמה פעמים בחודשיים שקדמו ליום הזה.

באוגוסט 2002, רגע אחרי הפיגוע בקפיטריה בהר הצופים שהיה קומה מתחת למשרד שלי באגודת הסטודנטים, סיימתי קדנציה כסגן יושב ראש האגודה. לא היה לי מושג מה לעשות הלאה. היו לי ביד כמה אופציות ללכת להיות עוזר פרלמנטרי ואפילו להיות עוזר של שר (אחרי הכל, התא היה מפלגתי - של מפלגת העבודה, שתמיד תמיד הייתה בקואליציה), ואופציה ללכת לעבודה אחרת, ממלכתית יותר.

ויום אחד ראיתי מודעה שמבטיחה עבודה מרתקת, ובניגוד לרוב ההצעות מהסוג הזה - אפילו לא נראתה מפוקפקת. שלחתי קורות חיים בקטע של "שלח לחמך" ושכחתי מזה. כשהטלפון צלצל והבחורה בצד השני של הקו ביקשה לוודא שאני בא מחר לאוניברסיטת תל אביב למבדקים לא ידעתי על מה מדובר. "לא שלחת קורות חיים לערוץ 10?" היא שאלה. חשבתי לרגע ולא ממש זכרתי שפניתי אליהם אי פעם. ובכלל, מעולם לא ראיתי ערוץ 10 - הרי לא היו לנו כבלים במעונות.

שאלתי אותה על מה מדובר. הזכירה לי שפניתי למודעה על עבודה מרתקת. שהעבודה זה בחברת החדשות החדשה שמקימים בערוץ. וואלה, חשבתי לעצמי - נלך.

כמה חודשים קודם לכן, באפריל אותה שנה, בסמטאות של מחנה הפליטים בג'נין במבצע חומת מגן שמענו חדשות בטרנזיסטור של אילן אנקונינה. אני חושב שזה היה בערך ביום החמישי ללחימה שם, אחרי שהגדוד כבר איבד שני הרוגים וכמה פצועים ויומיים שלושה לפני שגדוד אחר בחטיבה שלנו איבד 13 חיילים בהתקלות אחת, כשהחלטתי שאני רוצה להיות עיתונאי.

הטרנזיסטור של אנקונינה השמיע את מבזק החדשות של קול ישראל שדיווח שדובר צה"ל הודיע שבמחנה הפליטים בג'נין האש הולכת ושוככת. זה היה כמה דקות אחרי שלא מעט צרורות פילחו את האוויר, ובשנייה שבה הקריינית סיימה להקריא את הטקסט נשמע פיצוץ אדיר לידנו - עוד טיל של מסוק שפגע קרוב מדי אלינו במחנה הצפוף. נדהמתי מכמות הדיסאינפורמציה שדו"צ משחררים לאוויר ושאלתי את עצמי אם זה נובע מבורות או מרצון אמיתי לשקר. כמה ימים אח"כ, כשהתקפלנו מהמחנה הארור הזה מלקקים את הפצעים, כל מה שהיה לאלוף פיקוד המרכז להגיד לגדוד שלנו בשיחה שעשה איתנו בשעה 6 בבוקר רגע לפני השחרור היה "אל תדברו עם העיתונאים".

זה היה רגע מכריע מבחינתי. רגע שבו הבנתי שהמשימה האמיתית היא לספר מה קורה בעולם לאלה שלא נמצאים שם כדי לראות זאת במו עיניהם. לא לשפץ את המציאות - פשוט לדווח אותה. להעביר את המידע. 

והנה, כמה חודשים אח"כ, בצירוף מקרים שאולי נבע מקארמה, הייתה לי הזדמנות. נסעתי למחרת הטלפון מהבחורה ההיא לאוניברסיטת ת"א. שאלון עם קרוב לאלף שאלות טריוויה. מסתבר שהייתי לא רע, כי שבוע אח"כ זומנתי לראיון. באיזה מגדל בצבע שחור-לבן בדרך השלום בגבעתיים. הנה אני, סטודנט מבולבל ששוב סובל מהנגאובר (לעזאזל, תמיד קבעו הכל ביום רביעי, רגע אחרי המסיבות באומן. אפס התחשבות!) יושב מול מישהי שנראית כמו ספרנית, איש עם זקן, יעקב אילון ועמנואל רוזן.

יעקב אילון ועמנואל רוזן. מהטלוויזיה. מולי. על באמת.

אבל בגלל שהייתי טיפה'לה שיכור מאירועי היום שלפני כן (טקילה חינם. שוב), כנראה שהייתי חביב כי זומנתי לעוד ראיון. ועוד אחד. ואז לטירונות כתבים עם יעקב אילון וטלי בן עובדיה שסיפרו עליה שערכה שנים את המהדורה של ערוץ 2 ואת ynet וכאלה. ואני בכלל לא מבין מה אני עושה שם. הרי אני לא יודע כלום על עיתונות.

ואז רם לנדס נכנס לחדר ואמר שהם החליטו לקלוט כתבים שלא באו מהשטאנץ הגל"צניקי. שתקום חברת חדשות חדשה שתיתן פייט לערוץ 2. שמהחדר הזה ומהבניין הזה, המגדל בגבעתיים, תצא הבשורה.

ולימדו אותנו לערוך כתבות. למדנו מה זה סינק, ומה זה סאונד אפ, ואיך עושים את הצעד התימני כשמראיינים, ולימדו אותנו לתמצת את תפישת עולמו של אדם ל- 12 שניות, וסיפור שלם לדקה וארבעים שניות.

לימדו אותנו עיתונות טלוויזיה.

ומדי כתבה שערכנו עוד ועוד חברים מהטירונות הזאת נפרדו מאיתנו עד שנשארנו תשעה.

ובאותו יום בדצמבר 2002, כשהנוקיה צלצל במעונות והראה UNKNOWN CALLER, על הקו היה מישהו בשם שילה דה-בר שהציג את עצמו כמזכיר המערכת, כשהוא נשמע די משועשע מההגדרה. מזל טוב, הוא אמר. התקבלת לעבודה בחברת החדשות החדשה של ערוץ 10. אתה תהיה כתב בדסק הפוליטי, אחראי על סיקור החרדים והמפלגות החרדיות, הוא סיפר לי. תעבוד עם ציפי ברנד, כתבת המפלגות. המשכורת לא משהו, 4500 ש"ח, אבל לאט לאט נעלה לך אם נחליט שאתה טוב.

אחרי ההתרגשות מזה שהתקבלתי, פתאום חשבתי על זה. לעזאזל - 4500 שקל זה כלום. זה לא כסף. אבל החלטתי ללכת על זה - כשדבר שלא העלית על דעתך כיותר ממשאלת לב רק חצי שנה קודם לכן פתאום הופך למציאות, כסף הוא לא שיקול.

ושילה הזמין אותי לשיחת היכרות של כל הכתבים ביום שישי של אותו שבוע. בעשר בבוקר, במגדל ההוא בגבעתיים. בקומה ה- 15. תגיד שם שבאת לשיחה עם הכתבים, הוא אמר לי.

בבוקר יום שישי קמתי בשעה 09:35, בבית של ההורים במודיעין. 25 דקות לפני שאני אמור לפגוש את הבוסים שלי, הקולגות שלי, ומקום העבודה החדש שלי.


וגם 33 ק"מ משם.

צחצוח השיניים הסתכם ב"ויש" קצר מול הכיור. התלבשתי תוך כדי ירידה לאוטו. נסעתי כמו מטורף. הגעתי לבית הוורד, המגדל בגבעתיים בסביבות 10:15. לחפש חניה לקח עוד 5 דקות. המעלית עיכבה אותי עוד 5 דקות. ובשעה 10:25, התייצבתי מול חדר הישיבות של ערוץ 10, כשהדלת סגורה. החלטתי שזה הזמן לשחק אותה מלא ביטחון עצמי. פתחתי את הדלת, נכנסתי בנון שאלנט, והתיישבתי בכסא הפנוי הראשון שראיתי, תוך שאני מסנן "סליחה שהתעכבתי", מקווה שאף אחד לא שומע את הלב שלי דופק כאילו הוא התוף הענק של תזמורת סימפונית, ובמהירות שמאיימת לגרום לו להתפקע.

רם לנדס, המנכ"ל, דיבר ונתן לשילה דה בר (שהיה ראש המערכת, והופתעתי לגלות שהוא לא המזכיר, אחרי הכל) להציג את הנוכחים. הוא הציג את אלון בן דוד, גיל תמרי ודוד ויצטום שהכרתי מהמסך. ואת עמנואל רוזן, ואת יעקב אילון ואת מיקי חיימוביץ שבדיוק חתמה על החוזה שלה בחברה. ואת גיא סודרי, עורך המשנה, הכרתי מהתיכון (היה איתי בשכבה, אחרי הכל), ואת השמות של חיליק שריר, ולינוי בר גפן ואסף זוהר הכרתי מהרדיו. והיו עוד כתבים מהפרינט, כמו שרון גל שיהיה הכתב בחיפה ועוד אחרים. ואז הציגו אותנו, את טעוני הטיפוח - אלה שבאו מהקורס. אותי, ואת אמילי עמרוסי, ואת הדי גור ונתי יפת. ואת טלי בן עובדיה שהייתה "מפקדת הקורס" שלנו ותהיה העורכת הראשית, ואת רותם שדות.

והסוג-של-ניים-דרופינג הזה הטיל עליי מורא, אבל לא בקטע רע אלא בקטע של כבוד. הבנתי שאני זוכה לצעוד בין ענקים. שאעבוד עם האנשים הכי מוכשרים שיש בישראל.

הבנתי שזכיתי.

הסיסמה שנתנו למהדורה: "להיות שם כשזה קורה", התאימה לי בדיוק.

וכשחתמתי על החוזה שלי ביום תחילת העבודה הרשמי של החברה (1.1.2003) עוד לא היה אולפן אפילו. עבדו עליו יומם ולילה עד יום לפני השידור החי הראשון. ועשינו כל יום מהדורות "בכאילו" כדי לבדוק שהמערכת עובדת ומוכנה לשידור - שכתבות מצטלמות, נערכות ומספיקות להגיע לשידור הוירטואלי.

והן מעולם לא הגיעו.

למעשה, אם אני זוכר נכון - כל הטסטים האלה היו כשלונות מהדהדים.

ואז הגיע השידור הראשון. התכנסנו בדסק שמאחורי יעקב אילון לצפות בשידור הראשון. מיקי עדיין הייתה בהקפאה בגלל הזמן הקצר שעבר מאז שסיימה את העבודה בערוץ 2. אסור היה לה לקריין, אז היא התיישבה על הכסא האדום שמאחורי יעקב כשהגב שלה מופנה למצלמה, כדי שבכל זאת תהיה בשידור הראשון, אבל רק יודעי ח"ן יידעו מזה. סוג של עקיצה.

והכתבות הגיעו בזמן. ולא היה "בלאק" באוויר. והייתה מהדורה טובה, שדיברה על הבחירות שיהיו יומיים אחרי כן. ואחר כך נפתחו השמפניות, ויוסי מימן בא לברך. וטלי, העורכת, בכתה מהתרגשות.

ויצאנו לדרך.

ואחרי יומיים הייתי במטה הליכוד כשתוצאות הבחירות זרמו פנימה. ידעתי עשרים דקות לפני עמישראל שהליכוד זכה בכמעט 40 מנדטים. פתאום הייתי בעמדה שבה אתה יודע הכל ראשון. שבה אתה מספר לאחרים מה קרה, במקום להיות תלוי בדיווחים של אחרים. 

הגשמתי תוך פחות מעשרה חודשים את מה שבער בי אז, בסימטאות של מחנה הפליטים ג'נין.

חודשיים אח"כ כבר הייתי הכתב הזמני בכנסת כי לשירה פליקס נמאס מהבניין ברחוב רוטשילד בירושלים. את התפקיד הזמני הזה עשיתי ארבע שנים. הספקתי לעשות עם חדשות 10 מלחמה אחת, שגם התחילה במשמרת שלי במילואים (לבנון השנייה), שתי התמוטטויות של ראש ממשלה שלקה בשבץ מוחי, שתי מערכות בחירות (2003 ו- 2006), התנתקות אחת מעזה ואינספור פיגועים, שידורים פוליטיים ואירועים חדשותיים.

עבדתי 8 ימים בשבוע, 366 ימים בשנה, 53 שבועות בשנה, ונהניתי מכל רגע כמעט (ואפילו המשכורת הפכה ללא רעה!). ולמרות שחרב הסגירה עמדה מעל הראש כל הזמן לא הורדנו את הראש. נלחמנו באימפריה של ערוץ 2 בעוז. החוק היה שתמיד נהיה ראשונים באייטם, ותמיד נלך אחרונים. ולאט לאט התבססנו והפכנו להיות מוכרים. אם בתחילת הדרך אף אחד בכלל לא ידע שיש ערוץ 10, כשעזבתי בשנת 2007 כבר היינו חברת החדשות היותר טובה (גם אם לא יותר נצפית) וזכינו שנה אחר שנה בכל פרס אפשרי.

אני לא בחדשות 10 כבר ארבע שנים וחצי. מאז הספקתי לא מעט, אבל עדיין - כשאני עובר ליד דסק ירושלים שבו ביליתי את רוב התקופה שלי שם (היום אני עובד שתי קומות מעליו), או כשאני נוסע בכביש 1 מירושלים לתל אביב ורואה את המגדל השחור-לבן שעומד לו בדד בגבעתיים, את בית הוורד, אני מחייך.

כי ככה זה כשאתה רואה מקום שהיה הבית הראשון שלך. כשאתה רואה את המקום שנתן לך את הצ'אנס הראשון שלך. את המקום שלימד אותך כל מה שאתה יודע על המקצוע שאתה כל כך אוהב.

ועכשיו הבית הזה עומד בפני סגירה. ואני חושב על החברים משם שלא ימצאו עבודה - ה"לא טאלנטים" מהארכיון, ומעריכת הוידאו, וצוותי הצילום, וההפקה והקונטרול - ועצוב לי בשבילם.

ועצוב לי בשבילנו, הישראלים, שהבחירה שלנו תצטמצם לקבלת המידע שלנו מכלי תקשורת שהוא שופר של הממשלה, תהא אשר תהא, או מבעלי הון שהם מונופול בתחום המדיה האלקטרונית.

ועצוב לי אישית, כי יהרסו את הבית שבו "גדלתי". כי למרות שהיו לא מעט רגעים קשים, ועצבים, והרי בסופו של דבר עזבתי כי רציתי לעזוב מה שאומר שלא היה לי מושלם שם - למרות הכל, זה יישאר הבית. המקום הראשון שעבדתי בו.

עצוב לי נורא שסוגרים.

נורא נורא עצוב להיות שם, כשזה קורה.

3 תגובות:

  1. פוסט בעייתי כי מצד אחד הוא נהדר ומרגש ומצד שני כל כך עצוב....

    השבמחק
  2. This is bad "News" to Israel, and to the Israeli Public. how is that the Israeli public dont understand that they becoming a third world country and still stay at home and protesting in vast numbers?

    השבמחק
  3. עצוב. פוסט עצוב. יש לי תחושה שזה עוד ספין,שזה עוד לחץ שמופעל. ערוץ 10 לא יסגר.אך תחושת הסגירה שנמצאת תמיד באויר-לא עושה טוב לערוץ.לאף ערוץ.
    פוסט מרגש.

    השבמחק