יום שישי, 10 בפברואר 2012

להבין את המובן מאליו

זה מפתיע כל פעם מחדש עד כמה המובן מאליו הוא בלתי מובן לרבים כל כך.


השבוע הייתי במילואים, והמדינה שבתה למען זכויות עובדי הקבלן. בגלל שהיינו בשטחי האש של צאלים, היינו מנותקים מהחדשות כמעט לחלוטין. אף אחד מהחבר'ה בפלוגה לא הושפע מהשיח במדינה, כי היינו די מנותקים ממנה.


ניגשתי לכמה מהחברים לשאול אותם מה דעתם על השביתה. זה היה אחרי שגיליתי שכאילו לא מספיק קשה לה כשאני לא נמצא בבית והיא לבד עם הבנות, אשתי תיאלץ להיאבק גם עם אפשרות שהגן יהיה סגור עקב שביתת הסייעות.


לא ממש מפתיע, אבל כל מי שעובד במקום עבודה מסודר כמו עובדי המדינה, החברות הממשלתיות, המפעלים הגדולים ושאר המקומות שיש בהם איגוד מאז ומעולם תמכו ללא סייג בשביתה. כולם אמרו שלא מתקבל על הדעת ששני עובדים יעבדו באותה עבודה בדיוק, באותו מקום עבודה - ואחד מהם יהיה עובד קבלן בשעה שהשני מועסק ישירות. שהפנסיה של אחד תהיה גדולה יותר משל חברו כי אצלו המעסיק מפריש יותר לימי הזקנה שעוד נכונו לו, בשעה שחברו שיושב לידו במשרד נאלץ לבצע את כל ההפרשה לפנסיה בעצמו או שלא יהיה לו גרוש כשיגיע לגיל 67.


אלו שעובדים כשכירים בשוק "הפרטי" הסתייגו מהשביתה. הרי עופר עיני מושחת. ההסתדרות רקובה. הכל מונע מפוליטיקה. זה תעלול בחירות. לא אכפת לאיגודים באמת מעובדי הקבלן. 


בדרך הביתה, ביום חמישי, קיבלתי מייל מהחברים בארגון העיתונאים. המנהלים של ynet פיטרו את הנציגים שלנו שם. את אלה שהחתימו את עובדי האתר על הצטרפות לאיגוד, כדי שנגיע שם לשליש מהעובדים שהם חברים מה שמבטיח יציגות והקמתו של ועד מוכר וחוקי שמייצג את העובדים מול הבעלים והמנהלים. 


הכל התחבר לי.


כשאני מנסה לצרף אנשים לאיגוד ממקומות שאליהם עוד לא נכנסנו, מקומות בהם עוד לא הקמנו ועד אני תמיד שומע את אותם הדברים. את הרצון שהמצב הנוכחי, בו העובד הוא אסקופה נדרסת ונטולת זכויות, ישתנה - אבל מצד שני את הפחד המצמית מפני זעם המנהלים. כולם רוצים שיקרה משהו, אבל אף אחד לא מעז לשנות את המציאות.


ואז, מוצאים את הסיבות למה לא להצטרף לאיגוד - הרי הוא בהסתדרות, והיא מושחתת. ועופר עיני שם. והתירוץ האהוב עליי יותר מכולם:


הרי זה לא יעבוד והצטרפות לאיגוד מקצועי לא תשנה שום דבר.


ואני לא שומע את זה רק מקולגות בהקשר של המקצוע שלנו, של ארגון העיתונאים. אני שומע את זה גם מאנשים שעובדים בהייטק, ומאלה שעובדים בחברות התקשורת, ומעובדים במפעלים קטנים - כולם אומרים את אותו הדבר.


כולם כל כך הורגלו לתודעה הכוזבת ולפיה אין שום סיכוי לשנות את המציאות האפרורית והנוראית בה ניתן לבעוט אותם ממקום העבודה תוך 30 יום עם מכתב פיטורין, שהם לא מעלים על דעתם שיש אופציה אחרת. הם לא זוכרים שבדור של ההורים שלנו, לא לפני מיליון שנה, כמעט כל העובדים היו מאוגדים. כמעט כולם נהנו מהגנה של ועד. של הסכם קיבוצי. של רשת ביטחון סוציאלית.


אבל אנחנו, משכילים יותר מהורינו, צברים ברובנו, כאלה שגדלו במערכת החינוך של המדינה - במקום לצעוד קדימה, זינקנו אחורה. הנה כמה שאלות לכל אלו שאין ועד במקום העבודה שלהם: כמה מכם בטוחים לחלוטין במקום העבודה שלכם? כמה מכם יודעים בוודאות שאין שום סיכוי שיפטרו אתכם סתם כך? כמה מכם מרגישים את אותו ביטחון תעסוקתי שהיה להורים שלכם? כמה מכם יודעים להגיד שמקום העבודה הנוכחי שלכם יהיה זה שממנו תפרשו כשתגיעו לגיל הפרישה?


כמעט אף אחד, אני מתאר לעצמי.


וזו מציאות חיינו במדינת ישראל כיום. וזו מציאות מאוד מאוד חולנית.


היא חולנית כי היא לא מאפשרת לנו תכנון פיננסי ארוך טווח. היא חולנית כי היא לא מאפשרת לנו ביטחון סוציאלי. היא חולנית כי היא לא נותנת לנו לבלות זמן עם המשפחה שלנו וגורמת לנו לנצל כל דקה פנויה לעבודה פן הבוסים שלנו יחשבו שאנחנו מזלזלים ויזרקו אותנו ממקום העבודה.


היא חולנית כי היא לא נורמלית ולא נורמטיבית.


ועכשיו אנחנו עושים מהפכה בתקשורת, עם ארגון העיתונאים שמאגד את כל הכתבים, והעורכים, והמפיקים, ועורכי הוידאו, והצלמים, והמקליטים, וכל מי שעובד במקצועות העיתונות. ועכשיו גם ההסתדרות עושה היסטוריה עם עובדי הקבלן, כי עובדים מאוגדים עומדים שכם אל שכם עם הקולגות שלהם שהזכויות שלהם נרמסו - ומשנים עבורם את העולם.


ככה זה חברים, ביחד אפשר לנצח: לבד אין לאף אחד סיכוי. זה כמו לקום להסתערות בצבא: כשאחד מסתער, הוא מטרה קלה ליריב - מכוונים אליו את כל הקנים, והוא נופל. כשפלוגה שלמה קמה, הרבה יותר קשה לפגוע בכולם, ועצם המאסה שקמה בבת אחת גורמת לפחד אצל היריב ולעתים קרובות גם לנסיגתו.


והעובדים של ynet? הבהרנו למנהלים שלהם שהם נציגים של איגוד עובדים. שאסור לגעת בהם, ומי שיפגע בהם יזכה לתביעה אישית על ניסיון לשבירת התארגנות עובדים. זה בא עם תג מחיר של 200,000 ש"ח. לא זול לדפוק את העובדים, מסתבר.




כשאומרים לי את התירוץ שאני אוהב, "זה לא ישנה שום דבר", אני אוהב לתת תשובה אחת: אחלה, אז מה אכפת לך שננסה?




לפני שבוע אף אחד לא העלה על דעתו שעובדי הקבלן יקבלו משהו חוץ מאצבע משולשת המופנית לפניהם. היום יש מו"מ על השאלה האם אחרי שיקבלו את כל הזכויות, ויועסקו בצורה ישירה על ידי המדינה, תהיינה עוד שביתות או לא.


עובדי הקבלן, האסקופות הכי נדרסות במדינת ישראל, הפכו פתאום לבעלי זכויות. עיתונאים, מגזר שב-25 השנים האחרונות נרמס עד עפר, הפכו לחברי איגוד. זה הכוח של העבודה המאורגנת. זה הכוח של הפועלים והשכירים. זה הכוח של כולנו.



אז יאללה, חברות וחברים - זה הזמן להתאגד.


זה כל כך קל לנצח כשכולם קמים ביחד למאבק. כל כך קל. אבל בשביל זה צריך שכולם יהיו ביחד. בשביל זה צריך להצטרף לאיגוד.

אין תגובות:

פרסום תגובה