יום חמישי, 30 באוגוסט 2012

עוד יום על הקרחון הנמס

את הפוסט הזה התחלתי לכתוב עם נשימה שטוחה, דופק גבוה וזיעה קרה. זה היה אחרי שלא עניתי ל-17 שיחות הערב, רובן ככולן מעיתונאים שרצו לדעת מה קורה איתם. מה יקרה איתם. האם יש להם עבודה.

לא ידעתי מה לענות, אז פשוט לא עניתי לטלפון. שיחה שלא נענתה זה הרבה יותר טוב מתשובה של "אני באמת לא יודע מה יהיה". נראה לי.

נתחיל עם מספרים. בסוף השבוע הזה 500 עובדים במעריב ובמקומונים של העיתון הזה (ועוד כמה מאות במערך ההפצה של העיתון) לא יודעים אם יש להם עבודה בשבוע הבא. גם 400 עובדים בחדשות 10 נמצאים באותו מצב. 150 עובדים בחדשות המקומיות (אני אחד מהם) אמורים להפוך למובטלים ב-31/12 אם האוצר ימשיך להתעקש לסגור אותנו. 70 עובדים מהארץ אמורים להיות מוזמנים לשימוע לפני פיטורים בקרוב. בגלובס מדובר ב-30 עובדים. כ-30 אזרחים שעובדים בגלצ מסיימים חוזה בסוף נובמבר ונכון לעכשיו לא מחדשים להם אותו. בידיעות מדברים על משהו כמו 80 עובדים בקבוצה שיצאו לאבטלה בחודשיים הקרובים.

גם אם נניח שלא יהיו עוד פיטורים (וזו הנחה מוטעית, כי אין היום אף גוף תקשורת שלא מדבר על פיטורים) אנחנו מדברים פה על כמעט 1300 עיתונאים שיש סיכוי טוב שיפוטרו בשלושת החודשים הקרובים.

והעולם שלנו קורס.

זה כאילו כל העיתונאים עומדים על קרחון שניתק מהיבשת, והגענו לאזור בו השמש לוהטת, והקרחון נמס וכל הזמן יש פחות מקום לעמוד, ואנשים נופלים מהקרחון למים - והסיכוי להציל אותם הולך ופוחת כי אין מקום על הקרחון אפילו עבור אלה שניתן עדיין לשלוח יד ולהגיע אליהם כדי שלא ישקעו במצולות.

הבוקר הלכתי להפגנה של עובדי חדשות 10 מול בית ראש הממשלה בירושלים. זה היה כמו פגישת מחזור. כל הוותיקים יותר, אלה שעבדו שם כשעוד הייתי כתב בחברה הזאת (עזבתי לפני 5 שנים) היו שם. הם למודי מאבקים, כי לערוץ הזה עוד לא היה יום אחד של נחת כלכלית מיום שנולד. יתכן שההתרסקות המתמשכת שלו היא בגלל ניהול גרוע, יתכן שהיא בגלל רגולציה שאין קשר בינה לבין המציאות ויתכן שהיא בגלל התנכלות הממשלה. למעשה, סביר שכל הסיבות האלה מדויקות. אבל מה שאפשר לומר בוודאות, זה שערוץ 10 לא מתרסק בגלל העובדים.

העובדים, הפועלים השחורים של הענף הזה, הם אלה שמחזיקים את הערוץ על הכתפיים - והם גם אלה שמחזיקים את המאבק על חייו. התחקירנים, המפיקים, אנשי הקונטרול, הכתבים, עורכי הוידאו, עורכי המשנה, הגרפיקאים. השכירים. האנשים שזו העבודה שלהם. שזה אמצעי המחיה שלהם. הפרנסה.

ובאמת, להפגנה בירושלים הגיעו כמעט אך ורק אנשי "הצווארון הכחול" של החדשות. הם הגיעו בשלושה אוטובוסים שפרקו אותם בהפגנה. הטאלנטים, אלה שכנראה ימצאו עבודה גם אם ייסגר הערוץ (שחלקם יצאו בגלוי נגד התאגדות העובדים ורמזו להם שיבולע להם ולערוץ אם יתאגדו במסגרת ארגון העיתונאים) לא טרחו לעלות על המאזדה שהמערכת מספקת להם ולנסוע את המרחק העצום של 65 ק"מ מבית הוורד בגבעתיים ועד בית נתניהו בבירה.

כל מי שמכיר אותי מ"אז", מהימים שעבדתי ב-10, ניגש לשאול אותי מה אני חושב שיהיה. הם יודעים שאני באיגוד. את חלקם הרי צירפתי בעצמי כשנלחמנו בהנהלת הערוץ שתתן לעובדים להתאגד (ההנהלה שעכשיו מתחבאת מאחורי אותם עובדים מאוגדים ונעזרת באותו איגוד ממש... אירוניה זה כאן). שאלתי אותם מה נראה להם. ואז עורך וידאו ותיק אמר לי "האיגוד איתנו. העיתונאים איתנו. בסוף יהיה טוב".

אני לא יודע אם הוא אמר את זה באירוניה או באמת, אבל אני יודע שהייתה לי צמרמורת. הסתכלתי מסביב. פויר מגלובס בא להזדהות. צוות של חדשות ערוץ 2 בא לצלם כדי להביע סולידריות. כתבים ממעריב בירושלים באו גם, להראות לחברים מ-10 שהם לא לבד. גם אני באתי בשם עובדי החדשות בכבלים. 

בפעם הראשונה מאז שאני בתחום הזה שנקרא עיתונות, חשתי את כוחה של העבודה המאורגנת. של ה"ביחד". החזרנו לז'רגון העיתונאי ביטויים כמו ועד, סולידריות בין עובדים, ערבות הדדית, רעות, הבנה שכולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם. זה היה רגע מכונן. זה היה רגע שבו הבנת שאנשים סביב מאמינים שביחד אפשר לשנות את העולם. אפשר להציל את מקום העבודה שלהם.

וזה מילא אותי באופטימיות.

פתאום, השמש היוקדת שמפשירה את הקרחון עליו אנחנו עומדים, התכסתה בעננים ותהליך ההמסה נעצר. פתאום הרגשתי שכל מה שהבטחנו לכל מי שצירפנו לארגון - מלחמה בלתי מתפשרת על תנאי ההעסקה שלהם - מתגשם.

ואנחנו נציל את חדשות 10 ואת ערוץ 10, כי לעובדים שם מגיע יותר מפיצויים ובעיטה בתחת בדרך ללשכת האבטלה.

ואז בערב - מעריב. הדירקטוריון רוצה לסגור את העיתון שאבא שלי היה פורש על הרצפה ביום שישי וקורא באדיקות (מיד אחרי "דבר", כי הלויאליות למפלגה באה לפני כל דבר). ומיד יוצאת הזמנה להפגנת חירום מול עזריאלי ואני בכלל מכין שניצלים לבנות שלי. ושוב טלפונים, הפעם מחברים ממעריב. רוצים לדעת מה יהיה.

ולא עניתי, כי לא היה לי מה לומר.

ואני עוקב דרך טוויטר ואינסטגרם אחרי החברים שמפגינים בעזריאלי, ומרגיש את העננים מתפזרים מסביב לשמש היוקדת. שוב הקרחון נמס, והניצולים ממעריב שנסחפים איתנו על גביו כבר מרגישים את הבקע בקרח ומסתכלים עלינו - על העומדים על הקרחון - במבט קרוע של "לא!!!". והניצולים האחרים מתעשתים, ומיד מתחילים לנסות לאחות את הבקע מתחת לרגליהם.

ומצליחים.

חגי מהוועד שם סימס לי שמעריב לא ייסגר. הם זוכים להישאר איתנו על הקרחון, לפחות עד הבקע הבא בשכבת הקרח. לא עבר הרבה זמן, והוועד של 10 מעדכן ששטייניץ מתחיל להזיז את עצמו ומקים צוות שידון עם ההנהלה על פריסת החובות. גם מתחת לאנשי חדשות 10 הקרח מתעבה והבקע מתחיל להתמלא בקרח שכולם תורמים להם.

ואצלי? אצלי הקרח כבר דק, ו-150 ניצולים שצפים איתי כבר שנתיים על הקרחון הנמס רואים כבר את הים מבעד לשכבה הדקיקה ומבינים שאם לא תבוא עזרה בקרוב - ניפול לים, ושוב לא נמצא מקום על הקרחון. אמנם אין עדיין בקע, אבל עוד 3 חודשים, כאשר שמש המשבר תגבר, פשוט נצלול אל מתחת לגלים.

יתכן מאוד שזה היה אחד הימים הקשים ביותר שחוויתי מאז שארגון העיתונאים הוקם. יום שבו שני כלי תקשורת מרכזיים שמעסיקים מאות עובדים עומדים על הקצה, ומחשבים את קצם לאחור. יום שבו, לראשונה, לא ידעתי מה לענות לאנשים ששואלים מה יהיה.

אבל יש לנו אחד את השני. יש לנו סולידריות. אנשים סוף סוף מבינים ששניים זה אחד, ושאחד לבד זה אפס. אם כולנו נחתור כאיש אחד חזרה לכיוון היבשת, נציל את הקרחון שלנו מהמסה. אני מאמין שזה אפשרי. אני חייב להאמין בזה.

זה או להאמין בזה, או להסתכל אחורה על חבורת 150 הניצולים שעומדת איתי על אותה משבצת קרח עליה כתוב "חדשות בכבלים" ולהסתכל למטה על הדגים שכבר רואים מבעד לקרח הדק, ולקבל את זה שסופנו לטבוע בסוף השנה הזאת.

לא מסכים לקבל את זה.

בשביל זה אנחנו מאוגדים. כדי לשרוד את הרגעים האלה. זו שעתה הקשה ביותר של העיתונות בישראל. לא יודע אם זו שעתה היפה ביותר, אבל אני מאמין שיום אחד נסתכל אחורה על הרגעים האלה בגאווה גדולה. נספר יום אחד על איך הצלנו את האנשים על הקרחון.

נספר איך התאגדנו.

נספר איך ניצחנו את אחד המאבקים הכי קשים שיש, ואיך כמעט 1300 איש ניצלו והגיעו לחוף מבטחים.

נספר איך כל אחד נתן מעצמו למעט הכלל, ואיך הכלל שמר על כל אחד. נספר על סולידריות. נספר על איך שרדנו.

אין תגובות:

פרסום תגובה