יום שלישי, 16 באפריל 2013

הכרזת העצמאות

ש' ואני עבדנו יחד יותר מארבע שנים בחדשות 10. אני חושב שאם נמדוד את זה (ואני בספק אם זה אפשרי) יש לנו מאות שעות של המתנה מחוץ לדלתות כשאנחנו מחכים למישהו שיבוא להגיד לנו משהו למיקרופון. לפעמים אלה היו חברי כנסת או שרים, לפעמים רופאים בהדסה שמעדכנים על מצב הפצועים, ולפעמים אלה היו סתם אנשים שהיינו צריכים לראיין אותם או לצלם אותם.

עבודה בחדשות, אתם יודעים. ככה זה.

ביום שאני וש' חתמנו על החוזה שלנו בחדשות 10, רגע לפני ה-1/1/2003 (היום בו החברה הוקמה באופן רשמי), חתמנו על סעיף בנספח ב' להסכם. הסעיף היה ברור לגמרי. העובד מתחייב, נאמר בסעיף, שלא להצטרף לאיגוד מקצועי או לארגון עובדים. כדי לחדד את המשמעויות טרחו מנסחי הסכם ההעסקה שלנו והדגישו כי סיכומים בין ארגוני עובדים לבין המדינה על תוספת יוקר וסיכומים אחרים לא ישפיעו על תנאי ההעסקה שלנו. 

חדשות 10 הציעו לי חוזה ככתב למרות שלא הייתי עיתונאי קודם. זה היה במסגרת קונספט של "בואו נחפש בחוץ אנשים שלא היו גל"צניקים וניתן להם צ'אנס". למרות שקיבלתי הזדמנות שאני מודה עליה מקרב לב עד היום, הסעיף הזה הרגיז אותי נורא. הייתי סטודנט (גרוע) למשפטים וידעתי שזה לא חוקי. שאלתי את עורכת הדין שהחתימה אותי אם היא יודעת שזה לא חוקי, ומדוע הסעיף הזה בנספח קיים בכלל. אין בעיה, היא אמרה לי - לא רוצה לחתום? אל תחתום. ולקחה את החוזה.

התנצלתי בנימוס על עזות המצח וחתמתי על החוזה.

זה היה בשיא ימי המחאה של 2011. כבר הייתי עורך בחדשות המקומיות (את 10 עזבתי 4 שנים קודם לכן) והחלפתי ליום אחד את עורך המהדורה בבאר שבע שהיה בחופש. הכתבה הפותחת הייתה על המנקות של אוניברסיטת בן גוריון שהתאגדו. אני זוכר איך התרגשתי מהכתבה הזאת, ואני זוכר את הנסיעה חזרה לירושלים שבה פתאום קלטתי שאני לא מאוגד. שאין לי זכויות בכלל.

בגלל איזה ציוץ בטוויטר על העניין הזה יאיר טרצ'יצקי יצר איתי קשר. אמר לי להפסיק לדבר על זה בקול רם כי משהו מתבשל. אחר כך היו שיחות מעמיקות יותר. הבנו שאנחנו רואים עין בעין. ואחר כך הישיבות הראשונות בדצמבר 2011 כשחיפשנו בית לאיגוד שנקים. ואז הפגישה הראשונה עם יואב ריבק, מיקי פלד, עינת פישביין, דרור פויר, שי ניב, אסף ליברמן, נורית קנטי ורוני לינדר-גנץ (ונטע אחיטוב ודבורה גינצבורג ובן זילכה שהצטרפו קצת אחר כך) והתובנות של גלי גבאי ועו"ד אמיר בשה שהחזיקו אותנו ביד והסבירו לנו איך מייצרים מציאות ולא רק מספרים עליה ועם רום דביר מהאגף להתאגדות בהסתדרות שהוא 180 מעלות ההפך מהתדמית של עובד בבניין הגדול שברחוב ארלוזורוב בתל אביב: צעיר ואידיאליסט.

הוא היה חודש מרגש, דצמבר ההוא. חודש שבו הדופק עלה כל הזמן כי קבענו שב-1/1/12 יוצאים מהארון. מספרים לעולם שהקמנו איגוד ומתחילים להחתים עובדים ולאגד אותם. סימנו לעצמנו יעד: קודם כל לא לריב עם ההנהלות השונות (בעיקר כי ממש אין שום סיבה), ושנית להגיע להחתמה של שליש מהעובדים בכל מקום עבודה: הכמות הנדרשת על פי חוק כדי להכריז על ועד עובדים. נשבענו שנשמור על דיסקרטיות. המילה "ועד" הייתה זרה לגמרי בעיתונות. אף אחד לא ידע מה זה אומר.

ביום שישי, 30/12/11, התקשרתי לדליה בודינגר המנכ"לית של החדשות המקומיות. ביום ראשון, אמרתי לה, אני מחתים את העובדים להצטרפות לארגון עובדים חדש שקם. אני מספר לך את זה כי חשוב לי שתדעי את זה ממני, אמרתי לה. היא הודתה לי על המידע ואמרה שהיא צריכה לחשוב על זה.

בבוקר יום ראשון, 1/1/12, אחרי ישיבת הבוקר שעסקה באייטמים שנשדר באותו יום במהדורת החדשות של ירושלים (שמאז, לצערי, ירדה מהאוויר) ביקשתי מכולם רגע של תשומת לב.

היום קם ארגון עובדים חדש, אמרתי לחברים. קוראים לו ארגון העיתונאים. המטרה שלנו היא לשפר את תנאי העבודה שלנו, לדאוג לכל אחת וכל אחד מאיתנו. המטרה היא שיהיה יותר טוב. יש לי פה טפסים, אמרתי להם. אני אחתום על הראשון, ואני מזמין אתכם להצטרף גם. זה רק למלא טופס - לא יותר מזה. לתת לאיגוד העובדים את הכוח לייצג אותנו. לדאוג לנו.

התיישבתי ליד השולחן שלי, הוצאתי טופס וחתמתי עליו. נחשון, עורך הוידאו, בא לשולחן לחתום. וליאור הצלם. ואורטל. ורוני. ועוד טופס. ועוד אחד. בשעה 9 נפתחה ישיבת הבוקר. בשעה 9:30 כמעט כל דסק ירושלים היה חתום. סימסתי ליאיר שאני שולח טפסים לשאר הדסקים שלנו בארץ להחתים. "בסדר", הוא ענה, "אבל תעשה את זה בשקט".

היעד הבא היה להחתים את עובדי חדשות 10. הערוץ עמד בינואר בפני סגירה (זה יקרה לו עוד פעמיים בשנה הזאת) ואמרו לעובדים שב-27/1 הם מפוטרים. ירדתי שתי קומות מתחת לדסק שלנו, למערכת של 10. ביקשתי ממי שהיו שם להתאסף. אמרתי להם שקם איגוד חדש. שגם בדסק הראשי בגבעתיים מחתימים כרגע את העובדים, ושאני מזמין אותם לחתום.

אף אחד לא חתם.

אנחנו רוצים לבדוק מה עמדת ההנהלה אמרו לי חלק מהאנשים. אנחנו לא בטוחים אמרו חלק אחר. אחד אמר שאם יהיה הראשון לחתום הוא יהיה הראשון להפר את הסעיף בנספח שאוסר להתאגד ויהפוך למטרה של ההנהלה.

ואז ראיתי אותו בפעם הראשונה - את האויב הכי גדול של העבודה המאורגנת בזמן שבו היא מנסה להתארגן.

את הפחד.

אנשים פשוט פחדו להתאגד. זאת אומרת, כולם רצו איגוד שישמור עליהם ויילחם בשבילים - מי לא ירצה דבר כזה? - אבל אף אחד לא העז להיות זה שחותם על הטופס ומצטרף. מין דינמיקה קבוצתית כזו שבה כולם מסתכלים אחד על השני אבל אף אחד לא חותם. אף אחד הוא לא הראשון לקום ולחתום.

יצאתי מהדסק שלהם והבנתי שזה יהיה קשה - אבל לא הבנתי עד כמה. במשך שבוע וחצי ניסיתי להחתים את החברים שם. רק אחד חתם, וגם זה בתנאי שלא אגלה לאיש שהוא חתם וכשהוא חותם לי בפינה חשוכה של החניון מתחת לבניין ("איפה שאין מצלמות ביטחון"). עד כדי כך הפחד היה גדול. פחד. ראית אותו בעיניים של האנשים. עיניים שלא מעזות להסתכל אליך ישירות. עיניים שרק רוצות שהסיוט הזה ייגמר. שמישהו יעשה משהו, אבל שהמישהו הזה לא יהיה זה שמחובר אליהן.

עם ש' ביליתי שעות בשיחות במסדרון שמחוץ לדסק.

גם כשעוד ועוד עובדים מהדסק חתמו (כולם כמובן דרשו ממני להישבע שלא אגלה לאיש שחתמו ונשבעתי - וגם עמדתי במילתי), ש' סירב לחתום על טופס ההצטרפות.

בהתחלה הוא ביקש יומיים לחשוב על זה. כשהופעתי שוב אחרי יומיים, אמר לי לא עכשיו. כשקבעתי איתו שעה ספציפית ישבנו לכוס קפה. הסברתי לו שיש לו ילדים. שיש לו משכנתא. שהוא חייב שמישהו ישמור על האינטרסים שלו. שכרגע אפשר לפטר אותו בהתראה של 30 יום אפילו בלי לתת הסבר מוצדק ושהוא לא נהיה יותר צעיר. הסברתי לו שכשיקום ועד ברגע ששליש מהעובדים יצטרפו, הוועד יעבוד בשיתוף פעולה עם ההנהלה כדי לשפר את תנאי ההעסקה שלו.

ש' מאוד אהב את מה ששמע, אבל כשהגיע הרגע בו הוצאתי את הטופס הוא סירב לחתום. "אני בכלל נגד ועדים", הוא אמר, והתחיל לנאום לי על ועדי הנמלים ועל ועד עובדי חברת חשמל וכמה שוועדים בכלל לא מתאימים לתקשורת ושאולי אני צודק אבל אין לזה סיכוי.

כמה ימים אחר כך השגנו פריצת דרך גם בדסק בגבעתיים וגם בדסק בירושלים. אחרי כמה ימים של מתח מול ההנהלה היא הפסיקה לרמוז לעובדים שלא כדאי להם להצטרף לארגון. כמעט כל עובדי הדסק בירושלים חתמו - אבל ש' לא חתם. ואז יום אחד הוא הופיע שתי קומות מעל הדסק שלו, בשולחן שלי. "יאללה, תביא טופס" הוא אמר לי. מיד שלפתי טופס ריק ומילאתי עבורו את כל הרובריקות. נותר לו רק לחתום. הוא חייך אליי וחתם. "זה לא יועיל ממילא", הוא אמר, "אבל יאללה אחי - העיקר שתהיה מבסוט".

הגענו לשליש המבוקש בחדשות 10. בחדשות ערוץ 2 היינו צריכים עוד חודש וחצי של עבודה סיזיפית שבהן החתמנו אנשים טיפין טיפין עד שהגענו לשליש. בחדשות המקומיות הגענו לשליש שבועיים אחרי תחילת ההחתמה (למעשה זה היה יותר לכיוון של 70% מהעובדים). בכל יום ראשון בערב היינו נפגשים במשרד של עו"ד בני כהן ומדווחים מה מצבנו בגזרות השונות. בסוף ינואר ערכנו כנס ראשון באולם תל אביבי לא גדול במיוחד. הוא הוגדר ככנס פעילים - קיווינו שיגיעו 50 איש. הגיעו פי שניים מזה. שבועיים אחר כך היה כנס יסוד רשמי של ארגון העיתונאים בישראל.

בינתיים שלחנו זרועות לכמה שיותר כלי תקשורת לא מאוגדים. לכל אייטם הייתי יוצא עם סטיפה של טפסי הצטרפות, וכך גם שאר החברים. צילום הארכת מעצר? מצוין. יש שם כתבים וצלמים שאפשר להחתים. ראיון בכנסת? מעולה. יש שם עשרות עיתונאים בכל יום שאפשר לצרף לארגון ולהפוך אותם לעובדים מיוצגים.

ולא יכולתי שלא לשים לב לעיניים. העיניים שפחדו כל כך, אלה שעד הרגע בו הביטו על ידן חותמת על טופס ההצטרפות וריצדו על הטופס כשהן מנסות "לגמור עם זה כמה שיותר מהר ובלי שישימו לב" השתנו. כשפגשתי אנשים שכבר היו חתומים, הם פתאום הביטו עליי במבט אחר. מבט של שותפות גורל. של אחווה.

כשהייתי מגיע לאייטם ופוגש מישהו שעוד לא חתם, החברים שהיו שם וכבר הצטרפו לא חששו לבוא ולומר לו "חתמנו, תצטרף גם - זה למען כולנו". פתאום הייתה סולידריות. ואז הבנתי שהאנשים שהצטרפו בעצם השתחררו.

החתימה הזאת, הקטנה, הפכה אותם לבני חורין. ההתאגדות נתנה להם כוח וביטחון. הם הפסיקו להרגיש אטומים שמרחפים בחלל והתחילו להרגיש שהם חלק ממולקולה. פתאום הבנתי למה הימים האלה מרגשים אותי כל כך. הבנתי מה הדרייב שגורם לי לרוץ ממקום למקום ולהחתים אנשים - פתאום הבנתי שלראשונה, אני חופשי.

חופש.

איזו תחושה נהדרת.

באחד מימי ראשון בראשית מרץ הקריאו את רשימת המקומות בהם אנחנו "יציגים" (מקומות בהם החתמנו שליש או יותר מהעובדים ואפשר כבר להקים בהם ועד). הרשימה העבירה בנו צמרמורת. חדשות ערוץ 2, חדשות 10, החדשות המקומיות, גלובס, ועוד פוש קטן יהיה ועד גם ב- ynet ובמעריב.

התחיל דיון מתי להכריז על הוועדים האלה ולהודיע למעסיקים ולעובדים שחוקי המשחק השתנו. שהעובדים מיוצגים. רציתי להפוך שולחן כששאר החברים החליטו לחכות למעריב ולהכריז על הוועדים רק אחרי פסח. "אני רוצה ועד עכשיו!" צעקתי. הייתי במיעוט. הייתה הצבעה - רק אני הייתי בעד הכרזה מיידית. השאר, פחות חמומי מוח ממני, החליטו ללכת עם ההצעה של יאיר לחכות עד אמצע אפריל. "העבודה המאורגנת בעיתונות חיכתה עד היום", עינת אמרה בישיבה, "היא יכולה לחכות עוד חודש".

ביקשתי יום חופש ליום ראשון, 22/4/2012. התעוררתי בבוקר ושמתי עליי את החולצה האדומה מהמשחקים של הפועל. בערך ב-9 יאיר התקשר. "אתה חתום על טפסי היציגות של גלובס וחדשות ערוץ 2" הוא עדכן אותי. באותה שעה הוא שלח למנכ"לים של 8 גופי תקשורת מכתב עם לוגו של ארגון העיתונאים. למעלה משליש העובדים במקום העבודה הצטרפו לארגון העיתונאים בישראל, היה כתוב במכתב. העובדים הקימו ועד עובדים זמני נכתב בסעיף השני, ומתחתיו רשימה של 3-7 עובדים שישמשו כוועד. בתחתית המכתב, שמות שלושה מבינינו הופיעו כחותמים בשם ארגון העובדים.

בשעה 12:00 בישרנו לעולם במסיבת עיתונאים שהקמנו שמונה ועדים - הרגשנו כאילו זו הייתה הכרזת העצמאות של העובדים בענף העיתונות. הכרזת העצמאות של העורכים, הכתבים, הצלמים, עורכי הוידאו, אנשי הקונטרול, המגיהים, הגרפיקאים, המפיקים - של אלה שפתאום זכו לקול. שלנו. של החברים שלנו.

מאז אותה הכרזה הצטרפו לשמונה הוועדים הראשונים עוד שבעה נוספים ובענף העיתונות יש כבר שלושה הסכמים קיבוציים. כמעט 2000 עיתונאים כבר הצטרפו לארגון, וכמעט פי שניים מהמספר הזה עובדים במקומות עבודה שבהם פועל ועד יציג ורשמי. הביטויים "ועד", "הסכם קיבוצי", "זכויות עובדים", "איגוד" - כל אלה ועוד הפכו לחלק מהשיח היומיומי בין העובדים והמעסיקים בעיתונות הישראלית. שנה אחרי היום ההוא, לאלפי עובדים בענף העיתונות בישראל זה כבר לא נשמע מוזר. 

עשינו מהפכה. 

בדרך ממסיבת העיתונאים שבה הכרזנו על הוועדים, ש' התקשר אליי. שמעתי חיוך בקולו וחשבתי שהוא הולך לרדת עליי בקטע של "יאללה, מה אתה מתלהב".

"אני יכול להגיד לך משהו ברצינות?" הוא שאל. בטח, עניתי. "אני מאושר, ואני גאה שזכיתי לקחת בזה חלק. באמת כל הכבוד לכולנו".

והוא התכוון לכל מילה, כי גם הוא הפך לבן חורין.

כי הפחד מת - יחי החירות!

תגובה 1:

  1. כן אני זוכר.שעתנו היפה היתה כשהנחת איזה מסמך על הקונסולה והמבט השואל שהפניתי אליך נענה בהנהון.לא פחדתי.רציתי לודא רק שאני לא "בלון ניסוי".זוכר? כן,הרי גם לי יש ילדים.ממשכנתא התחמקתי עד היום בתירוצים של "אין לי כסף" אבל שכר הדירה יעלה לי ממילא עד סוף ימי כמחיר דירה שלא אוריש.אז בטח כן להתאגד.
    בסוף השנה צימצמו את התחנה שלי (חדשות ירושלים) ואותי.מאז אני מחפש עבודה ומצטמצם.אתמול עזבתי את הדירה בה גרתי 14 שנים.יקר מידי ובעיקר כשאין הכנסות.הצטמצמתי בדירה קטנה ונחמדה מאד-תודה רבה באבו גוש.("אבל איך תגיע?" שואלים אותי בירושלים ואני עונה "לאן?")
    במשך שבוע נאבקתי בשיניים ובציפורניים על משרה בתחנת טלויזיה חדשה המוקמת בארצנו העצמאית.בגוש דן.נדרש נסיון בציוד דיגיטלי ובשידורי חדשות וכו וכו.התקבלתי ובגדול!

    השכר המוצע הוא 32 שח לשעת שידור במשמרות של תשע שעות כולל לילות שבתות וחגים(בתוספת כחוק).
    תשעה שקלים מעל שכר המינימום בשביל ידע אישי ואקספרטיז בציוד די-גי-טלי עם נסיון בשידורים חיים.-היה כדאי..

    בקיצור..השכר דווקא נראה לי מאד.הנסיעות הן שהפילו את מועמדותי.500 שח לחודש. אפילו לאוטובוס זה לא יספיק.ושידור זה שידור צריך להופיע בזמן אתה יודע.
    אז מה אני רוצה להגיד לך ידידי חיים הזברה?
    אל תתהלל כמנצח בשום מלחמת עצמאות כל עוד אלו התנאים המוצעים בתחנות טלויזיה די-גי-טליות חדשות המוקמות בתקציבי עתק בארצנו החפשית.

    שום חג לי היום.ו..אתה לא! אבל אני כן: "עצמאי".(לעניין מס הכנסה כמובן שכן זוהי העצמאות היחידה שאני יכול להרשות לעצמי כעת.)
    אה.ואני מחפש עבודה!

    השבמחק