יום שבת, 9 באוקטובר 2010

פרידה מאוחרת

 ברגע שמקום נוגע בך, הוא ישאר בלב שלך תמיד. לעולם לא תוכל לעזוב אותו.

את המשפט הזה, שלקוח מאחד הסרטים האהובים עליי (שדה החלומות, עם קווין קוסטנר), לא הבנתי עד לאחרונה.

גרתי בקומה הרביעית של בניין בן ארבע קומות, שהיה בנוי על עמודים, ברחוב הכמעט הכי נמוך של שכונה שנבנתה על צלע של גבעה. הקבלנים אליהו את יעקב, שהנציחו את שמם בפינה השמאלית התחתונה של הבניין שכמותו היו עוד מאות בעיר, החליטו שיעשו דבר שיבדל את הבניין משאר בנייני העמודים שמסביב - הם ציירו שני פרחים אדומים מאריחים גדולים, שהגבעול שלהם החל בקומה הראשונה והפרח האדום שבראשם נשק לשתי המרפסות שבקומה הרביעית - השמאלי, נשק למרפסת שלנו.

בקומה הראשונה גר טסטה, שאמא אמרה שהבניין נבנה על הבית שלו ובגלל זה נתנו לו מחסן צמוד לחניות, ולא בנו לשאר הדיירים מעלית. לי זה נראה מאוד הגיוני שיהיה לו מחסן בקומת הקרקע, כי הנחתי שמשם הוא בטח עובר לבית שלו, עליו בנו את הבניין שלנו. שתי חניות מהמחסן של טסטה, ליד החניה של אבא, היה ספסל עץ ללא משענת שהיה עשוי משלושה קרשים דקים שהונחו אחד ליד השני ברישול.


מימין הבניין היה הבית של הזקנה. אף אחד לא ידע את שמה. כל הרחוב כינה אותה פשוט "הזקנה". היא הייתה האחרונה ששמרה בקנאות על ביתה הפרטי - וילה שניתן היה לראות שהושקע הרבה אהבה בתכנון שלה, שכלל חניה עם דרייב-וואי כמו בארה"ב מתחת לבית, וגינה רחבת ידיים. מעולם לא ראיתי שיש לה בני משפחה. הייתה מישהי שהייתה באה לבקר אותה לפעמים, אך בחנייה גדלו שיחים גדולים שבקעו מתוך הבטון, והגינה רחבת הידיים הפכה לגינת פרא, ששימשה בית נפלא לכמה משפחות צבים שחיו שם.

מול הבניין היה הבית החד קומתי של סגיס, שהבן שלו היה בכיר בצבא, ולימים הפך למנכ"ל שופרסל. האתגר היה להתפלח לחצר שלו. היינו צריכים לקפוץ מעל הגדר הגבוהה (הכל יחסי - כשאתה בגובה מטר וצ'ופצ'יק גדר של מטר וארבעים זה האוורסט), לגעת בעץ שהיה בגינה שלו ולחזור חזרה, בלי שסגיס או מישהו מהבית שלו ישימו לב. הצלחתי בזה פעם אחת בלבד, כל חיי.

צמוד לסגיס היה עוד בית פרטי מצד אחד, ובניין מצד שני.

בכל שבוע היינו הולכים עם אמא ואבא לרחוב רוטשילד, הרחוב של "הקניות", למדרחוב החדש. כל העיר הייתה שם. הורים, ילדים, סתם אנשים - זה נראה היה לי הרחוב הכי סואן בעולם. בפינה של רוטשילד וז'בוטינסקי הייתה פיקניק פיצה. אחותי תמיד רצתה פיצה, ואני רציתי לרכב על החמור שהיה שם, שאם היו שמים מטבע הוא היה זז וזה היה מפחיד נורא.

הייתי שם את היד שלי ביד של אבא כשחצינו כביש, ואני זוכר כמה ענקית היא נראתה לי. הייתה לו יד מאסיבית, לא קשה - אבל ממש לא רכה כמו של אמא. היא תמיד הרגישה חמימה כזאת, והרגשתי כאילו היד שלי הולכת לאיבוד בתוך היד הענקית והחמה הזאת.

בחורף, כשהיינו עושים את המסע לבית הספר (מי שם בית ספר בנקודה הכי גבוהה על גבעה, בשם אלוהים?!), היינו מריחים את הפרדסים. מהגדר של בית הספר דרומה, במשך משהו כמו שבעה-שמונה קילומטר, היו פרדסים ענקיים של תפוזים. לפעמים, אחרי סוף היום, היינו נכנסים לפרדס הבוצי. שתי השורות הראשונות, ידענו, זה חוש-חש. היו סיפורים על ילדים שאכלו מהחוש-חש ומתו, או שעשו להם ניתוח בבטן. כשנכנסנו לתוך הפרדס חיפשנו קיפודים וצבים, ובקיץ גם את ה"נחשיל" - יצור אדמדם ומכוער, מעין הכלאה בין נחש לתולעת ארוכה.

פעם נכנסנו לפרדס ומצאנו שם את הבנים והבנות מהגימנסיה מתמזמזים על שמיכות פיקה, כמו אלו שהיינו מתכסים בהן בקיץ. היה להם שומר על אופניים, והוא זיהה אותנו. ברחנו ממנו כדי שלא ירביץ לנו. רצתי במורד הגבעה כמו שלא רצתי מימיי. איפשהו בתחתית הגבעה, כשהגעתי לבית שלי, הבית עם הפרחים האדומים, ראיתי שאני לבד. למחרת הסתבר לי שהוא תפס את יוני אפרתי והרביץ לו. יוני סיפר שאבא שלו ירד מהבית ופוצץ את הילד מהגמנסיה במכות. נורא קינאתי בו, אבל אז נועם אמר לי שזה לא יכול להיות, כי אבא של יוני בכלל לא גר בבית של יוני כי אמא של יוני התגרשה ממנו והוא לא משלם לה או משהו.

בכל זאת, העדפתי להאמין ליוני ולחשוב שהוא גיבור.

כשכבר גדלנו, וכמעט וסיימנו יסודי, היינו עושים טיולים לארץ החולות הלא נודעת שמערבית לכביש אשדוד תל אביב. היינו מתרחקים כמה מאות מטרים וכבר שומעים את התנים, ורואים את העקבות של השועלים. אמרו שיש שם גם נמר, וחיות טורפות, אבל אף פעם לא ראינו אותן.

כשהדחפורים הגיעו לבית של סגיס, ולבית ליד, זה נראה היה לי כמו הדבר הכי מרגש בעולם. במשך כמעט שנתיים טרטרו הדחפורים יום יום ובנו שני בניינים בני ארבע קומות, על עמודים. בפינה רשם הקבלן "ש. אולפינר", בגאווה. לבניין של סגיס היו מרפסות מעוגלות, חומות, ומעקות דקים - לא כמו המעקות הגדולים שהיו למרפסות שלנו. במקום העץ של סגיס שמו שם עציץ כזה שלא משקים. גם הבית שלידו היה של "ש.אולפינר", וגם לו היו מרפסות מעוגלות וחומות. רק הבית של הזקנה נשאר נמוך.

הייתי רואה אותה לפעמים ברחוב, חוזרת מהמכולת עם קניות. תמיד הייתי עוזר לה ושם לה את הקניות ליד הדלת, שם ביקשה שאשאיר את השקיות. פעם הצצתי כשנכנסה פנימה וגיליתי שמאחורי הדלת היה גרם מדרגות עם שטיח כזה של זקנים, ובקצה הייתה נברשת גדולה. לא ראיתי יותר מזה.


פעם היא תפסה את סבתא שלי לשיחה כשהלכתי עם סבתא ברחוב, ואמרה לה שאני ילד מקסים. סבתא סיפרה את זה לאמא ואבא, והם היו ממש גאים בי שאני עוזר לזקנה. היא תמיד עשתה לי שלום מהמרפסת של הקומה השנייה בוילה שלה כשהייתי עובר והייתה אומרת לי בקול שבור, של זקנים, "שלום ילד!". היא לא ידעה איך קוראים לי.


בכל בניין הכרתי מישהו. או מהכיתה, או מבי"ס, או ממשחקים בשכונה. את מי שלא הכרתי בשם, הכרתי לפחות בפנים - כשהייתי עובר ברחוב, תמיד ראיתי פרצוף מוכר של ילד, או אח של ילד, או אחותו הגדולה של ילד, או אמא של ילד. את כולם הכרתי. את מוטי שמכר מתנות במחיר מופקע (איכשהו, תמיד כשבאתי לקנות לאמא איזה קוביית חרסינה שכתוב עליה "באהבה" ליום האם, והייתי שואל כמה זה, הוא היה עונה "כמה יש לך?", וכשאמרתי - הוא היה עונה: "זה בדיוק המחיר"). הכרתי את חיים התימני שהיינו בטוחים שהוא כבר בן 80 והיה מוכר פלאפל ומלוואח שאשתו הייתה מכינה במטבחון מאחור, בזמן שהוא היה צועק ומקלל שהיא לא עומדת בקצב. הכרתי את הגרוזינים מהמכולת שהיו רושמים לאבא את הלחמניה (ובעונה: סופגניה!) שחיכתה לנו על השולחן כשהתעוררנו בבוקר לבית הספר, ביחד עם כוס השוקו שהיה מכין לנו.

ואף פעם לא הספקתי להיפרד.

הייתי בן 20, באמצע קו ברפיח, כשהמשפחה ארזה ועברה למודיעין. חזרתי לצבא לפני שהתחילו לארוז, וכשיצאתי שבת - אחרי אלוהים יודע כמה עשרות ימים - כבר גרנו במקום אחר. בעיר אחרת.

אף פעם לא הספקתי לעבור שוב ברחוב. להגיד שלום לבתים. לעלות שוב את העלייה לבית הספר הישן. לראות את החנויות. להיפרד מרחוב רוטשילד.

ומאז העולם מעולם לא חזר לעצמו.

פיקניק פיצה מזמן לא שם, והפך למרכז מסחרי פינתי שעליו שמו הקבלנים את השלט "בית אלברט", בגאווה. רחוב רוטשילד כבר מזמן לא סואן, כי יש קניונים. הפרדסים ליד בית הספר הועלו באש, והפכו לבתים וכבישים. מערבית לכביש ארבע יש המון בטון, ואין שם חיות חוץ מיונים וחתולי רחוב.



החנות של מוטי הפכה לדוכן טוטו, והמכולת של הגרוזינים הפכה למעדניה של אוכל לא כשר עם כתובות ענק ברוסית. חיים התימני נפטר לפני שנים.



אף אחד מהחברים שלי לא נשאר שם. יש כמה שגרים בשכונות ליד - אבל על הגבעה לא נשאר אף אחד. לא ילד, ולא אח של ילד, ולא אחות של ילד, ואפילו ההורים שלהם עזבו.


ואין יותר את היד הענקית של אבא. היא כבר מזמן קצת יותר קטנה מהיד שלי. הוא חולה כבר כמה שנים.


היום, אני נותן לו יד.


לו, ולבנות הקטנות שלי שבטח בטוחות שהיד שלי ממש ענקית, וחמימה. לא קשה, אבל לא רכה כמו של אמא.

ואני? אני רק רוצה להיות שוב בגילן, ולחזור למקום שהיה כולו שלי. המקום שהייתי בטוח שיהיה שלי לעולם. שזה לעולם לא ישתנה. שתמיד אכיר את כולם, וכולם תמיד יגורו שם, והחיים יהיו פשוטים. מעולם לא העליתי בדעתי שאפשרי בכלל לגור במקום אחר. שמישהו יעזוב. שאני אעזוב.

כמה הייתי רוצה לחזור לימים ההם, אפילו רק לרגע. לימים שבהם הפחד הכי גדול היה שההוא על האופניים מהגימנסיה יתפוס אותנו, או שיאכל אותנו נמר בחולות או לאכול בטעות תפוז חוש-חש. לימים שבהם הכל היה ברור ולא מסובך.

כשאני מגיע לשכונה, פעם במיליון שנה, אשתי לא מבינה למה אני מתעקש להראות לה כל דבר, ולהסביר לה שוב מה היה שם ומה קרה שם. לך תסביר לה שתוך כדי ההסבר אני מחפש.

מחפש אותי.

מנסה למצוא שוב את הילד ההוא, שכל כך נהנה מהחיים, והלך לי לאיבוד איפשהו, מזמן. כמה הייתי רוצה לחזור.



אפילו רק לרגע.

את הבית של הזקנה הרסו לפני שנתיים. היא נפטרה מתישהו אחרי שעזבנו. יש שם בניין, בן ארבע קומות אבל בלי עמודים. "דירות יוקרה" כתבו על שלט הפרסומת שלידו. כשעברתי שם, לפני כמה חודשים, עוד לא סיימו לבנות אבל כבר התחילו לצבוע את הבניין מבחוץ. אני משער שבטח הקבלן כבר הספיק להנציח את עצמו בפינה השמאלית התחתונה, עם שלט.

גם ממנה לא הספקתי להיפרד מעולם.

15 תגובות:

  1. אני רק מנגב שניה את הדמעות וכותב לך תגובה, טוב?

    מנוול אחד

    השבמחק
  2. מלנכוליה פסטורליה אידיליה יש רק בסרטים או בילדות. אבל גם רישון שלי, רישון של הילדות היתה בדיוק כזו. הבית שלנו עוד עומד על תילו אבל הוא נשאר כמו מציבה לתקופה שאינה עוד. מסביב הכל השתנה, לא נותר זכר וכמעט אין איש שיודע מה היה שם פעם.
    אריק בנדר

    השבמחק
  3. ראבק חיים!
    יש לך מזל שנרדמתי אתמול - כי אחרת הייתי נרדמת עם כאב ראש מהדמעות.
    כתבתי לך פעם שיש לך יכולת מופלאה לשים במילים את מה שמתחולל לי בלב. וזה עוד בלי שנחליף מילה.
    לפני כמה שנים עשיתי סיור בבית ילדותי.
    האנשים שחיים שם היום, והרסו את העיצוב של הבית בעיצוב של ארסים שומרי שבת, היו נחמדים והכניסו אותנו לסיור.
    הבית שלי, ההגנה שלי מהעולם, המקום שלי...
    המקום שלי נראה פתאום כל כך קטן.
    החדר שלי שהיה ענק נהפך לפיצפון, הארון הענק שעמד בפינה התגמד לו פתאום עם הזמן.
    והגינה.. הגינה ששכבתי בה על הדשא וספרתי חלזונות - היא כל כך קטנה...
    כל כך קטנה אבל תמיד שישאלו אותי איפה הפינה המוגנת שלי - אני אחזור אליה..

    חיים.
    תודה.

    השבמחק
  4. מדהים! כ"כ הזדהיתי.. וזיהיתי..
    הכי אהבתי להסכל מבעד לסורגים באיש של פיקניק פיצה שם את הרוטב בעיגולים עם המצקת..

    השבמחק
  5. איזה זכרונות, התימני שפחדנו ממנו כי היה תמיד צועק עלינו ( אבל עד היום אני בטוחה שהיה לו את הפלאפל הכי טעים בעולם), הפרדסים שהיינו אוספים בהם את הקרשים הכי טובים ללג בעומר (אבל תמיד בסוף היינו בורחים מהשומר ומשאירים מאחור חצי), לנסוע הכי מהר באופניים בירידה של הסופר בדרובין, בלי להתרסק בברניצקי, לשחק עם כל הילדים מהשכונה בחנייה של הבניין, החולות שהיינו עושים בהם אש לילה ותמיד מישהו היה נפצע מהגלישה בדיונות...
    ומה יש לילדים של היום? מחשב וטלויזיה? דירות 4 חדרים צופות לפארק? אנחנו היינו מחכים להיות חולים כדי שנוכל לראות שידורים חוזרים של שכונת חיים וביש וגדא לומדים חשבון.. דבי וגבי היה כמו סרט אימה (אתה זוכר שהם היו בצריף/מקלט והקירות התמוטטו שם?), אנחנו גרנו משפחה שלמה עם כלב בדירות 3 חדרים, בלי מעלית.. לנו היו הפסקות חשמל!!!
    לאן הם נעלמו הימים הטובים ההם?!

    השבמחק
  6. אני הגעתי לראשון רק בכתה ד', אבל גם ביבנה, העיר שגרתי בה קודם, היה איש שהיה עושה דברים נוראיים, קראו לו פופוג'אן וכולם פחדו ממנו.

    והיתה על הרצפה בבית שלי צורה של ינשוף עם משקפיים. היום בהרבה בתים אפילו אין צורות על הרצפה...

    והיתה דוגמה בשלושה צבעים על המדרכה לייד הבית, ולפעמים הייתי הולכת רק על המרצפות הלבנות.

    וילדים שמכניסים מקלות לתיבת הדואר ואומרים שהם שולחים את המקלות לחו"ל.

    ושכנה צווחנית עם כלבה צווחנית...

    .....

    ואז עברנו לראשון. גם מראשון אני זוכרת הרבה דברים, אבל זה פחות קונץ לדבר עליהם כי אני עדיין גרה בה...


    רק אזכיר משפט משיר, שאני לא יודעת אם היו לו עוד מילים: "כאן ביתי, אל מול סמילצ'נסקי 2..."

    השבמחק
  7. בס"ד
    יפה להפליא ומרגש מאוד !
    יש לך כישרון לצייר תמונות חיות במילים
    תכתוב ספר
    מאיה

    השבמחק
  8. אוי חיימון....
    דמעות עלו בעיני למקרא הפוסט. דמעות יחד עם צהלות צחוק... כי גם לי יש זכרונות ילדות מאותם המקומות. אחרי סיבוב ב"עיר" (ע"ע רוטשילד, הרחוב של הקניות) היינו עוברים דרך פיקניק פיצה ומזמינים מגש לקחת הביתה. אני זוכרת איך אני ואחותי היינו יושבות באוטו מאחורה עם המגש שמחמם את הרגליים (רותח מלמטה)ומתאפקות לא לאכול עד שמגיעים הביתה...
    התימני מהפלאפל, שאגב מעולם לא ידעתי את שמו, שפחדנו ממנו ורק כשבאנו עם אבא או אמא אז אני ואחותי העזנו לבקש עוד מלפפון חמוץ (הוא היה קמצן...אה?).
    ואם כבר בפלאפל עסקינן, זוכר כשפתחו את חתוכה (בטח גם זה כבר נסגר מאז) והיינו הולכים לאכול כמעט כל יום אחרי "ביצפר"...? ואח"כ גלידה בטעם מסטיק בגלידריה ממול?
    אח זכרונות...(מעניין שאצלי הם קשורים רק לאוכל).
    והעניין הוא שההורים שלי עדיין גרים שם ואני מבקרת בשכונה לפחות אחת לשבועיים. אבל זה ממש לא מה שהיה ואין כל קשר בין השכונה היום לזכרונות שלנו מפעם...

    השבמחק
  9. זורם איתך:
    לקנות שקית קפואה במכולת תמורת חצי שקל, לצעוק ללירן כל בוקר שירד כבר כי אנחנו מאחרים לבית הספר, משחקי גוגואים וג'ולות בחצר האחורית של אשכולות (כן, אני יודע, זאת קלישאה, אבל מותר לי), לשחק כדורסל ביום שישי עד שהגדולים מגרשים אותנו, לגדול וללכת לגרש את הקטנים מהמגרש ולהרגיש קצת חרא לגבי זה, להתבאס מההליכה לבית הספר למרות שזה כולו 10 דקות, להגיע לבית הספר ולגלות ששכחת את הסרגל המיוחד לשיעור של היום, משמרות זה"ב, שכחתי משהו?
    אייל.

    השבמחק
  10. אוווף חיים עכשיו לא בא לי לגדול, לפרוס "כנפיים" ולצאת מהבית... נעים לי כאן.. הפינה שלי כאן הכל מוכר ובטוח!
    תודה על השכנוע - אני נשארת בארץ "לעולם לא" יחד עם פיטר פן... P:
    נעה

    השבמחק
  11. איזה יופי לראות את התגובות פה של כל ילדי השכונה שלנו :-) היינו חמודים אז, מה?
    לא להאמין שראשון היתה אז פרדסים וחולות, ילדות לא רעה בכלל.
    חיים, לחשוב שישבת לידי בכתה איזה שנתיים (ספסל אחרון, טור רביעי מתחת לחלון, זוכר?), מי גידל אותך, תגיד?
    תודה על הפוסט היפה
    שירי פ.

    השבמחק
  12. חיים, אתה יודע, לחיות בניו יורק הרחק מהחברים הישנים ומהשכונה הישנה זה לא קל. אני תמיד מספר לחברים החדשים שלי כי לא הייתי מחליף את השנים בהן גדלנו בראשון לציון, עבור דבר. בכל ביקור בארץ אני מגיע אל שכונה שאינה מוכרת לי יותר. הכל עבר. אך לא רק השכונה שלא ניראת כפי שהיתה. אני לא רואה את הילדים משחקים מחבואים, ואין סוכות שכל הכיתהה בונה יחד, שתי קומות, כמו שאנחנו הייתי בונים. כבר שנים שלא ראתי שקית שוקו שהיו בבוקר מחביאים על יד כל חנות מכולת. וגם אבא שלי איננו. הכל פשוט השתנה. אבל יחד עם שי מזרחי, ואישתו רעות, יחד עם ליאת הרמל, עם עוד כמה חברים ועם הגרוזיני החדש, אני מנסה תמיד להרגיש את ריח השכונה הישנה. ריגשת מאוד. תודה וחיבוקים. קובי קמחי

    השבמחק
  13. אני בכלל לא מראשון. אני מהקריות. אבל התיאור של היד של אבא שקטנה פתאום, והיד הגדולה שלך שמחזיקה את ידי הבנות גרמה לי לדמוע בלי לרצות אפילו.
    לרוץ ולחבק אותן בשנתן.

    השבמחק
  14. יפה יפה יפה.

    השבמחק