יקר מדי

השעה 17:43.

עוד 45 דקות בערך תתחיל המהדורה. כותרות, כתבות, וויס אוברים, בסוף פינת תרבות ותחזית. כבר שנתיים אנחנו עושים את זה כל יום. הרייטינג דווקא סבבה - כמעט כמעט כמו של לונדון קירשנבאום שמשודרת במקביל. 2/3 מהרייטינג של שש עם שמשודרת באותה שעה. לא רע בכלל.

לפני כמה שעות הכנסת אישרה את הטבת הרווחים הכלואים. 27 מיליארד שקל שהמדינה החליטה לוותר עליהם. ככה, בקלות. בהצבעה חפיפניקית כזאת של אס"ק. של סוף כנסת.

כבר חצי שנה שאני במשא ומתן מול האוצר על תקצוב החדשות המקומיות בכבלים, מקום העבודה שלי. הרי הקמנו ועד כחלק מארגון העיתונאים. אנחנו עובדים מאוגדים עכשיו. נשבענו לעצמנו שיותר לעולם לא ניתן שהנהלות או עסקנים או בעלי הון יכריעו את גורלנו כעובדים בלי להתחשב בנו. בלי לדבר איתנו.

האוצר לא רוצה שנתקיים. אנחנו עולים 25.5 מיליון שקל בשנה. 180 עיתונאים שעובדים בקריית שמונה, חיפה, ירושלים, תל אביב ובאר שבע. 70% מהעובדים גרים באזורים שמדינת ישראל מגדירה כפריפריה. למעשה אנחנו כלי התקשורת שמעסיק הכי הרבה עובדים באזורים האלה, מקומות שבהם לא רק שאין עבודה בעיתונות - אין בהם עבודה בכלל. הרי איפה יעבדו עשרות העובדים בדסק קריית שמונה? בפניציה? בפרי גליל?

אבל האוצר לא רוצה אותנו. אומר שאנחנו יקרים מדי.

בפגישת המשא ומתן הראשונה, לפני כמה חודשים, נציגת אגף התקציבים במשרד האוצר אמרה לי ש"זה לא מעניין אותי מה יהיה עם העובדים אם יסגרו את החדשות המקומיות. התפקיד שלי הוא לא לדאוג להם". אחר כך היא תקעה הצעת חוק שאמורה הייתה לממן אותנו. יובל שטייניץ, שר האוצר בממשלת הליכוד, הגיש ערר על החלטת הקואליציה לתמוך בהצעת החוק. הרי הפקידה שלו רק ממלאת את ההחלטות שלו - והוא רוצה שנפסיק תתלהתקיים.

אנחנו יקרים לו מדי.

25.5 מיליון שקל. 180 עובדים. יקר לו.

אז לפני חודשיים עופר עיני, יו"ר ההסתדרות נכנס לתמונה. הוא גם התחיל מו"מ עם האוצר. הוא אפילו השיג מהאוצר הבטחה להעביר לנו את הכסף. 18.5 מיליון כבר יש בקופה, אמרו באוצר. את זה נסכים לממן. את ה-7 הנותרים? להם נחפש מקור תקציבי אחר.

ואז הם שוב אמרו שאנחנו יקרים להם מדי.

אז מה אם 7 מיליון שקל זה 30-40 עובדים בפריפריה. אז מה אם אלו עיתונאים שמסקרים אזורים שאף אחד לא מסקר. אז מה אם פקיד ממוצע בדרג בינוני יכול לאשר את הסכום הזה. אז מה? יקר להם מדי.

כנראה שהשבוע ניאלץ להכריז על סכסוך עבודה אצלנו, כי בהנהלה אומרים שלא תהיה ברירה אלא לפטר עשרות מאיתנו אם יעבור התקציב הנמוך (תקציב שגם להעברה שלו מתנגדים עדיין באוצר - הרי יקר להם מדי), ואנחנו הבטחנו לעצמנו שלא ניתן שיפטרו אף אחד. כי 7 מיליון שקל זה באמת כסף קטן אפילו שמספרים לנו שאנחנו יקרים להם מדי.

והעובדים אצלנו מסתובבים עם עצבים מרוטים ושואלים את עצמם מי יוכל עדיין לפרנס את המשפחה שלו ב-31/12/12, כשנגמר התקציב של 2012, ומי יפגוש את החברים מהדסק בלשכת האבטלה.

ואנשים מתקשרים אליי כל יום מכל הארץ כדי לשאול אותי אם לדעתי תישאר להם עבודה או לא, ומה להסביר לאשה או לבעל, והאם להתחיל לחפש עבודה.

כי האוצר אומר ש-7 מיליון שקל זה יקר להם מדי.

כי שטייניץ וביבי וממשלת הליכוד אומרים ש-7 מיליון שקל זה יקר להם מדי.

כי ממשלת הליכוד מוותרת לארבע או חמש חברות שמרוויחות מאות מיליארדים בשנה על 27 מיליארד ש"ח במס, וזה? זה דווקא לא יקר לה מדי. שוב, במלים: עשרים ושבעה מיליארד. לא שבעה מיליון (שזה יקר מדי, כידוע). עשרים ושבעה מיליארד.

תסתכלו לנו בעיניים, ליכודניקים. תסתכלו לנו בעיניים ותגידו לנו את האמת. תגידו שלא אכפת לכם מאזרחים עובדים. תגידו שאנחנו על הז** שלכם. שמבחינתכם אנחנו יכולים להיחנק. תגידו שלא אכפת לכם מתושבי הפריפריה או מהגורם היחיד שמדווח עליהם.

תגידו שלא אכפת. שזה לא מעניין.

אבל שלא תעזו להגיד לי עוד פעם, ליכודניקים, שאני יקר לכם מדי. שאתם מפטרים עשרות עובדים אצלנו כי יקר לכם.

תתביישו.

השעה כבר 18:00. עוד חצי שעה מהדורה. כמו שזה נראה כרגע, עם האטימות המוחלטת של ממשלת הליכוד - לא נשארו לנו עוד הרבה כאלה לשדר אבל את כל אלה שנותרו נשדר הכי טוב שאפשר.

כי זה יקר מדי. יקר מדי ללבנו.

מלחמת הדפים

הטקסט הבא נכתב עבור עיתונאים, באחת משעותיו הקשות ביותר של הענף שעליו כולנו יושבים, אבל הוא נכון לגבי כל עובד, בכל מקום, משחר ההיסטוריה ועד היום. אני כבר מודיע שבטקסט הזה לא תיאמר מילה על תפקידה החשוב של העיתונות, על כלב השמירה של הדמוקרטיה או כל דבר אחר שמדברים עליו בחוג לתקשורת:

בואו נתחיל מכמה הנחות יסוד.

עיתונאים הם פועלים. כן כן, פועלים. צווארון כחול. יש מעטים מאוד שהם פועלים שמשתכרים יפה (ממש כמו שבמפעל לייצור בקבוקים יימצאו הפועלים שיקודמו למשרות הנהלה זוטרה), אבל רוב רובם של העיתונאים הם פועלים. למעשה, הם פועלים שמרוויחים דומה או אפילו פחות מפועלי הייצור בכל מפעל ממוצע. לעיתונאים בתחילת הדרך בטלוויזיה למשל, יש עבודה מעניינת, מאתגרת, מרגשת, משפיעה - ומשכורת של 6000 ש"ח אם שפר עליהם גורלם. לחלקם גם את הסכום הזה אין בתלוש המשכורת בסוף החודש. הם מדמיינים שאוטוטו הם נוגעים באיזה "זוהר" שהתקשורת מייצרת סביב עצמה, אבל כשהם מספיק זמן במקצוע הזה הם מבינים שאין זוהר. זו עבודה עם אפס ביטחון תעסוקתי, משכורת גרועה, ושעות עבודה גמישות מאוד (אפשר לעבוד גם 15 שעות ביום לפעמים, אבל המשכורת לא תשתנה).

האינטרס של הפועלים ושל המעסיקים לעולם לא יהיה אותו אינטרס. המעסיק יראה לנצח בפועל כאמצעי ייצור ותו לא. עוד משהו שמשרת אותו בדרך להכניס עוד רווחים ולמשוך עוד דיבידנד. הפועל-העיתונאי הוא, עבור רוב הבעלים והמו"לים, עוד הוצאה ממש כמו דפי ה- A4 במדפסת וכמו האינטרנט במערכת. אמצעי ייצור ותו לא. הפועל-העיתונאי הוא בסך הכל עוד ספק. אין לבעלים שום מחויבות כלפיו, ובגלל אותה תופעת "זוהר" טיפשית שפושה בציבור, ובגלל אותו רצון של אנשים לגעת בו - הבעלים יכול להחליף את הפועל-העיתונאי במודל חדש יותר וזול יותר כמעט מדי שנה. יש המונים שמתים לעבוד בעבודה ה"זוהרת" הזאת, אז מוציאים ישן מפני חדש על בסיס חודשי כמעט.

האינטרס של הפועל-העיתונאי הוא לשרוד. להתקיים. לא למצוא את עצמו זרוק ברחוב עם מקצוע שמקומות העבודה שמעסיקים את אנשי המקצוע כמוהו הולכים ונסגרים כל הזמן. כיצור שורד, הפועל-העיתונאי מפתח תודעה תאגידית (כוזבת למדי) שקובעת שאם יהיה לויאלי לתאגיד ויילחם את מלחמותיו, יתכן וחרב הפיטורין הבאה לא תונף מעל ראשו. שאם רק ישחק לפי הכללים ויהיה דף A4 טוב, הכל יהיה בסדר.

ההתנגשות הזאת בין האינטרס של הבעלים לבין האינטרס של הפועל-העיתונאי (אחד רוצה לקבל את אותו מוצר במחיר שהולך ויורד והשני רק רוצה שימשיכו לקנות ממנו את המוצר שהוא מספק, בכל מחיר, ובלבד שיהיה לו כסף לאוכל) מביא לאחד משני מצבים: האחד, הנפוץ, הוא המצב של התודעה התאגידית. זה המצב שבו פועלים-עיתונאים מתאגידים שונים מתכתשים עם פועלים-עיתונאים מתאגידים אחרים ונלחמים את מלחמות הבעלים בניסיון נואש להראות כמה הם בסדר, כשלמעשה הם מתכתשים עם היחידים שאיכשהו מזדהים איתם ומבינים את כאבם: אחיהם הפועלים-עיתונאים. הרי מבחינת המו"ל של עיתון פלוני, עובדיו של עיתון אלמוני יכולים להיחנק (הרי לא אכפת לו אפילו מהעובדים שלו כי הם רק ספקים מבחינתו) וכנ"ל היחס של המו"ל של עיתון אלמוני כלפי עובדי עיתון פלוני. הדבר היחיד שמעניין באמת את המו"ל הוא להשמיד את העיתון השני כדי שהתחרות תפחת והוא יוכל - בשאיפה - להגדיל את עוגת ההכנסות שלו על בסיס ההכנסות שעשה העיתון השני שחדל מלהתקיים. 

זה בדיוק הדבר שראינו במלחמת מעריב-הארץ השבוע. עובדים זוטרים יותר ופחות שמלכלכים זה על זה בכל רשת חברתית אפשרית, כאילו שמדובר ביחסי איראן-ישראל. נלחמים את מלחמות המעסיקים שלהם, במקום להתעסק בהישרדותם שלהם, ושל עמיתיהם - אחיהם בכלי תקשורת אחרים. זה קרה אחרי שבוע של מופת קולגיאלית כשנציגים מכל כלי התקשורת באו להפגין יחד עם עובדי חדשות 10 ועובדי מעריב שנלחמו למען פרנסתם. נציגים מכל ועדי העובדים שהוקמו על ידי ארגון העיתונאים, איגוד העובדים של העיתונאים, יצאו באמצע יום העבודה כדי להביע סולידריות עם עובדים אחרים.

ואז באו המנהלים והתחילו את קרבות הדיאדוכים שבין מעריב להארץ. ההנהלות הן ההפך המוחלט מהעובדים. האינטרסים הפוכים. המטרות הפוכות. אגלה לכם סוד גלוי למדי: מקום העבודה שלי נמצא בסכנת סגירה, אם לא יועבר אליו התקציב לשנה הבאה ממשרד האוצר. אחד הסכינים הכי גדולים שנתקעו בגב החדשות בכבלים ו-150 העובדים בכלי התקשורת הזה היה כששני עובדים מערוץ 10 שנשלחו מטעם ההנהלה אמרו לח"כים שאסור לתקצב את הכבלים כל עוד אין פתרון לערוץ 10. לו היינו מטומטמים, הרי זו הייתה עילה למלחמת עולם בין עובדי הכבלים לבין עובדי חדשות 10. הרי איך הם מעזים בשעתנו הקשה לתקוע בנו סכין?

אבל הבנו היטב שמי שעומד מאחורי זה היא ההנהלה שחושבת שכך היא אולי תשרוד ושימותו כל השאר, ממש כמו שבסיפור הארץ-מעריב מדובר בהנהלות. באלה שיש להם, ורוצים להגדיל את העוגה: לא בעובדים, אלה שנלחמים להשיג פירור מהעוגה כדי לחלק אותו כארוחה לבני המשפחה שלהם.

וזה בדיוק המצב השני. המצב הנכון. המצב שבו התודעה התאגידית הכוזבת נמחקת, והתודעה כפועלים פוקחת את העיניים: המצב בו מבינים שלפועלים-עיתונאים כמו לכל פועל אחר בעולם יש שתי אפשרויות, ושתיים בלבד - להתאחד או להיכחד. לעמוד ביחד ולראות מבעד לאינטרסים של ההנהלות, או לעמוד לבד ולהתפלל שחרב הקיצוצים לא תערוף את ראשם. 

להילחם את קרבותיהם של אלה שעם שוך הקרבות לא יגלו ולו גרם של חמלה כלפי הווטראנים אם הדבר לא יתאים לאינטרסים שלהם, או להילחם את קרבותיהם שלהם ושל אחיהם - הקרב למען הפרנסה. למען תנאי ההעסקה. הקרב שאם ינצחו בו יהפכו עצמם מדפי A4, לבני אדם שיש להתייחס אליהם כבני אדם.

סולידריות. זה כל הסוד.

להילחם במלחמות תאגידים או להילחם במלחמות למען עובדים? אני בוחר באפשרות השנייה. די לתודעה הכוזבת. די להיות דפי A4 שכל אחד יכול לרשום עליהם מה שבא לו, ושניתן למחזר אותם ברגע שלא רוצים אותם יותר.

די.

נלחמים רק בשביל עצמנו. לפעמים זה אומר להילחם לצד הבעלים, לאותה המטרה (כמו להציל את מקום העבודה מהתמוטטות, למשל) וזה בסדר גמור. אבל לא נלחמים אחד בשני. לא עובד נגד עובד. לבד אולי נשרוד. אולי. אבל רק אם נהיה ביחד יהיה לנו סיכוי לחיות באמת.

עוד יום על הקרחון הנמס

את הפוסט הזה התחלתי לכתוב עם נשימה שטוחה, דופק גבוה וזיעה קרה. זה היה אחרי שלא עניתי ל-17 שיחות הערב, רובן ככולן מעיתונאים שרצו לדעת מה קורה איתם. מה יקרה איתם. האם יש להם עבודה.

לא ידעתי מה לענות, אז פשוט לא עניתי לטלפון. שיחה שלא נענתה זה הרבה יותר טוב מתשובה של "אני באמת לא יודע מה יהיה". נראה לי.

נתחיל עם מספרים. בסוף השבוע הזה 500 עובדים במעריב ובמקומונים של העיתון הזה (ועוד כמה מאות במערך ההפצה של העיתון) לא יודעים אם יש להם עבודה בשבוע הבא. גם 400 עובדים בחדשות 10 נמצאים באותו מצב. 150 עובדים בחדשות המקומיות (אני אחד מהם) אמורים להפוך למובטלים ב-31/12 אם האוצר ימשיך להתעקש לסגור אותנו. 70 עובדים מהארץ אמורים להיות מוזמנים לשימוע לפני פיטורים בקרוב. בגלובס מדובר ב-30 עובדים. כ-30 אזרחים שעובדים בגלצ מסיימים חוזה בסוף נובמבר ונכון לעכשיו לא מחדשים להם אותו. בידיעות מדברים על משהו כמו 80 עובדים בקבוצה שיצאו לאבטלה בחודשיים הקרובים.

גם אם נניח שלא יהיו עוד פיטורים (וזו הנחה מוטעית, כי אין היום אף גוף תקשורת שלא מדבר על פיטורים) אנחנו מדברים פה על כמעט 1300 עיתונאים שיש סיכוי טוב שיפוטרו בשלושת החודשים הקרובים.

והעולם שלנו קורס.

זה כאילו כל העיתונאים עומדים על קרחון שניתק מהיבשת, והגענו לאזור בו השמש לוהטת, והקרחון נמס וכל הזמן יש פחות מקום לעמוד, ואנשים נופלים מהקרחון למים - והסיכוי להציל אותם הולך ופוחת כי אין מקום על הקרחון אפילו עבור אלה שניתן עדיין לשלוח יד ולהגיע אליהם כדי שלא ישקעו במצולות.

הבוקר הלכתי להפגנה של עובדי חדשות 10 מול בית ראש הממשלה בירושלים. זה היה כמו פגישת מחזור. כל הוותיקים יותר, אלה שעבדו שם כשעוד הייתי כתב בחברה הזאת (עזבתי לפני 5 שנים) היו שם. הם למודי מאבקים, כי לערוץ הזה עוד לא היה יום אחד של נחת כלכלית מיום שנולד. יתכן שההתרסקות המתמשכת שלו היא בגלל ניהול גרוע, יתכן שהיא בגלל רגולציה שאין קשר בינה לבין המציאות ויתכן שהיא בגלל התנכלות הממשלה. למעשה, סביר שכל הסיבות האלה מדויקות. אבל מה שאפשר לומר בוודאות, זה שערוץ 10 לא מתרסק בגלל העובדים.

העובדים, הפועלים השחורים של הענף הזה, הם אלה שמחזיקים את הערוץ על הכתפיים - והם גם אלה שמחזיקים את המאבק על חייו. התחקירנים, המפיקים, אנשי הקונטרול, הכתבים, עורכי הוידאו, עורכי המשנה, הגרפיקאים. השכירים. האנשים שזו העבודה שלהם. שזה אמצעי המחיה שלהם. הפרנסה.

ובאמת, להפגנה בירושלים הגיעו כמעט אך ורק אנשי "הצווארון הכחול" של החדשות. הם הגיעו בשלושה אוטובוסים שפרקו אותם בהפגנה. הטאלנטים, אלה שכנראה ימצאו עבודה גם אם ייסגר הערוץ (שחלקם יצאו בגלוי נגד התאגדות העובדים ורמזו להם שיבולע להם ולערוץ אם יתאגדו במסגרת ארגון העיתונאים) לא טרחו לעלות על המאזדה שהמערכת מספקת להם ולנסוע את המרחק העצום של 65 ק"מ מבית הוורד בגבעתיים ועד בית נתניהו בבירה.

כל מי שמכיר אותי מ"אז", מהימים שעבדתי ב-10, ניגש לשאול אותי מה אני חושב שיהיה. הם יודעים שאני באיגוד. את חלקם הרי צירפתי בעצמי כשנלחמנו בהנהלת הערוץ שתתן לעובדים להתאגד (ההנהלה שעכשיו מתחבאת מאחורי אותם עובדים מאוגדים ונעזרת באותו איגוד ממש... אירוניה זה כאן). שאלתי אותם מה נראה להם. ואז עורך וידאו ותיק אמר לי "האיגוד איתנו. העיתונאים איתנו. בסוף יהיה טוב".

אני לא יודע אם הוא אמר את זה באירוניה או באמת, אבל אני יודע שהייתה לי צמרמורת. הסתכלתי מסביב. פויר מגלובס בא להזדהות. צוות של חדשות ערוץ 2 בא לצלם כדי להביע סולידריות. כתבים ממעריב בירושלים באו גם, להראות לחברים מ-10 שהם לא לבד. גם אני באתי בשם עובדי החדשות בכבלים. 

בפעם הראשונה מאז שאני בתחום הזה שנקרא עיתונות, חשתי את כוחה של העבודה המאורגנת. של ה"ביחד". החזרנו לז'רגון העיתונאי ביטויים כמו ועד, סולידריות בין עובדים, ערבות הדדית, רעות, הבנה שכולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם. זה היה רגע מכונן. זה היה רגע שבו הבנת שאנשים סביב מאמינים שביחד אפשר לשנות את העולם. אפשר להציל את מקום העבודה שלהם.

וזה מילא אותי באופטימיות.

פתאום, השמש היוקדת שמפשירה את הקרחון עליו אנחנו עומדים, התכסתה בעננים ותהליך ההמסה נעצר. פתאום הרגשתי שכל מה שהבטחנו לכל מי שצירפנו לארגון - מלחמה בלתי מתפשרת על תנאי ההעסקה שלהם - מתגשם.

ואנחנו נציל את חדשות 10 ואת ערוץ 10, כי לעובדים שם מגיע יותר מפיצויים ובעיטה בתחת בדרך ללשכת האבטלה.

ואז בערב - מעריב. הדירקטוריון רוצה לסגור את העיתון שאבא שלי היה פורש על הרצפה ביום שישי וקורא באדיקות (מיד אחרי "דבר", כי הלויאליות למפלגה באה לפני כל דבר). ומיד יוצאת הזמנה להפגנת חירום מול עזריאלי ואני בכלל מכין שניצלים לבנות שלי. ושוב טלפונים, הפעם מחברים ממעריב. רוצים לדעת מה יהיה.

ולא עניתי, כי לא היה לי מה לומר.

ואני עוקב דרך טוויטר ואינסטגרם אחרי החברים שמפגינים בעזריאלי, ומרגיש את העננים מתפזרים מסביב לשמש היוקדת. שוב הקרחון נמס, והניצולים ממעריב שנסחפים איתנו על גביו כבר מרגישים את הבקע בקרח ומסתכלים עלינו - על העומדים על הקרחון - במבט קרוע של "לא!!!". והניצולים האחרים מתעשתים, ומיד מתחילים לנסות לאחות את הבקע מתחת לרגליהם.

ומצליחים.

חגי מהוועד שם סימס לי שמעריב לא ייסגר. הם זוכים להישאר איתנו על הקרחון, לפחות עד הבקע הבא בשכבת הקרח. לא עבר הרבה זמן, והוועד של 10 מעדכן ששטייניץ מתחיל להזיז את עצמו ומקים צוות שידון עם ההנהלה על פריסת החובות. גם מתחת לאנשי חדשות 10 הקרח מתעבה והבקע מתחיל להתמלא בקרח שכולם תורמים להם.

ואצלי? אצלי הקרח כבר דק, ו-150 ניצולים שצפים איתי כבר שנתיים על הקרחון הנמס רואים כבר את הים מבעד לשכבה הדקיקה ומבינים שאם לא תבוא עזרה בקרוב - ניפול לים, ושוב לא נמצא מקום על הקרחון. אמנם אין עדיין בקע, אבל עוד 3 חודשים, כאשר שמש המשבר תגבר, פשוט נצלול אל מתחת לגלים.

יתכן מאוד שזה היה אחד הימים הקשים ביותר שחוויתי מאז שארגון העיתונאים הוקם. יום שבו שני כלי תקשורת מרכזיים שמעסיקים מאות עובדים עומדים על הקצה, ומחשבים את קצם לאחור. יום שבו, לראשונה, לא ידעתי מה לענות לאנשים ששואלים מה יהיה.

אבל יש לנו אחד את השני. יש לנו סולידריות. אנשים סוף סוף מבינים ששניים זה אחד, ושאחד לבד זה אפס. אם כולנו נחתור כאיש אחד חזרה לכיוון היבשת, נציל את הקרחון שלנו מהמסה. אני מאמין שזה אפשרי. אני חייב להאמין בזה.

זה או להאמין בזה, או להסתכל אחורה על חבורת 150 הניצולים שעומדת איתי על אותה משבצת קרח עליה כתוב "חדשות בכבלים" ולהסתכל למטה על הדגים שכבר רואים מבעד לקרח הדק, ולקבל את זה שסופנו לטבוע בסוף השנה הזאת.

לא מסכים לקבל את זה.

בשביל זה אנחנו מאוגדים. כדי לשרוד את הרגעים האלה. זו שעתה הקשה ביותר של העיתונות בישראל. לא יודע אם זו שעתה היפה ביותר, אבל אני מאמין שיום אחד נסתכל אחורה על הרגעים האלה בגאווה גדולה. נספר יום אחד על איך הצלנו את האנשים על הקרחון.

נספר איך התאגדנו.

נספר איך ניצחנו את אחד המאבקים הכי קשים שיש, ואיך כמעט 1300 איש ניצלו והגיעו לחוף מבטחים.

נספר איך כל אחד נתן מעצמו למעט הכלל, ואיך הכלל שמר על כל אחד. נספר על סולידריות. נספר על איך שרדנו.