"פגישת מחזור 95 בגמנסיה הריאלית". זו הייתה כותרת האירוע אליו הוזמנתי.
שי החליט להרים את הכפפה. הוא פתח אירוע בפייסבוק, והתחיל להזמין אנשים. אני חושב שהייתי השני או השלישי שאישר הגעה.
לא היססתי לרגע. לחצתי "אטנדינג" באוטומט.
ומאותו הרגע, היא שם.
היא הולכת ומתגברת, ולא מרפה.
היא גודלת ככל שאני מסתכל על רשימת המוזמנים, על התמונות והשמות ונזכר בכל אותם אנשים ששכחתי ב- 15 השנים האחרונות.
ויש לה שם. ואנחנו מכירים כבר המון זמן. וסוף סוף הבנתי למה אני סוחב אותה איתי.
המועקה.
באיזשהו מקום אירוני, ככל שאני שמח יותר לראות את האנשים מהתיכון, כך המועקה גוברת. בהתחלה הייתי בטוח שזה בגלל שבטח תהיה איזו אורגיה של השוואות "למי יש יותר גדול" - מי הצליח יותר, ומי פחות, ואיפה כל אחד עומד ביחס למה שהוא מעריך שציפו ממנו. כשדיברתי על זה עם מישהי שהייתה איתי בתיכון היא די נרתעה ושאלה אותי אם הידיעה שהצלחתי יחסית לאחרים בכיתה תעשה לי טוב - כי אם כן, אז אני די דרעק. אני מאלה שצרת רבים מנחמת אותם.
אבל אז הבנתי שזה ממש לא העניין. שממש לא אכפת לי מה חושבים עליי, או מה אחרים עשו או לא עשו בעשור וחצי שחלפו מאז מסיבת הסיום של כיתה י"ב.
פתאום הבנתי מאיפה היא באה, זו שתקועה לי מתחת לעצם החזה, בדיוק במקום שבו קנה הנשימה מתחבר לריאות.
פגישת המחזור הזאת תהיה, בעצם, ההלוויה של הילדות שלי. של התום.
אני מוצא את עצמי מסתכל באובססיביות, כמה פעמים ביום, ברשימת האנשים שהוזמנו.
פתאום מתחיל מסע קסום שמדביק זיכרונות לפנים בדבק כל כך חזק שאתה מרגיש כאילו אתה חייב לגשת לברז ולשטוף אותם ממש, אחרת הם לא יעזבו לעולם. העיניים מצטעפות, ופתאום עולים סרטונים קצרים של רגעים בחיים. תמונות שאין להן משמעות אמיתית - רגעים קטנטנים של קיום אנושי.
חבורה עומדת ליד חומת הלבנים שהייתה המעקה של בניין היו"ד בי"תים. המעבדה לכימיה והריח החריף שלה. לעמוד צמוד לקיר במגרש הספורט כשהרגליים מכופפות ב- 90 מעלות בברכיים והארבע ראשי מאיים לפרוץ דרך הירך, וזיו המורה סופר שלושים שניות שנראות ומרגישות כמו נצח. הבנות שמעשנות בפינה למעשן מחוץ לשער, וגזרו את הצווארון של טי שירט התלבושת האחידה, כדי לתת לו מראה עאלק-אופנתי. משחקי כדורסל במגרש. הכיתה עם כיסאות הפלסטיק המצהיבים. השולחנות עם הפורמאיקה הירוקה שכולם כותבים עליהם בעפרונות, ויש את המשקיעניות (תמיד בנות) ששמות עליהם את לוח השעות ומניילנות אותו בסלוטייפ.
ואני שומע קולות. קולות של צחוק, ואמירה פלרטטנית של מישהי, ומישהו שמנסה לארגן הברזה כיתתית (זה אף פעם לא עבד), וקולות גבוהים, ונמוכים, והרעש של הצלצול. וקקפוניה אינסופית של עשרות אנשים שמדברים בו זמנית ואיכשהו, למרות שכל הקולות מתערבבים עדיין כולם שומעים בדיוק את מי שרצו, ולא אף אחד אחר.
והאנשים.
פנים וגוף שפתאום מתחברים מול העיניים, והם שוב צועדים במסדרון בדרך מכיתה לכיתה, בחבורות של שניים-שלושה או יותר, ועד שנשמע הצלצול, המסדרון הוא המקום ההומה ביותר בכדור הארץ. וכולם כל כך מוכרים. והכל מרגיש כאילו אם רק אושיט יד ואגע בתמונה שמול העיניים, פתאום אלך במסדרון עם טישירט בצבע תכלת עם סמל בצד שמאל, עם תיק שהוא כאילו-לא-מגניב בהפוך על הפוך, ואהיה שוב חלק מהקהל.
הקהל שהכרתי. שאהבתי. שאפף אותי והיה חלק ממני במשך שלוש שנים, וחלקו אפילו יותר מזה - כמעט עשור.
והיא חוזרת ומשתלטת.
המועקה הולכת וצוברת תאוצה. היא מתגברת במעלה הגרון, מאיימת לחנוק. לפרוץ החוצה. היא רוצה לצאת.
כבר שבוע שלא הבנתי מה היא רוצה. מאיפה היא באה. מה היא מנסה לומר לי.
ופתאום, ברגע אחד של הארה היא קיבלה שם.
זו לא פגישת מחזור.
זהו מסע הלוויה של הילדות שלי.
זה הסוף שלה. הקץ הרשמי.
הרגעים הכי חשובים בחיים עוברים לידנו פעמים רבות ואנחנו מבינים את זה רק מאוחר מדי, כשכבר אי אפשר לאחוז בהם כמו שיכולנו כשהם עוד היו במרחק נגיעה.
התיכון היה בעצם הנקודה האחרונה בחיים שלי שבה היה היגיון. היה סדר. הייתה תוכנית.
ידענו ביסודי שאחרי כיתה ו' נגיע לחטיבת הביניים. בכיתה ט' ידענו שנעבור לתיכון. בתיכון ידענו שהשלב הבא יהיה הצבא.
וזהו.
פה נגמרה התוכנית שהתוו לנו מראש. פה נגמר הביטחון.
מפה, החיים הפכו להיות הבעיה שלנו.
זו מילה נפלאה, ביטחון. כשאומרים אותה חושבים על צבא, על המשרד הנושא את השם הזה. טיפוסים מעורבים למיניהם יכולים לחשוב על ביטחון תזונתי, ביטחון סוציאלי.
אבל הילדות והתיכון נתנו ביטחון מהסוג החשוב ביותר.
ידענו שיהיה בסדר.
ידענו אז, שלא משנה כמה נסתבך - איכשהו נצא מזה. אמא ואבא יחלצו אותנו, או המחנכת, או רכזת השכבה. ידענו שיש גבולות שלעולם לא יתנו לנו לעבור, ושלעולם לא יאפשרו לנו לעבור את נקודת האל חזור. ידענו שאנחנו בטוחים.
שיש תוכנית.
שיש מי שיושיט לנו יד.
כשעשיתי את הצעדים האחרונים מבניין הגמנסיה לבית הוריי שהיה באותו הרחוב, באותו יום קיץ של הבגרות האחרונה לא הבנתי שאני חווה את אחד מאותם רגעים חשובים שאסור לפספס. לא הבנתי שכל צעד שמרחיק אותי בשמחה מבית הספר מקרב אותי אל מצב של נפילה חופשית לתוך הלימבו הזה שנקרא החיים. לא הבנתי שכל צעד שמרחיק אותי מהשער הכחול שמעליו רשום "הגמנסיה הריאלית ע"ש א. קררי", הוא צעד שמרחיק אותי מהביטחון והוודאות. לא הבנתי שכל תנועה, כל הזזה של שריר, אין בה אלא התקרבות מרצון אל המאבק הקשה ביותר שמנהל כל בן אנוש - המאבק מול העולם.
אל החיים האמיתיים.
הייתי בטוח שתמיד זה יהיה ככה. שתמיד דברים יישארו בדיוק כפי שהיו בקיץ 95. שהעולם יישאר מקום תמים ומחבק כפי שהיה תמיד, ואפילו לא הבנתי כמה אני תמים, במובן הכי חיובי של המילה.
עוד לא הכרתי אף אחד שמת באותו קיץ. סבא וסבתא שלי עוד היו בחיים אז. הצבא היה בגדר משהו שאין שום סיכוי שישרוט אותי בצורה כלשהי - הרי אני הכי חזק בעולם, סיפרו לי ההורמונים - ומה יהיה אחרי הצבא? חחח... למי אכפת. זה עוד 3 שנים, ושלוש שנים זה נצח.
הייתי קלולס וקיירלס.
הייתי נאיבי ואידיאליסט. האמנתי, מכל הלב, שאני אשנה את העולם. שעם טיפ-טיפה של גישה חיובית, אפשר לעקור הרים.
וזו הייתה הפעם האחרונה.
אותה הליכה קצרצרה של 300 מטר מהתיכון הביתה, הייתה הפעם האחרונה שבה הרגשתי ככה, ואם הייתם עוברים לידי אז, ואומרים לי שזו הפעם האחרונה - הייתי נותן לכם נאום ארוך, מובנה, הגיוני וקודח להפליא על כמה אתם טועים ועל כמה שאין מצב שאשתנה.
תשעה חודשים אח"כ כבר הייתי בלבנון. סבא שלי כבר נפטר. היו לנו נפגעים ראשונים. פתאום הייתה לי משכורת. פתאום הייתה לי אחריות על חיילים. וגם סבתא נפטרה. ורונן אשל נפל, כמו עוד 11 חבר'ה שהיו איתי בצבא.
והשתניתי.
מעולם לא חזרתי להיות אותו ילד שצעד הביתה בסוף כתה י"ב. הפכתי לציניקן, כזה שברגעים הכי מרגשים ייתן איזה פאנץ' אירוני שיהרוס. היו קטעים בחיי שהיו אנשים שהסכימו להישבע שאני האדם האכזר ביותר שפגשו. היו רגעים שבהם נישאתי על כפיים. התפשרתי על ימין ועל שמאל. הזדכיתי על חלק מהערכים, וחתמתי עליהם מחדש וחוזר חלילה.
לאט אבל בטוח חלחלה ההבנה שאין שחור ולבן. שהכל אפור, ושלהזיז הרים אפשר - אבל רק עם רשיון כרייה, והמון הון ראשוני. פתאום התחלתי לשחק את המשחק לפי החוקים, במקום לנסות ולשנות אותם. כשהתחתנתי ונולדו הבנות השתנו דרמטית גם סדרי העדיפויות - הפסקתי להאמין בשינוי, וכל שרציתי היה רק לשמור על הקיים. פתאום נעלמו האידיאלים הנשגבים והיום יום השתלט על סדר היום.
הפכתי להיות ההורים שלי.
התבגרתי.
וקשה לי לכתוב את זה. אלוהים, כמה שזה קשה. הרי אף אחד לא רוצה להיות ההורים שלו. זה מנוגד לכל מה שהאמנתי בו אז!
בתמונות של המוזמנים למפגש יש המון ילדים. פתאום אתה מבין שאנחנו - אלו שרק אתמול היו בתיכון - הפכנו להיות הגדולים. כשמיכל שואלת אותי אם היא תהיה גדולה כמוני ואני עונה לה שכן, זה צובט לי בלב. כשיערה קוראת לי אבא, אני עדיין לא מאמין.
אני כבר לא הילד ההוא, מי"ב 9, שעובר במסדרון והכל כל כך מוכר לו. אני כבר לא ההוא שנשאר שם, צועד ברחוב אחרי הבגרות האחרונה ובטוח שהעולם מחכה לו. נורא קיוויתי לחזור ולהתאחד איתו. להיות שוב אותו ילד.
אני כל כך מתגעגע אליו. בעצם, אני לא מתגעגע אליו - אני מקנא בו. כי הוא הכי מאושר בעולם. כי הוא חי בתחושת ביטחון מופרכת, אבל אין לו מושג שאין מאחוריה כלום. כי העולם שייך לו, ואני? אני עדיין מחפש את מקומי בעולם.
לא, זו לא פגישת מחזור.
זו הלוויה הרשמית של הילדות שלי.
15 שנה הדחקתי את זה שגדלתי. כשאראה את כולם, עם התמונות של המשפחה, עם הכרס הקטנה והתחלה של קרחת, עם קמטים ראשונים בזווית הפה ובפינות העיניים - זה יהיה ברור יותר מאי פעם.
אבל מה לא הייתי עושה כדי לחזור לשם. אפילו ליום. יום אחד של ביטחון שופע. של חוסר אחריות נפלא. של אמונה עיוורת. של אושר. של ידיעה ודאית, שלא משנה מה אעשה - יהיה בסדר.
אז כן, יש לה שם, למועקה הזאת. קוראים לה אבלות. מין ישיבת שבעה על מה שהיה, ולעולם לא יחזור. על כך שנגמרה אשליית הילדות.
כמה עצוב. כמה חבל.
כמה הכרחי.