יום שלישי, 16 בנובמבר 2010

ואולי זה הכי טוב שיש?

ואולי זה הכי טוב שיש?


אולי סתם ניפחו לנו את המוח שיש הפי אנדינג? שבסוף הסרט יהיה קתרזיס, ונזיל דמעה של אושר והתרגשות (ונסתיר אותה היטב, כי יש לנו פאסון לשמור עליו), ואז יעלו הכתוביות תוך כדי תנועת מצלמה ללונג שוט?


סיפוק.


אמרו לי שהוא יגיע. שהוא שם. 


שרק צריך למצוא אותו.


כבר המון זמן אני מחפש את אותה תחושה של התעלות הנפש. של זיכוך.


אני לא מדבר כרגע על המשפחה. אני לא מדבר על האושר העצום שבקבלת חיבוק מיצורים קטנטנים בגובה 60 עד 80 סנטימטר שעבורם אתה הכל. גם לא על לישון בלילה עם אשתי באותה המיטה ולדעת שיש מישהי נפלאה שבחרה לחיות איתי את שאר חייה. לא כזה סיפוק.


אני מדבר על סיפוק קאנוני. מהסרטים. סיפוק שכשהוא מגיע יש מוזיקה של ניצחונות ברקע, בסגנון נעימת הנושא של רוקי או של מרכבות האש.


מה לא עשיתי כדי להשיג אותו? אני עובד ומנסה ליצור בעבודה, ואני כותב את הבלוג הזה, ואני עושה עוד אלף ואחת פעולות כדי להגיע לאותו רגע קטן שבו הנפש מתעלה ולפתע מרגישים כאילו מרחפים מעל המציאות. כאילו העולם הוא עפר לרגליך ואתה מלך הגבעה.


אותו רגע קטן שבו החיוך שמופיע על הפנים אינו תלוי בכלום. הרגע שבו העיניים נוצצות מרוב אושר והן כל כך מבריקות עד שכל אלומת אור שנלכדת בהן נשברת מאות פעמים ונראית כמו גלקסיה בשמי הלילה.


סיפוק.


קתרזיס.


אושר.


מיום שעמדנו על דעתנו אמרו לנו שאם נעשה פעולות מסוימות נגיע לשם. אם רק נלמד למבחן. אם רק נתנהג יפה. אם רק נלך ליחידה הנכונה או לתפקיד הנכון בצבא. אם רק נלמד "משהו טוב" באוניברסיטה. אם רק נמצא עבודה טובה. אם רק ורק אם - ובסוף נהיה שם. בסוף המירוץ הוא יגיע.


ובאמת שמנסים להתמיד במירוץ. 


ורצים, ומתנשפים, ולא עוצרים בעליה, וכל הזמן קדימה.


אבל זה קצת כמו לרוץ אחרי האופק. אבל כשמגיעים לנקודה שהייתה באופק לפני כמה שעות או ימים, אותו הר שנראה כל כך קטן מרחוק ועכשיו נראה ענק כשמתקרבים אליו, מסתבר שהאופק התרחק עם כל צעד שעשינו.


זה מרדף אינסופי, שאין לו תכלית ואין בו תוחלת. פשוט לרוץ. יש קו התחלה, אבל אין קו סיום. לרוץ לנצח, עד שנופלים מהרגליים.


לרוץ.


כל הזמן לרוץ.


ואז אתה שואל את עצמך - רגע. למה אני רץ? מה המטרה? מה הטעם? האם האופק מתקרב? ואם הוא יתקרב פתאום - אני יודע בכלל מה אני רוצה למצוא שם? האם יש שם תשובה לשאלה כלשהי? מה זה נותן לי?


אבל רצים.


כל הזמן.


רצים.


רצים כי אמרו לנו לרוץ. רצים כי אנחנו רואים מה קרה לאלו שהפסיקו. אלו שרגליהם כשלו זרוקים בצידי מסלול הריצה האינסופי ומביטים עלינו במבט נוגה שאומר "בבקשה, תנו לנו יד. אל תשאירו אותנו פה. קחו אותנו אתכם. בבקשה...", ובמקרה הטוב אנחנו מצקצקים לעברם בלשון או זורקים להם בקבוק שתייה. אין לנו זמן לעצור לרגע. גם לא כל כך בא לנו, תכל'ס. כולם רצים עכשיו - וחלילה וחס, עוד עלול לקרות הרע מכל - ונאבד את המקום שלנו בדבוקה.


ואז, כשממש קשה, והשרירים כואבים אתה לא יכול שלא לשאול את עצמך - לאן אני רוצה להגיע באמת?


מישהו שלא ראיתי הרבה שנים פגש אותי הערב. הוא אמר שהוא הכי שונא את השאלה "איפה אתה רואה את עצמך עוד 5 שנים".


אני לא שונא את השאלה הזאת.


אני מפחד מהשאלה הזאת פחד מוות. אין לי מושג מה עונים עליה. אני לא יודע מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול. אני לא יודע לאן אני רוצה להגיע עם המירוץ הזה. לאיזה אופק אני שואף, ומה אני רוצה למצוא שם.


אז אני רץ.


וקשה לי. באמת שקשה לי. אני מסתכל קדימה ורואה כאלו שרצים מהר יותר, ואני מסתכל אחורה ואני רואה את אלו שמתנשפים, ואני מסתכל הצידה ואני רואה אחרים שכמוני, חושבים בינם לבין עצמם ורק שאלה אחת עוברת בראש: 


למה?


כי אולי מה שיש לי כרגע זה הכי טוב שיש. כי אולי אין סיבה לרוץ. כי אולי באמת טוב לי, אבל אני כל כך עסוק במירוץ המטופש שאני מפספס הכל.


כי אולי כשאני רץ לאופק והמבט כל הזמן מפוקס בכיוון אחד - קדימה, לאופק - אני מפספס המון ולא רואה מה קורה סביבי. הרי אפילו על ההר הענק שראיתי קודם יש עצים, ופרחים, וציפורים, ונוף עוצר נשימה - אבל בשם השעטה קדימה, וכדי לא לאבד צעד וליפול, גם את זה אני מפספס.


אולי זה באמת הכי טוב שיש, מה שיש לי עכשיו.


אולי אפשר לשנות את הכללים ולעבור מריצת מרתון שלא נגמרת לסתם ג'וגינג נעים.


אולי הגיע הזמן שאחבק את אשתי, ואת הבנות, ואודה על זה שאני בריא, ואפרוש לרגע מהמירוץ. במקום לרוץ בשיא המהירות, במקום לשעוט קדימה, אעבור לריצה נינוחה יותר. הרי בואו נודה על האמת - אין לי את הכושר שיש לאלו שממש מקדימה, ואני מרגיש שאני עוד יכול לרוץ כמה אלפי ק"מ טובים, בניגוד לאלה שנפלו בצד הדרך.


אולי זה באמת הכי טוב שיש.


יהיו שיגידו שזו תבוסתנות. מה פתאום לוותר על המקום הראשון? הרי תמיד טענו שאני אמור להיות הרבה יותר קדימה בדבוקה. הרי המורה תמיד אמרה להורים שלילד יש הרבה פוטנציאל. הרי אני על המסלול, ורק נשאר לתת קצת גז, ולזכות במירוץ.


אבל אני לא מסכים לחיות עם הפחד התמידי מנפילה כי אדרוך לא נכון בזמן הריצה. אני לא מסכים להיות אחד שמדחיק החוצה את המבטים הנוגים של אלו שנפלו כי עכשיו רצים, ומחשבות על בני אנוש אחרים שוברות את סדר הנשימות והנשיפות שכה הכרחי לריצה הזאת.


יסלחו לי מארגני התחרות, אבל אני מקבל פה החלטה עקרונית, עם כל הכבוד לחוקים.


אני ארוץ - אבל בקצב שלי.


כי אולי - אולי! - זה הכי טוב שיש.


ואני לא מתכוון לפספס את זה.


* * * * *

זה נורא יומרני לכתוב מילה אישית למי שקוראים את הפוסטים שלי. זה מרגיש קצת מעפן לעשות את זה, אבל אני חייב לומר משהו.

תודה.

באמת תודה.

תודה שאתם משתתפים במסע המטורף הזה. החיים האלו עוד יהרגו את כולנו, אבל עד אז כיף לי לדעת שאתם פה. זה מסע מניה-דיפרסיבי שבו מצד אחד אני נורא גאה שאתם קוראים "אותי", ומצד שני אני נורא מדוכא לקרוא את מה שיוצא לי מהמקלדת. 

לפעמים אפילו אני לא מאמין כמה מרה שחורה נאגרת לי בבטן.

אז שוב - תודה. טוב לדעת שאני לא לבד.

עכשיו נעשה קצת מתיחות - וחוזרים לרוץ.

אבל בקצב שלי.

7 תגובות:

  1. מותק, החיים זה מה שקורה בזמן שאתה מתכנן תוכניות...
    this is it! and you know what? ITS GREAT!!!

    גם שהכל חרא - זה אחלה.
    ואתה צריך להבין. זההכי טוב שיש - וזה בסדר שזה הכי טוב שיש.
    החלק הכי קשה בהתבגרות שלי שעוד לא השלמתי, זה לוותר לעצמי ולראות את הדברים החיובים שאני עושה, כאן ועכשיו.
    כי אחר כך, בעתיד, זה לא ככ משנה. תמיד יהיה משהו אחר יותר גרוע (כי אני פולניה) שיקרה וישכיח ממני את הדברים המדהימים שאני עושה. כאן ועכשיו.

    אז תצא החוצה.
    תנשום את האוויר המדהים שבחוץ.
    ותאפשר לעצמך להבין שהכי טוב שיש זה כאן ועכשיו.
    והעתיד?
    העתיד צופן בתוכו עוד אלף הפתעות משמחות

    השבמחק
  2. אני בוחרת להגיב בקלישאות. אגיב בקלישאות משום שהרשומה הזו היא קלישאה, אבל לא במובן המעצבן, השחוק של המילה. היא קלישאה כי הרי כולנו קלישאות.
    כולנו חיים בעולם של הבטחות שאינן ממומשות. כולנו הילדים שהיו הכי חכמים, עם הכי הרבה פוטנציאל, כולנו היינו הבטחות נוצצות.
    עם הזמן התחלנו להעלות אבק. דהינו. אנחנו כבר לא נוצצים כמו שהיינו.
    ניתן לדבר על החלום האמריקאי הכוזב, על התחבולה הקפיטליסטית, על תודעה כוזבת.
    לא מתחשק לי לדבר עליהם. לא מתחשק לי כי אותה תודעה מושרשת בי עמוק. כי אני די אוהבת שהיא שם. כוזבת או לא, זו התודעה היחידה שיש לי.
    ובגלל זה כולנו ממשיכים לרוץ. זה מה שיש לנו.
    נשיקות.

    השבמחק
  3. תודה איש יקר...

    שמת את המחשבות שלי (ובטח של עוד הרבה אחרים) על המסך, ההחלטה התקבלה וטוב לדעת שאתה לא לבד...רצים, אבל לאט... (גם בגלל הכרס:))

    השבמחק
  4. מי שאמר לך שיש עוד משהו חוץ מזה - עבד עליך.

    השבמחק
  5. לא, לא לרוץ. הכי טוב שיש זה - לצעוד בבטחה.
    אין לאן למהר. אף אחד לא רודף אותך. הכי טוב שיש זה להבין את הקצב האמיתי שבו מתנהלים החיים, ולא להתמכר לקצב המזויף המטורף שהעולם רוצה להכתיב לנו.
    אולי יותר קל לעשות את זה כאן, בצפון. תחשבו על זה!

    השבמחק
  6. זה נשמע כמו לרדוף אחרי ענן. מעייף, מתסכל.
    אי אפשר פשוט לשבת רגע להתסתכל על הענן, לחפש בו צורות ולחייך?..

    יפה כתבת חיים. ושוב אני זוקפת לזכותי את השעות שישבנו יחד בשורה האחרונה ליד החלון, בתיכון.. סתם :-)

    השבמחק
  7. אני הולך לסבך קצת את הדיון, כמו גם, את המחשבה שלך..
    1. ראשית, היכולת להגיע לאותה שמחה עילאית, אינה תלויה במקור חיצוני, אלא במקור פנימי. משפט פילוסופי - פלצני זה - ודאי שמעתם פעמים רבות, אך בפרשנות פשוטה יחסית ניתן להבינו. איך? אדגים להלן: אם אני אדם עשיר מאוד, עם עסקים, אישה דוגמנית וכו' (הבנתם את הסטריאוטיפ) - האם בכך סיימנו? לא... אמפירית - יש רבים כאלה, וסטטיסטית, רבים מהם עצובים. לעיל, מוזכרת המילה מנה דיפרסיה. לא צריך אפילו מנהדיפרסיה - כדי שדברים חיצוניים לא ישמחו אותך. מוח האדם מורכב מאוד ואנו קטנים מכדי להמציא נוסחה חיצונית לשמחה. יש שישמחו מספורטי, ויש שישמחו ממין, ויש שישמחו מלקרוא ספר מרתק ועמוק.
    מה שכן ניתן להסיק, זה ששמחה אינה תלויית מקור חיצוני, אלא תלויית מקור פנימי. איך אני (=פנימי) יכול לגרום לעצמי להיות מאושר? והרי כל אחד רוצה להיות מאושר... אז זהו, שלא. לא כל אחד יודע שהוא רוצה להיות מאושר, או ליתר דיוק. לא כל אחד יודע שהוא רוצה להיות מאושר. (מומלץ לקרוא קצת אריסטו ולראות איך הוא מגיע למטרתו של האדם... לכל דבר יש מטרה, ולכל מטרה יש את האמצעי להשיגה. כל מטה מהווה אמצעי למטרה האחרת...). אם נגיע לבסוף (לאחר עבודה רבה) נגיע למטרה שהיא אושר. אני לא מצאית מטרה סופית אחרת. אבל כמה באמת עושים בדיקה זה? מעטים. רוב האנשים עוצרים באמצע השרשרת. מטרתם היא: כסף, עבודה, ילדים... כל אלה אמצעים להשגת אושר. כדי להיות מאושר צריך דבר ראשון להבין שזו מטרתך. אח"כ צריך זמן כדי להכיר את עצמך (מה עושה לך טוב). אח"כ צריך זמן כדי להבין שכל חיו של אדם הם פרי בחירה, ומה שאינו פרי בחירה אינו רלוונטי. ניתן לוותר על כל חלק שקיים בחייך. המסקנה היא שניתן לבחור בכל מה שאתה עושה. ומכאן שניתן לבחור רק בדברים שעושים לך טוב. ומכאן שניתן להיות מאושרים. איך מזה מגיעים לאושר עילאי? הרבה מאוד רצון להגיע לזה והרבה לימודי פילוסופיה. אם אתה באמת מתרכז במטרה שלך והמטרה היא אושר, אזי תגיע לכך.
    הבעיה לטעמי היא שרק אושר עצמי זו מטרה בעייתית. זה נכון, לדעתי, הן מסיבות מתמטיות (אם כל אחד ידאג לאושרו אזי זה יפגע בכולנו כי אנו חיים בחברה), והן מבחינה ערכית (מה? אנחנו אגואיסטים? איפה הערך בחיים? לדתיים יש את ההאל, ומה לחילונים?).
    לכן השאלה הקשה היא איך לגרום למקסימום אושר תוך הסתכלות מיצרפית... וזה ידידי, קשה שבעתיים.
    בהצלחה
    :)

    השבמחק