יום שני, 31 באוגוסט 2009

אזכרה

בזמן שרוני דלומי זכתה בכוכב נולד, פתאום שמתי לב לתאריך. ה- 30/08. זה אחד מאותם תאריכים שפעם, מזמן, חשבתי שאני תמיד אזכור. הנה הבעיה: אני זוכר שאחד החבר'ה שלי נהרג בתאריך הזה, אני פשוט ממש לא זוכר מי.

בעידן ההוא, הלא-לגמרי-דיגיטלי, שבו זכרנו מספרי טלפון ולא לחצנו שניים-שלושה מקשים כדי לחייג (בהנחה שהאיש לא בחיוג המהיר ואז זה מקש אחד), זכרנו גם תאריכים. לא היה את הנוקיה N71 שיספר לך בדיוק באיזו שעה צריך ללכת לאיזו פגישה, או אאוטלוק שיעדכן את הכל במחשב. פשוט זכרנו.
ואני לא זוכר. נשבע לכם שאני לא זוכר מי נהרג היום.
מאוד התלבטתי אם להיכנס לאתר של משרד הביטחון. יש שם קטע כתוב שהמשפחות כתבו על כל נופל, ואלו שאין להם משפחה - המשרד מחזיק "סופרי צללים" שיאספו מידע על המנוח/ה ויכתבו משהו יפה על איך הוא התעניין בספורט, ואיך כל חבריו אהבו אותו וכו'. בסוף החלטתי שלא. סתם מדכא האתר הזה.
מכל המפקדים, החברים, והכי גרוע - החיילים שלי שנפלו בסדיר ובמילואים, היחיד שאני זוכר את תאריך הנפילה שלו (העברי) הוא רונן אשל. אשל היה איתי בשכבה. הוא היה שחקן כדורעף מעולה, והיה גב-גבר. הוא היה מצחיק, גבוה, תמיד נחמד לכולם ועם ציניות שובת לב.
היינו נפגשים בימי שישי בצהריים בקניון ברחוב רוטשילד בראשון שבדיוק נפתח, ויושבים כל הקרביים של השכבה במקדונלדס ובשאוורמה כי היו שם הנחות לחיילים. אשל היה היחיד שהקפיד להגיע על אזרחי מלא, בזמן שכל השאר היו מגיעים עם ג'ינס וטי שירט של הפלוגה או הגדוד.
רק פעם אחת נפגשנו בצבא ממש- בכרכום בשנת 98. הוא היה מפקד עמדה מטעם התותחנים, ואני הייתי סמל מחלקה מתחיל בנח"ל. יצאנו משם לפעילות ופתאום אני רואה אותו נכנס לתופים 2, התצפית הארטילרית שכל מי שאי פעם יצא למארב בגזרה המערבית היה צריך לעלות מולה לבדיקת קשר. התותחנים האלה, שתמיד היו עסוקים בלהכין לעצמם טוסטים עם שוקולד תמיד תירצו את אי הרצון שלהם לענות למ.ק. בזה ש"אין קליטה" או שצריך "לשפר את הנוכחי ולעלות מולי שוב". אנחנו היינו יושבים בגשם זלעפות או שלג או חמסין בקיץ ומחליפים סוללות למרות שלא היה צריך, כי החבר'ה של אשל היו עסוקים בלטחון טוסטים. ככה מלמדים אותם, לא? הארטילריה היא מלכת הקרב?
ואז פגשתי אותו בכרכום. וסיכמנו שתמיד אני אקרא לעצמי יב 9 (הכיתה שלי) והוא יהיה יב 10 (הכיתה שלו) ואז הוא מייד יענה, בניגוד למסורת ארוכת השנים של תופים 2.
הסידור עבד כמו גדול כל הקו ההוא. היינו יחידת החי"ר היחידה כך נראה לי שהתותחנים ענו לה (חוץ מכל ה"מיוחדים" למיניהם, שלהם תמיד כל צה"ל התייצב לעזור למרות שהם היו עושים מארב פעם בארבעה חודשים ואנחנו קיבלנו פטור ממארבים פעם בארבעה חודשים. ניחא).
בסופ"ש הראשון של האימון אח"כ, בחושניה שבגולן, היה יום ספורט גדודי. הייתי מס' 2 אחרי ה"עוגן" במשיכת חבל וניצחנו. אח"כ עודדנו את שאר החבר'ה מהמסייעת וניצחנו כמעט בכל הענפים - חוץ מריצת אפוד. טוב נו, מה אנחנו? פלחו"ד???
כשהגעתי למיטה שלי, ראיתי דבר נדיר. במכשיר הסלולרי שבקושי היה בו שימוש היו הודעות. ולא סתם- בטלפון ה"מוטורולה עלית" החדש שלי היו לא פחות מעשר הודעות. כולן כמעט היו מחבר'ה מהתיכון. אשל נהרג מפצמ"ר שפגע בחלון של תופים 2. הוא, ועוד שניים שהיו איתו בעמדה. הלוויה היום (שישי) בצהריים בבית העלמין הצבאי בראשון.
להלוויה לא הגעתי. באותה שעה הייתי במשיכת החבל. גם לשבעה לא הלכתי. לא יודע למה. גם לשלושים. גם לאזכרה של השנה. גם לזו של העשור, למרות שההורים של אשל מקפידים לפרסם מודעה בעיתון כל שנה.
את התאריך העברי אני לא אשכח. ל' בשבט תשנ"ח. לפי התאריך העברי, זה היה יום ההולדת העשרים שלי.
אז מי נהרג היום? אולי אבי לימואי ויהודה סלם שעשו איתי קורס סמלים וקורס דרגון (בהתאמה) שעלו על מטען כשהעבירו התפקדות בדרך למארב בגזרת רמים?
אולי גיא לוי מראשון שחטף כדור בצומת נצרים? אולי.
זה בטוח לא היו המ"כים שלי תום כיתאין ומיקי כץ שנהרגו באסון המסוקים. זה היה בכלל בחורף.
זה גם בטוח לא אייל יואל, הסמ"פ שלי מהסדיר, שנהרג בג'נין בחומת מגן (זה היה באביב) או קובי אזולאי שגם נהרג שם.
זה גם לא שני החבר'ה מהגדוד שלנו שנפלו שם, מאותה סיבה.
זה גם לא אודי גולדווסר, כי ההתקלות של החבר'ה מפלוגה ג' מהמילואים שלי הייתה ב- 12 ביולי.
לא נראה לי שזה אייל וייס, שהיה המג"ד שלנו, שנהרג כשהתמוטט עליו קיר כשהיה מפקד דובדבן.
זה גם לא היום שבו נועם, חבר שלי מהיסודי, חטף רסיס בגב מכלימגור ליד הגדר מהצד הלבנוני שהשאיר אותו משותק, וגרם לזה שבכל הפעמים שראיתי אותו במקרה ברחוב בכסא גלגלים לא יכולתי להסתכל לו בעיניים.
זה גם לא היום שבו מת לנו צד"לניק בידיים במוצב 718 ודו"צ דיווח על "חילופי אש". לא לא, זה היה בערב ראש השנה של שנת 98.
זה ב-ט-ו-ח לא היום שבו אוהד נחמיאס נהרג ממטען. אין מצב. זה היה בלילה שבו השתחררתי מצה"ל, וזה בכלל בנובמבר.
אולי זה היום שבו אייל שמעוני, שהיה מפק"צ שלי בהכנה לבה"ד 1 נהרג מטיל? זה דווקא יכול להיות.
אולי לא.
אני אשכרה לא זוכר מי מת היום.
אני גם לא זוכר מה גרם לנו להאמין אז שהישיבה שלנו בדרום לבנון מצילה את עמישראל, ואיך המח"טים והאוגדונרים הצליחו לשכנע אותנו שאם רק נשב במוצבים עם שמות יפים של פרחים ונחטוף פצמ"רים ונצא למארבים ונעלה על מטענים, אנחנו מגנים על נהריה (בגזרה המערבית, של הנח"ל וגבעתי, לא דיברו על קריית שמונה...). אני רק זוכר שנורא האמנתי בזה, ושביום שישראל נסוגה מלבנון ירדו לי דמעות.
דמעות של אושר. של סגירת מעגל. של "למה לעזאזל לא קודם".
לא ראיתי את בופור ואני גם לא מתכוון לראות. גם לא קראתי את כל הספרים למיניהם. יש לי מספיק זכרונות משלי, גם בלי מסך ו-ויזואליה שרצה עליו.
אני רק רוצה לזכור מי זה שנהרג ב- 30/08.
כשאתעורר בבוקר לא אזכור כלום ממה שכתבתי.
השלמה, הפנמה, הדחקה. אחת ההמצאות המבריקות של האבולוציה.

2 comments:

  1. התחלתי לקרוא את הפוסט וכל מה שהיה לי בראש זה רונן אשל ואיך אני זוכרת את היום שנודע לי (בהלם רב) שהוא מת... ואז... הגעתי לחלק שבו כתבת עליו ופשוט החסרתי פעימה. בכלל לא ידעתי שנפגשתם במסגרת השירות בלבנון והסיפור מאוד נוגע ללב.
    קשה להאמין כמה שנים עברו מאז ואיזו דרך ארוכה כל אחד מאיתנו עשה, והוא - נשאר בן 20 (זה נשמע כמו קלישאה מאיזה שיר מפורסם, אבל זו האמת).
    וכך גם כל אחד ואחד מהחבר'ה שלך. כל מי שיצא חי מהשירות בלבנון - פשוט מזל טהור. ואם הצלחת לצאת בלי סריטה עמוקה מדי אתה בכלל מלך.

    השבמחק
  2. שלום חיים , גם אם באיחור של יותר מארבע שנים - אהבתי והזדהיתי עם הפוסט. אני הייתי מט"ק בשריון במקביל אליך. איבדתי חבר ב96 בכרכום כשטיל פגע בטנק שלו, אבדתי חברים טובים באסון המסוקים. אכלתי חרא עם כפית ב718 בדצמבר 97. (נראה לי בקו שמייד אחריכם) , וחבר שלי מילדות נהרג עם רונן באותה עמדה. (קראו לה גגם עתף 8) . לבנון הותירה בי שריטה עמוקה. טוב שמישהו כותב על התקופה ההיא שנשכחה מלב רוב האנשים (וטוב שכך).

    השבמחק