יום חמישי, 8 ביולי 2010

האוברטורה למלחמת לבנון השנייה


אף פעם לא נהניתי כל כך מצבא כמו בתעסוקה המבצעית של יוני-יולי 2006.

היא התחילה כשהייתי בבוסטון, ויומיים אחרי שראיתי משחק בייסבול באיצטדיון פנוואי בעיר, נחתתי בנתב"ג, עליתי על מדים והצטרפתי לפלוגה שהתגייסה שלושה ימים קודם לכן.

הפלוגה הייתה מפוזרת מבירנית במזרח ועד ראש הנקרה במערב. שטח עצום. חצי מרוחבה של מדינת ישראל כמעט. היה לי צוות קנה מרגמה בבירנית; כוח של חבר'ה שתגברו את פלוגה ג' בזרעית; אנחנו - המפל"ג והחפ"ק הפלוגתי שהיינו בבסיס מתחת לשומרה; מחלקת הרתק הייתה בכוננות בתוך ציליה ליד הבריכה של קיבוץ חניתה; צוות קנה מרגמה במטע אבוקדו ליד שלומי (הקפיצו אותו לשם כשעלתה הכוננות אחרי החטיפה של גלעד שליט בדרום); וכוח של מחלקה מצומצמת במוצב ראש הנקרה שהיה המוצב "שלנו" - היחיד שהיה כל כולו של חיילי הפלוגה.

היה מוזר לחזור לגבול הצפון 8 שנים אחרי שנפרדתי ממנו, כשהשתחררתי מהסדיר. ההבדל בין איך שנראה אז לבין איך שנראה כעבור פחות מעשור היה הבדל של שמיים וארץ.

מוצב ברקן, 50 מטר ממוצב ראש הנקרה - מוצב שעברתי בו עשרות פעמים עם שיירות שיצאו למוצב רותם שהיה 12 ק"מ בתוך לבנון - הפך למוצב חיזבאללה. מול עמדות השמירה ב"קיפוד" של ראש הנקרה עמד מגדל שמירה צה"לי, על פניו, ובתוכו חיזבאלון חמוש מכף רגל ועד ראש. עבורי זה היה הלם של ממש. גם כרכום - מוצב שבו נפלו חלק מחבריי, מוצב שהיינו יוצאים ממנו למארבים, 800 מטר מהגבול - הפך למוצב של חיזבאללה, ובמקום האנטנה הצה"לית המפורסמת שבגלל שלא היה אישור מחיל האוויר לכבות את המנורה האדומה שבפסגתה יכלו כווני המרגמות של חיזבאללה לטווח את המוצב גם בלילה, במקומה ניצבה אנטנה גדולה של הארגון השיעי עם דגל צהוב ועליו קלאצ'ניקוב שמתחתיו כתוב באותיות ערביות חיזבאללה.

כל המוצבים אותם הכרתי, כל אלו שהיו לי לבית שני, הפכו למוצבים של האוייב. רק המוצבים העורפיים נותרו בידינו, וצה"ל עטף אותם בשמלת בטון של ממש.

אבל כמו לכל דבר בצבא, גם לזה התרגלנו ובמהירות. בעיקר זאביק ואני. זו הייתה התעסוקה הראשונה שלו כרס"פ ולי זו הייתה התעסוקה הראשונה כפקיד הפלוגתי (זה שעושה את רשימות השמירה ומארגן לאנשים את החופשות) וכמפל"גיסט. בכל יום נתון היינו דוהרים עם ההאמרים המנהלתיים על כביש הצפון, מעבירים אוכל, ציוד, אנשים ומה לא ממקום למקום. לא היה יום שבו נסענו פחות מ - 300 ק"מ (!) ברחבי הגזרה. אבל נהנינו מכל רגע. מזג האוויר היה פשוט פנטסטי, ובערב היינו יושבים לראות את המונדיאל במועדון של המוצב.

וגם עשינו פעילות מבצעית, זאביק ואני. המון פעילות מבצעית.
עשינו "סיור להכרת דרכי חדירה נסתרות לתוך ישראל" (שם יפה לטיול האמרים בסבך של נחל בצת), וגם "עיבוי מערך לחיל הים" (רחצה בתחתונים בחוף אכזיב) ואסור לשכוח גם את ה"סיורים להכרת נקודות תורפה ביישובים בגזרה" (ארוחת צהריים במסעדה הלבנונית של הצד"לניקים בשלומי).

אבל מעבר לפאן, הייתה גם פעילות אמיתית, של שאר הפלוגה. מרגע שנחטף גלעד שליט לרצועה, כשבוע אחרי שהתחלנו את התעסוקה, הגזרה קפצה לכוננות 4 (מתוך 5, כשכוננות 5 היא מלחמה). הפלוגה, כמו כל הגדוד, נמתחה עד קצה גבול היכולת - בניגוד לגדוד סדיר, ששם ביטול יציאות הוא בגדר אי נעימות, בגדוד מילואים הדבר הוא כמעט בלתי אפשרי. לאנשים יש גם חיים בבית, וכשמוטלות על הגדוד עוד משימות שלא תוכננו מראש (כחלק מהכוננות פתחנו עוד מוצבונים כמו הקנים בבירנית ובמטע האבוקדו, ופרשנו את הרתק בחניתה במוכנות לירות לתוך לבנון) פשוט אין מספיק אנשים.

אף פלוגה בגדוד לא הרגישה את המתיחה עד הקצה יותר מפלוגה ג'. מראש הם עלו לתעסוקה עם מעט כוח אדם, ולמרות שנתנו להם 6 מהחבר'ה שלנו, מהמסייעת, לתגבור - הם נאלצו לעשות משמרות 8:8 (שמונה שעות סיור, שמונה שעות מנוחה ללא הפסקה) במשך כל הקו. כל מי שיצא לו אי פעם לעבור את החוויה הלא נעימה הזאת במשך יום או יומיים יספר, מן הסתם, שזה הדבר הכי מתיש בעולם. עכשיו דמיינו לעצמכם לעשות את זה במשך 3 שבועות. זו לא קריעה - זה פשוט לפרק את האנשים. פיזית.

אבל אני באמת נהניתי. באמת באמת. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהייתי בתעסוקה ולא שמרתי. בכלל. כל היום הייתי עסוק במנהלות של הפלוגה. בכל לילה ישנתי כמו שצריך, גם אם הלכתי לישון מאוחר כי עבדנו. לא היה שבוע שלא עשינו בו משהו כייפי אחד לפחות (מסעדה, ים, טיול - או שילוב בין השלושה). גם עצם החזרה לקו בצפון, שמשך אותי כמו מגנט אליו מילאה אותי באושר.

ההתמכרות שלי ללבנון שלא ידעה שובע בסדיר התעוררה מחדש. כל פעם דילגתי מתצפית לתצפית כשהייתי מבקר את המוצבים השונים. הנה עייתא א-שעב. ומפה רואים את יארון. ומהמוצב הזה רואים את נאקורה. ומשם רואים את בנת-ג'בל ואת עין אבל ואת דבל. כל המקומות שבמשך שלוש שנות הסדיר הייתי מבקר בהם, לעתים כל יום. המחשבה שהמקומות האלה, שהייתי מסתובב בהם כ"בעל הבית" בתקופת אזור הביטחון הם כעת נחלתו של חיזבאללה, האוייב המושבע שלנו מאז, המשיכה לנקר במוח. "תיזהרו", אמרתי לחבר'ה הצעירים יותר בפלוגה, אלו שלא ידעו את לבנון, "תיזהרו מלבנון. פה הכל משתנה ברגע".

אני זוכר גם כמה הזדעזעתי כשנודע לי שאסור להגיע לגדר המערכת, היושבת מטר דרומה מהגבול הבין לאומי וכל כולה בישראל. לא האמנתי שהאוגדה אוסרת על חיילי צה"ל לסייר ולהגיע לנקודה שנמצאת בשטח ישראל הריבונית. גם לא הצלחתי להבין מה פשר השלט המחריד שהיה תלוי בכל חדר אוכל. כשהייתי בסדיר השלט היה "המטרה: ביטחון ליישובי הצפון". כעת, תחת האוגדונר גל הירש נתלה שלט אחר בכל חדר אוכל ובכל חמ"ל:

"חייל! אל לך להיחטף!".

אוקי, צחקנו בינינו לבין עצמנו. נשתדל - באמת! - לעמוד בפקודה הזאת.

יום רביעי, 12/07/2006, היה אמור להיות היום שבו נסיים את התעסוקה ונלך הביתה. גדוד 299 הדרוזי, גדוד סדיר, אמור היה לחליף אותנו בקו. בערב לפני עשינו על האש. אספנו את כל הכוחות מכל המוצבים והמצובונים, ובמשך שעתיים שרפנו בעלי חיים שגיליס, שהיה אז סמל מחלקה, הביא מהעסק המשפחתי בגולן. היה מעולה. כל קציני המטה בגדוד הגיעו "במקרה" לבקר וישבו איתנו. נועם המ"פ ובני המג"ד דיברו עם החיילים והודו להם על המאמץ. הגדוד באמת נקרע בקו הזה. בעיקר ג', כאמור, אבל גם אנחנו, ופלוגה א' במוצב דבורנית ופלוגה ב' שישבו בחטיבה המזרחית. היה לא קל. אבל באותו הערב הייתה תחושת הקלה. תחושה שאוטוטו הכל יסתיים.

כמה טעינו.

התפקיד שלי ביום רביעי היה לזכות את מוצב ראש הנקרה, להחליף חתימות עם הרס"פ הסדיר של 299 (ולהחליף מוצב עם סדירים תמיד זה סיוט - להם יש את כל הזמן שבעולם כי הפז"ם דופק, ואתה מת ללכת כי המילואים נגמרים), להעלות את החבר'ה על האוטובוס ולהגיע איתם למושב אבן מנחם, לזיכויים הגדודיים על הציוד האישי. ישנתי שם את הלילה. בבוקר פתאום קלטתי שבתעסוקה הזאת לא עשיתי שום פעילות מבצעית. התנדבתי ללכת עם דוידסון, המ"מ, לעשות את פתיחת הציר של אתר ראש הנקרה (כן, גם הפעילות המבצעית שעשיתי הייתה כרוכה בלטייל באתר תיירות...). רציתי לקחת את המצלמה שהייתה לי מהעבודה בחדשות 10 ולצלם את הנקרות, אבל חשבתי שזה יהיה זלזול גדול מדי במשימה.

פתיחת הציר ארכה כחצי שעה והסתיימה בשעה 08:00, כמו בכל בוקר. אני זוכר שאמרתי לדוידסון, כשעלינו ברכבל חזרה למפלס העליון, משפט שאני מצטער עליו עד היום. "מעולם", אמרתי לו, "בכל 11 שנותיי בצבא בסדיר ובמילואים, לא נהניתי כל כך בתעסוקה מבצעית!". כשחזרנו למוצב, אחרי כמה דקות, אסי היה בש"ג. אמרתי לו שאחליף אותו ושייגש לארגן את הציוד האישי שלו לקראת הזיכויים ויעזור לחבר'ה לסדר את המוצב לקראת החלפת החתימות.

אני חושב שהשעה הייתה 09:07 כשהנוקיה שלי צלצל. "זאביק נתן" היה כתוב על הצג.

ידעתי שזאביק בדרך להזדכות באבן מנחם על ציוד פלוגתי. עניתי לו ולא שמתי לב למה שגיליתי מאוחר יותר- באותה שעה יניב מלינה דיווח מהתצפית שהשומר של חיזבאללה ירד ממגדל השמירה שלו במהירות ורץ ממנו. תוך כדי המענה לטלפון שמתי לב שקבוצה גדולה של מבוגרים, תיירים על פניהם, נכנסת למסעדה של אתר ראש הנקרה. הכל היה סטנדרטי להפליא.

"מה אחי?" פתחתי את השיחה. "חיימקה," הוא אמר לי, "נראה לי שפלוגה ג' נתקלו".

פתאום השניות נמתחו לי. הכל הפך לסלואו מושן שכזה. זו אחת מאותן פעמים שבהן החושים שלך מתחדדים כל כך שאתה ער לכל ציוץ, זוכר כל תמונה לפי פריימים, וכל ניואנס בקול שמדבר איתך חקוק בזכרונך. היה ברור לי שהמשפט הקצר הזה הוא משהו שישנה את חיינו.

"מה?! במי נתקלו? במה? מה קורה???" שאלתי. "שמעתי אותם בקשר מודיעים שהם נתקלו".

"הודעת למישהו?" שאלתי אותו. "אמרתי לדרור (הסמ"פ שלנו) בטלפון. כדאי שתתכוננו שם אם יהיה משהו".

ניתקנו את השיחה הקצרה. לקחתי נשימה עמוקה. אין אירוע בודד בלבנון. אם משהו קרה לפלוגה ג', עוד רגע יקרה משהו גם בראש הנקרה ובכל שאר הגזרה. ראיתי את דוידסון כחמישים מטר מאחוריי וצעקתי לו לבוא אליי בריצה (הייתי בעמדה, ועמדה לא נוטשים). העברתי לו את מה שקיבלתי מזאביק.

דוידסון היה מ"מ צעיר (ומצוין) שלא היה מימיו בלבנון. הוא שייך לדור של אלו שהעבירו את כל שירותם בשטחים, באינתיפאדה השנייה.

"מה לדעתך צריך לעשות?" הוא שאל. "תקפיץ את המוצב", עניתי כמו באוטומט. כאילו שאנחנו חזרה בסדיר. "כוננות ספיגה, כולם לעמדות".

הוא רץ לחמ"ל של חיל הים שבמקום. קצין החמ"ל אמר לו שהוא לא מסכים להקפיץ לפי הוראה של "הירוקים" והוא מבקש שההודעה תועבר לו באופן מסודר מבסיס חיל הים בחיפה. דוידסון הדביק אותו לקיר ואמר לו שאם הוא לא מקפיץ את המוצב עכשיו, הוא גם יחטוף את קת ה- M16 לפנים, וגם יקפיץ שנייה אחרי זה עם כמה שיניים שבורות. קצין החמ"ל מחיל הים לא היה צריך שכנוע נוסף.

פתאום זמזום מוכר ו"ספלאש" גדול במים. הסתכלתי בים לימיני. נתיבה אדומה בוערת על הגלים. היה לי ברור - מישהו ירה עלינו RPG. "כוננות ספיגה" התחילו הרמקולים במוצב לקרוא. יצאתי מהש"ג לעבר המסעדה, לגריאטרים ששמעו את הבום בים ושומעים קריאות בעברית עם סירנה מהמוצב."Go AWAY!" צעקתי להם. בעל המסעדה ניסה לשכנע אותם שזה כלום. "There's a war on people! Go away" אמרתי. אני משער שהמראה של חייל עם אפוד, נשק, וקסדה על הראש היה יותר משכנע. תוך רגע כולם היו בתוך האוטובוס וברחו משם. גם הבעלים שניסה לשכנע אותם להישאר עשה "ויברח" ברגע שהלכה הקליינטורה.

צעדתי את ארבעים המטר עד עמדת הש"ג תוך כדי משלוח הודעת סמס לגיא סודרי (העורך) ורובי המרשלג (הכתב בצפון). "נראה לי שכדאי שתשלחו צוות או אפילו ניידת לזרעית", כתבתי להם. "הייתה היתקלות, כנראה עם נפגעים".
השעה הייתה 09:16. חדשות 10 ידעו ראשונים על ההתקלות. אחד הסיפורים הגדולים שהבאתי אי פעם למערכת.



כשהגעתי לש"ג נזכרתי במצלמה שלי. כוס אמק! אני באמצע אייטם-כל-האייטמים והמצלמה בתוך התיק שעל המיטה!

לא זוכר את מי תפסתי באוזן שיעמוד בש"ג, אבל רצתי למיטה להביא אותה. צילמתי באותו יום כתבה נפלאה על היום הראשון למלחמה. רוב הזמן נתתי ל-ל' לצלם. ל' היה צלם וידאו במקצועו. זה היה די ברור שהוא די מזועזע מכל מה שקורה במוצב. הוא נראה חיוור וחולה. אני לא יודע איך זכרתי שראיתי פעם בטלוויזיה שצלמי עיתונות מצליחים להתנתק ממה שקורה סביבם כי המצלמה משמשת להם כפילטר. הצמדתי את ל' למצלמת הוידאו הקטנה שלי. צלם הכל, אמרתי לו, ובוא נישאר צמודים "כדי שאוכל לביים". ל' עזב את הפלוגה אחרי שהשתחררנו. הוא שוחרר כי אירועי אותו היום המשיכו לרדוף אותו גם חודשים אחר כך. באותו יום נראה לי שהמצלמה החזיקה אותו יותר ממה שהוא החזיק אותה.

כל הרפלקסים שלי מימי לבנון בסדיר חזרו. מייד אחרי שהחברתי אליי את ל', התחלתי לרוץ בין העמדות כדי לוודא שכולם בסדר. זיכויים כבר לא יהיו פה היום. שלחתי סמס לאשתי ולאמא שהכל בסדר, וכל הזמן העברתי דיווחים גם בקשר - אבל גם לאלון בן דוד וגיא סודרי. אני זוכר ששמעתי את בני המג"ד אומר בתדר הגדודי שהוא מכריז חניבעל. זה היה בסביבות 09:30, אחרי שלא הצליחו ליצור קשר עם הסיור שנתקל. האוגדה לא אישרה לו, וקיבלתי טלפון מנועם (שיצא עם החפ"ק למצוא את הסיור שנתקל) לוודא שכח חיילי הפלוגה בחיים.

ואז זה היכה בי. יש לי 6 חיילים עם פלוגה ג' שעושים איתם סיורים. הם גם אמורים להיות על סיור הבוקר, הסיור שנתקל, כי הרי עשינו על האש אתמול עד מאוחר וסיימנו אחרי חצות. הכרתי את המשמרות שעשו בזרעית, במוצב של ג'. חצות עד שמונה בבוקר, שמונה בבוקר עד ארבע, ארבע עד חצות. אם הם חזרו לזרעית בסביבות 12:30 או 01:00, בטח הצוות של ג' עלה על סיור הלילה והם על סיור הבוקר.

אלוהים ישמור. מתו לי חבר'ה מהפלוגה. הזמן נמתח עוד יותר. אם קודם כל שנייה נדמתה לדקה, עכשיו כל שנייה הרגישה כמו נצח. הרי התפקיד שלי היה לשבץ את החיילים למשימות. אני החלטתי מי ייסע לפלוגה ג', מי יישאר בראש הנקרה ומי יילך לשאר המשימות. ייתכן שמשבצת ימינה או שמאלה בטבלת האקסל שבה עשיתי את הרשימות שלי הייתה ההבדל בין חיים למוות. לא הצלחתי לגרש את המחשבה הזאת מהראש. הרגתי את החבר'ה שלי.

יצרתי קשר די מהר עם כל הכוחות - חוץ מחיילי הפלוגה שהיו בזרעית. עברתי אחד אחד בין כל החבר'ה בראש הנקרה ואמרתי להם שינסו כל הזמן ליצור קשר עם החיילים שלנו שנמצאים בזרעית. נהרגו או לא, זה כל מה שאני רוצה לדעת.
זה לקח כמעט 40 דקות, אבל ערן ששון בא אליי באחת העמדות ואמר לי שיצר קשר עם החבר'ה בזרעית. כולם בסדר, הוא אמר, כולם קפצו ככיתת כוננות. "אז מי נתקל?" שאלתי. "לא יודע, הוא אמר. כנראה חבר'ה מ- 299 שבאו לחפיפה או משהו".

קשה לתאר את תחושת ההקלה. פתאום הרגשתי שאני כבר לא התליין. שגרזן המוציא להורג ששקל טונות של ק"ג שהחזקתי בעל כורחי ביד, נלקח ממני.
אבל השמחה הפסיקה די מהר. חניבעל הוכרז רשמית כמה דקות קודם לכן. אלון בן דוד שאל אותי על זה. "כן," אישרתי לו, "יש חטופים, אבל עוד לא יודעים כמה כי עוד לא חברו לכוח".

בערך באותו הזמן נועם, אילן ותומר - החפ"ק שלנו, יחד עם שגיא שבדיוק סיים תפקיד כמג"ד שלנו - הגיעו לשני ההאמרים השרופים בקו דיווח 105, מול מוצב ליבנה (מוצב שהגדוד שלי רצה לאכלס כדי שתהיה תצפית על האזור, אבל האוגדה סירבה מטעמיה, ומבלי לפרט). נועם החליט שכדאי לנסוע לשם משום שמדובר היה באחת מאותן נקודות תורפה עליהן התריע הגדוד שוב ושוב כנקודות שאין עליהן תצפית והן נקודות שקל לחדור בהן לישראל. תשובת האוגדה הייתה קבועה: ידוע. מוכר.

החפ"ק הפלוגתי יחד עם החפ"ק של בני המג"ד והאמבולנס הגיעו ל - 105. הם מצאו גופה מפוייחת בכסא הנוסע שליד הנהג בהאמר האחורי, ושני חיילים ירויים והרוגים מוטלים ליד הדלתות האחוריות של כלי הרכב. כשהתקרבו להאמר הקדמי ראו שהדלתות כולן פתוחות. הנהג רץ אליהם כשהוא ממלמל ללא היגיון וניכר היה שהוא בסוג של הלם קרב. הם שמעו גניחות מתוך השיחים שמשמאל להאמר ומצאו שם את תומר ויינברג, פצוע קשה אך בחיים. 2 נוסעים, היה ברור מייד, חסרים.

בני המג"ד הכריז חניבעל באופן סופי ומוחלט כבר בדרך ל - 105, עוד לפני שהגיעו לנקודת המארב. השער שהיה בנקודה פוצץ, והיה ברור שהשניים שחסרים (לא היה ברור מי הם השניים) נחטפו דרך השער ללבנון. הוחלט שלא לצאת למרדף - היה ברור שבמקום יחכו מטענים לכוח הרודף. לימים יגלו שם זירת מטענים ענקית שרק חיכתה לטמבלים שיחליטו להיכנס פנימה. למזלם של כל הנוכחים, מילואימניקים הם לא טמבלים.

את ההודעה הרשמית בקשר על החטיפה לא אשכח. זה היה במסגרת "תמונת מצב" גזרתית. ההודעה הייתה לאקונית למדי - סיור 4 ו- 4א נתקל, במקום 3 הרוגים, פצוע קשה, פצוע קל ושני נעדרים. הוכרז נוהל חניבעל. הוכרז "מימד רביעי".

מימד רביעי היה פקודה להשמדת מוצבי חיזבאללה בגבול. לכל כוח הייתה עמדה שממנה אמור היה לבצע ירי של טילים או פגזים או פצצות לעבר המוצב הסמוך ולהשמיד אותו. טנק של סדירים שיצא ממוצב נורית חצה את הגבול לכיפה שנקראה "כיפת הדגל" כדי לבצע משם ירי לעבר מוצב חיזבאללה הסמוך. בדרך הם עלו על מטען אדיר שגרם לטנק פשוט להיעלם. הפיצוץ היה כל כך עז עד שרסיסים מהטנק הגיעו למושב זרעית, כשבעה קילומטר משם. מהצוות, מיותר לציין, לא היו ניצולים. מספר ההרוגים עמד כבר על 7 (3 בהאמרים ו-4 בטנק) ועוד לא 12 בצהריים. חמש שעות אח"כ יהרג באותה נקודה חייל נח"ל אחד שהמחלקה שלו שמרה על שרידי הטנק, מפצמ"ר שיפגע בהם.

בינתיים נועם הגיע אלינו יחד עם החפ"ק ועם דרור הסמ"פ שהצטרף אליו. תומר הראה לי את התמונה של ההאמרים השרופים. זה היה נורא. הרכבים בערו בחום כה גדול עד שהם פשוט נזלו, פשוטו כמשמעו, על הציר. הקסדה של אילן הייתה עם שני פסים אדומים מרוחים עליה, ולא היה ספק שלא מדובר בצבע. שניים מההרוגים כבר זוהו - אייל בנין, בן יחיד, ושני תורג'מן. שניהם נורו כשפרקו מההאמר האחורי עם ההיתקלות. הם בטח רצו לקום ולהסתער, אבל נורו ע"י צלפים מייד כשפתחו את הדלת. שניהם היו חיילים שאלו היו המילואים הראשונים שלהם. ההערכה הייתה שהגופה השרופה היא או אלדד רגב או נהג ההאמר. את רגב לא הכרתי.

כשאמרו לי מי בוודאות נחטף זה היה כמו אגרוף לבטן - אודי גולדווסר, מפקד הכוח. אודי ואני הגענו לגדוד פחות או יותר באותה התקופה. עשיתי איתו כמה וכמה משמרות ביחד במטבח כשהיינו חיילים צעירים בגדוד. הוא היה מהחבר'ה האלה בגדוד שאתה תמיד אומר להם שלום למרות שאתם לא מאותה פלוגה. מאלה שאתה מנהל איתם שיחת חולין כשנפגשים.

כמעט אצל כל אחד מאיתנו עלתה מחשבה אחת: איך. איך זה תמיד אנחנו. גם 4 שנים קודם לכן היינו בתעסוקה כשהמחבל התפוצץ במלון פארק. את התעסוקה במחנה עופר סיימנו במחנה הפליטים ג'נין בקרב הכי קשה של המערכה כולה. 2 הרוגים לגדוד, מתוך 16 (!) הרוגים שהיו לחטיבה שלנו בתוך 9 ימים. ספק אם יש עוד גדוד מילואים שספג כל כך הרבה אבידות בעשור הזה, כמו הגדוד שלנו
.
דרור הסמ"פ ואני דיברנו על זה כשראינו עשן עולה מכיוון מזרח, ממוצב דבורנית. האזנה לרשת שלהם גילתה לנו שהמוצב של פלוגה א' נמצא תחת מתקפת מחבלים. שמענו את המ"מ שלהם מכוון מסוק לירות לעבר המחבלים. היה שם קרב של ממש. בינתיים קיבלתי שיחה ממיכל שפירא, חברה וכתבת של מעריב. היא שמעה איכשהו שהחטיפה זה בגדוד שלי. לא היה יותר מדי זמן לדבר על זה, כי פתאום שמענו זמזום ופיצוץ רחוק. את הרעש הזה אני מכיר טוב - טילים!

לא הספקנו לצעוק לכולם להתכופף כששמענו עוד זמזום ופיצוץ עצום מעלינו. מהמגדל בן עשרות המטרים שעל מוצב ראש הנקרה עלתה אש - טיל של החיזבאללה פגע בו. טלפון מאלון בן דוד שהיה לא רחוק מראש הנקרה. "אתה חי?" הוא שאל, אחרי שראה את הפגיעה. "כן", עניתי, וניתקתי. החלטנו שעמדת התצפית שלנו - מכולה ללא מיגון ממש מתחת למגדל הבוער היא לא העמדה הכי טובה להיות בה כרגע, והתחלנו לרוץ לעבר החד"בים. פתאום אני שומע יציאות קרובות ואת ה"ווורררררפפפפאאאם!" של פגיעה של פצמ"ר לידך. הסתכלתי אחורה. דרור נפל מההדף. התחלתי לרוץ לכיוונו, מרחק של 20-30 מטר כשפתאום עוד נפילה. הוא קם, סימן לי לרוץ, והתחיל לרוץ בעצמו. הוא לא נפגע.

בסביבות 13:30 עליתי לשידור בטלפון, כשאני עם שכפ"ץ וקסדה ול' מצלם לידי את הסטי"לים של חיל הים משגרים טילים לעבר עמדות חיזבאללה בחוף ואת הדבורים הקטנים נמלטים מהטילים שהחיזבאללה יורה עליהם. ההוראות שלי היו שאסור לומר באיזה גדוד מדובר; אסור לומר כמה חטופים יש; אסור לומר שמדובר במילואים. דיווחתי על מצב הרוח ב"גבול הצפון", אבל לא יכולתי שלא להתחכם. אמרתי שמדובר ביחידה ותיקה מאוד, שיש בה חיילים שמשרתים למעלה מעשרים שנה בצבא, אבל לא ברצף אלא רק אחת לשנה ולתקופות קצובות. לא יודע למה ההתחכמות האינפנטילית הזאת הצחיקה אותי, אבל גם אני וגם כל אלו שהיו מסביבי חשבנו שזה נורא מצחיק באותו הרגע.

ואז פתאום הפוגה.

הפסיקו לירות עלינו, וגם ההתקפה על פלוגה א' בדבורנית נהדפה עם כמה מחבלים הרוגים ובלי נפגעים לכוחותינו. פתאום הבנו שלא אכלנו ולא שתינו כלום מאז הבוקר. חיפשתי את הטבח של המוצב אבל הסתבר שהוא נמלט מהמוצב כבר כשהתחיל הבלאגן. כעיקרון זו החלטה שאני מבין. מה שלא הבנתי זה למה הוא השאיר את המטבח נעול. פרצנו את המטבח והעברנו סנדביצ'ים עם שוקולד שהכנו לכל החבר'ה.

בלילה התחלנו להתארגן לזה ששליש מהכוח יישן, והשני שלישים האחרים יאבטחו, ויישנו בתורם. אחת המשימות העיקריות הייתה לפנות קרוב למאה בנות שהיו במוצב הזה (תצפיתניות, מאזינות, מודיעין, חיל הים, קישור לכוחות זרים - אפילו שתי מד"סניקיות!) אחורה. העלינו אוטובוס ב"מדרון אחורי" עד למסעדה, ואז הרצנו את כולן, בליווי ארבעה מבינינו, עד אליו. אחת מהן פתאום עצרה ואמרה ששכחה את הכומתה, ושאם יתפסו אותה מ"צ היא תעלה משפט. שאלתי אותה אם היא מעדיפה לחיות עם הפוטנציאל למשפט או להישאר פה עם הפוטנציאל למות. 

היא בחרה לעלות לאוטובוס.

התפנינו מהמוצב בשעה 3 לפנות בוקר כשהכוחות של 299 שהיו אמורים להחליף אותנו 12 שעות קודם הגיעו. ירדנו לישון את הלילה במחנה לימן ליד נהריה.

בהיעדר מקומות לישון, החלטנו לנצל את שלוש שעות השינה שנותרו לנו ולבלות אותן במגורי הבנות. איכשהו הרס"ר של הבסיס הגיע ושאל מי אחראי כי הוא רוצה שיישפט על כניסה למגורי הבנות. אמרתי לו שאני אחראי, וגם "הוא". "הוא" זה יוסי כהן, סוג של מקרר אנושי שמתנשא לגובה מטר ותשעים כמעט, ולרוחב דומה, ועם קול נמוך מים המלח. משום מה, זה שכנע את הרס"ר לרדת מאיתנו.

בשש בבוקר התעוררנו לקול אזעקה של כוננות ספיגה וראינו את נפילות הקטיושה על כל יישובי הגליל המערבי. מהאוטובוס שלקח אותנו לאליקים להחזיר את הקיטבגים ראינו את הר מירון בוער באש אחרי שספג אינספור נפילות.

זיכויים לא היו. שמנו את הקיטבג ואת הנשק ועלינו על אוטובוסים שיצאו לבית שאן ולתל אביב להלוויות של בנין ותורג'מן. ההרוג השלישי, כבר ידענו, הוא נהג הקבע של ההאמר האחורי. סיימנו את הקו עם 2 הרוגים, 2 חטופים ופצוע. מלחמת לבנון השנייה החלה. האוברטורה הסתיימה - מעתה זו באמת אופרה אחרת.

13 תגובות:

  1. חיים,
    זה יהיה אחד הפרקים באוטוביוגרפיה שלך.
    ההיסטוריה וכמובן האקטואליה של המדינה הזו הופכת אותנו לסופרים ועיתונאים בעל כורחנו ממש, ואתה עושה זאת על הצד הטוב - והמעניין ביותר.
    לא הייתי קרבי, לא הייתי בלבנון. אבל באמת נראה לי שבישראל שומעים פחות מדי את קולו של המילואימניק הקרבי, בכל דבר.
    הוא אכפתי, אבל נואש משהו, חיוך מריר, ציני, לא מאמין איך נואמים בשמו גדולי האומה, אבל יודע טוב מהכל את כל ההיבטים של החיים בישראל. הוא, שטעם את האזרחות, וטעם גם את הקרב, הוא ידע טוב יותר מכולם לנווט את המדינה הזו, הרבה יותר מכל הננרלים שאף פסיכיאטר לא יצליח להוציא מהם את הדיסוננס הקוגניטיבי הצבאי שנוצר אצלם אחרי 30 שנה.

    השבמחק
  2. ‫אחרי שקראתי את הפוסט הזה אתמול, בשתיים וחצי בלילה, הלכתי למיטה, והיה לי כל כך קשה להירדם... המחשבות על הימים ההם, על השקט הנפיץ של הצפון, שהתערער ברגע, על הימים שבאו לאחר מכן, על השגרה שהתהפכה לנו, על החברים שאיבדנו. אני לא זוכרת ימים שבהם דאגתי כל כך, כמו אז.

    גם כשהיינו חיילים, וכל החבר'ה היו שם בפנים, ואנחנו ישבנו ב"סאסא", שזה היה הכינוי שלנו ל‬... See More‫פילבוקס המסריח שבו ישנו בכניסה למצפה מתת, לא דאגנו כל כך. היינו בסוג של אופוריה.

    גם כשהלכתם לנו באמצע שנה ב' של הלימודים למילואים של חודש, וכל מגן שאול המתה מילואימניקים וסדירניקים שנכנסו מכאן לג'נין. לא חשבנו שתחזרו לנו כאלה פגועים, ממבצע בשטחים.

    רק במלחמת לבנון השנייה, הבנתי, באמת, דאגה מהי. המציאות סביב מי שחי כאן בצפון, היתה מעוותת לגמרי. טילים בחצר האחורית של הבית. נסיעה ליום עבודה בחיפה או בעפולה, נקטעת באמצע, ואתה מוצא את עצמך שוכב בתעלה בצד הדרך עד שיסתיים המטח. בילוי קיץ שגרתי בבריכה, מסתיים ביציאה הסטרית מהמים, של אמהות עם ילדים על הידיים. המחשבה על האחיינים שלי, שישנים כמעט חודשיים ימים בממ"ד, ואביהם במילואים. סף החרדה היה בשיאו, והמחשבה על החברים שהתגייסו למילואים, ועל מה הם עוברים שם, היתה בלתי נסבלת. אין שום צדק באבדן ההוא. של המלחמה המיותרת ההיא.‬

    השבמחק
  3. חיים,

    יושבת בעבודה.. מגינה על השמיים, אלק. ובוכה.

    פשוט בהלם מזה שיורדות לי דמעות פתאום...

    תודה איש יקר, שאתה מביא למוח שלי את המראות, את הצלילים והריחות של מה שעבר עליך.

    השבמחק
  4. אז גם כאן
    אוףףף איזה שחרור אוויר גדול יצא לי בסוף הקריאה.
    ואז הבנתי שכמוך לא נשמתי מרגע שהתחלתי לקרוא
    כל כך אנושי אתה בתוך כל הכאוס הזה.
    מלחמה זה דבר כל כך מכוער.
    היכולת להיות חבר ואדם ומפקד וגם עיתונאי הכל ביחד...לא מובן מאליו

    השבמחק
  5. אמרתי לעצמי: "איזה יופי, חיים כתב פוסט חדש".
    קראתי ברפרוף את הכותרת, קצת עם הגלילה, ראיתי את אורך הפוסט והכרזתי... נהדר, אכין כוס קפה ואשב לקרוא את הפוסט.

    חיים.

    הכוס קפה נותרה מלאה. לא לגמתי לגימה אחת.
    וגם לא כ"כ בא לי עכשיו כשסיימתי לקרוא.

    אתה יודע,
    אני מסכים עם מה שאמרו כמה לפני, אני נרגש מהיכולת שלך לשמור על כל הצדדים החיוביים באישיותך גם ברגעים כאלו של מציאות מתעתעת ובלתי אפשרית אשר אף על פי כן מתרחשת לנגד עיניך.

    כמו באירועים לאומיים טראומתיים אחרים בחייה של המדינה שלנו (ולעזאזל, אלו מתרחשים בקצב דיי מסחרר) אין איש שלגמרי מנותק. לכל אחד יש סיפור כזה או אחר שקשור. גם לי.

    מה שמאד ברור לי מתוך מה שכתבת הוא ששמרת את זה בבטן דיי הרבה זמן.
    טוב ששיתפת. (אני לא ציני, לא מתנחמד וממש לא מהסוג שמנחה קבוצות תמיכה).
    אני משוכנע שזה יעודד עוד אנשים לשתף ולפרוק את שעל ליבם.

    החוויות, התובנות והזכרונות שיש מכל מה שמתרחש פה בהקשרים הללו של הצבא והמלחמה המתמשכת על הקיום של המדינה לא יכולים להיתמצת ביום הזיכרון הממלכתי. קצרה היריעה.

    אני מקווה שפועל יוצא של המחשבה הפרודה אך הקולקטיבית הזו (כל אחד לכיוונו הוא) תייצר ביום מן הימים מחאה אזרחית או תנועות חדשות שיהפכו להנהגה החדשה של המדינה.

    החלל והנביבות שמאפיינת את מי שבמשך שנים עומדים מאחורי ההגה של מדינת ישראל ביחד עם הניתוק דה-פקטו מההווי של החיים עצמם יחישו את המהלך. כך אני סבור.

    אני לא קרבי. אבל שירתתי בצבא שירות סטנדרטי ומעניין למדי. מאז אני אזרח. אזרח שומר חוק פשוט.

    יש מנהיגים אצלנו שמעולם לא חוו את החוויה הזו של להיות אזרח במדינת ישראל. כאלו שהחלו בצבא (גיל 18) עברו לקבע (עד גיל 55+) ונפלטו היישר לפוליטיקה. חלקם מאד בכירים ומקבלים החלטות שמשפיעות על כולם.
    איזו פרספקטיבה יש להם? איזו הזדהות עם אותו מילואימניק שצריך לעשות ג'אגלינג בין עצמו, ילדיו, מקצועו ובת זוגתו שתחייה?
    ולעשות את כל זה גם תחת אש?!?

    לסיום רק אומר ש...

    נגעת לי ישר בלב עם הסיפור.
    אל תשב בשקט.

    השבמחק
  6. חיימון
    החזרתי לי בצ'יק את הבטן המכווצת, את הפחד שהנה נהרגים לי חיילים מול העיניים, את חוסר הוודאות מתי - אם בכלל - אחצה בחזרה את הקו משפיות לנורמליות.
    אני באמת מסווג את היומיים בין ה- 12 ל- 13 ליולי 2006 בתור פסיכוזה מאורגנת, משותפת, מין טבילה בתופת שמעורבים בה דם, תדהמה, רעשים אלימים וגם קצת הומור שחור. כי בלי הומור כנראה אי אפשר.
    מתכוון להפיץ את הפוסט הזה כי חשוב שהוא יישמע וחשוב שאנשים ייעשו את הקרוסאובר הזה בין הכותרת בעיתון + תמונה מנוסחת היטב לבין האנשים האמיתיים שהיו שם, והזיעו, ופחדו, ועכשיו - אם יש להם מזל - צריכים גם איכשהו להמשך לחיות את השגרה הזו של חיים-צבא-חיים-צבא.

    השבמחק
  7. אפשר עוד?
    הרי זה מה שרובנו מרגישים אבל לא בדיוק יודעים איך להוציא את זה.

    עזי רס"פ ג'

    השבמחק
  8. חיים, כ"כ אמיתי נדמה לרגע כאילו כולנו היינו שם איתך ,מרגש עד דמעות.. פשוט גרמת לי לעצור לשניה ,לסלוח לאלה שלפעמים מכעיסים אותי ולאמר לעצמי עד כמה החיים קדושים ושעלינו לנצלם עד תום....וכמובן תודה לכם חיילי המילואים וחיילי הסדיר שמגנים עלינו בחירוף נפש...

    מרגש מאד!!!! עזית

    השבמחק
  9. חיים
    הצלחת לרתק אותי לכיסא ולהחזיר אותי אחורה בזמן. לא משנה כמה פעמים אני אשמע ואקרא על מה שהיה שם הפעם זה היה שונה הצלחת לרגש אותי ולהעלות זכרונות תוך כדי הכתיבה האישית והתיאורים המוחשיים שלך שגורמים לקורא לחשוב כאילו היה שם בעצמו ואז חשבתי לעצמי: גם אני הייתי שם.חשבתיעל מה שעשיתי במקביל אליך כל הזמן הזה. הגעתי לתפקיד ק. קישור של הגדוד כשבוע וחצי לפני שהמלחמה פרצה וגם אני עשיתי יום לפני כן על האש עם המפקדה ורק התחלתי להכיר את הגדוד. בבוקר שבו פרצה המלחמה קמנו מוקדם והיו רעשים מוזרים ואז השליש אמר שנראה לו שאלו פצמ"רים. עד לאותו רגע לא הבנתי מה זה. המשכנו למקום של הזיכויים ובזמן שהשליש נעלם לרגע אמרו לנו לשים אפודים ואפילו עזי תיעד את הרגע שנעצר לפתע כשאלעד השליש הודיע לנו שיש לנו חטופים והרוגים מהגדוד אבל אסור לאף אחד לדבר על זה. אז הבנתי שהכל הופך לאמיתי וחזרנו לשטח אש 150. לא הכרתי כמעט אף אחד אבל זאביק, איך לא, הוא החייל הראשון שהתחברתי אליו וזה כ"כ קל ודרכו הכרתי אותך.גם אביעד הרגיע אותי בשעות הקשות. לא הבנתי מה קורה סביבי וכבר הייתי אמורה לעשות "ירוק בעיניים" כשעוד חיילים מהגדוד ממשיכים להגיע מבתיהם ולבקר את תומר הפצוע אבל הרגע בו הבנתי שזה הכי אמיתי שיש הוא הדרך חזרה הביתה כשעוזי מ"פ מפקדה הוריד אותי באזור המרכז ולא הבנתי איך כולם אדישים כאילו רק אני מודעת למה שהיה שם.
    אולי בגלל זה אני כ"כ מחוברת לגדוד ומרגישה חלק ממנו ובטוח בגלל החיילים והמפקדים המדהימים שבו שממשיכים להגיע למילואים ופלוגה ג' שמתייצבת למילואים בצורה ראויה להערצה (גם מסייעת והפ"פ שלה בסדר) ויש לציין שהפלוגה כמעט הכפילה את עצמה.
    תודה לך חיים שגרמת לי לזכור שוב למה אני רוצה להמשיך ולעשות מילואים (גם אם אני לא לוחמת) ולהעריך שוב את החיים ואת חיילי המילואים שברגע האמת מתייצבים ושומרים על המדינה בחירוף נפש.

    השבמחק
  10. קראתי בשקיקה רבה וצמרמורת אחזה בגופי. מדהים לחשוב שעוד העברת כתבה באותו הערב - ככה זה אנשי חדשות המציאות הנה מציאות לאן שלא תלך ופתאום היא מתרחשת ולפתע את הקולט שבשביל להבין את המציאות צריך להדליק את המצלמה שכן אחרת לך תסביר לחבר'ה בתל אביב שהשריקות הן המפחידות ביותר ביותר שכן בשניות האלה אתה מנחש היכן זה ייפול ... אני יכולה לשמוע בעיני רוחי את אלון שואל אותך " אתה חי ?" ובטוחה שאפילו קולו
    רעד :-)......

    השבמחק
  11. חיים ידידי...
    ארבע שנים עברו מהיום העצוב ההוא, ארבע שנים של מחשבות וגעגועים.
    ...ברגע ששמעתי יריות ניסיתי להשיג את 4 ו 4-א אך לשווא, רואה את הרגע ההוא לנגד עיניי כל הזמן.
    רק מי שחווה את אשר העלת בסיפורך יכול להבין מה זה שברגע אחד הכל בוער, מה זו ההרגשה שזה יכול היה להיות אתה, אודי אלדד שני ואייל הם שמות אבל לא רק שמות לא רק חיילים שאני מבקר בימי הזיכרון וביום מותם, הם גם אני ואתה וכל אחד מאיתנו שחייב להמשיך ולחיות גם בשבילם.
    לפני שאודי אלך דיברנו רבות על צילום, הוא הסביר לי איך מצלמים כמה ומתי ומאז כל קליק במצלמה, כל פלש שמאיר את החשיכה הם גם של אודי גלדווסר.
    אני לא יודע מה הם חוקי היקום ומה על האיש הפשוט לעשות אבל כבר שנתיים אני מתנדב בגדוד יש לי כל כך הרבה סיבות לפרוש... תאמין לי חיים, אני לא יכול, אין לי אומץ לקום וללכת, מה לעזוב כך אנשים כל כך אהובים, אולי יש לי עוד מה לתת, אולי יש לי עוד מה ללמוד, אולי אני חייב עוד קצת בשביל אלו שאינם עוד.
    בשנתיים שאודי ואלדד היו בידי אוייבנו בקרתי בכל רשתות הטלויזיה בניסיון לעורר את דעת הקהל ובכדי להשאיר אותם בתודעה, ביום שחזרו הייתי במשדר מיוחד עם יונית לוי בערוץ 2 עד הרגע האחרון האמנתי שהם יוצאים חיים מהרכב, ברגע שראיתי את הארונות נדמתי, לא היה לי כח להוציא מילים רק הדמעות זרמו בלי שליטה...
    הכתבה שלך הסיפור שלך הוא סיפור של פלוגה, של גדוד, של צבא שלם, ארץ ישראל ניקנת ביסורים... עם כל היסורים שעברנו היינו צריכים לקבל כבר את השקט
    כניראה שהוא עוד רחוק.
    הרגע יצאנו מצום ט' באב צום והבל על חורבן בית המקדש... יהיי רצון שיבנה בית המקדש שנזכה לתחיית המתים ונראה שוב את חברינו.... אמן ואמן

    שלומי לניאדו

    השבמחק
  12. חיימון,
    קראתי את הפוסט בנשימה אחת. אחד הטובים שכתבת. הרגשתי כאילו אני קוראת ספר מתח, רק שפה הסיפור אמיתי, אני מכירה את הגיבורים (לפחות את חלקם) ומדובר בחלק מהחיים של כולנו פה, במדינת ישראל. פוסט מעולה, מרתק ומעורר התרגשות!
    תמשיך בכתיבה. מחכה לעוד פוסטים.
    י.

    השבמחק