יום שבת, 17 ביולי 2010

למיכל

משמש חמוד שלי, את ישנה בחדר שלך. מחבקת את טיגר, עם כתונת סגולה של דובוני אכפת לי.

יערונת ישנה שניים וחצי מטר ממך, עם המוצצי שלה בפה ועם חולצת "saturday", כי הרי לא יעלה על הדעת לשים לה בגד שלא תואם ליום הרלבנטי בו תלבש אותו.

אמא במיטה שלנו. היא ישנה כבר שעה וחצי.

הבוקר היה לך יומולדת 3 בגן. אז בסדר, היומולדת "האמיתי" שלך הוא רק עוד שבועיים, אבל התאריך הזה הסתדר טוב עם הלו"ז של הילה הגננת, וחוץ מזה אמא ואני שיערנו שזה לא באמת יפריע לך בהתחשב בעובדה שאת לא ממש סגורה עדיין על תאריכים.

כששטפתי כלים, אחרי ארוחת שישי בערב, אמרת שאת כבר גדולה. שאת כבר ילדה. שאת "לא תינוקת כמו יערה". צבטת לי בלב. את בת 3. את מדברת כבר כמו הגדולים. את מנסה - בכל הכוח - להבין למה חשוב להיות בעד הפועל ת"א, ואת מנסה ללמוד את כל השירים מהיציע של בלומפילד, חוץ מהקללות כמובן. את כבר מתלבשת לבד, ומתפשטת לבד, והולכת לבד בנעלי העקב של אמא (טוב נו, לפעמים את מתבלבלת ושמה את נעל ימין על רגל שמאל, אבל זה בקטנה). את מתעקשת שישימו לך לק. את דעתנית, וחכמה, ורגשנית, ומפונקת ולפעמים אפילו מעצבנת.

אבל רוב הזמן, את הגאווה הכי גדולה שלי. את ואחותך זה שתי התרומות הכי משמעותיות שתרמתי מימיי לעולם הזה.

ואני מודאג מישמיש.

לפעמים אני מפחד שאולי אני מקפיד איתך יותר מדי. בימים אחרים אני דואג שאולי אני לא שם לך מספיק גבולות. לפעמים אני מרגיש שאני לא נותן לך מספיק תשומת לב. לפעמים אני מרגיש שאין שום דבר שהייתי רוצה יותר מלחבק אותך. אפילו שלא בא לך. בעצם - בעיקר כשלא בא לך.

אני מודאג בובה קטנה. אני מפחד.

אני מפחד כי לגדל אותך ואת יערונת זו האחריות הכי גדולה שאי פעם הייתה לי. כי אני מפחד שאכשל. כי אני רוצה שיהיה לכן הכי טוב שאפשר. כי אני רוצה שיום אחד, כשתסתכלו אחורה, תגידו שהייתה לכן ילדות מאושרת, מהסוג שמגיע לכן. אני מפחד כי אני רואה את כל התום והאמונה העיוורת שיש לכן במין האנושי, והלב שלי נשבר רק מלחשוב על אותו הרגע בו תבינו שיש גם אנשים רעים.

אני מפחד מלהסביר לך דברים. אני לא רוצה שתדעי שום דבר שהוא לא כייפי.

קצת אחרי שנולדת, בובה שלי, אמא שלך, שהיא באמת האמא הכי טובה בעולם, הלכה עם המיילדת להתקלח - ושמו אותך אצלי בידיים בפעם הראשונה. אז גם שמתי לב, לראשונה, לגומה המקסימה שיש לך. לחשתי לך לאוזן שאני תמיד אשמור עליך. נשבעתי לך שלא משנה מה, אבא תמיד יעשה הכל - הכל! - כדי להוציא אותך מכל תסבוכת, ואם אפשר למנוע ממך להיכנס לפלונטר, תמיד אהיה שם כדי לשכב בשבילך על כל גדר.

אני כל כך מתפלל שאעמוד בהתחייבות הזאת ילדה יפה שלי. את מטלטלת אותי כבר שלוש שנים, אהובה שלי. במובן הכי הכי חיובי של המילה. את שינית אותי לטובה. את עשית אותי לבן אדם, במקום איזה ציניקן חסר מעוף.
אפילו עכשיו, אמצע הלילה, יורדות לי דמעות כשאני חושב עליך - הידיעה שאת מרחק קיר אחד ממני, מרגשת אותי כל כך! אני כל כך אוהב אותך.

את כבר נוברת בקרביים של העולם ומנסה להבין הכל. התחלת כבר מזמן לשאול שאלות קשות כמו "איפה אמא של סבתא שושי" או הפעם ששאלת "איך נכנסתי לבטן של אמא", ולמזלי התעטשת והנושא התחלף בדיוק כשהייתי באמצע להחליף צבעים מלבן לאדום סמוק ונבוך. את כבר הספקת להתחתן עם כל הבנים בגן. כבר נפגעת מחברים שהפנו לך עורף. כבר שברת כמה לבבות בעצמך.

את יודעת לרוץ, ולקפוץ על רגל אחת, ולספור עד 12, ולשיר מיליון שירים, ולומר כמה מילים באנגלית משובשת להפליא, ומתקלחת "עם הטלפון" ולא באמבטיה, ומחליטה לבד מה ללבוש. את עצמאית ממש! אבל כשקורה לך משהו לא נעים בגן, ואת חוזרת עצובה - את תמיד יודעת שאמא ואבא יהיו שם, להישען עליהם. את מספרת לנו בצער על זאת שדחפה אותך וזה שלא נתן לך צעצוע שרצית מאוד. את כבר נתקלת בו, בצד הפחות מגונן של העולם - בקטנה אמנם, אבל זה עדיין לא נעים - אך ידעת שיש לך שני מגינים גדולים שאפשר להתחבא מאחוריהם מפני הצד הזה.

אני כל כך מקווה שתדעי שזה יהיה ככה תמיד. לא רק בגיל 3 אלא גם בגיל 23. תמיד תוכלי להישען עלינו. תמיד נהיה שם בשבילך. גם כשתהיי "עצמאית באמת".

אני כל כך רוצה לקחת כל כאב שאת חווה על עצמי. אומרים שכאב מתפזר בכל הגוף, והגוף שלי הרבה יותר מאסיבי, ולכן יישא אותו הרבה יותר בקלות מהגוף הפצפון שלך. אני כל כך רוצה להרגיש כל רגש מבאס שיש לך במקומך. אומרים שהלב הוא בגודל אגרוף, והאגרוף שלי הרבה יותר גדול משלך, אז הלב שלי יישא את הבאסה יותר בקלות.

אני תמיד שואל אותך אם את יודעת את מי אני אוהב ואת עונה "אותי". זה אומר שהבנת את זה באמת, או שאת מדקלמת? כי תביני, מתוקה שלי: אבא אוהב אותך כל כך שזה כואב.

תמיד תדעי את זה.

תמיד תזכרי את זה.

יום ההולדת שלך הוא היום בו אני מרגיש את הצורך הכי עז להודות לך, קטנה שלי. תודה שאת פה. תודה על השמש העצומה שהתחילה לזרוח בחיי ב - 26 ליולי 2007. את החום והאור שהשמש הזאת פולטת אני מרגיש בכל רגע ובכל יום. אפילו עכשיו, כשאת ישנה, והדמעות יורדות מעצמן מרוב גאווה ואהבה.

יום הולדת שמח מישמיש שלי. בעצם - שתהיה לך שנה שלמה של שמחה.

יום אחד זה ממש לא מספיק.

7 תגובות:

  1. חיימון איש יקר ואהוב!
    תודה על הדמעות שזולגות מעיניי מעצמן.
    תודה ששוב הצלחת לתאר את התחושות שאני מתפללת לחוש כאשר יהיו לי ילדים.
    אתה כל כך כישרוני שזה מטורף.
    האמת שלא מטורף. אנחנו הרי די זהים אם אתה מצליח לשים את מחשבותי על הכתב.
    אז אולי נירוטי-פסיכוטי יותר מתאים P:
    מזל טוב לבובה ותמסור תודה לאישה המקסימה לידך...

    השבמחק
  2. תותח. עכשיו אני הולך להביא חיבוק ובוסה לקטנות שלי

    השבמחק
  3. בתור אמא לבת שנתיים, הזדהיתי עם כל מה שכתבת מסביב ליום הולדת.

    השבמחק
  4. וואו, אין מילים.
    הדמעות באמת זוגלות מעצמן, אפילו שאני באמצע יום עבודה.
    מקסים, מדהים.
    תודה.

    השבמחק
  5. כל כך מרגש ומקסים! הזדהיתי עם כל מילה. אין ספק שאתה אבא נהדר!!

    השבמחק
  6. בדיוק מה שאמרו כאן לפני: מרגש, מקסים, מזדהה עם כל מילה, ותודה רבה שחלקת.
    ולפעמים אני מנסה להבין שעם כל רצוני להגן על הקטנה שלי, בת הארבע, ועל הקטנצ'יק, הרי שההתמודדות שלהם היא מה שאני צריכה לטפח. ולא להיות מגן, אלא להיות אוזן קשבת, ויד תומכת, וכתף להישען עליה. אבל גם לי די קשה לי להשלים עם התובנה הזו :)

    השבמחק
  7. גם אני מודאג.. אפילו מאד... לזמן יש חיים משלו, הוא לא נח, ופתאום אתה קולט שעברה כבר שנה... מפחיד כמה שזה טס

    השבמחק