יום חמישי, 23 בספטמבר 2010

פילוסופיה מדעית בגרוש - שאלות ללא מענה

מאז שאני זוכר את עצמי פחות או יותר, יש שאלות שמטרידות אותי ונותרו ללא פתרון.
הערב נזכרתי באחת מהן.
כמו בכל חג סוכות, גם הערב הירח היה עגול למדי (טוב נו, אמצע חודש והכל). פתאום מצאתי את עצמי נושא עיניים למעלה, לכוכבים, ושואל את עצמי את אותה שאלה מטרידה.
לא, זו לא שאלה של "האם אנחנו לבד ביקום". זו שאלה מטרידה הרבה יותר - כמה אנחנו קטנים באמת.
שוו בנפשכם שכדור הארץ שלנו הוא תא.
תא אחד, לא משהו משמעותי.
עכשיו דמיינו שהחלל הוא הנוזל הבין תאי. שכוכבים אחרים, שאת אורם אנו רואים ממרחק של עשרות מיליוני שנות אור וייתכן שבכלל אינם קיימים עוד (ונדע על כך רק בעוד מיליוני שנים כשההבזק מההתפוצצות שלהם ייראה בכדור הארץ) - תארו לכם שגם הם תאים.
ועכשיו תארו לכם שכל הכוכבים האלה- כל החלל שאנו מכירים - הם רק תאים בגוף של איזה יצור, שכמותו יש מיליונים, והוא חי על כוכב כלשהו ולא יודע בכלל על קיומנו.
הנה עוד אופציה - דמיינו לכם שבאצבע המורה שלכם יש תא, ובתא הזה יושב איזה גופיף (פצפון. קטן יותר מחלקי האטום) וקורא בלוג ביזארי, ממש כמו שאתם עושים, או שהיצור הענקי שהתא שלנו (כדור הארץ, להזכירכם) הוא רק חלקיק מזערי מתוכו קורא עכשיו בלוג ולא מודע לעובדה שאתם קוראים משהו, ממש כמו שאתם לא מודעים לקיומו של הגופיף הקטן-עד-כדי-חוסר-יכולת-להבחין-בו שיושב לכם באצבע המורה.
זה לא בלתי אפשרי. זה פשוט נותן פרופורציה מסויימת שספק אם אנו רוצים להכיר בה. אנחנו לא באמת כאלה חשובים.
עבורי, זו מחשבה לא פשוטה.
זה מטריד אותי כבר שנים, חוסר היכולת לאמוד את עצמי. חוסר היכולת שלנו בכלל, כבני אנוש שמחשיבים עצמם כבעלי החיים המפותחים ביותר ביקום אותו אנו מכירים, להכיר בסוג של אפסיות.
הרי באיזשהו מקום, אנחנו דוחים כל מחשבה על קיומנו המזערי ממש כמו שאנחנו בוחרים שלא להרהר בקיצנו שיבוא בסוף. אולי זוהי הנקודה החשובה ביותר באבולוציה שעבר קוף האדם שמכונה הומו ספייאנס. זו חיה שמצליחה להתעלם מהחדלון המתבקש של קיומה (הרי כל מה שנותיר אחרינו בעולם אין לו כל משמעות, שכן לא נזכה להנות מהפירות ארוכי הטווח של פועלנו). או שאולי ההיפך הוא הנכון. אולי בזכות היכולת שלנו לעסוק ב"כאן ועכשיו" כמו חיות בר רעבות החיות מארוחה לארוחה, אולי בזכות זה אנחנו יוצרים את הדברים שאנו יוצרים. בהיעדר מחשבה על החדלון, תוך כדי הדחקה של העובדה שהסוף אכן יגיע, אנו מתאמצים לטייב את חיינו כאילו נהיה פה לנצח.
מחשבה שנייה שלא מפסיקה להטריד אותי מאז הילדות היא צבעים. או, יותר נכון: האם אנחנו באמת רואים את אותם צבעים.
הביטו בבאנר הכותרת של הבלוג (איפה שכתוב "ה(.)חיים"). כולנו נסכים, אני מאמין, שמדובר בצבע כחול. למדנו איפשהו בתקופה שעוד היינו עם חיתול שבכל פעם שאנו רואים את הגוון הזה, אנחנו מזהים אותו ככחול.
אבל - ופה השאלה שמטרידה אותי - אם "נחליף עיניים", אני אקבל את העיניים שלך ואת/ה את שלי - ונראה את הצבע הזה, אקרא לו בוודאות כחול?
אולי אם אראה את הצבע הזה, אקרא לו ורוד? אולי אני רואה צבע אחר ממה שאת/ה רואה? אולי את/ה רואה צבע אחר ממה שאני רואה, ואנחנו קוראים לצבעים באותו השם, אבל לא רואים את אותו הדבר?
אני לא מדבר פה על עיוורי צבעים. אני מדבר על קודים לשוניים והתאמתם למציאות. תמיד רציתי לראות את העולם דרך העיניים של מישהו אחר. לראות אם העולם נראה אותו דבר. לכו תדעו, יתכן ובכלל כל מנעד הצבעים שלנו שונה - אנו רואים את אותם אורכי גל (והרי צבעים הם אורך גל), אבל לא באותה הצורה. אולי העולם שלי חום יותר מהעולם של אשתי רחל, ואולי העולם של מיכלי הבכורה ורוד יותר מהעולם של יערה, אחותה הקטנה?
לעולם לא נדע, כי אין שום דרך לבדוק זאת. כי זה הדבר האובייקטיבי הכי סובייקטיבי שיש.
כן, אני יודע שהפוסט הזה הוא ממש לא מה שאנשים רגילים לקרוא אצלי. הוא אולי קודח - אבל זה באמת דברים שמנקרים במוחי, אז אם מישהו מכיר פתרונות מדעיים אמיתיים לסוגיות האלה, אתם מוזמנים לספר לי.
אגב, עוד דבר שתמיד הטריד אותי הוא להיות בהלוויה של עצמי. תמיד חשבתי שיהיה נחמד לראות מי בא, ומה אמרו עליי וכאלה מין. מצד אחד, ברור לי שזה לא ממש ריאלי (כי... איך נאמר? כדי להיות בהלוויה של עצמי צריך למות קודם, ואני מעדיף להיאחז בהדחקת החדלון עליה כתבתי כאן למעלה ולהניח שלי זה לא יקרה). מצד שני, כשחושבים על זה לעומק - הרי אהיה בהלוויה של עצמי.
פיזית, על כל פנים.
די, כבר מאוחר. הלילה אלך לישון כשאין לי את כל התשובות.
ממש כמו שעשיתי ב - 32 ושלושת רבעי השנים האחרונות. ממש כמו שאעשה עד אותו יום שבו החדלון יצליח לתפוס גם אותי, כפי שיעשה לכולנו.

2 comments:

  1. בתחום השאלות האידיוטיות שמעסיקות את מחשבתינו: אותי תמיד מעסיקה השאלה הקיומית של האם אנשים אחרים שומעים את הקול שלי כמו שהוא נשמע לעצמי...?

    השבמחק
  2. ומה היה קורה אם כולנו היינו דמויות בעולם וירטואלי כמו
    מוגבי או בסגנון? ומישהו אחר היה מפעיל אותנו? הייתי רוצה לשאול אותו כמה שאלות בהזדמנות....

    השבמחק