יום חמישי, 16 בספטמבר 2010

מכתב גלוי למוני הראל ואלי טביב

מוני ואלי היקרים,
שלום לכם. שנה טובה וחתימה טובה.
אתם לא מכירים אותי. מעולם לא נפגשנו פנים אל פנים אבל את פרצופכם אני מזהה בקלות מהתקשורת. ראיתי אתכם כמה פעמים בבלומפילד. את אלי ראיתי מקיף את טדי עם הדגל הענק באותו חמישה עשר במאי מדהים שבו לקחנו את הדאבל. הייתי שם, חנוק מדמעות התרגשות ובלי קול אחרי שעתיים ומשהו של שירה בלתי פוסקת, ביציע הצפוני.
את הקבוצה שאתם מורשי החתימה שלה אני אוהב מילדות. אבא אמר לי שאין ברירה, ושאני אוהד הפועל "כי ככה זה במשפחה שלנו". בתי הבכורה, רק בת שלוש, שרה את כל השירים ששרים ביציע (חוץ מהשירים עם הקללות - את אלה אני לא מלמד אותה מסיבות מובנות). גם הקטנה, בת שנה ושלושה חודשים כבר מבינה שאדום זה טוב, וכשאני והגדולה שרים לה "מי שלא קופץ צהוב" (כשאמא שלהן לא בבית אני עוסק באינדוקטרינציה) היא קופצת ורוקדת ומאושרת. לדעתי תוך חודש-חודשיים היא כבר תדע להשלים לבד את סופי המשפטים של השירים האלה.
השבוע הגיבורים שלי באדום עלו לדשא בליסבון, ושמענו את ההימנון של הצ'מפיונס "על באמת" (לא כמו במוקדמות), הייתה לי צמרמורת. גם אסף פריאל, השותף שלי להליכה למשחקים הרגיש אותו הדבר. הפועל שלנו, פטיש ומגל, השדים האדומים - הפועל היא אחת הקבוצות הטובות באירופה, ועכשיו זה רשמי. מי היה מאמין אז, בסוף שנות השמונים כשהיינו בבור תחתית, או אפילו רק לפני שלוש שנים כשהפועל כמעט וירדה ליגה שזה אפשרי.
מייד כשהחלה מכירת המנויים השנה, קנינו שנינו מנוי. למשחק נגד ז'לזניצ'אר (או איך שלא מבטאים את זה) הגענו בחום ובלחות של שיא הקיץ. התייצבנו גם למשחק נגד אקטובה, והלב עלה לדופק 2000 כשהם הבקיעו את השער המצמק. לצערי לא יכולתי להגיע למשחק נגד זלצבורג, אבל פריאל היה שם וייצג אותי כראוי.
אנחנו מחכים כבר למשחק הבא כדי שנוכל לראות שוב את בלומפילד. ללכת לעוד 90 דקות של אי ודאות ופחד אמיתי מכישלון (אנחנו אוהדי הפועל - נקודת ההנחה שלנו היא שיהיה לנו רע), ולשיר עם הקהל את ארסנל השירים המגניבים ביותר בכדורגל הישראלי.
מוני ואלי - אנחנו אוהדי הפועל!
כשישבתם בליסבון ורבתם ביניכם (כך מספרים העיתונים), לא ממש חשבתם עלינו. לא העליתם על דעתכם שגם לנו יש תרומה מסויימת לעובדה שהקבוצה הגיעה לאן שהגיעה. לא חשבתם על זה שלא מעט אוהדים של הקבוצה "שלכם" מגיעים מיפו, ובת ים, ודרום תל אביב. בניגוד לאלה שהולכים ליד נוקיהו כדי לספוג מעט כאילו-אבק-כוכבים של יורוליג, האוהדים של הפועל גאים בהיותם מייצגי הצווארון הכחול - גם אם לגבי חלק מהם קושי כלכלי הוא זיכרון ילדות נשכח, והם שייכים מזמן לצווארון הלבן.
בינינו? פריאל ואני יכולים להרשות לעצמנו לעקם את האף, לעשות קוועטש ולקנות מנוי. שנינו עובדים בעבודות לא רעות בכלל. לשנינו יש בנות זוג שלא אכפת להן שנלך לתראפיה הקבוצתית שלנו בבלומפילד. שנינו יכולים, בהחלט, ללכת ולחכות לתורנו עם המוני אחרים בקופות ליד בלומפילד ולשלם לכם 825 ש"ח לשער 7 גם בלי לקחת הלוואה בבנק.
אבל אנחנו לא נעשה את זה, מוני ואלי. אנחנו לא נעשה את זה כי זה לא ערכי. כי לשלם קרוב לאלפיים ש"ח לשנה על כדורגל זה לא סביר (ועוד לא התחילה העונה, כן? יש לנו עוד דרבי שמכבי מארחת, ומשחק חוץ בטדי, וקרית אליעזר, ואת אצטדיון ר"ג בשלבים המתקדמים של הגביע - כל אלו יוסיפו ודאי עוד כמה מאות טובות של שקלים לחשבון הכולל). תבינו, אלי ומוני - כדורגל אמור להיות משחק עממי. הפשטות שלו ומספר החוקים הקטן עד כדי גיחוך הוא מה שהופך אותו לספורט להמונים. הוצאה של אלפי שקלים הופכת אותו מבילוי כייפי למותרות.
אני כבר רואה את התגובות של לא מעט אנשים למה שאני כותב. הם יגידו שאני מטורף. שיתכן מאוד שזו הפעם האחרונה לעוד הרבה שנים שתינתן לי ההזדמנות לראות את הקבוצה שלי על הדשא כשאני שומע את ההמנון של הצ'מפיונס במו אוזניי. הם יגידו לי שאתחרט כל חיי. שבמיוחד עם קבוצה כמו הפועל שיש לה נטייה היסטורית לשבור לאוהדים שלה את הלב - יש סיכוי לא רע שהיא מגיעה לשיאה בימי חיי ואני מוותר על ההזדמנות לחוות זאת ולהיות שם כשזה קורה.
אבל פריאל ואני נוותר, מוני ואלי. זה מעיק עליי כמו שזה מעיק עליו. זה כואב לו כמו שזה כואב לי. אבל אנחנו עדיין מאמינים בפטיש ובמגל, ועדיין מאמינים בזה שלמרות שאנחנו אוהבים את הפועל יותר שנים, אנחנו אוהבים את נשותינו וילדינו יותר מאת הפועל. את שמונה מאות השקלים שנחסוך נוציא עליהם. את המשחקים נראה בטלוויזיה. נשיר כמו שני דגנרטים עם הקהל למרות שנהיה בסלון, ונקווה שהקטנים לא יתעוררו כשנקפוץ משמחה כשהקבוצה שאנחנו כל כך אוהבים תבקיע, ונקווה שבנות הזוג שלנו לא יחשבו ש"החלפנו צד" כשנתחבק ונתנשק אחרי ניצחון.
אבל אני חייב לומר לכם משהו, מוני ואלי.
אני חייב לומר לכם שאכזבתם. חשבנו שאתם משלנו. חשבנו שמוני זוכר איפה הלב נמצא, ושאלי הבין שהפועל זה הרבה יותר מסתם עסק. כנראה שלא. כנראה שעוד כמה שקלים משמעותיים לכם יותר מאשר הקהל האמיתי שלכם.
ופריאל ואני?
אנחנו נמשיך לפנטז על ימי הצווארון הכחול. על ימי הפטיש, המגל והאינטרנציונל. על ערכים. על ימים שבהם כסף לא יהיה חזות הכל.
במחזור הבא יש לנו את קריית שמונה. בינינו? מפחיד. הבנתי שיש להם התקפה מהירה, ואלרואי כהן הזה מעורר חששות כבדים. עוד כמה שבועות דרבי. אוף, איזה לחץ.
כמו שתמיד אמרנו: יאללה הפועל, נתמקד בליגה. זה הלחם, ואנחנו לא ממש מתים על חמאה.

2 comments:

  1. אתה צודק מאה אחוז. לצערי הבלאגן בקופות היום בבוקר מוכיח שאתה די היחיד שנוהג ככה. אני אישית מחרים כי נמאס לי מלאן- שנה שעברה הפסדתי כמעט את כל החצי הראשון של הגמר בגללם. השנה הם גובים 10% על כלום. חבל שלא כולם כמוך. כל הכבוד.

    השבמחק
  2. "לאן" זה לא מונופול. לכל דבר יש תחליף!
    כנסו לאתר:
    www.tixwise.co.il
    יש שם מערכת מעניינת שיכולה בכיף להחליף את "לאן".
    אם אתם באמת רוצים לשנות דברים, תעבירו את הכתובת הנ"ל למוני ואלי.

    השבמחק