יום חמישי, 18 באוגוסט 2011

משבר אמונה

הערב, בפעם הראשונה מזה שבועות, חוויתי את מה שהדתיים מכנים בשם "משבר אמונה".


אחרי שבועות של מחאה; אחרי שבועות של אמונה יוקדת בכוח של אנשים לקבוע את עתידם; אחרי שבועות שבהם הזדכיתי מכל טיפה מאוקיינוס הציניות שאופף אותי כבר שנים; אחרי שבועות שבהם קמתי בכל בוקר כשאני גאה בעם שלי והלכתי לישון בכל לילה כשהלב דופק מרוב אהבה למה שקורה פה - 


אחרי כל אלה, שוב חדר ללב רגש שאני מכיר. זה ששמר עליי כל השנים מאכזבות.


חוסר אמונה.


מה שטוב בחוסר אמונה, היא העובדה שלא משנה מה - מקסימום תופתע לטובה. הרי אתה מניח שכל מה שאתה רוצה שיקרה לא יקרה, כך שאין אכזבות ואם פעם בכמה זמן קרה מה שרצית, אז שיחקת אותה.


זה מצב שאי אפשר להפסיד בו כלום כמעט.


כלום, חוץ מאת התחושה של לקום כל בוקר גאה וללכת לישון בכל לילה כשהלב מתפוצץ מאהבה.


כי אהבה היא רגש אופטימי. היא רגש מאמין. היא רגש שמניח שהוא רק יגדל, ויהפוך ליותר ויותר כייפי. אהבה היא הרגש שהכי דורש אמונה. הרגש שהכי דורש ממך להניח שאתה שם את כל כולך כי זה יחזור אליך, ועם ריבית.


ואני התאהבתי בשבועות האחרונים.


התאהבתי במדינת ישראל.


התאהבתי כי גיליתי שאני לא לבד. כי גיליתי שכל השנים שבהן השתמשתי בציניות ובאי האמונה כמגן, כאמצעי שישמור על הלב משברון והתרסקות - כל השנים האלו הייתי מוקף באנשים כמוני בדיוק, שעשו בדיוק אותו דבר. רומנטיקנים חסרי תקנה שמאמינים שאדם לאדם הוא אדם. אידיאליסטים שמפחדים לדבר בקול כדי שלא יבוזו להם וירסקו אותם מבפנים.


וראיתי אותם בהפגנות. ובמאהלים. ובעצרות. ובמצעדי העגלות.


והעיניים של כולם נוצצות כל כך, כאילו שפתאום הוסר מעליהם מין עול עצום. איזה רדיד אפל שדרכו הם יכולים לראות, אבל אי אפשר לראות אותם - והיה להם רע עם הרדיד הזה, והם אפילו לא הבינו. ולפתע מותר להוריד את הרדיד, וכולם רואים אותם. הם קצת נבוכים בהתחלה, אבל כשהרוח נוגעת בפניהם בפעם הראשונה אחרי שנים שהפנים היו מכוסות ומבודדות, הם משתחררים.


הם מרגישים כמי שניצלו מכלא פנימי. כמו אסירים שלפתע תא המאסר שלהם נפתח, ובחוץ יש את היום היפה ביותר בשנה - והם בני חורין.


וגם אני השתחררתי. ופתאום מותר לדבר על מושגים שלא העזתי לדבר עליהם מאז התיכון, אי שם בראשית שנות התשעים של המאה שעברה. פתאום השיחות בעבודה והדיונים עם חברים מזכירים "פעולה אידיאולוגית" בקן השומר הצעיר ברחוב ברזילי בראשון בשנת 1989, כשמדברים על מושגים כמו צדק. ושוויון. ואחווה בין פועלים ועובדים.


פתאום מדברים על דברים שהעזתי לדבר עליהם רק עם עצמי, באפלה הגדולה שהייתה מסביב ובשקט. בלב. בלי שישמעו. פתאום מסתבר שמותר לחשוב אחרת. שכולנו הוקרבנו למולך ואפילו לא הבנו שכל אלו שרצו שנתחרה איתם במירוץ ההישרדות האינסופי שנזרקנו אליו הם לא אויבים שרוצים לפגוע בנו אלא קורבנות של השיטה, ממש כמונו.


לא תחרות אלא אחווה. 


סולידריות.


והאוויר המשחרר הזה שפתאום נכנס לריאות מנפח אותן. ואפשר לנשום.


והערב, אחרי הרבה זמן, לא הצלחתי לנשום את האוויר הזה. פתאום שמתי לב, אחרי המון זמן, לאור הכתמתם המדכא של הרחוב בערב במקום לראות כל הזמן רק את הלבן הבוהק והיפה של הירח.


וכבר התחלתי להכין את עצמי לקראת האפלה שתיכף תבוא. "כן, עוד מעט סיפור המחאה כבר לא יהיה אייטם", הסכמתי עם המפיקה שעבדה איתי על המהדורה, והיא הסתכלה עליי בפליאה כי כבר שלושה שבועות שהיא אומרת את זה על המחאה ואני תמיד אמרתי שמה פתאום. שזה שינוי אמיתי. שזו היסטוריה וזה יהיה אייטם שאפילו הנכדים שלנו ילמדו עליו.


והבוקר הסכמתי איתה, כי פתאום הלב אמר שצריך שוב לעטות את הרדיד. שצריך שוב לרפד אותו מסביב בציניות וחוסר אמונה, כדי שלא יישבר. כדי לחסוך את הדמעות כשהכל יתמוטט. כשהדבר המופלא הזה שקורה ברחובות ישראל ייפח את נשמתו.


משבר אמונה.


וכתבתי על זה בטוויטר. והשפלתי ראש, כי אני תמיד כותב את הציוצים הכי אופטימיים על המהפכה שמתרחשת פה.


ואז באה תגובה ממישהו בת"א. וממישהי בקריות. וממישהו בקיבוץ בעמק הירדן. ואחד מרביבים. וכל מיני אנשים מופלאים שהכרתי בשבועות האחרונים וזכיתי להכיר אותם כשעיניהם כבר לא סומאות. כשכבר הסירו את הרדיד המעיק וחשו את הרוח הנעימה בלחיים.


וכולם אמרו לא לאבד תקווה. ואחד מספר על מה שקורה בגן מאיר בתל אביב. ואחר אומר שמחר תהיה פעילות בדרום תל אביב. ושלישית מספרת שהייתה בהפגנה בקיסריה. והרביעי אומר לי "קח יומיים שלושה של חופש, ותחזור מלא אנרגיות". ועוד אחת כתבה לי שמדובר בריצה למרחקים ארוכים, וצריך לנשום ולהיות מוכנים למאבק ארוך.


ושוב התאהבתי.


התאהבתי שוב באותם האנשים.


וניסיתי לפענח לעצמי למה פתאום הרגשתי צורך להיעטף בשכבות ההגנה שדחיתי בשאט נפש רק לפני כמה ימים.


והבנתי.


ביום ראשון אני יוצא ל- 26 ימי מילואים על איזה פיסטין שכוח אל בשומרון. ואני מפחד לחזור באמצע ספטמבר למדינה אחרת.


אני מפחד לגלות שבזמן שהממשלה קראה לי לשים יד ולעזור לה בהגנה על המדינה, היא הצליחה לכופף את היד של אלו שרוצים לעזור לי ולמדינה.


ואני מפחד על רחל שנשארת לבד עם הבנות, ולא תקבל שום עזרה בשבועיים האלה מאף גורם במדינת ישראל שאינו בן משפחה או חבר שלנו כי המדינה חושבת שזה שאני משאיר אותה לבד בחופש הגדול כשאין סידור כמו גן או קייטנה (כי בסוף אוגוסט פשוט אין דברים כאלה) זו לגמרי בעיה שלנו.


ואז נתתי לעצמי סטירה.


כי הרי על זה אני מוחה. הרי זה כל המאבק.


הוא על זה שאנחנו רוצים שלמדינה יהיה אכפת מאיתנו כמו שלנו אכפת ממנה. אנחנו רוצים עזרה - לא סעד. אנחנו רק מבקשים לקבל ממנה אהבה.


אנחנו מבקשים להסיר מעל עיניה את הרדיד שראשיה מתעקשים לעטות עליה. אנחנו רוצים שגם היא, הארץ שלנו, תרגיש את מגע הרוח. שתסיר מעליה - כמו שעשינו אנחנו - את הציניות שמגנה עליה.


שתסיר את חוסר האמונה שלה בנו. 


בעצמה.


ואני מתרגש נורא כשאני כותב את זה, כי אני כל כך מאוהב במדינה שלי ובאנשים שגרים בה, שזה גורם לי לדמוע. 


אז ביום ראשון אעלה על מדי ב' ואפרד מהמחאה לחודש - אבל אצא למילואים בלי הציניות. ובלי אי האמונה.


כי אני כבר לא צריך להתגונן. כי אני כבר לא מפחד.


כי אני מאוהב. 


כי אהבה היא רגש אופטימי. היא רגש מאמין. היא רגש שמניח שהוא רק יגדל, ויהפוך ליותר ויותר כייפי. אהבה היא הרגש שהכי דורש אמונה. הרגש שהכי דורש ממך להניח שאתה שם את כל כולך כי זה יחזור אליך, ועם ריבית.


אני נפרד מכם לכמה שבועות, אבל עשו טובה, חברים:


תמשיכו להאמין. תמשיכו לעשות. תביאו אתכם לכל הפגנה ולכל פעילות עוד מישהו אחד - במקומי.


כי אני שוב מאמין.


מאמין לגמרי.


כי כבר לא צריך ציניות כדי להצליח אלא רק אמונה.


ואני מאמין.

תגובה 1:

  1. אוהב את הפוסט שלך חיים
    כי הוא נוגע בפחד שיש לכולנו, שזה הכל טוב מדי בשביל להיות אמיתי...
    אבל לא יעזור לכולנו כי את השינוי התודעתי שחל אצל המונים בציבוריות הישראלית אי אפשר יהיה למחוק ולא משנה איזה ספין יזמן לנו ביבי
    שתחזור מהר מהמילואים עם אנרגיות חדשות

    השבמחק