יום חמישי, 6 באוקטובר 2011

צום

כשנגמרה המהדורה הערב, עם איחולי גמר חתימה טובה לצופינו, הודינו כרגיל אחד לשני בקונטרול על המאמץ היום, ורגע לפני פרידה אמרתי לכל הקונטרול גמר חתימה טובה וצום קל, ואמרתי להם שהשנה דווקא אמור ללכת בקלות כי יהיה יופי של מזג אוויר.


אחרי רגע קצר של שתיקה, ר' אמר לי "מאיפה לך לדעת מה זה לצום? הרי אתה לא צם".


אני רגיל לתגובה הזאת מאנשים לפני יום כיפור. אני שומע אותה יותר מ-20 שנה. בהתחלה מחברים בבית הספר, אח"כ מהחבר'ה במחלקה בצבא, מחברים באוניברסיטה ומקולגות בעבודה.


כי הרי זה לא הגיוני שאני - אני! - אצום.


הרי אני הראשון שיעיד שאחד הדברים שאני הכי אוהב כשטסים לחו"ל זה את חתיכות הבייקון העשויות היטב שבאות יחד עם הביצה המקושקשת בארוחת הבוקר במלון. אני ממש אוהב קלמרי מטוגן. אל תאמינו לאלה שאומרים שמדובר בשרצים - מדובר במעדן. לובסטרים וסרטנים, לעומת זאת, זה ממש לא הקאפ אוף טי שלי. יותר מדי התעסקות עם האוכל. שרימפס? תלוי איך עושים אותו.


אני אמנם לא מכין את כל אלה בבית (זה לא עניין של אידיאולוגיה כמו של פרקטיקה - לא יודע להכין כאלה דברים. עוף, לעומת זאת, זה משהו שאני יודע לעשות מצוין), אבל ממש אין לי בעיה איתם.


אני גם נוסע בשבת.


בכל שבת.


כל שבת אנחנו לוקחים את הבנות לעשות משהו. לשבת עם ילדה בת שנתיים וילדה בת 4 נעולים יממה שלמה בבית גורם למרפסת הקומה הרביעית לקרוץ ולקרוא לך לבוא ולדלג מעל המעקה. אנחנו פחות בקטע של להתאבד, אז אנחנו מעדיפים לטייל איתן בארץ או ללכת איתן לבקר חברים או משפחה.


בקיצור - כבר הבנתם עד עכשיו: דתי אני לא. ממש לא.


אז אני יכול להבין את אלה שמתקשים להבין שאני אשכרה צם ביום כיפור. לא סתם צם: גם לא מדליק חשמל (על כל נגזרותיו, לרבות מכשירי חשמל), ולא כותב, ולא כלום. החריג היחיד שאני עושה נוגע להכנת אוכל לבנות שלי. מבחינתי להכין להן אוכל (כן, כולל להפעיל מיקרו אם צריך) זה לגיטימי מאין כמותו. חוץ מזה, אצלנו בבית זה יום כיפור באקסטרים שלו. הכי קיצוני שיש.


ולא, אני לא עושה את זה מטעמי דת. לעזאזל, אני די משוכנע בזה שאני אתאיסט. הרי אני לא מסכים להעלות על דעתי, גם בחלומותיי הגרועים ביותר, שיש חיי נצח. החיים האלה קשים מספיק כמו שהם, אז לסבול את זה לעולמי עד? ותארו לכם משהו עוד יותר מעורר פלצות - לחלוק את חיי הנצח שלכם בעולם הבא, אם אכן יש כזה, עם דני נוימן או עם ביבי נתניהו. היש מחשבה מעוררת קבס יותר מזאת?!


אני גם לא חושב שמה שאני עושה זה חטא. עם כל הכבוד לתורתנו הקדושה, אני מאמין שהיא מסמך מרתק - אבל גם חוקי חמורבי מרתקים, וגם הקודקס של נפוליאון.


אז למה אתה צם, תמיד שואלים אותי. 


ובכן, זה לא קשור לדת, ובטח שלא לחטאים (צר לי - אני לא חושב שאני כזה חוטא, וגם אם כן, אני לא מאמין שלא לאכול ולא לשתות 25 שעות יקדם אותי איכשהו לחיים "מוסריים").


כשהייתי ילד, היינו מבלים חלק מימי כיפור בבית של סבא וסבתא שלי. בשכונה שבה הם גרו לא היה בית כנסת אשכנזי, אז כל החבר'ה של סבא היו לוקחים כיתה בבית הספר השכונתי, ותולים בד לבן באמצע שלה כדי לייצר עזרת נשים.


היינו משחקים מחוץ לכיתה הזאת, כשאמא הייתה נכנסת עם סבתא וסבא לתפילת היזכור לזכר הוריה, ואבא היה מצטרף מאוחר יותר לנעילה. אני ידעתי שאם אחמוק לעזרת הנשים סבתא תיתן לי את אחת מעוגיות הגבינה שהייתה אופה לסוף הצום. מין גן עדן עטוף בבצק מתוק, שהתחבא במטבח שלה בתוך פיילה ירוקה מאלומיניום, מכוסה מלמעלה במגבת מטבח משובצת. והיא תמיד הייתה לוקחת כמה עוגיות לבית הכנסת, שיהיה לנכד. הרי הילד לא צם. הוא קטן.


ואני זוכר שכשהייתי מגיע אליה לעזרת הנשים, ומקבל את העוגיה שלי, היא הייתה שולחת אותי החוצה לאכול כי שם צמים. והייתי מסיים את העוגיה, ותמיד מקפיד להיכנס לאזור של הגברים כדי לראות את סבא ואבא מכים על החזה עם היד כשכל המתפללים אומרים את אותן מלים בקול רם "אשמנו... בגדנו... זדנו.. חמסנו... עווינו... העווינו" ועוד המון מלים מוזרות. ואבא היה מסביר שאלה החטאים שעשינו בשנה האחרונה, ושהוא עומס עליו את חטאיי שלי עד שאהיה בן 13.


וכשכבר למדתי לקרוא, והיינו הולכים לבית הכנסת בשכונה שלנו, הוא היה מקפיד להראות לי את חטא "אי כיבוד הורים ומורים" כחטא שאני צריך להכות עליו. ככה זה כשאתה הילד עם הפוטנציאל הלא ממומש... אבל הוא היה אומר את זה בחצי חיוך, כשהוא עטוף בטלית, ומחבק אחרי זה.


והיו את 7 הפעמים שבהן אומרים "יי הוא האלוהים" שהוא היה מונה על האצבעות. ואז שמע ישראל ושופר. והייתי נפעם מההתרגשות שאחזה בכולם כשהיו צועקים את הקריאות בדיוק בקצב של שליח הציבור שעמד על הבימה. ואני זוכר את הכיף כשכל הילדים האשכנזים בשכונה, החבר'ה שלי מהכיתה, יורדים למטה במדרגות מהקומה השלישית לעבר הקומה הראשונה, של הספרדים, ומגלים שהחבר'ה שלנו שהוריהם לא באו מאירופה מסיימים תמיד עשר דקות אחרינו את הצום. מין שמחה קטנה כזו לאיד. שמחה של ילדים אהבלים.


ואז הגיע הצבא, ולראשונה בחיי הייתי בדילמה. הרי לא הייתי בבית ההורים, שם שמרו על כיפור. ורותם ונועם הקיבוצניקים מהאוהל שלי התארגנו על חומוס ופיתות לצום. וגם הישאם לא צם, כמובן, וגם גלעד לא. והתלבטתי אם לצום או לא - הרי אני לא באמת מאמין בשכר ועונש. אני לא מאמין שלמישהו אכפת אם צמתי או לא. אני לא מאמין שיש לצום הזה משמעות רוחנית כלשהי, כי אני לא מאמין באמת במשמעות רוחנית.


ואז חשבתי על סבא, שנפטר קצת לפני שהתגייסתי.


וחשבתי כמה זה יפה שהוא התפלל בבית הכנסת בדיוק כמו אבא שלו (שאבא שלי לא הכיר, כי כמו כל המשפחה של סבא וסבתא - גם הוא מת בשואה). ואיזה מדהים זה שאבא שלי מתפלל בדיוק כמו סבא, ומכיר את כל התנועות של מתי להתכופף, ומתי עומדים ומתי יושבים.


ופתאום קלטתי, באותו בוקר שלפני ערב יום הכיפורים על מדים, שאני צריך לקבל החלטה עקרונית - האם אני מתחיל מסורת משלי, או שאני הולך עם מסורת של 2000 שנה שאולי אני לא מסכים עם הסיבה שבעטיה התחילה, אבל אין ספק שהיא החזיקה את המשפחה שלי בעם הזה גם כשגרו 2000 קילומטר מפה.


ואז פתאום הבנתי שאין דבר כזה ישראלי. שהדת שלי היא ההגדרה הלאומית שלי, מה שמסביר לא מעט את הסכסוך הישראלי-פלשתיני, אבל לא ניכנס לזה עכשיו.


והוצאתי מהצ'ימידן את הכיפה שסבתא הכינה לי פעם, מזמן, וביקשה שאקח איתי לצבא - ליתר ביטחון. והחלטתי לצום. והלכתי לנעילה, ושמעתי איך תוקעים בשופר שמסומן ב"צ" (בצבא חותמים על השופר, כמובן), והתרגשתי. התרגשתי כי בחרתי להיות לויאלי למסורת המשפחתית. כי הרגשתי שאני מתחבר לכל מי שהיה לפני, וחולק איתי - לצערו, רוב הסיכויים - את אותו קוד גנטי.


ומחרתיים בערב אלך לנעילה, ואשים עליי את הטלית של סבא ז"ל, זאת ששמתי עליי לראשונה כשהתחתנתי באמצע העשור הקודם ויוצאת בדיוק פעם בשנה מעומק הארון, ואשים על הראש את הכיפה ההיא, מסבתא (שהייתה על ראשי באותו יום שבו הפכנו לזוג באופן רשמי). ואכה על החזה כמו שאבא וסבא עשו כשהייתי קטן, ואתוודה שזדתי, ופשעתי, והעוויתי ועוד מיליון דברים - למרות שחלק גדול מהחטאים האלה כלל לא עשיתי. ואקח את מיכל ויערה, ונספור יחד 7 פעמים "יי הוא האלוהים" עם האצבעות, ונשמע את השופר שיעיד שאפשר לאכול.


ואוכל איזו עוגה או עוגיה שאשתי הנפלאה תביא איתה. ואנשק לה, ואאחל לה ולבנות גמר חתימה טובה באמונה שלמה.


לא אמונה ב"קריעת רוע גזר דיני".


ממש לא.


אמונה שאני זוכה להמשיך מסורת עתיקה, שאם לא היו שומרים עליה לא הייתי גר פה, במדינה שלי. אמונה שבני המשפחה שלי שהיו לפני בעולם זכאים שאכבד אותם ואמשיך את דרכם. אמונה שאני מנחיל לבנות את אותם ערכים שהנחילו לסבתא שלי, זאת שהייתה מגניבה לי עוגיות גבינה מושלמות בבית הכנסת, לפני כמעט 30 שנה.


וזה מרגש אותי.


אז כן. אני צם.


לגמרי לגמרי צם. הכי אקסטרים צום שיש.


ושתהיה לכולכם גמר חתימה טובה, ושנה טובה.

תגובה 1:

  1. אני אחת שעברה לגלות, הולנד, לפני חודשיים. ופתאום אין אף אחד שיטפל במורשת של הבן שלי. אף אחד לא שר שירי חג בבית ספר , לא מכין שנות טובות, לא מסביר על חטאים, מזוזות ועל כל מיני דברים אחרים שיכולתי, עד לפני חודשיים, בו זמנית להתרחק מהם, לבוז להם ולהשתתף בהם. וככה היה נוח. ועכשיו זה שונה כי צריך לחשוב על הכל מחדש ולהחליט מה באמת מזה יקר ומה יכול להישאר בדור הקודם. תודה על הבלוג.

    השבמחק