יום חמישי, 27 באוקטובר 2011

חמישים שקל לשנות את העולם

את רותי (שם בדוי) פגשתי בפעם הראשונה עוד לפני שהתחילה את החיים הבוגרים שלה. היא הייתה פעילה בתנועת הנוער של המפלגה שמימנה את את תא הסטודנטים שלי, ובאה לעזור לנו בבחירות לאגודת הסטודנטים אי שם בתחילת המילניום.


היא נרשמה לאוניברסיטה שבה למדתי. הלכה ללמוד חינוך, בקטע ערכי. רצתה להיות מורה. לגדל את הדור הבא. בכלל, היא מהטיפוסים האלה שתמיד עשו - התנדבה בקליטת עלייה, פעלה בקהילה בחו"ל מטעם הסוכנות. הכי ישראל היפה. ישראל של פעם.


ואז היא סיימה ללמוד וגילתה שקשה למצוא משרה בהוראה שאיכשהו משלמת את החשבונות. והיא גילתה גם שלנסות ולגור בירושלים מחוץ למעונות זה כמעט בלתי אפשרי.


והכסף המעט שהיה לה הלך ונגמר.


ורותי באמת עבדה בהמון עבודות. לא התעצלה, ולא התבטלה, וחיפשה מקום. ובכל פעם שמצאה זו הייתה עבודה זמנית. לא משהו שאפשר להשתקע בו. לגדול איתו. להיבנות ממנו.


אז היא עברה לגור אצל ההורים, והצליחה לחסוך כמה גרושים כדי לשכור דירה לידם. אחרי הכל, היא כבר ממש לא ילדה, ובגילה כבר לא גרים אצל אמא. והיא פתחה לעצמה עסק עצמאי שבו היא עובדת מהבוקר עד השעות הקטנות של הלילה רק כדי שתוכל איכשהו לממן את ההוצאות. היא לא חושבת בכלל על לקנות מוצרי "יוקרה" כמו קוטג' או גבינה צהובה. היא חיה מהיד לפה. ונלחמת כמו לביאה, ולא מוותרת על הסיכוי שלה לחיים טובים במדינה שהיא כל כך אוהבת.


ואני כותב כל הזמן על המחאה, ועל כמה חשוב להגיע להפגנות. פרסמתי פוסט על זה רק לפני שלושה ימים. והיום כתבתי בטוויטר ובפייסבוק משהו שאני לגמרי עומד מאחוריו. שבמוצאי שבת הקרובה, כשההפגנות למען הצדק החברתי יחזרו, יהיו שני סוגים של אנשים במדינה:


יהיו הציונים, הפטריוטים, האכפתיים - אלה שרוצים שתהיה לנו מדינה טובה, ויהיו אלה שיושבים בבית ולא באו להפגנה.


כי הרי ההפגנות האלה הם לא נגד ביבי, ולא בעד איזה מועמד אחר לראשות הממשלה. הן לא מפלגתיות. הן הפגנות שדורשות שיהיה פה טוב. שנוכל לחיות פה בכבוד, במדינה שאנחנו כל כך אוהבים.


כשכתבתי את זה, התגובות לא איחרו לבוא. היו אנשים בטוויטר שבאים להפגנה והתרעמו על כך שאני "מעז" לקרוא להם ציונים (כאילו ציונות זה עניין של מחנה פוליטי. לעולם לא אבין אנשים שחושבים כך), והיה אפילו פרסומאי מוכשר שאני מאוד אוהב שקרא לי דמגוג מהצד השני.


כל התגובות האלה היו די צפויות, אני חייב לומר.


כולן פרט לאחת.


הבליפ של הטלפון אותת על הודעה. זאת הייתה רותי.


יש עוד סוג של אנשים שנשארים בבית, היא כתבה לי. כאלה שלא הולכים להפגנה כי ההסעה מהעיר שלי עולה 50 שקל, ואין לי 50 שקל לשלם להסעה.


ואני התביישתי.


לא התביישתי בשבילה. ממש לא.


היא גיבורה בעיניי.


התביישתי בשבילנו. בשביל המדינה שלי. בשביל ישראל שאני כל כך אוהב שיש בה מישהי שנותנת את כל כולה ולא מצליחה לשלם על הסעה שאפשר לשלם עליה בשטר אחד, לא היקר ביותר.


ואתם יודעים מה?


כל הזמן כתבתי על הבעיות שלי. על הרצונות שלי. על למה ההפגנה הזאת חשובה לי ולמשפחה הקטנה שלי. ועכשיו אני אחשוב בעיקר עליה כשאעמוד בלילה בקור הירושלמי עם עוד אנשים יקרים שהמדינה שלהם היא משהו שהם מסכימים להילחם עליו במוצ"ש.


אני אחשוב עליה, ואני אייצג אותה, ומחר נלך לחלק פלאיירים בעיר כדי להביא עוד ועוד אנשים להפגנה הזאת.


כשלה יהיה טוב, כשהיא לא תפחד להוציא 50 שקל, אז נדע שניצחנו.


כי מגיע לה צדק. 


מגיע לה צדק חברתי. 


לה, ולכולנו.


ואנחנו נשיג את זה בשבילנו, ובשבילה - נשיג את זה כי אנחנו צודקים, וכי ידינו נקיות והלב שלנו זך. אז כן, רותי, אולי לא תבואי להפגין בגלל 50 שקל, אבל אני אביא 50 איש שיפגינו בשמך. נשבע לך.

אין תגובות:

פרסום תגובה