יום חמישי, 22 במרץ 2012

קצר עם הבוחר

הציוצים הראשונים בטוויטר על כמות הכסף שהוציא ח"כ עותניאל שנלר מקדימה מתקציב ההוצאות שלו רמזו לי, למרות שלא ראיתי אתמול את מהדורות החדשות וטרם הספקתי לעבור הבוקר על העיתונים, שהתחיל הפסטיבל השנתי של עיתונאי הכנסת והעורכים בדסק - פסטיבל "קשר עם הבוחר".


מדובר באירוע שנתי שגם לי היה את הכבוד המפוקפק מאוד ליטול בו חלק ולתרום לו את חלקי בו הכנסת מפרסמת את פירוט ומחיר המוצרים והשירותים שרכשו 120 נבחרי העם מתקציב בן כמה עשרות אלפי שקלים שמוקנה להם. עד לפני מספר שנים כונו סעיפי ההוצאה האלה "תקציב קשר עם הבוחר" וכשח"כ (באותם ימים) משה כחלון רכש וילונות ללשכה הפרלמנטרית שהחזיק מחוץ לכנסת יכולתי להגיד את המשפט הכה-שנון-וכה-מבריק "ח"כ משה כחלון מהליכוד קנה וילונות ללשכה ב - X שקלים כדי לשמור על קשר עם הבוחרים שלו, כדי שהשמש לא תסנוור את עיניהם בזמן ששומרים על קשר".


תאכל ת'לב חיים נחמן ביאליק. חיים הר-זהב בעקבותיך.


ככתב כנסת המערכת ציפתה ממני להביא את המעניין, לא את החשוב. להביא את מה שיגרום לצופים להישאר דבוקים למסך עד הפסקת הפרסומות או מה שיגרום להם לשרוד אותה ולחזור אלינו באמצעות ה"הבטחות" (אותם מעברונים בהם המגיש אומר מה יהיה אחרי הפרסומות עם קטע וידאו קצר מהכתבה ברקע). הרעיון הוא פשוט: חדשות הן בידור. הן מוצר צריכה שתפקידו למכור פרסומות שמביאות הכנסה לבעלי המניות, ומההכנסה הזאת משלמים את המשכורת שלי ושל כל שאר המערכת.


החשוב כמעט לעולם ניגף מפני המעניין, אלא אם המעניין הוא במקרה גם חשוב. דוגמה מהשבוע האחרון? בשמחה. שימו לב לכתבות שראיתם השבוע על הכנסת במהדורות המרכזיות. מי ירצה לראות כתבה של 1:40 דקות (האורך הממוצע של כתבה בחדשות ערוץ 2 או בחדשות 10) על הוועדה שדנה בחוקי התכנון והבנייה שישפיעו על החיים של כולנו, חושב לעצמו העורך כשהוא יושב בדסק ומנסה לפצח את הנוסחה שתשאיר את הצופה על הערוץ שלו - וממילא הרי כמה אפשר להתעמק בסוגיה כזו בדקה וארבעים? - כשבמקביל, באותו משכן ממש יש דיון על הכדורים הפסיכיאטריים שנטלו משתתפי האח הגדול? למי אכפת בכלל מעתיד התכנון במדינה, מכמות הדירות שייבנו ומביטולם המוחלט של הבלמים והאיזונים בתכנון המדינה כשאפשר להתעניין בסוגיה הרת גורל כמו תוכנית פריים טיים???


ובגלל שהחשוב ניגף מפני המעניין, אתם לא תשמעו דיווחים על העברות של מיליונים - שלא לומר מאות מיליונים - בין קרנות הפנסיה, ובתקציב הביטחון, ובמשרד התמ"ת. אתם כן תדעו בדיוק כמה הוציאה חברת כנסת פלונית על שיעורי האנגלית שלקחה, למרות שמדובר בכמה אלפי שקלים בשנה.


כשאנחנו מראים לצופים את ההוצאות של הח"כים אנחנו משיגים שלושה יעדים שכולם משרתים את התפקיד שלקחנו על עצמנו כספקי חדשות בידוריות: גם משיגים סיפוק של יצר המציצנות של הצרכנים שלנו ("תראו! ח"כ כלשהו לוקח שיעורי שפה! ובואו תראו מה עוד הוא עושה!"), גם סיפוק של השנאה כלפי נבחרי הציבור שכל עיתונאי יודע שהיא אחד הדברים שמוכרים מצוין ("תראו את חברי הכנסת! תראו מה הם עושים בכסף ש-ל-כ-ם!"), והיעד השלישי שאנחנו משיגים הוא עלות הפקה ממש נמוכה - אנחנו רק צריכים לעבור על הדו"ח ולצטט אותו. לא צריך להתאמץ: הולכים לספריית הכנסת שם מחכה קלסר מסודר לפי א"ב של שמות הח"כים ופירוט ההוצאה של כל אחד ואחד מהם בנפרד. המקסימום שצריך הכתב לעשות זה למצוא את הח"כ הפראייר שירצה להתראיין ולהסביר למה הוא הוציא את מה שהוציא, ולתת לו את 12-15 השניות שלו בכתבה לדבר.


זה הכל.


ולמחרת? נהג המונית, האנשים במשרד, אמא של הכתב שצפתה במהדורה - כולם ידברו על בזבזנותם ואטימות לבם הערל של המושחתים שבחרנו לשרת במשכן הכנסת (שהוא, כידוע לכל ישראלי, קן צרעות שאינו אלא מקום בו מתעמרים באזרחים וחורשים את רעתם במסדרונות), ועל החוצפה של הח"כ שלקח לו משרד בדרום תל אביב כלשכה פרלמנטרית בעיר, בזמן שהמסים שלנו משלמים לו לשכה מפוארת (כמובן) בירושלים.


ואף אחד מאיתנו, האזרחים, לא ישאל את עצמו אם זה לא סביר שח"כ יקנה ללשכה שלו מכשיר פקס על חשבון תקציב אותו הוא מקבל מהכנסת. הרי ברור שהבוס שלנו קנה את הפקס המשרדי מכספו הפרטי ולא מכספי החברה, לא? ואף אחד מאיתנו, האזרחים, לא ישאל את עצמו אם זה לא סביר שח"כ ישלם את חשבון הסלולרי של עוזריו על חשבון תקציב אותו הוא מקבל מהכנסת, כי הרי הבוס שלנו בעבודה משלם את חשבונות הסלולר של עובדים הזכאים להחזר מתקציב משק הבית שלו, נכון?


ויהיו גם אלה שיגידו - "הי! הח"כים מרוויחים משכורות עתק! למה שלא ישלמו מכיסם הפרטי?!", תוך כדי התעלמות מהעובדה שחברי הכנסת מרוויחים משכורת נמוכה מזו של מנכ"ל בחברה קטנה-בינונית, מנכ"ל שאיש לא מצפה שישלח יד לכיסו הפרטי כדי לקנות דברים עבור הלשכה. 


וכל אלה שלא שואלים עצמם, או כל אלה שבטוחים שהח"כים הם שודדי הקופה הציבורית במשכורת אותה הם מושכים לא יעשו זאת מתוך רוע או איוולת. הם יעשו זאת מתוך חוסר ידיעה. הם יעשו זאת כי בכתבה לא יגידו להם שח"כ אינו יכול להוציא כסף על דברים שלא אושרו על ידי ועדה בראשות שופט. לא יגידו להם שרוב המוצרים אותם קונים הח"כים הופכים להיות רכוש המדינה כשהח"כ מסיים את כהונתו בכנסת. לא יגידו להם שאת המשכורת של חברי הכנסת קובעת ועדה ציבורית, גם היא בראשות שופט. 


הם לא יודעים כי אנחנו, הכתבים, לא מספרים להם את המידע החשוב הזה. כי החשוב ניגף בפני המעניין, וכי המעניין יהפוך למעניין פחות אם המידע החשוב הזה יהיה גלוי בפני הצופה, הקורא או המאזין - ואם המעניין יהפוך למעניין פחות הם לא יהיו דבוקים למסך עד הפרסומות, והרייטינג ירד, וכלי התקשורת יפסיד כסף ואז חלילה יתחיל גל פיטורים.


יהיו מעמיתיי שבשלב זה יצקצקו בלשונם ויגידו "זה לא נכון!". ובכן, זה כן. צר לי. אנחנו מספקים לציבור (ולמערכת, כשאנחנו מציגים את האייטם לעורך) את מה שלהערכתנו יעניין את הציבור. אנחנו לא עושים זאת במודע או מתוך רוע - אנחנו עושים זאת כי לכך התרגלנו. כי אלה הנורמות במקצוע העיתונות היום, ובוודאי כשמדובר בסיקור הכנסת. סוג של דשדוש ברדידות שאי אפשר לצאת ממנה. 


כי עומק זה חשוב, וכי החשוב ניגף בפני המעניין.


אז צר לי, חברות וחברים - להוציא כמה עשרות אלפי שקלים בשנה שלמה כדי לתפעל לשכה שמשפיעה על חייהם של שבעה מיליון בני אדם שחיים בארץ זה לא נורא. בטח לא כשזה על מכשירי חשמל משרדיים (להזכירכם - כל מכשיר עולה אלפי שקלים), בטח לא כשמדובר בהכשרה מקצועית וסיוע מקצועי לח"כים (קורסים לשפות זרות, יעוץ מקצועי, סקרים וכו'), ובטח לא כשממש לא מדובר בתקציב לשכה גבוה ביחס לפרלמנטים במדינות אחרות שדומות בגודלן לישראל.


די להתלהם.


רוצים משהו לדבר עליו? רוצים משהו לנעוץ בו את השיניים? אל תתעסקו עם תקציב ההוצאות המשרדי של הח"כים. תתעסקו עם החשוב. תדרשו מהעיתונאים שיראו לכם את החשוב,  ותגרמו לעורכים להבין שהחשוב הוא גם המעניין. 


פתאום, כשהפילטר התקשורתי יעלם, תגלו מה קורה בכנסת באמת. פתאום, כשהפילטר התקשורתי יעלם, תגלו שהח"כים עובדים הרבה יותר קשה ממה שאתם חושבים. פתאום, כשהפילטר התקשורתי יעלם, תגלו שהם לא מושחתים, ושאשכרה אכפת להם ממה שהם עושים.


פתאום תגלו שבאמת יש ביניכם לבין הח"כים קשר - ושנגמר הקצר עם הבוחר.


וכן, כבר אמרתי - ידיי אינן נקיות ככל שהדברים נוגעים לאייטם הזה. במשך 5 שנים ברציפות היה לי את הכבוד המפוקפק לשדר אותו. שנה אחר שנה. אולי עכשיו, כשהקמנו את ארגון העיתונאים שמטפל לא רק בזכויות העובדים במקצוע העיתונות אלא גם במקצועיות שלהם, אולי עכשיו נוכל סוף סוף לתת לחשוב את מקומו האמיתי. אולי נהפוך לטובים יותר במקצוע שלנו ולא רק למשרתי אלוהי הרייטינג.


הלוואי.

4 תגובות:

  1. אתה צודק. כבר שנים שזה האופן שבו מסקרים את עבודת הכנסת!

    השבמחק
  2. אביבית ארווץ22 במרץ 2012 בשעה 19:40

    צודק צודק צודק. אני חושבת שכל אזרח ישראלי חייב לעצמו ביקור בכנסת, כניסה אחת לישיבת ועדת כנסת כלשהי, וביקור אחד ב"לשכתו" של אחד השרים (אפשר להכניס את הכל באותו היום). חוויה פוקחת עיניים.

    השבמחק
  3. חקויאק. נכון, יש ח"כים שנפגעים מהתדמית השלילית, ואין חולק על מה שאמרת לגבי דיכוטומיית חשוב\מעניין בראי החלטות המערכת. ובכל זאת: ח"כים רבים מאד לא עובדים כזה קשה, ולא היו מתמנים בחיים למנכ"ל של רשת עגלות פלאפל הפועלות על גזייה. וכן, יש מדי פעם בדו"ח הקשר עם הבוחר סעיפים שלא יכירם מקומם. ונכון שזו היטפלות לקל, אבל יש בזה עניין לציבור. איש לא מתרעם על הפקס. מתרעמים על המחשב ב-15 אלף שקל, סתם דוגמא שאני זוכר מלפני שנתיים ככה, כשברור שאין ח"כ שצריך מחשב שעולה ככה או אף מחצית הככה, וברור שמישהו גזר פה קופון שמן.

    השבמחק
  4. אתה צודק. אבל אני שואל עד כמה חברי הכנסת אחראים לכך שהציבור לא יודע מה הם עושים. יכול להיות שאילו הם היו באמת משקיעים בקשר עם הציבור, באתרי אינטרנט/בלוגים מעודכנים ועמודי פייסבוק פעילים וראויים, אז הם לא היו זקוקים כל כך לתשקורת שתראה את מה שחשוב?

    לאורך השנים התרשמתי שחברי כנסת שומרים על קשר בעיקר עם ציבור מאוד מסוים - קהל הבוחרים המסורתי של מרכז המפלגה שלהם. הם לא ממש יודעים איך להגיע באופן בלתי אמצעי לציבור הרחב.

    השבמחק