יום רביעי, 30 במאי 2012

גילוי נאות

בואו נתחיל מהסוף: אורי בלאו החזיק בכמה אלפי מסמכים סודיים בביתו. אין שום שאלה לגבי העובדה הזאת.


יופי. סגרנו את הפינה הזאת.


היועץ המשפטי לממשלה החליט להגיש נגדו כתב אישום בגין אחת מעבירות הריגול החמור המופיעות בחוק העונשין של מדינת ישראל. העבירה היא "החזקת ידיעה סודית", והמחוקק הכניס את הסעיף הזה כדי לטפל באותם מקרים בהם מישהו אוסף ידיעות כדי להעביר אותן יום אחד לאיזה גורם עוין, עוד לפני שיצר עם אותו גורם קשר. בעברית פשוטה: מצב שבו מישהו מרגל אחרי כוחות צה"ל כדי להזיק לביטחון המדינה.


אבל, אמר היועץ המשפטי בהודעתו, "אף שכותרת הסעיף בחוק העונשין שבו יואשם בלאו היא "ריגול חמור", הרי שלא מיוחסת לבלאו עבירת "ריגול" במשמעותה המקובלת". מה המשמעות של המשפט הזה? שאורי בלאו יעמוד לדין בגין עבירה שהוא לא חשוד שעבר על היסוד הנפשי הדרוש לה, על הרציונל שמאחוריה - אורי בלאו אינו מרגל, ומדינת ישראל אינה חושדת בו שהתכוון לרגל.


מדינת ישראל פשוט רוצה להתנקם באורי בלאו על שורת כתבות שפרסם שהביכו מאוד את צה"ל והציגו אותו כמי שמפר, במודע, את הוראות בג"ץ. המסמכים שבלאו פרסם בעיתון הארץ (ושלימים נגלה כולנו שקיבל אותם מענת קם, אותה ענת קם שיושבת במאסר בגללם), הראו פרוטוקולים בהם מחליטים קצינים בכירים להפר לכאורה את הוראות בית המשפט במהלך תכנון פעילות מבצעית.


הכתבות האלה הרגיזו מאוד את הצבא שביקש את השב"כ לפתוח בחקירה כדי למצוא את המקור לדליפה שהביכה כל כך קצינים בכירים. בסופה של חקירה אותרה ענת קם, שגם הודתה במיוחס לה. אורי בלאו נמלט מהארץ כדי שלא לחשוף את המקור שלו במסגרת החקירה, ואח"כ - כשקם הודתה - חזר ארצה כי הסיבה בעטיה עזב את הארץ הפסיקה להיות רלבנטית.


נחזור להחלטת היועץ המשפטי.


לכל עיתונאי חוקר יש מסמכים מסווגים בבית. הסיבה היא טכנית להפליא.


עיתונאי חוקר הוא עיתונאי שמפרסם כתבות שהמסוקרים לא רצו שיתפרסמו. הרי צה"ל, למשל, היה מעדיף שכל הכתבות שמתפרסמות עליו יהיו כתבות על חיילי בסיס הטירונים של גולני שצבעו בתי קשישים או כתבות על האב השריונר שהוא בן של סב שריונר ועכשיו הבן מתגייס לשריון כי קרבי זה הכי, אחי. אלה מסוג הכתבות שחטיבת דובר צה"ל יוזמת בשמחה. כתבות שבהן המרואיינים מחכים לכתב והצלם בשעה שבה נוח לעיתונאים להגיע, מתראיינים בשמחה ומצטלמים ברון - ממש צבא פוסטר.


אבל אז באים טרחנים כמו אורי בלאו ומפרסמים את מה שלא מופיע בהודעות של דובר צה"ל. האורי בלאוים של העולם מוצאים את הסיפורים שבצבא יעשו כל מאמץ שלא יראו אור יום לעולם. הם מפרסמים מסמכים שלא הגיעו דרך המסננת של דובר צה"ל. הם מפרסמים ידיעות שבצבא רוצים שלעולם לא יתגלו. 


ברור שהדרך היחידה להשיג מסמכים כאלה היא הדלפה. ברור שהדלפה אינה חוקית. זו גם הסיבה בגללה ענת קם, שהדליפה את המסמכים, יושבת כרגע בכלא. 


ובכן, יגיד הקורא, אם הוא מקבל דברים לא חוקיים וסודיים - האיש עבריין! טוב שמעמידים אותו לדין!


אז זהו, שלא.


בישראל יש צנזורה על התקשורת. כל הכתבות שפרסם אורי בלאו עברו את אישור הצנזורה - שהיא חטיבה בצה"ל, כן? לא גוף אזרחי. המשמעות היא שגם לדעת הגוף שאמון על שמירה על סודותיה של ישראל, אורי בלאו לא עבר עבירה. לו היו סבורים בצנזורה שיש בדברים שפרסם סכנה לביטחון ישראל היו פוסלים את הידיעה והיא לא הייתה באה לעולם. 


אורי בלאו, מסתבר, פעל לפי הכללים.


אבל הי, יגידו לי שוב - הוא החזיק מאות מסמכים בבית! בגלל זה החליט היועץ המשפטי להעמיד אותו לדין!


צריך לענות לטענה הזאת בשני מישורים. האחד, אין לי ספק שיש לא מעט קצינים בכירים מאוד לשעבר (למעשה, אני יודע לפחות על שניים כאלה) שהוציאו מסמכים מרשות הצבא ללא אישור ושומרים אותם אצלם בבית. אתם מוזמנים לקרוא את ספרם (המצוין) של גיל מלצר ורונן ברגמן "זמן אמת" המבוסס כמעט כולו על הקלטות סודיות ומסמכים סודיים שנשמרו אצל אנשים פרטיים בבתים. הטענה של משרד המשפטים ולפיה אורי בלאו לא החזיק את המסמכים בצורה מאובטחת כך שיכול להיות שפלוני עלול היה לקחת אותם היא בדיחה לא מצחיקה. כשקראתי את המשפט הזה בהודעה לעיתונות של המשרד לא יכולתי שלא לשאול את עצמי האם אורי בלאו לא היה עומד לדין לו היה שומר את המסמכים האלה בכספת נעולה היטב.


המישור השני הוא המישור הערכי.


מטרתו של היועץ המשפטי לממשלה, כמו גם מטרתו של צה"ל כשביקש את השב"כ לחקור מי המדליף שהוציא את המסמכים לאורי בלאו היא אחת - להלך אימים על כל עיתונאי בישראל. הרעיון הוא מדהים בפשטותו: אם עיתונאים יידעו שלקבל מסמכים מודלפים יחשוף אותם לתביעה פלילית, הם פשוט לא ייקחו יותר מסמכים מודלפים מחשש שיבולע להם. למה צריך את המסמכים האלה? כי בניגוד לכתבה על חיילי גולני שמסיידים את בתי הקשישים, בכתבות תחקיר אין מרואיינים (אנשים מפחדים להתראיין ו"להעיד" כנגד הממונים שלהם) וכדי להראות שהכתבה אינה מפוברקת מדמיונו הקודח של הכתב צריך להראות משהו. איזה שהוא אימות. מסמך.


ההיגיון של היועץ המשפטי פשוט - אין הדלפות, אין מסמכים. אין מסמכים, אין ביקורת. אין ביקורת? אחלה. יש יותר כתבות על הגולנצ'יקים המסיידים, ופחות על זה שהצבא שלנו - הצבא הערכי ביותר בעולם - עושה גם דברים לא טובים לפעמים.


זהו ניסיון ברור ומובהק להלך אימים על עולם העיתונות. על כלבי השמירה של הדמוקרטיה. 


זהו ניסיון ברור לפגוע בחופש הביטוי.


אף אדם מצפוני בישראל לא יכול לקבל מצב כזה. אף אדם שהדמוקרטיה וחופש הביטוי יקרים ללבו לא יכולים לתת לזה לעבור. זו לא תביעה נגד אורי בלאו - זו תביעה נגד הזכות של כולנו לדעת.


(הערת גילוי נאות: אורי בלאו ישב לידי בדסק ירושלים של חדשות 10 במשך 4 ימים, עד שפוטר במסגרת קיצוצים ודרכינו נפרדו. כן כן, ארבעה ימים. אין טעות במספר הזה)

אין תגובות:

פרסום תגובה