סיפור על אהבה וסוודר

יש לי סוודר אדום דהוי בארון.


טוב, הוא לא ממש אדום. הוא מין חום-אדום כזה.


והוא נורא נורא מכוער ובלוי. השרוולים שלו, שפעם היו הדוקים על פרקי הידיים, רפויים לחלוטין בקצה. פס התפירה שהיה בקצה התחתון שלו נפרם לפני שנים. בעצם, הוא כבר לא ממש נראה כמו סוודר - הוא נראה כמו מין פונצ'ו כזה, אחרי כל הדברים שעברו עליו.


אבל למרות שאני יודע שהוא מכוער, ולמרות שאני יודע שהוא גורם לי להיראות מגוחך, אני לובש אותו פעם בשבוע.


זה הסוודר האדום של המשחקים. סוודר המזל.


לבשתי אותו הבוקר לעבודה. הרוב הנשי במערכת כבר יודע שאין טעם להעיר לי על הסוודר הזה, כי יש דברים שלא ישתנו. הן יודעות שהסוודר הזה יישאר עד שיוכח סופית, ואמפירית, שהוא לא עובד יותר.


והיום הסוודר הדהוי והמוכה והדחוי שלי שוב הוכיח את עצמו.


השעה 01:32 בלילה.


אין שום סיכוי, אפילו לא תיאורטי, שאצליח להירדם בקרוב. גם בנסיעה באוטובוס לירושלים, בדרך חזרה מהמשחק, לא נרדמתי. האדרנלין מתפוצץ בוורידים ולא מסכים שאשן.


4:1.


שוב: 4:1.


הפועל הבקיעה ארבעה שערים נגד מכבי חיפה.


הפועל הביסה את מכבי חיפה בבלומפילד.


שנה וחמישה ימים אחרי הדרבי ההוא, שבו ניצחנו את מכבי 4:2, ושוב חגיגות אדירות ביציעים.


אבל אז שמחנו לא רק בגלל הניצחון, אלא גם - ובעיקר - בגלל היריבה. עם חיפה אין לנו כלום. בואו נגיד את האמת: לאף אחד לא באמת אכפת ממכבי חיפה, חוץ מאוהדי הפועל חיפה. אני חושב שאם יש דבר שמתסכל אוהד כדורגל, זו המחשבה שאף אחד לא שונא את הקבוצה שלו. שהיא לא מעוררת שום רגש אצל אף אחד. כזאת קבוצה היא מכבי חיפה. היא לא מייצגת גזענות ושנאה כמו בית"ר. היא גם לא מייצגת את האוהדים של הנצחונות, הקפיטליסטים-בורגנים הנהנתנים כמו מכבי תל אביב. 


היא סתם קבוצה מהכרמל.


אז אם זו סתם קבוצה לא חשובה - למרות שהיא לקחה המון אליפויות והכל - לא הצלחתי להבין למה הצמרמורת לא עוברת לי. למה אני כל כך מתרגש. למה אחרי הגול הרביעי, בדקה התשעים ואחת, פתאום הרגשתי דמעות עומדות בעיניים.


הרי כבר התרגלנו כמעט לרביעיות, שלישיות - לעזאזל, אפילו חמישיה! - מהפועל של השנתיים האחרונות.


ואז פתאום, ברגע של הארה, הכל היה ברור. לגמרי ברור.


אני מאוהב.


אני מאוהב בקבוצה הזאת.


והיא מחזירה לי אהבה.


אנחנו אוהדי הפועל. אנחנו אוהדים של הפסדים. ברור לנו לגמרי שהחלום המטורף שאנחנו נמצאים בו בשנתיים האחרונות ייגמר והפועל תחזור להיות הילדה הדחויה והמכוערת של הכדורגל הישראלי, זו שרק אנחנו רואים את החן והקסם שבה.


ומה אנחנו מבקשים לעצמנו? לא אליפות. בטח שלא דאבל. אנחנו רק רוצים להרגיש לשם שינוי כמו כל האחרים. להרגיש שגם לנו מותר להרים את הראש. להרגיש שמקנאים בנו. שכל מיני ווינרים נורא מתבאסים שהם לא אנחנו. רצינו רק להפוך מהברווזון המכוער לברבור, אפילו רק לכמה משחקים.


לא יותר מזה.


אבל אותה, את האהובה שלנו, זה לא מספק. היא יודעת שאנחנו נחזר אחריה, ונשיר לה שירי אהבה לא משנה מה. ובכל זאת, היא החליטה שהיא תפתה אותנו אפילו יותר. שהיא תיתן לנו לטעום את האושר. שהיא תגרום גם לנו להרגיש אהובים.


הפועל שלנו ניצחה 4:1 את חיפה.


האהובה שלנו רקדה על המגרש.


הבריקה. נצצה.


הפכה למלכת היופי.


עם גולים מדהימים, כאלו שמאמנים חולמים עליהם כשהם בונים תוכנית משחק.


ואני רואה את התקציר בפעם המי-יודע-כמה, ועדיין לא מאמין שהייתי שם וראיתי את זה. עדיין לא מאמין שזו הפועל שלי. עדיין לא מאמין שהיא אוהבת אותי.


שהיא אוהבת אותנו, אלו שהלכו אחריה כשהיה רע. אלו שדחפו קדימה גם כשלא הייתה תקווה לתהילה. אלו שהולכים איתה לכל מקום, ושיישארו לכל החיים באדום.


אחת הקולגות מהמערכת שלחה לי סמס אחרי הרביעי של סלים טועמה. "שיט", היא כתבה לי, "זה אומר שאתה נשאר עם הסוודר הזה לנצח, נכון?"


ברור. עניתי לה.


הפועל אוהבת אותי.


הפועל אוהבת אותי עם הסוודר. עם הסוודר שמזכיר לשנינו את מי שהיא הייתה עד שהפכה מפריט לבוש בלוי לשמלת נשף.


ואני? אוי, כמה שאני אוהב אותה. כל כך כל כך אוהב אותה.


תודה לך הפועל. 


ריגשת אותי.


ותודה לסוודר הדהוי, המכוער ומוכה הגורל שלי. שוב עשית את שלך.


ואין לי שמץ של מושג איך אני אמור להירדם הלילה. מקווה שאחרי הפעם ה- 200 שאראה את התקציר, האדרנלין יתחיל להתפוגג.

נקמת חירותו של ילד קטן עוד לא ברא השטן

בואו נתחיל מהצהרה כללית:


גם אם זה מוציא אותי איזה סוג של גזען חשוך - אני לא בעד זה שיתנו לכל דיכפין להיכנס לארץ. אני גם בעד גירוש של כל מיני אנשים שנמצאים בארץ שלא כחוק. אני באמת חושב שבסופו של דבר, ישראל היא המדינה של הישראלים ולא צריכה להיות מדינה קולטת הגירה שאינה תואמת את חוק השבות.


כן, חברות וחברים, אני חושב שישראל צריכה לקלוט, באופן בלעדי כמעט, יהודים - ולא אחרים.


ואחרי שכתבתי את המשפטים האלה שבטח יקוממו עליי לא מעט מהחברים שהם בין האהובים עליי ביותר, זה לא משנה את הנחת היסוד שלי שאומרת שאם המדינה לא טיפלה בעניין העובדים הזרים, יש לה אחריות על מעשיה וחוסר מעשיה, בדגש על הטיפול והדאגה לילדים שנולדו פה ו/או כאלו שהוברחו לפה עם הוריהם.


זה בעיקר לא משנה כהוא זה את תחושת הקבס והזעזוע שאוחזת בי כשאני קורא שהמדינה שלי הקימה מתקן כליאה לילדים שכל פשעם היא העובדה שהוריהם הביאו אותם לפה.


כששתי הבנות שלי ישנות במיטה שלהן בלילה ויודעות שהן במקום הכי בטוח בעולם, יש ילדים שיתכן והם אפילו בני גילן שישנים בכלא בלי שעברו שום עבירה. בלי שגנבו. בלי שרצחו. בלי שאנסו. בלי שתקפו. אפילו בלי שסתם דיברו לא יפה למישהו.


הם בכלא רק כי הם זרים.


דמיינו לעצמכם את הילד או הילדה שלכם, את האחיין או האחיינית, את הבן או הבת של השכנים. מישהו שאתם מחבבים.


עכשיו תארו לכם שמישהו היה בא, ולוקח את הילד או הילדה האלו סתם כך, באמצע המשחק, ומעביר אותם לבית הסוהר. כן, תדמיינו לרגע את אותו ילד חמוד עם טרקטור שמשחק לכם מתחת לבניין נלקח לכלא. את הילדה המתוקה עם הקוקיות נשלחת למאסר.


כשאני חושב על אופציה שמישהו ייגע במיכל או יערה, לא כל שכן ישים אותן בכלא אני מסוגל לרצוח. לרצוח אפילו את מי שיעז לשים עליהן יד.


והנה, המדינה שלי עושה את זה.


המדינה שלי עוצרת ילדים קטנים כי אין להם מעמד. כי המדינה שלי העדיפה במשך 20 שנה להעשיר את סוחרי העבדים שנקראים בעלי חברות קבלן לייבוא עובדים זרים, והעדיפה לא להשקיע משאבים באכיפת החוקים שהיא עצמה המציאה - ועכשיו במקום להתמודד עם הבעיה שנוצרה, היא זורקת את התוצאות לכלא.


המדינה שלי זורקת ילדים לכלא.


המדינה שלי מכניסה ילדים קטנים לתאים נעולים.


המדינה שלי?


לא לא, זאת לא המדינה שלי. זה לא יכול להיות.


ובכל זאת - הלילה הזה, חברות וחברים, ישנים ילדים קטנים בכלא.


הם לא רצחו אף אחד, הם לא אנסו, הם לא תקפו, הם לא גנבו, הם לא סרסרו, הם לא סחרו בסמים.


הם לא עשו כלום.


הם פשוט זרים. אז הם בכלא.


הלכתי עכשיו להציץ בחדר של הבנות. הן ארוזות טוב טוב בתוך שמיכות הפוך שלהן, בחדר שלהן, עם כל הצעצועים והבובות והמשחקים. הן יודעות מה שכל ילד בעולם ראוי שיידע: שהן במקום הכי בטוח בעולם. שהעולם הוא מקום טוב שקורים בו רק דברים טובים. הן לא מכירות מושג כמו בית סוהר או סורגים. כך גם אמור להיות.


והלילה יש ילדים בגילן שישנים בכלא.


ילדים שלא עשו כלום, ומכירים את הסורגים, ואת בית הסוהר, ואת הסוהרים החמושים, ואת הגבלת החופש, ומכירים כבר בעובדה שהם שונים. שלא כל בני האדם שווים. שהעולם הוא מקום רע ואכזרי.


לא יודע מה אתכם, אבל ממני זה לגמרי מונע להירדם.


לא, אני אומר לעצמי שוב ובודק עוד פעם את כל אתרי האינטרנט. אולי נפלה טעות? הרי זה לא יכול להיות!


זאת בטוח לא המדינה שלי שעושה דברים כאלה!


אז זהו. שכן.


זה כתם על החברה הישראלית.


זה כתם על כל אחד מאיתנו.


ילדים קטנים בכלא בלי שיעברו אף עבירה.


לא מבין איך אפשר להירדם.


לא מבין איך אלי ישי וביבי נתניהו ישנים הלילה.


נקמת חירותו של ילד קטן עוד לא ברא השטן.

סבתא שלי

 היא נולדה ב- 20/02/22. היום לפני 89 שנה.

סבתא נולדה בטרנסילבניה למשפחה יהודית מזרח אירופאית ממוצעת למדי.

הם היו שמונה אחים ואחיות, עם שני הורים שעבדו לפרנסתם והלכו בכל שבת לבית הכנסת. לפי המראה שלהם, היינו מגדירים אותם כ"דוסים", אבל לפי הגישה שלהם - הם פשוט היו יהודים כמו כולם.

הם היו חברים באגודת ישראל, ממש כמו רוב רובם של היהודים באזור.

בשנת 1941, התחילו להגיע השמועות על זה שמשהו רע קורה ליהודים בפולין. שליחים שהגיעו משם אמרו למשפחה של סבתא לארוז הכל ולברוח. אמרו שכשהגרמנים יגיעו - והם יגיעו - ליהודים נשקפת סכנה עצומה. אבל הרב אמר להישאר, אז הם נשארו.

סבתא תמיד סיפרה שכל כמה חודשים היה יום צום ותענית למען האחים והאחיות, היהודים שסובלים בפולין. היא אומרת שעד 1944 הם כל הזמן שמעו שמתעללים ביהודים. שאנשים נוסעים למחנות עבודה ולא שומעים מהם יותר. אבל הרבנים אמרו לצום ולהישאר במקום, וזה מה שהם עשו.

ואז בסוכות של שנת תש"ה, ספטמבר 1944, המציאות הגיעה לעיירה של סבתא. טרנסילבניה, שהייתה שטח רומני, סופחה להונגריה, והיות וההשמדה של יהדות הונגריה הייתה בשיאה - תורה של המשפחה של סבתא הגיע.

את הסלקציה הראשונה באושוויץ עברו רק חצי מבין עשרת בני המשפחה. סבתא ושתי אחיות נשלחו למחנה הנשים. אבא שלה ועוד אח הלכו למחנה הגברים. את השאר הם לא יראו עוד לעולם. 

באחד מימי חורף 44-45 אחד השומרים האוקראינים ריסק לה את הברך עם קת הרובה כי עשתה משהו שלא נראה לו. כמה ימים אחר כך הסתבר שזה מה שהציל אותה ואת האחיות שלה מצעדת המוות - היא לא יכלה ללכת, והחליטו להשאיר את שלושתן לגסוס למוות בבית החולים של אושוויץ. אבא שלה ואחיה יהרגו באותה צעדה.

בבוקר, היא הייתה תמיד מספרת לי בשמחה, נכנס קצין רוסי למבנה שהייתה בו. מיידעלעך, הוא אמר להן ביידיש - אתן חופשיות.

החיילים הרוסים ריכזו את נשות הס"ס שנשארו ושמרו עליהן וקראו לאסירות לעשות מה שהן מבינות בסוהרות שהפכו לשבויות. פעם שאלתי אותה מה עשו להן. היא לא רצתה לספר. היא רק אמרה שאף אחת מהן לא עמדה למשפט.

לא היה צורך לקבוע את גזר דינן, שבוצע כבר.

היא חזרה עם שתי אחיותיה לעיירה שלה בטרנסילבניה, כדי לגלות שבבית המשפחה גרה משפחה אחרת, שקיבלה את הנכס מידי השלטונות. אף אחד לא חשב שהן יחזרו. היא פגשה את יעקב, שהיה מבוגר ממנה בתשע שנים. הוא חזר לעיר מבוכנוולד, אחרי שנמלט ממחנה דכאו שם איבד את אשתו ואת בנו.

תוך חודש הם היו נשואים.

שאלתי אותה פעם איך הם התחתנו כל כך מהר. "היינו לבד", היא הסבירה לי, "כולם היו חייבים למצוא מהר מישהו להיות איתו".

בפברואר 47 היא ילדה את הבן הראשון שנולד באזור אחרי המלחמה. כל הנשים שעברו את המחנות היו בטוחות שהן לא יוכלו ללדת יותר, בגלל כל הדברים שעברו על הגוף שלהן. סבתא סיפרה שהרב הראשי של רומניה שלח הודעות לכל הקהילות על הלידה של אבא. שהנשים ברומניה יידעו שאפשר.

היא ילדה את אבא במשקל 5 ק"ג.

עוד לא המציאו את האפידורל.

אללה יסתור.

היא אהבה לספר לי על היום שבו שמעה שקמה מדינת ישראל. זה היה ביום שישי, והיא האזינה לרדיו תוך כדי שטיפת כלים לפני שבת. היא סיפרה שברדיו אמרו שבפלשתינה קמה מדינה ליהודים.

הסיר שהחזיקה ביד נפל, והיא התחילה לבכות.

בשבילה, רק 3 שנים אחרי השחרור מאושוויץ, זה היה נס עצום.

אבל היא עלתה לארץ עם בעלה והילד רק בשנת 1963. 

שלחו אותם לדימונה, והיא עבדה בכיתן. בארץ היא קיבלה פלטינות לרגל שהאוקראיני ריסק לה, ופיצויים מגרמניה. היא תקבל צ'ק מממשלת גרמניה עד יומה האחרון. גם הצליעה שנשארה מאז, תלווה אותה כל חייה.

בשנת 1973, יום אחרי תחילת מלחמת יום כיפור, הבן היחיד שלה התחתן ומיד ירד לסיני למלחמה. בנובמבר 1974 אחותי נולדה. בפברואר 1978 באתי גם אני לעולם.

וסבתא אהבה אותי.

היא אהבה אותי כאילו שהייתי בבת עינה.

היא הייתה זאת שחיכתה לי בבית עם ארוחת צהריים ביתית כשחזרתי מהגן ומבית הספר. היא הייתה זו ששמרה עליי בשעות הערב כשאמא ואבא לא היו בבית. היא הייתה זאת שידעתי שלא משנה מה, ולא משנה איך - היא תמיד תהיה בעדי.

היא הייתה מחפה עליי כשפישלתי. היא הייתה מחבקת כשהייתי עצוב.

היא הייתה מבשלת לי מה שהייתי מבקש, ומבקשת רק חיבוק ונשיקה בתמורה.

ואני אהבתי לחבק אותה.

היא נתנה לי אהבה בלתי מתפשרת. לא יכולתי לעשות שום חטא אצל סבתא. אם שגיתי - זה בטח היה בטעות. אם פשעתי - מדובר באי הבנה. אם עברתי עבירה - זה רק כי החוק היה פגום.

תמיד ידעתי שהדלת שלה תהיה פתוחה עבורי. היא תמיד שמחה לראות אותי, גם - בעיקר, בעצם - אם באתי בהפתעה ובלי להודיע.

היא הייתה סבתא, אבל הרבה יותר מסבתא.

היא הייתה חברה.

בשנים האחרונות לחייה הייתי בצבא. כשאושפזה בבית החולים לקראת הסוף, היה לה חום גבוה. בדיוק ירדנו מקו בלבנון והתקשרתי אליה לספר לה. 

החום שלה ירד מיד.

הרופאים שאלו איך זה קרה. סבתא הסבירה להם שהנכד שלה בטוח עכשיו, וזה הכי חשוב בעולם.

סבתא שלי.

לגמרי שלי.

ואני חושב עליה לא מעט. על מה הייתה אומרת אם הייתה רואה אותי היום. מה הייתה חושבת על מה שהנכד שגידלה הפך להיות.

מאוד כואב לי שהיא לא מכירה את אשתי. היא הייתה אוהבת אותה. היא הייתה שמחה לדעת שמצאתי מישהי כזו. היא הייתה שומרת עליה כמו על נכדה אמיתית שלה. היא הייתה מפנקת אותה.

אבל הכי עצוב לי שהיא לא מכירה את מיכלי ויערה, ושהן לא מכירות אותה. היא הייתה מציפה אותן באהבה. היא הייתה מרעיפה עליהן חום, והן היו מתערסלות בידיים שלה ממש כמו שאני עשיתי לפני שנים. היא הייתה מבקשת רק חיבוק ונשיקה. 

לא יותר.

כשכל אחת מהן נולדה, נסעתי לקבר שלה ושל סבא לספר להם. שידעו שיש להם נינות. שיידעו שאני חושב עליהם גם עכשיו, כשבא דור חדש.

בעיקר עכשיו.

סבתא נפטרה בחורף של שנת 1997. היא נפטרה בשנתה, במיטה שלה, בבית עם הכורסאות שיש עליהן כריות מרובעות עם כפתור באמצע.

ואני אהבתי אותה.

ואני אוהב אותה עד היום.

יומולדת שמח, סבתא שלי.

את כל כך כל כך חסרה לי.