יום ראשון, 20 בפברואר 2011

סבתא שלי

 היא נולדה ב- 20/02/22. היום לפני 89 שנה.

סבתא נולדה בטרנסילבניה למשפחה יהודית מזרח אירופאית ממוצעת למדי.

הם היו שמונה אחים ואחיות, עם שני הורים שעבדו לפרנסתם והלכו בכל שבת לבית הכנסת. לפי המראה שלהם, היינו מגדירים אותם כ"דוסים", אבל לפי הגישה שלהם - הם פשוט היו יהודים כמו כולם.

הם היו חברים באגודת ישראל, ממש כמו רוב רובם של היהודים באזור.

בשנת 1941, התחילו להגיע השמועות על זה שמשהו רע קורה ליהודים בפולין. שליחים שהגיעו משם אמרו למשפחה של סבתא לארוז הכל ולברוח. אמרו שכשהגרמנים יגיעו - והם יגיעו - ליהודים נשקפת סכנה עצומה. אבל הרב אמר להישאר, אז הם נשארו.

סבתא תמיד סיפרה שכל כמה חודשים היה יום צום ותענית למען האחים והאחיות, היהודים שסובלים בפולין. היא אומרת שעד 1944 הם כל הזמן שמעו שמתעללים ביהודים. שאנשים נוסעים למחנות עבודה ולא שומעים מהם יותר. אבל הרבנים אמרו לצום ולהישאר במקום, וזה מה שהם עשו.

ואז בסוכות של שנת תש"ה, ספטמבר 1944, המציאות הגיעה לעיירה של סבתא. טרנסילבניה, שהייתה שטח רומני, סופחה להונגריה, והיות וההשמדה של יהדות הונגריה הייתה בשיאה - תורה של המשפחה של סבתא הגיע.

את הסלקציה הראשונה באושוויץ עברו רק חצי מבין עשרת בני המשפחה. סבתא ושתי אחיות נשלחו למחנה הנשים. אבא שלה ועוד אח הלכו למחנה הגברים. את השאר הם לא יראו עוד לעולם. 

באחד מימי חורף 44-45 אחד השומרים האוקראינים ריסק לה את הברך עם קת הרובה כי עשתה משהו שלא נראה לו. כמה ימים אחר כך הסתבר שזה מה שהציל אותה ואת האחיות שלה מצעדת המוות - היא לא יכלה ללכת, והחליטו להשאיר את שלושתן לגסוס למוות בבית החולים של אושוויץ. אבא שלה ואחיה יהרגו באותה צעדה.

בבוקר, היא הייתה תמיד מספרת לי בשמחה, נכנס קצין רוסי למבנה שהייתה בו. מיידעלעך, הוא אמר להן ביידיש - אתן חופשיות.

החיילים הרוסים ריכזו את נשות הס"ס שנשארו ושמרו עליהן וקראו לאסירות לעשות מה שהן מבינות בסוהרות שהפכו לשבויות. פעם שאלתי אותה מה עשו להן. היא לא רצתה לספר. היא רק אמרה שאף אחת מהן לא עמדה למשפט.

לא היה צורך לקבוע את גזר דינן, שבוצע כבר.

היא חזרה עם שתי אחיותיה לעיירה שלה בטרנסילבניה, כדי לגלות שבבית המשפחה גרה משפחה אחרת, שקיבלה את הנכס מידי השלטונות. אף אחד לא חשב שהן יחזרו. היא פגשה את יעקב, שהיה מבוגר ממנה בתשע שנים. הוא חזר לעיר מבוכנוולד, אחרי שנמלט ממחנה דכאו שם איבד את אשתו ואת בנו.

תוך חודש הם היו נשואים.

שאלתי אותה פעם איך הם התחתנו כל כך מהר. "היינו לבד", היא הסבירה לי, "כולם היו חייבים למצוא מהר מישהו להיות איתו".

בפברואר 47 היא ילדה את הבן הראשון שנולד באזור אחרי המלחמה. כל הנשים שעברו את המחנות היו בטוחות שהן לא יוכלו ללדת יותר, בגלל כל הדברים שעברו על הגוף שלהן. סבתא סיפרה שהרב הראשי של רומניה שלח הודעות לכל הקהילות על הלידה של אבא. שהנשים ברומניה יידעו שאפשר.

היא ילדה את אבא במשקל 5 ק"ג.

עוד לא המציאו את האפידורל.

אללה יסתור.

היא אהבה לספר לי על היום שבו שמעה שקמה מדינת ישראל. זה היה ביום שישי, והיא האזינה לרדיו תוך כדי שטיפת כלים לפני שבת. היא סיפרה שברדיו אמרו שבפלשתינה קמה מדינה ליהודים.

הסיר שהחזיקה ביד נפל, והיא התחילה לבכות.

בשבילה, רק 3 שנים אחרי השחרור מאושוויץ, זה היה נס עצום.

אבל היא עלתה לארץ עם בעלה והילד רק בשנת 1963. 

שלחו אותם לדימונה, והיא עבדה בכיתן. בארץ היא קיבלה פלטינות לרגל שהאוקראיני ריסק לה, ופיצויים מגרמניה. היא תקבל צ'ק מממשלת גרמניה עד יומה האחרון. גם הצליעה שנשארה מאז, תלווה אותה כל חייה.

בשנת 1973, יום אחרי תחילת מלחמת יום כיפור, הבן היחיד שלה התחתן ומיד ירד לסיני למלחמה. בנובמבר 1974 אחותי נולדה. בפברואר 1978 באתי גם אני לעולם.

וסבתא אהבה אותי.

היא אהבה אותי כאילו שהייתי בבת עינה.

היא הייתה זאת שחיכתה לי בבית עם ארוחת צהריים ביתית כשחזרתי מהגן ומבית הספר. היא הייתה זו ששמרה עליי בשעות הערב כשאמא ואבא לא היו בבית. היא הייתה זאת שידעתי שלא משנה מה, ולא משנה איך - היא תמיד תהיה בעדי.

היא הייתה מחפה עליי כשפישלתי. היא הייתה מחבקת כשהייתי עצוב.

היא הייתה מבשלת לי מה שהייתי מבקש, ומבקשת רק חיבוק ונשיקה בתמורה.

ואני אהבתי לחבק אותה.

היא נתנה לי אהבה בלתי מתפשרת. לא יכולתי לעשות שום חטא אצל סבתא. אם שגיתי - זה בטח היה בטעות. אם פשעתי - מדובר באי הבנה. אם עברתי עבירה - זה רק כי החוק היה פגום.

תמיד ידעתי שהדלת שלה תהיה פתוחה עבורי. היא תמיד שמחה לראות אותי, גם - בעיקר, בעצם - אם באתי בהפתעה ובלי להודיע.

היא הייתה סבתא, אבל הרבה יותר מסבתא.

היא הייתה חברה.

בשנים האחרונות לחייה הייתי בצבא. כשאושפזה בבית החולים לקראת הסוף, היה לה חום גבוה. בדיוק ירדנו מקו בלבנון והתקשרתי אליה לספר לה. 

החום שלה ירד מיד.

הרופאים שאלו איך זה קרה. סבתא הסבירה להם שהנכד שלה בטוח עכשיו, וזה הכי חשוב בעולם.

סבתא שלי.

לגמרי שלי.

ואני חושב עליה לא מעט. על מה הייתה אומרת אם הייתה רואה אותי היום. מה הייתה חושבת על מה שהנכד שגידלה הפך להיות.

מאוד כואב לי שהיא לא מכירה את אשתי. היא הייתה אוהבת אותה. היא הייתה שמחה לדעת שמצאתי מישהי כזו. היא הייתה שומרת עליה כמו על נכדה אמיתית שלה. היא הייתה מפנקת אותה.

אבל הכי עצוב לי שהיא לא מכירה את מיכלי ויערה, ושהן לא מכירות אותה. היא הייתה מציפה אותן באהבה. היא הייתה מרעיפה עליהן חום, והן היו מתערסלות בידיים שלה ממש כמו שאני עשיתי לפני שנים. היא הייתה מבקשת רק חיבוק ונשיקה. 

לא יותר.

כשכל אחת מהן נולדה, נסעתי לקבר שלה ושל סבא לספר להם. שידעו שיש להם נינות. שיידעו שאני חושב עליהם גם עכשיו, כשבא דור חדש.

בעיקר עכשיו.

סבתא נפטרה בחורף של שנת 1997. היא נפטרה בשנתה, במיטה שלה, בבית עם הכורסאות שיש עליהן כריות מרובעות עם כפתור באמצע.

ואני אהבתי אותה.

ואני אוהב אותה עד היום.

יומולדת שמח, סבתא שלי.

את כל כך כל כך חסרה לי.


2 comments:

  1. יייווווו!! חיים...
    איזה פוסט מרגש... אני דומעת ):

    השבמחק
  2. אשריך, חיים יקר. ואשריה זכתה לנכד כזה.

    השבמחק