כל מי שמכיר אותי יודע שאני אוהב פירות, אבל לאו דווקא מהעץ. אני מאוד אוהב פירות שקוטפים בים. אמנם אני לא מכין כאלה בבית, אבל זה רק כי אני לא יודע איך.
יש לי בעיה עקרונית עם בישול גדי בחלב אמו. בואו נודה על האמת: חלב עזים זה די מעפן, וספק אם הוא מתאים לבישול. גם בשר גדי לא נראה לי מי יודע מה.
מצד שני,אנטריקוט ברוטב שמנת זה דווקא אחלה. גם ביף סטרוגנוף.
בקיצור: כעיקרון, אני לא ממש אוכל כשר. לא כאידיאולוגיה ולא כהתרסה - פשוט הגויים האלה, יימח שמם, יודעים לאכול אוכל טעים. אין לי ספק שאם אבותינו היו יודעים כמה שרימפסים זה טעים הם היו פותחים במו"מ מהיר עם "הסופר המקראי" וסוגרים איתו על אי הבנה ככל שהדברים נוגעים לחסילון הנפלא. מה לעשות שאין שרימפסים קרוב לחוף של פלשתינה-א"י? נראה לכם הגיוני שדג מצרי מעפן כמו נסיכת הנילוס הוא כשר (מצרי! דג של פרעה!), בשעה שדבר מופלא כמו קלמארי לא כשר?! זו שערוריה!
אבל יש תשעה ימים בשנה שבהם אני כשר. מה כשר? כשר למהדרין.
אני צם כל שנה ביום כיפור. אפילו משקיע והולך לאיזה שעה לבית הכנסת לתפילת נעילה.
ואני צם שמונה ימים בפסח. וסובל. ושונא כל רגע.
צם. ממש.
לגמרי.
אני לא סובל מצות, ואני אוכל כשר לפסח. ויש לי חשש מובנה מקטניות. אני לא אוכל אותן בזמן הפסח. שאר השנה אני ממש אוהב אותן, קטנות ונימוחות ומקסימות שכמותן, אבל בפסח אסור לי.
זה אומר בלי חומוס, בלי אורז, בלי תירס, בלי שעועית, בלי לחם (כמובן), בלי... בלי כלום!
רק אני, ביצים, תפוחי אדמה, ובשר שאי אפשר לשים בפיתה.
כשסיפרתי את זה היום לחברים בעבודה הורמו לא מעט גבות. אנשים לא הצליחו להבין למה לעזאזל להקפיד על כשר לפסח, ולמה קיבינימאט להתעקש על סוגיית ה"ללא חשש קטניות". כולם יודעים שאני לא דתי, ושלמרות שיש לי שם של דוס מעולם לא הייתי דתי. ספק אם אהיה דתי אי פעם.
זה לא ממש עובד, הרעיון של להיות דתי מצד אחד, ולהקפיד לחגוג את האחד במאי כל שנה כי דת היא אופיום להמונים מצד שני. קוראים לזה ניגוד מובנה.
אבל זה לא קשור לדת. ממש לא. אני לא חושב שיש עניין של גמול ועונש, וגם אם יש - ספק אם העובדה שאני מתנזר מפיתה וחומוס במשך 8 ימים תכפר על "חטאיי". אני גם לא חושב שלצום 25 שעות ביום כיפור מאפשר לי להזדכות על החטאים שביצעתי, לכאורה.
אז לא, אני מצטער: לא קונה את כל סיפורי אלוהים האלה. את ספר התנ"ך מדפיסים בדפוס קורן בירושלים. את הספרים שיש בארון הקודש כתבו בני אדם. לגמרי לגמרי בני אדם. לא, אני מצטער - לא אלוהים כתב אותם, וכל מי שקונה את זה שעשרת הדיברות נכתבו על ידי גורם לא אנושי שייתן עיון בחוקי חמורבי. צר לי חבריי הדתיים, אבל הבחור עם השם שהוא שילוב בין בהמת משא לקולורבי המציא את הקונספט הזה כמה מאות שנים לפני שמוזס שלנו פתח סוכנות לטיולים במדבר.
אני מייסר את עצמי בפסח רק מסיבה אחת: סבתא וסבא שלי.
סבתא וסבא שלי היו דתיים. לא דוסים, לא מציקים, לא מיסיונרים - דתיים. כאלה שלא נוסעים בשבת, ואוכלים כשר, והולכים לבית כנסת. והם החשיבו מאוד את החגים.
פעם סבתא שלי אמרה לי שאפילו בזמן השואה הם הקפידו לציין את החגים, בגבולות האפשר. שתמיד הייתה מישהי שזכרה את ברכות החג והן היו מברכות על משהו, רק כדי לא לשכוח את זהותן הלאומית.
בואו נודה על האמת - אין עם ישראלי. יש אנשים שבאו מארבע קצוות תבל, ממדינות מערביות סופר מתקדמות ומארצות מדבר שבהן שיא ההייטק היה חמור רתום לאבן ריחיים. הדבר היחיד שחיבר את כולם הייתה הדת היהודית, והעובדה שהיו לכולם פחות או יותר את אותם השמות.
ואז אתה שואל את עצמך: אם אין עם ישראלי, כי קשה לייצר עם תוך שישה עשורים, אז מה משותף לנו?
והמסקנה המתבקשת: כולנו יהודים (טוב נו, חוץ מאלה שלא. אל תציקו).
אז אני צם בפסח בגלל המסורת. בגלל שסבתא וסבא שלי שמרו על כשרות לפסח. בגלל שסבא וסבתא שלהם עשו את זה, וסבתא וסבא של סבתא וסבא שלהם וכך הלאה וכך הלאה.
כי בלי זה, באמת מי אני. כי בלי זה, מה מאחד אותי עם השכנים היהודים של המשפחה של אשתי שגרים בארצות הברית? ומה מחבר אותי להוא מדחום צחפת (אין פה טעות) שגר במחסיי?
אנחנו מתרבות שונה, מיבשת שונה - אבל יש לנו דת זהה.
זה הכל. דת ותו לא.
אז מחר בערב הבנות ישירו מה נשתנה, ואני אחשוב על סבתא וסבא שלי. ואני רוצה לחשוב שזה מסב להם קצת נחת לדעת שאני ממשיך את המסורת שלהם. ואני ממש אקווה שהבנות שלי ילמדו ממני, ומאמא שלהן, וימשיכו עם זה גם הן.
כי בסוף, כמו שאמר טוביה החולב: מסורת. אנחנו לא יודעים למה אנחנו עושים את זה, אבל זו המסורת.
ועוד שבוע וחצי, אם ירצה השם, מנה של פיתה וחומוס לארוחת צהריים, ולארוחת ערב: סטייק עם רוטב שמנת. מת על זה.
ושיהיה לכולם חג שמח.
יש לי בעיה עקרונית עם בישול גדי בחלב אמו. בואו נודה על האמת: חלב עזים זה די מעפן, וספק אם הוא מתאים לבישול. גם בשר גדי לא נראה לי מי יודע מה.
מצד שני,אנטריקוט ברוטב שמנת זה דווקא אחלה. גם ביף סטרוגנוף.
בקיצור: כעיקרון, אני לא ממש אוכל כשר. לא כאידיאולוגיה ולא כהתרסה - פשוט הגויים האלה, יימח שמם, יודעים לאכול אוכל טעים. אין לי ספק שאם אבותינו היו יודעים כמה שרימפסים זה טעים הם היו פותחים במו"מ מהיר עם "הסופר המקראי" וסוגרים איתו על אי הבנה ככל שהדברים נוגעים לחסילון הנפלא. מה לעשות שאין שרימפסים קרוב לחוף של פלשתינה-א"י? נראה לכם הגיוני שדג מצרי מעפן כמו נסיכת הנילוס הוא כשר (מצרי! דג של פרעה!), בשעה שדבר מופלא כמו קלמארי לא כשר?! זו שערוריה!
אבל יש תשעה ימים בשנה שבהם אני כשר. מה כשר? כשר למהדרין.
אני צם כל שנה ביום כיפור. אפילו משקיע והולך לאיזה שעה לבית הכנסת לתפילת נעילה.
ואני צם שמונה ימים בפסח. וסובל. ושונא כל רגע.
צם. ממש.
לגמרי.
אני לא סובל מצות, ואני אוכל כשר לפסח. ויש לי חשש מובנה מקטניות. אני לא אוכל אותן בזמן הפסח. שאר השנה אני ממש אוהב אותן, קטנות ונימוחות ומקסימות שכמותן, אבל בפסח אסור לי.
זה אומר בלי חומוס, בלי אורז, בלי תירס, בלי שעועית, בלי לחם (כמובן), בלי... בלי כלום!
רק אני, ביצים, תפוחי אדמה, ובשר שאי אפשר לשים בפיתה.
כשסיפרתי את זה היום לחברים בעבודה הורמו לא מעט גבות. אנשים לא הצליחו להבין למה לעזאזל להקפיד על כשר לפסח, ולמה קיבינימאט להתעקש על סוגיית ה"ללא חשש קטניות". כולם יודעים שאני לא דתי, ושלמרות שיש לי שם של דוס מעולם לא הייתי דתי. ספק אם אהיה דתי אי פעם.
זה לא ממש עובד, הרעיון של להיות דתי מצד אחד, ולהקפיד לחגוג את האחד במאי כל שנה כי דת היא אופיום להמונים מצד שני. קוראים לזה ניגוד מובנה.
אבל זה לא קשור לדת. ממש לא. אני לא חושב שיש עניין של גמול ועונש, וגם אם יש - ספק אם העובדה שאני מתנזר מפיתה וחומוס במשך 8 ימים תכפר על "חטאיי". אני גם לא חושב שלצום 25 שעות ביום כיפור מאפשר לי להזדכות על החטאים שביצעתי, לכאורה.
אז לא, אני מצטער: לא קונה את כל סיפורי אלוהים האלה. את ספר התנ"ך מדפיסים בדפוס קורן בירושלים. את הספרים שיש בארון הקודש כתבו בני אדם. לגמרי לגמרי בני אדם. לא, אני מצטער - לא אלוהים כתב אותם, וכל מי שקונה את זה שעשרת הדיברות נכתבו על ידי גורם לא אנושי שייתן עיון בחוקי חמורבי. צר לי חבריי הדתיים, אבל הבחור עם השם שהוא שילוב בין בהמת משא לקולורבי המציא את הקונספט הזה כמה מאות שנים לפני שמוזס שלנו פתח סוכנות לטיולים במדבר.
אני מייסר את עצמי בפסח רק מסיבה אחת: סבתא וסבא שלי.
סבתא וסבא שלי היו דתיים. לא דוסים, לא מציקים, לא מיסיונרים - דתיים. כאלה שלא נוסעים בשבת, ואוכלים כשר, והולכים לבית כנסת. והם החשיבו מאוד את החגים.
פעם סבתא שלי אמרה לי שאפילו בזמן השואה הם הקפידו לציין את החגים, בגבולות האפשר. שתמיד הייתה מישהי שזכרה את ברכות החג והן היו מברכות על משהו, רק כדי לא לשכוח את זהותן הלאומית.
בואו נודה על האמת - אין עם ישראלי. יש אנשים שבאו מארבע קצוות תבל, ממדינות מערביות סופר מתקדמות ומארצות מדבר שבהן שיא ההייטק היה חמור רתום לאבן ריחיים. הדבר היחיד שחיבר את כולם הייתה הדת היהודית, והעובדה שהיו לכולם פחות או יותר את אותם השמות.
ואז אתה שואל את עצמך: אם אין עם ישראלי, כי קשה לייצר עם תוך שישה עשורים, אז מה משותף לנו?
והמסקנה המתבקשת: כולנו יהודים (טוב נו, חוץ מאלה שלא. אל תציקו).
אז אני צם בפסח בגלל המסורת. בגלל שסבתא וסבא שלי שמרו על כשרות לפסח. בגלל שסבא וסבתא שלהם עשו את זה, וסבתא וסבא של סבתא וסבא שלהם וכך הלאה וכך הלאה.
כי בלי זה, באמת מי אני. כי בלי זה, מה מאחד אותי עם השכנים היהודים של המשפחה של אשתי שגרים בארצות הברית? ומה מחבר אותי להוא מדחום צחפת (אין פה טעות) שגר במחסיי?
אנחנו מתרבות שונה, מיבשת שונה - אבל יש לנו דת זהה.
זה הכל. דת ותו לא.
אז מחר בערב הבנות ישירו מה נשתנה, ואני אחשוב על סבתא וסבא שלי. ואני רוצה לחשוב שזה מסב להם קצת נחת לדעת שאני ממשיך את המסורת שלהם. ואני ממש אקווה שהבנות שלי ילמדו ממני, ומאמא שלהן, וימשיכו עם זה גם הן.
כי בסוף, כמו שאמר טוביה החולב: מסורת. אנחנו לא יודעים למה אנחנו עושים את זה, אבל זו המסורת.
ועוד שבוע וחצי, אם ירצה השם, מנה של פיתה וחומוס לארוחת צהריים, ולארוחת ערב: סטייק עם רוטב שמנת. מת על זה.
ושיהיה לכולם חג שמח.