יום ראשון, 9 במאי 2010

מכתב לשחקני הפועל תל אביב

השעה 01:13 לפנות בוקר בירושלים. לפני שעה וחצי בערך חזרתי הביתה מהדרבי.
הייתה נסיעה לא פשוטה בכלל על כביש מספר 1 לכיוון מזרח. מזל שאבא של אשתי נהג. אני לא הייתי מצליח להתרכז בכביש. אתה מוצף ברגשות של "אוף! איזה באסה!" ו"קיבינימט, הם היו יכולים לאכול איזה 3-4 גולים בקלות עם טיפה'לה מזל!". ויש את שיחות הטלפון מפריאל שישב לידי במגרש, ופילרסדורף שישב בשער 7, והסמסים מאיתן כבל ואלון הבר וכל המכביסטים למיניהם או הערות סטטוס בפייסבוק מנטלי שמאוהבת בנמני ומתומר מהמילואים.
לא פשוט.
הגענו לבית של ההורים של רחל ונכנסתי לאוטו. ברמזור של הקניון במבשרת, רגע לפני הירידה לירושלים, פתאום ירד לי האסימון.
אני לא עצוב.אני לא עצוב, חברים יקרים, אדומים וגיבורים, כי אני לא יכול להיות עצוב. כי עשיתם את מה שכל אוהד חולם שהקבוצה שלו תעשה בשבילו - החזרתם לי אהבה.
הרי אנחנו אוהדי הפועל. במשך שנים אנחנו אוכלים מרור, אפילו בלי חרוסת שתמתיק את זה אחרי כמה דקות. אפילו הדאבל של 2000 הגיע בשן ועין עם נצחונות של 1:0, כש - 2:1 נחשב משחק מרובה שערים. אנחנו לא מצפים לכלום, אבל תמיד אנחנו מעזים לקוות. לקוות שהשנה יהיה אחרת. לקוות שאולי נזכה להרים ראש. לקוות ש... לקוות שכולם ישנאו אותנו כי אנחנו טובים.
כי הרי אתם יודעים - כולם שונאים אותנו בכל מקרה. הם לא סובלים את העובדה שאנחנו הולכים אחרי הקבוצה גם כשהיא מפסידה. הם לא יכולים לשאת את הרעיון שאנחנו דווקא בעד מיעוטים. קשה להם עם זה שהשירים שלנו ביציע הם אינטילגנטיים למדי, עוקצניים. רעים אפילו, הייתי אומר. הם לא סובלים את העובדה ש"אמא שלכם זונה" שהיה מס' 1 ברפרטואר של מכבי הערב זה נחשב די מביך אצלנו.
הם שונאים אותנו כי אנחנו הפועל. כי בשער 5 תמיד יהיה מישהו עם חולצה של צ'ה גווארה. כי בשער 6 יש סיכוי לא רע שמישהו יתלה שלט עם ציטוט של ברל כצנלסון. כי בשער 2 תמיד תראה איזה בן 60 שעדיין מגיע עם החולצה שאיתה הוא ראה את המשחק של משה סיני בימק"א. כי אנחנו לא-באיסים (מ"באסה"). כי מי שמניח, מראש, שיפסיד - יכול מקסימום להיות מופתע לטובה.
ואז באתם לנו פתאום. ופתאום הייתה לנו קבוצה מדהימה. ופתאום קראנו את כל אתרי האינטרנט בשקיקה וחיכינו בימי ראשון ושלישי לחבטה עמומה על הדלת בשעות הקטנות של הלילה (ממילא התינוקת מעירה אותנו) שתעיד שהגיע עיתון הספורט, ומייד רצנו וליד השמות שלכם היו מספרים כמו 7 ו- 8 ולפעמים אפילו 9. ופתאום העמוד הראשון היה מכוסה בתמונות של פנים מחייכות שלבשו את החולצה הזאת, האדומה-אדומה שאנחנו כל כך אוהבים. פתאום אירופה שוב הייתה אדומה. פתאום המתעמל עם הפטיש והמגל היה על חולצותיהם של גיבורים.
פתאום החזרתם לנו אהבה, חברים.
דמיינו לעצמכם שמישהו מחזר אחרי מישהי במשך שנים. תמיד עוזר לה בכל דבר שהיא צריכה, תמיד נמצא שם בשבילה, תמיד מתפלל עבורה, ודואג לה, ומלמד את ילדיו לדאוג לה גם - מין פנקס הקטן כזה - ופתאום היא נותנת לו נשיקה וחיבוק ואומרת שגם היא אוהבת. אתם מבינים מה זה עבורנו?
עשיתי חשבון היום, שעם הכסף שהוצאתי השנה על משחקים הייתי יכול לקנות מנוי לשער 7 ואפילו להישאר עם כמה שקלים עודף, או להוציא עוד כמה גרושים (נגיד, מה שהוצאתי על המשחק נגד המבורג, למשל, בתוספת למה שאוציא שבוע הבא בטדי וביום שלישי ברמת גן) ולקנות מנוי לשער 2. מזל שאשתי לא קוראת את המכתב הזה, כי הוא הרי מיועד רק לכם... אתם יודעים מה? אני לא מצטער על אף אגורה שהוצאתי. כל שניה שבה זכיתי לראות אתכם הייתה שווה את זה.
אני לא יודע מתי, אם אי פעם, תהיה להפועל קבוצה כמו השנה. דאגלס דה סילבה, גילי ורמוט, איתי שכטר, דדי בן דיין, דני בונדר, עמרי קנדה, ואליד באדיר, וינסנט אניימה, נמה וויצ'יצ'ביץ', ביברס נאתכו (כמה שהשניים האלה היו יכולים לעשות עכשיו בסוף העונה!), סמואל יבואה, אביחי ידין, ערן זהבי, מהראן לאלא ואלי גוטמן וכל השאר - לבד אני לא בטוח שהם שווים הרבה, אבל וואו, איזו קבוצה!
ספק אם שוב נציג כזו עונה פנטסטית באירופה. אז, ב"מסע הקסם", הפועל הייתה עוקצת (מי אמר מילאן אוסטרץ') ומגנה בהרואיות על השער ב- 88 הדקות שהן לא חלק ישיר מההתקפה שהביאה לגול האדום. השנה ראיתי קבוצה שמנצחת את המבורג, ואת וינה, ואת גטבורג ואת סלטיק - ולא סתם: קורעת אותן!!! איזו עונה! איזה מדהים!
כמה אושר הבאתם לנו השנה, חברים. אני מאוד אשמח אם תביאו גביע ביום שלישי. אבל אני לא אתבאס אם לא- אנחנו הפועל. אנחנו רגילים להגיע לבאר ולראות שלט "מצטערים, הבאר בשיפוצים". זה לא יהיה מפתיע. זה לא יגרע כהוא זה מהעונה הזאת.
את מיכלי, הבת שלי, אתם לא מכירים - אבל היא מכירה אתכם. היא אוטוטו בת שלוש, ובאמבטיה היא כבר שרה ליערה, אחותה הקטנה, שירים מהיציע ששרתי לה מאז שהייתה בת שנה (בלי גסויות, כמובן - את אלה אני לא מלמד אותה!). מהראן לאלא הוא השחקן האהוב עליה כי הוא מהטלטאביז (היא שאלה אם יש גם מהראן דיפסי...), והיא מספרת לכולם שבדרבי הקודם הוא שם גול ונפל אז אמא שלו שמה לו פלסטר. היא בטוחה שהפועל זו הקבוצה הכי מדהימה בעולם, ושהפועל תמיד מנצחת.
בבוקר היא תשאל אותי אם הפועל ניצחה אתמול בבלומפילד. "ברור", אני אענה לה בלי הניד עפעף. היא עוד תגלה, כשתהיה גדולה, כמה קשה להיות אוהד של הפועל. בינתיים אני מעדיף שתהיה מוגנת באשליה שהכל תמיד טוב.
כשמיכלי ויערה יגדלו אני אקח אותן למשחקים. רוב הסיכויים שהפועל תזכיר גם אז את קבוצות הפועל המסורתיות: בונקר ו - 1:0.
אני אוכל לספר להן שבימי חייהן הייתה קבוצה מדהימה בבלומפילד.
אני אוכל לספר להן שהייתה קבוצה שרקדה על המגרש.
אני אוכל לספר להן שראיתי בימי חיי קבוצה שהחזירה לי אהבה.
אני אוכל לספר להן ששרתי את כל הגרון שלי בשביל אחת מקבוצות הכדורגל הפנטסטיות שאי פעם עלו על המגרש בישראל.
אני אוכל לספר להן שראיתי את הפועל תל אביב 2009-2010.
האוהדים של מכבי שרו הערב בגאווה שהם "מכבי בית שאן" וחגגו 0:0 כאילו ניצחו אחרי שהסתגרו בבונקר מטורף כל המחצית השנייה. אתם מבינים מה כתבתי?! מכבי עושה בונקר מטורף נגד הפועל וגאה ב- 0:0?! מכבי של המכביזם?! חברים - הרגתם את המיתוס שנקרא מכביזם. אתם מבינים כמה אתם גדולים?!
די, הפרזתי בכתיבה. אין לכם זמן לקרוא את זה. אתם חייבים לנוח עכשיו. צריך עוד לשחק בגמר גביע (חפשו אותי בשער 2 למעלה, ליד משה ונטע!), ובשבת ניפגש גם בטדי. אח"כ בטח יש להרבה מכם פגישות מו"מ עם קבוצות באירופה, ואתם תשאירו אותנו פה בלבאנט לחלוק את היציעים עם האוהדים של בית"ר ובני יהודה. אתם תלכו, ואנחנו נישאר פה עם הזכרונות.
אבל רק רציתי להגיד לכם שוב תודה.
תודה שהחזרתם לי אהבה. לא אשכח לכם את זה בחיים.

אין תגובות:

פרסום תגובה