יום שני, 24 במאי 2010

פוסט טראומה. תרתי משמע. לבנון שלי

כל כלי התקשורת יציינו היום עשור ליציאה מלבנון.
חלק יתמרמרו על "הבריחה שהביאה עלינו את האינתיפאדה ומלחמת לבנון השנייה". חלק יאמרו: "העיקר שיצאנו. זו לא הייתה בריחה אלא נסיגה מתוכננת". כולם יסכימו על השטות שבישיבה בדרום לבנון במשך 18 שנה. על האיוולת שבגללה נהרגו מאות חיילים, אלפי חיילים נפצעו - ורק אלוהים יודע כמה צד"לניקים נהרגו ונפצעו כי הרי למי היה אכפת מהם. בואו נודה על האמת הזאת, לפחות.
לא היו רבים ששירתו באזור הביטחון. תחשבו על זה - היו ארבע חטיבות שריון כשכל פעם שתיים בקו ושתיים באימון, והשתיים שבקו שלחו שניים משלושת הגדודים שלהן ללבנון; ארבע חטיבות חי"ר, אותו כנ"ל; גדוד אחד של נ"מ שתפס קו אחורי כלקח מליל הגלשונים; גדוד אחד של הנדסה שהיה אחראי בעיקר על ביצורים; ועוד כמה מאות תומכי לחימה. אני מאמין שבכל רגע נתון לא היו יותר מאלף, 1500 גג, חיילי צה"ל בלבנון. בשנה זה בערך פי שניים המספר הזה.
זהו.
משהו כמו 3000-3500 חיילים בשנה שבאמת היו בלבנון. אפילו בערכים של צה"ל זה לא הרבה. זה הרבה הרבה פחות מכמות האנשים שיש בגדה בכל רגע נתון, לא כל שכן בשנה. זה הרבה פחות ממספר האנשים בבסיס ממוצע במרכז הארץ.
אולי בגלל זה לאף אחד לא בער שנצא משם. הרי סך הכל, מדובר בלא יותר מ- 25 הרוגים בשנה, בממוצע. אם נוריד את אסון המסוקים ואת מלחמת לבנון (הראשונה, לא זאת של 2006) מגיעים לממוצע של 13 הרוגים בשנה. זה בערך אחד בחודש. לא משהו שאי אפשר לחיות איתו. ישראל חיה עם הנתון הזה בסדר גמור במשך שנים. כולנו ידענו שברגע שהמיקרופון יגיע לגולנצ'יק בבופור או לנחלאווי ברותם הוא יגיד שכשהוא מסתכל אחורה ורואה את האורות של מטולה/נהריה/שתולה, הוא יודע שהכל שווה.
אני זוכר את הויכוחים הפוליטיים בתיכון. אני, השמאלני שתמך בממשלת רבין בכל מאודו, תמיד הטפתי בעד הימנעות משירות בשטחים. לא סרבנות, חלילה (עד היום אני נגד זה) - אבל אם אפשר להימנע מזה, מה טוב. תמיד היו מאתגרים אותי בשאלה "אז למה שטחים לא ולבנון כן?" ואני הייתי עונה בקלות - בלבנון שומרים על המדינה. בשטחים שומרים על הכיבוש. האינדוקטרינציה התחילה מוקדם הרבה יותר. הייתי מסתכל בטלוויזיה ורואה את החיילים הגיבורים שפותחים ציר ללא חת וללא מורא ומסבירים שהמטרה: ביטחון לישובי הצפון. אני זוכר כמה התפעמתי מהסדרה של חיים יבין על גולני. מהשלט ההוא על ישובי הצפון שתלוי בחדר האוכל. אני זוכר כמה התרגשתי מהכתבות מהצפון שהסבירו איך חיילי צה"ל עוצרים את המחבלים בגופם באזור הביטחון. אני זוכר שאזור הביטחון תמיד היה מקווקו כזה בגרפיקה בחדשות. לא שלהם, אבל גם לא שלנו.
אזור ביטחון.
זה היה ביום השני שלי בצבא. בשוק העבדים בבקו"ם הסתבר לי שקיבלתי מה שביקשתי. אני הולך לנח"ל. קצין המיון שאל אותי אם אני מבין שזה נח"ל בקו"ם. שלא הולכים לקיבוץ. כן, אמרתי לו. אבל אבא שלי היה בנח"ל, וגם אני רוצה. כשהקריאו את השם שלי הלכתי לאקליפטוס בקצה רחבת המסדרים. שלושה סמ"רים חיכו לנו שם וכבר קראו לנו "צעירים". "הגעתם לנח"ל," הם אמרו לנו בחיוך. "אתם עוד תצטערו על זה. סתם. אתם לא. בואו נחליף לכם את הנעליים לנעליים אדומות".ואז אחד מהם שלף תמונה מהכיס שלו והעביר אותה בין כולם. "תסתכלו טוב טוב מה קורה למי שנתקל איתנו בקו!". הסתכלתי בתמונה בחטף, כי כולם נורא רצו אותה ואותי עניינו יותר הנעליים האדומות שאפילו לא ידעתי שאקבל. היה שם איש, על פניו ערבי, מנוקב בחזה ומדמם. "חיזבאלון", הם אמרו, "ליד מוצב צד"ל ברשף". פעם ראשונה שראיתי תמונה של גופה. זה נראה... זה נראה הרואי. זה נראה כאילו הטוב נתן לרע בראש. זה נראה טוב.
שישה חודשים - כל הטירונות והאימון המתקדם - סבבו סביב לבנון. תרגולות מארב. היטמעות בשיחים. ירי מארבים. הולם-מתריע. "זה מתחיל ב... ונגמר במארבים בלבנון" היה המשפט האהוב על כל המ"כים.
רגע לפני העלייה לגדוד, המפקד אדם שאל אם שמענו שנהרג אתמול חייל במוצב שנקרא כרכום. את השם לא הכרתי. הוא אמר שזה בן גרעין שלו. שניהם יצאו "אחוזים" מהגרעין לפיקוד. אורי הלך ל- 932, ואדם בא אלינו ל- 931. אדם הסביר שכרכום זה מוצב שקט. שלפני שנה הוא ישן שם באוהל. שהמוצב הוא רק 800 מטר מהגדר. "חודריקו" הוא כינה אותו, לא ממש מוצב חודר. אורי נהרג מפצמ"ר והיה ההרוג הראשון - וממש לא האחרון - של כרכום.
את המשמרת הראשונה שלי ב"לבנון" אני לא אשכח לעולם. זו הייתה בט"שית לילה שיצאה ממוצב סחלב (100 מטר צפונית לגבול של היום, מול מפקדת האוגדה בבירנית). בט"שית סנו 3 תגן בגזרתה, ידענו לדקלם, בין מוצב נורית במערב לקו-דיווח-שקר-כלשהו במזרח, תסכל ותמנע פח"ע במתווה של (ופה מונים פחות או יותר כל שיטת קרב הידועה לאדם, אולי חוץ מהתקפת פרשים)...בכל פעם שהיה תורי להיות "מא"ג לבנון" (הבט"שית נסעה על ציר הגדר. מא"ג ישראל היה זה שפנה לישראל. תבינו לבד לאן פנה מא"ג לבנון), החזקתי את הקת נעוצה בכתף, כשהאגודל כל הזמן מוודא נצירה על האקדח של המקלע הזה. בדקתי 3 נקישות ב"משרוקית" של הקנה איזה מאה פעם במהלך הסיור. עשיתי הכל, כולל שימון הנשק האישי, כדי לוודא שברגע שתיפתח ההסתערות של המחבלים על הגדר, אחוק יהיה מוכן לקרב.
והם לא באו.
8 שעות סיור, וכל מה שראינו היו דורבנים. תמיד זה היה ככה. תמיד סימנו לדורבנים בשקט לברוח. אם הגשש הלא ממש עירני או הנהג היו רואים דורבן, הדורבן היה מסיים את חייו כסוג של "על האש" אצל החבר'ה האלה. די נורא, אבל מי יעז לומר להם משהו?
אני זוכר שבסופי שבוע בבית בראשון היה לי חם, למרות שהיה חורף. דרעי ולירן תמיד צחקו עליי שאני יוצא עם טי שירט ביום שישי בערב (לגרין ברחובות, בד"כ. הייתה כניסה חינם לחיילים עד 11, והיינו תפרנים). כשאמרתי להם שחם, ושהקור הלבנוני קר הרבה יותר וגם שם בקושי אני שם חרמונית, הם לא האמינו. לך תסביר להם.
בכלל, לא הסברתי הרבה. אני יודע שרוב החבר'ה גם לא הסבירו הרבה. אמא שלך גם ככה דואגת, ובעידן של תחילת הסלולרי של אמצע שנות ה- 90 (בדיוק סלקום נולדה, ופלאפון הורידה מחירים) כמעט לכולנו כבר היה סלולרי שאמא/אבא/סבתא קנו לנו שנתקשר להגיד שהכל בסדר. התקשרנו אחרי שהחמ"ל היה מעדכן שיש הרוגים באיזושהי גזרה. מיליון תקתוקים על טלפון ה"מנגו" עם הבזקכרט, ואמא יודעת שאתה חי. הקליטה לא הייתה מי יודע מה, אבל מכשיר היה, גם היה. לא סיפרנו הרבה כי רוב הזמן לא היה מה לספר. 90% מהזמן לא קרה כלום - ואתה לא רוצה לאבד את התדמית המצ'ואית של "ירדתי מלבנון" ולהודות שלא קורה שם כלום, נכון?! הרבה יותר נחמד להמתיק סוד-בכאילו עם עצמך. יותר... דרמטי.
הכל התחיל להשתנות בסוף אותו קו בסחלב. ב- 4 בפברואר, שבוע לפני שסיימנו מסלול, היינו אמורים לעשות על האש. התחזית קצת דפקה את העל האש החגיגי של פלוגה ב', נובמבר 95, גדוד 931 כבוד.
ירד שלג.
בפעם הראשונה בחיי ירד עליי שלג. זה היה מדהים. זה היה פנטסטי. זה היה... שלג!
הייתי בכיתת הכוננות של המוצב, כרגיל. שבוע לפני סוף מסלול הסד"כ התכווץ כל כך עד שהיית מתחיל את היום בכיתת כוננות "רק ליום אחד", ומגלה שהורדת נעליים בפעם הראשונה רק אחרי שבוע.
אורי רוזנהק, המ"פ שלנו, היה הראשון שהבין למה התצפיות מדווחות על תאורות ממזרח. הוא היה מהפלחה"ן במקור, וקיבל טלפון מאחד המפל"גים שלהם שהיה בבית ליד. הוא ביקש שכל הפלוגה תגיע לחדר האוכל. לא ברור מה קרה, הוא אמר. כנראה שהתנגשו מסוקים או הופלו, ויש לא מעט נפגעים - רובם מהחה"ן ומהעורב. ידענו שתום ומיקי, המ"כים שלנו, בצוות סמ"רים של החה"ן. אורי לא היסס. רוב הסיכויים, הוא אמר בקול הגבוה שלו, שהם הרוגים.
אני לא הכרתי אף אחד שמת בצבא עד אז. רבאק - חוץ מסבא שלי שנפטר חודשיים לפני שהתגייסתי, לא הכרתי אף אחד שמת בכלל. אני לא ארחיב על מה היה התפקיד שלי בלילה של אסון המסוקים, אבל הוא היה תפקיד מאוד לא סימפטי. עד אז לא ראיתי מעולם גופת אדם. באותו לילה ראיתי לא מעט שמיכות וידעתי היטב מה נמצא מתחתיהן. והמון אלונקות. המון המון המון אלונקות, מסודרות במערומים. ממתינות.
אומרים שהציבור היה בהלם. אני לא יודע. אני הייתי בסחלב. אנחנו היינו מדוכאים מזה שתום ומיקי נהרגו, אבל גם היינו גאים שאנחנו מכירים לא מעט חבר'ה מהאסון. חלק היו איתנו בטרום טירונות. הייתה תחרות פנימית מי מכיר יותר חבר'ה מהתמונות שתלו בחדר האוכל של המוצב. גלעד כהן מהמחלקה שלי הוביל, אבל זאת לא חוכמה - הרבה מהם היו בני אותו גרעין שלמדו בתיכון האזורי שהוא למד בו.
את העל האש לסוף מסלול לא עשינו מעולם.
בכלל, זה היה שבוע רע מאוד, השבוע של אסון המסוקים. יומיים אח"כ, בשמש אביבית, שוב הקפצה. גדוד 50 נתקלו. המסייעת שלהם. יותר נכון - הותקלו. מתוך 12 חבר'ה במארב שם, רק אחד לא פצוע.
הגענו אליהם עם הנגמ"חון. החובש היה פצוע הכי קשה, או לפחות כך זה נראה. כולם בהכרה, נאנקים מכאבים, וכל שניה נופלים פצמ"רים. צ'יק צ'אק אתה לומד את הדבר הכי חשוב בלבנון - לזהות נפילות, יציאות, ומתי להתכופף. "פוף" רחוק? עוד רגע תהיה נפילה. שמעת שריקה? הפגז עבר מעליך. שמעת בום? הוא נפל. "קצר" מדי. שומע רכבת? זה בא ישר אליך, אח שלו. תתכופף.
בנקודת המארב של 50 לא הייתה "רכבת" אחת. זאת הייתה תחנת רכבות. הם היו מטווחים על האפס. פתאום ההוא שלא נפצע צורח בזמן שהחובשים שלנו ושל תאג"ד 50 מטפלים בפצועים ומכינים אותם לפינוי. הוא לידי. אני מסתכל ורואה שהוא מדמם בין הרגליים. שנינו מסתכלים אחד על השני, ואני יודע מה עובר לו בראש. "תבדוק" אני צועק לו. הוא שולח יד, בודק שהכל במקום, ונרגע. לא אכפת לו שהדם מגיע מאיפשהו. העיקר שהחבילה במקום. תמיד אמרו לנו - לא משנה איפה תיפצעו, דבר ראשון לבדוק שהכל "שם" בסדר.
מנחיתים בלקהוק. הטייס נוחת בואדי שספק אם המתכננים של המסוק תכננו שינחת בו. מין ערוץ צר שהקצוות של הרוטורים שלו כמעט ונוגעים בקירות. אנחנו זורקים את הפצועים במסוק ולא קושרים אותם, כמו שהנהלים מחייבים. רק לעוף מפה. זה כל מה שמעניין אותנו, ואת המכונאי המוטס שרק צועק לנו למהר. המסוק ממריא ואנחנו רצים לנגמ"חון ובורחים. הטייס של הבלקהוק יקבל על הנחיתה הזאת צל"ש אחרי כמה חודשים.
כל החבר'ה של 50 התאוששו והחלימו, יספר לי לימים דרור הסמ"פ שלי במילואים. הם היו מהפלוגה שלו. חלקם אפילו חזרו לגדוד. בטקס סוף המסלול שלנו שהיה בבית ליד, אילן הררי - המח"ט - אמר לנו שניקח בחשבון שיהיו עוד הרוגים. שככה זה. בכלל, הביטוי "ככה זה" יהפוך לשגור יותר ויותר בשנתיים הקרובות עד שאשתחרר. זה, והביטוי "נו, אין מה לעשות. חבל", יחד עם משיכת כתפיים. בדרך כלל היינו אומרים את זה אחרי שהחמ"ל קיבל את השמות של ההרוגים מהתקרית האחרונה, ואחרי שבדקנו את מי אנחנו מכירים ומאיפה.
אחרי אימון בגולן חזרנו ללבנון. גזרה מרכזית. חצי מהקו ההוא פספסתי כי יצאתי לקורס סמלים. שבועיים לפני סוף הקורס כל החבר'ה מגדוד 13 יצאו לשלושה ימים. ארבעה בני מחזור שלהם נשרפו בוואדי סלוקי. אחד מאלה שיצאו היה אבי לימואי. גם הוא יהרג כעבור כחודשיים לא רחוק מהסלוקי. לימואי היה חבר שלי בקורס. עוד אחד שיהרג יחד איתו, מאותו מטען, יהיה יהודה סלם. סלם ישן לידי בקורס דרגון שלושה שבועות והיה הבחור הכי שקט והכי רגוע בעולם.
זה מצחיק הדברים שאתה זוכר מאנשים. את יהודה אני זוכר כי היה ישן כמו האות S, מכורבל כזה. את לימואי אני זוכר כי הוא היה עושה אחלה חיקוי של איציק חוטובלי, המ"כ שלי בקורס. זהו. לא זוכר הרבה יותר מזה.
כשחזרתי למסייעת כבר הייתי מפקד. המסייעת הייתה צוות מארבים גדודי באופן קבוע. היינו נכנסים למארב של 72 או 96 שעות (בלילה יושבים באיזה ואדי, ביום מתחבאים בתוך הסבך ועושים קולות של שיח), יוצאים ל- 48 שעות, וחוזרים חזרה פנימה. באחת הפעמים הייתי חוד מנווט יחד עם יניב ירושלמי. צריך היה להגיע לאוכף הבציל מעל כרכום, דרך שעשיתי מיליון פעם ושעד היום אני יודע לעשות בעל פה. פתאום דודי, המ"מ של המרגמות שפיקד על הכח אומר לי בקשר לעצור. סימנתי לירושלמי ורצנו אחורה לדודי, לראות מה פשר העצירה.
דודי, אחד הקצינים הכי לא פופולריים שאי פעם הגיעו למסייעת, רצה שנלך מסביב למיוערת במקום ישר דרכה ואז לשבור ימינה למחצבה.
ירושלמי ואני רתחנו עליו. לפי מכשיר ה- GPS שקיבלנו רק שבועיים קודם (ב- 97 זה היה חידוש עולמי!) צריך ללכת ישר!!! הוא התעקש, והדגיש שאסור לסרב פקודה באמצע לבנון. תוך כדי רטינה וכעס עשינו את מה שאמר. צריך להבין - בלבנון אסור היה ללכת שלא על הציר שנקבע מראש. זה היה אל"ף בי"ת של מקצועיות. ירושלמי ואני הדלקנו אחד את השני כל הזמן על איך שצריך להעיף את המ"מ הצ'יקמוק הזה.
למחרת קיבלנו פקודה מפתיעה להתקפל מהואדי, דרך הבציל, ולהגיע למיוערת שמול המחצבה - פחות או יותר המקום שבו דודי עשה את העיקוף כמה שעות קודם.פתיחת ציר של צד"ל מצאה שם זירה של 6 מטעני כלימגור. אם היינו מתקדמים עוד 100-150 מטר על הציר שהיינו אמורים ללכת עליו, לא היה מי שיכתוב את הפוסט הזה. איבטחנו את המוהנדסים במהלך נוהל הקברניט לפירוק המטענים. עליי הוטל לסחוב את ה"שלגון" על הגב - מין מתקן שמפזר פולסים אלקטרומגנטיים שימנעו הפעלה אלחוטית של המטענים. אם תרצו - האמ-אמא של האנטנות הסלולריות. שאלתי אם הקרינה תגרום לי נזק. המוהנדס אמר שאו שאהיה עקר, או שיהיו לי רק בנות. הוא אמר את זה בחיוך. יש לי שתי בנות היום...
חודש אח"כ. ערב ראש השנה תשנ"ח, אוקטובר 1997. במוצב צד"ל בנ.ג 718 תכננו על האש לכבוד השנה החדשה. היינו מחלקה 8 עם כמה נספחים, והטנק של המוצב והצוות שלו. מארב ארטישוק סטנדרטי, שכמותו עשינו עשרות. נכנסנו למוצב של הצד"לניקים להעביר את הלילה, לפי התוכנית.
בשעה 6 בבוקר בערך אני שומע "טילים! טילים! טילים מצפון!" במדונה שעל האוזן שלי, ושלא הורדתי למרות שהלכתי לישון. אלו השריונרים. מטח טילים עף לכיוון הטנק שלהם והנגמ"חון שלנו. מישהו ידע שנהיה במוצב של צד"ל.
אני שומע את הטנק יורה את מדוכות העשן שלו למיסוך. מעביר, כמו אוטומט, את הק"פ של הקשר לתדר פרלמנט של התותחנים ודורש "וילון" ל- 718 (תוכנית אש שמסתירה את המוצב בפגזי עשן, כדי שלכוונים של הטילים יהיה כמעט בלתי אפשרי לפגוע). הם לא עונים. שוב קורא. שוב לא עונים. פתאום הסמב"ציות מתורמוס, המוצב שלנו, מאשרות לי שהם קיבלו ושוילון בדרך. אני, מסתבר, לא מקבל את התותחנים. האנטנה שלי קצרה מדי.
פגשתי את וחניש, החובש, ליד הנגמ"חון. התחלנו לרוץ - לפי התרגולת זה היה התפקיד שלנו - בין העמדות ולחפש נפגעים. הוא אמור לטפל בהם, ואני לחפות עליו ולקרוא לסיוע בקשר.
ואז ראינו אותו.
הוא שכב בעמדה.
בהכרה מלאה, עם מבט מיוסר בעיניים.
מין מבט כזה של מישהו שיודע שזה נגמר.
צד"לניק, בן שלושים ומשהו, ששקל יותר ממאה קילו. איש גדול.
הירך שלו הייתה חתוכה מהמפשעה עד הברך. המון דם. הוא התחיל לדבר בערבית, בקול שבור. לא הבנתי אותו. "סטנדה שוואיה" זה כל מה שהצלחתי לומר. פתאום הקקופוניה של הקשר באוזניה לא נשמעה יותר. גם לא הרעש של הארטילריה שלנו שמתפוצצת מעל המוצב ומפזרת עשן ולא הנפילות של הפצמ"רים בתוך המוצב ומסביבו. שמעתי רק את הנשימות שלי, ואותו.
"חיים!!! דווח פרח!!!"
"דווח פרח נו!!! פרח קשה!"
וחניש היה יותר מפוקס ממני. עשיתי מה שביקש. דיווחתי שיש לנו פצוע קשה, של צד"ל. לקח זמן עד שוחניש מצא וריד. הוא החדיר לו את העירוי בין אצבעות הרגליים, והתחיל לנסות לעצור את הדימום עם נקודת לחיצה. הצד"לניק השלים לאט לאט עם הגורל. הוא נרגע. הוא הביט במין שלווה כזאת על הבחור הצנום שניסה לעזור לו. כשהעמסנו אותו, גיל ואני, על הנגמ"חון היה לו דופק חלש. הוא כבר לא היה ממש בהכרה.
כשהמסוק נחת במדרון האחורי, בחצי הדרך לכפר בלידה, נרגענו. העברנו אותו שלושת רבעי מת, אבל עדיין חי, לרופא המוטס. חצי שעה לקחה הנסיעה משם בחזרה לתורמוס. כשירדנו מהכלים, כבר אמרו לנו שהוא מת בדרך לרמב"ם.
בחצר המוצב כאילו לא קרה דבר. "קולה של אמא" הגיעו לבקר. כבר שכחתי שהיום יום שישי וערב חג. יואב גלזנר, לימים קולגה בערוץ 10 על תקן השדר מהשטח.
אני רק רוצה עוגה ומיץ. האדרנלין מייבש אותך לגמרי, ובחצר המוצב בין חדר האוכל לחמ"ל יש שולחן עמוס בכל טוב, בטח תרומה של איזה מישהו שיקבל קרדיט בסוף השידור. אני ניגש לשולחן ורוצה לקחת ביס. גיל כץ, שסחב איתי את הצד"לניק לנגמ"חון מקדים אותי. המפיקה של גל"ץ, ילדה בגילנו עם מדי חיל אוויר אומרת לו "איכס! אל תיגע בדברים על השולחן! תראה איך אתה נראה!".
פתאום אני קולט שהוא מכוסה בדם. גם אני. כולנו כמעט.
גיל מתפרץ וכמעט זורק עליה את הקסדה. יוצאת לו מין שאגה כזאת שקורעת את הלב. הוא צועק את כל העצבים והמתח של השעות האחרונות. את כל הזמן שעבר עד החילוץ. את הרגע שבו שמענו בקשר את המג"ד שלנו אומר שהוא לא נכנס לעזור כי אין צורך (אפי איתם, האוגדונר אז, ידיח אותו כעבור כמה ימים בגלל זה. העובדה שאמר שיש לו ילדים בבית ולכן לא נכנס פנימה לא ממש עזרה לו, אם להתנסח בעדינות).
איך היא מעזה, אני חושב לעצמי. היא יודעת מה עשינו עד לפני כמה דקות?! אנחנו עוצרים את גיל ברגע האחרון כשהוא עם דמעות של עצבים בעיניים והיא בורחת בבכי. אומרים לנו לא להגיד כלום על מה שקרה בשידור. במבזק של תחילת התוכנית מדברים על "חילופי אש בגזרה המרכזית" ועל זה ש"צה"ל השיב באש לעבר מקורות הירי".
במבזק הבא מספרים שנהרג הצד"לניק. כשגלזנר אומר שאנחנו היינו שם כולנו מריעים. גם אני. רק אח"כ, בדיעבד, אני מבין כמה שזה היה אווילי, שירי המסייעת ששרנו באותו רגע. ככה זה בצבא - יש לך הרוגים? אז אתה כלי. במקום ההיפך, ההגיוני יותר.
כמפקד הכל היה מפחיד יותר. פתאום הייתי אחראי לזה שאחרים לא ימותו. שאחרים לא ייפצעו. על התחת שלך אתה שומר מצוין - אבל לך תמנע מאיזה חייל שוקיסט מלמות לך ברגע, וגרוע מזה: לך תסביר את זה אח"כ בתחקיר של האוגדונר! כי גם זה היה חשוב בלבנון - לכסת"ח את עצמך טוב טוב כל הזמן. כולם חיפשו מישהו להאשים כל פעם שהיו לנו הרוגים. עדיף שזה לא יהיה אתה.
עזבתי את לבנון בשנת 98 בפעם האחרונה. אימון, וקו בעזה לפני השחרור. כל כך קינאתי במרגמות שתפסו קנה בדלעת כשכולנו טחנו את ציר פילדלפי בגבול מצרים. קו בשטחים היה נחשב אז "קו של כוסיות". אלו היו הימים שאנחנו והפלסטינים האמנו שאפשר שלא לנצח נהרוג זה את זה. פעם, בתור צ'ופר מיוחד מהמג"ד שלי, אייל וייס ז"ל (נהרג בשכם באינתיפאדה השנייה) עליתי לשם לשבוע אפילו שבכלל לא ידעתי לתפעל מרגמה. העלו אותי על תקן מספר 3 - אחד שלא עושה יותר מדי במרגמה סטטית. צ'ופר. שבוע של פצמ"רים וטילים, ונהניתי מכל רגע. האדרנלין המחורבן הזה פשוט ממכר. המוות מנסה לתפוס לך בחולצה, ואתה מנפנף אותו כאילו כלום.
אף אחד לא רצה לדעת באמת מה עשינו בלבנון. הרוב אפילו לא שאלו. המבוגרים הסתפקו בלהשפיל מבט ולהגיד "תשמור על עצמך" מלווה באיזה מור"ק מהמרדפים בבקעה. הג'ובניקים סתם הרגישו שלא בנוח. הכי מסכנים היו הקרביים שלא הגיעו ללבנון. עליהם ממש ריחמנו. הם לא נהנו מה"תהילה" שלנו. אבל באמת, אף אחד לא רצה לדעת. גם לך תסביר מה זה לצעוד בלילה כשכל צעד יכול להיות האחרון ואתה חייב לא לזכור את זה. ולך תסביר מה זה להגיע לש- 88, השער מול כרכום בכניסה לזרעית, להוציא סוף סוף את הכדור מהקנה ולהרגיש איך כל המתח מתפרק ברגע כשאתה מתחבק עם כל החבר'ה כאילו הם החברה שאין לך. לך תסביר את הרעש העמום הזה של פצמ"ר שנופל קרוב מדי. את הלחץ בתרגולות. את הפחד כשאתה מתעורר ומגלה שכל המארב נרדם וכל אחד שהיה עובר יכול היה לשחוט אתכם. לך תסביר מה זה לחיות בהדחקה תמידית של הפחד. פחד אולטימטיבי. פחד שברגע אחד - הכל ייגמר. לך תסביר מה זה לבנון.
לא היה בלבנון שום דבר הירואי. לא חולקו הרבה צל"שים. גם קרבות לא היו הרבה. רוב ההרג היה מרחוק. פצמ"רים. מטענים. טילים. כל החברים שלי שנהרגו ונפצעו בלבנון (ויש 12 כאלה) נפגעו בפעילות מבצעית - אבל לא בקרב פנים אל פנים של M16 מול קלאצ'ניקוב. ודווקא היו פעמים שרצינו לדבר. בעיקר כשהיינו שותים קצת יותר מדי ביציאה עם החבר'ה ביום שישי. אחרי המסוקים והסלוקי והשייטת פתאום התחלנו לחשוב. פתאום כבר לא נשבענו יותר שכשאנחנו רואים את האורות של לא-יודע-איפה, אז הכל שווה. אבל, כבר אמרתי, אף אחד לא ממש רצה לשמוע.
פתאום התחלנו לראות את השחרור. פתאום פחדנו כי "הפצמ"ר רודף את הסמ"ר". כי המשפט שהייתי אומר לחיילים הצעירים שלי - אל תפחד ממטענים כי גם ככה לא תרגיש כלום כשאחד מהם יהרוג אותך - כבר לא תפס יותר. רצינו לחיות. להשתחרר.
אבל לבנון לא עניינה כל כך את עמישראל, אולי ליום-יומיים כשהייתה היתקלות או הרוג ממטען. היינו מעטים מדי כדי שמישהו ישים לב. היינו הבשר שהמטחנה הייתה חייבת כדי להמשיך ולעבוד, ואף אחד לא חשב להוריד למטחנה הזאת את השאלטר.
אבל לבנון הייתה ממכרת. היא הייתה סם אולטימטיבי. היא הייתה שומרת אותך כל כך חד שהיית יכול לחתוך דברים רק במגע. היא הייתה טריפ אדרנלין מטורף. היא הייתה ריקוד עם הפחדים הכי קמאים. הייתי מת לטייל שם שוב. להריח את הריח הזה, שהיה ללבנון. ריח של עשב ים תיכוני עם עצים. ריח נקי. ריח של אוויר צלול. שקט מוחלט בלילות, חוץ מהרעש של הטנקים שמתמקמים בעמדות התצפית, ואז ברגע ולפי ספירה מדוממים מנוע. שקט מוחלט שבו אתה שומע כל איוושה. כל ענף שנשבר. כל נשימה של החבר'ה שלידך.
אני מתגעגע לזה, ושונא את זה.
אם הייתי יכול לחזור בזמן הייתי חוזר לשם בשמחה תוך רגע, ואולי לא הולך לשם מעולם מלכתחילה.
כל מי ששירת באזור הביטחון השתנה. גם אני. נכנסתי לשם ילד בורגני ואופטימי בן 18 ויצאתי משם בחור מחוספס וציניקן בן 21.
לבנון. ארץ נפלאה ומחורבנת.
תודה לאל שיצאנו.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה