יום שני, 21 ביוני 2010

על העיוורון - הסרת המצור מעל עזה

השבוע מת ז'וזה סאראמאגו. בכל תשחץ שתנסו לפתור ותהיה הגדרה "ספר של ז'וזה סאראמאגו", רוב הסיכויים שזה יהיה הספר על העיוורון. בספר הזה מסופר על מגיפת עיוורון שפוקדת את הארץ. אדם לוקה בעיוורון, ומי שהוא מסתכל עליו לוקה גם הוא במחלה. הממשלה עושה מאמצים לבודד את החולים, אך נכשלת. בסופו של דבר כל המדינה לוקה בעיוורון המביא אותה למצב של כאוס מוחלט, והיא הופכת ממדינה פורחת לארץ הרוסה וחרבה. ז'וזה סאראמאגו לא היה ציוני גדול. להיפך. הוא היה די נגדנו - הוא אפילו קרא לנו מדינה נאצית, וכל מיני שמות חיבה מהסוג הזה. אבל עדיין, הספר שלו מתאים מאין כמותו לתאר את המצב כאן בפלשתינה-א"י. אתמול החליטה הממשלה להסיר את המצור מעל עזה. דוברי הממשלה הקפידו לפמפם תחת כל מיקרופון רענן שיש רשימה של "אלפי פריטים" שעדיין אסורים בהכנסה לרצועה (רובם מוצרים שעל פניו קשורים ללחימה כמו תחמושת, חומרי נפץ, וכלי נשק - כל אחד מאלו מפורט לפרטי פרטים, וכך נוצרה רשימה של "אלפי פריטים", אבל ניחא). מעתה, בישרו גורמי הממשלה מעל דפי העיתונים, העולם יעסוק בחמאס כרשות טרוריסטית ולא בכוסברה שלא נכנסת לרצועה. ושייקה אופיר אמר - יופי נחמה. איפה הייתה התובנה המעמיקה הזאת לפני ארבע שנים, כששמו את המצור? עזבו, בואו נגיד שאהוד אולמרט, ראש הממשלה דאז, חשב שזה עובד - איפה הייתה התובנה המעמיקה על הכוסברה והטרור בשנה האחרונה, כשביבי נתניהו היה ראש ממשלה ודוברי הממשלה הנוכחית, שכה גאים בהחלטה (אותה קיבלה ישראל ללא שום לחץ בינלאומי, הם מסבירים בלי להסמיק מבושה) - איפה הם היו לפני שנה? לפני חצי שנה? לפני חודשיים? לפני המשט של המרמרה?! על העיוורון. כולם - מראש הממשלה ועד הקופאית החביבה עליי בסופר בתלפיות (הלן הקופאית דיברה איתי על זה לפני כמה שבועות) - כולם הבינו שהמצור על עזה לא ממש עובד, אבל איש ממקבלי ההחלטות לא העז לדבר בכל רם. הקיבעון המחשבתי, אי הרצון לטלטל את הסירה והחשיבה הפלקטית והחד מימדית הדביקו את כולם. בגלל העיוורון המחשבתי הדבילי הזה, ישראל הוצגה בעולם כמדינה הפועלת באופן שרירותי, חסר לב, והחמאס הוצג כמי שמגן על האוכלוסיה האומללה של עזה. כל הנקודות שישראל הרוויחה בהתנתקות ובכך שהראתה שהיא מסכימה לספוג את הכאב העצום של פינוי אזרחים ישראלים מבתיהם בוזבזו על הזקפה הלאומית שבאי הסרת המצור על הרצועה. חמאס, גוף שכל כולו שנאת אדם, טרור ורצח, הפך לגיבור - וישראל, הדמוקרטיה היחידה בשכונה, הפכה לבריון האכזר. הרי אם היה למישהו פה טיפה שכל, היינו נותנים לחמאס לפתוח שדה תעופה, נמל - לעזאזל, שיפתחו מתקן עיגון למעבורות חלל אם הם רוצים! - ובמקביל היינו מנתקים אותם מרשת החשמל והמים הישראלית ומאחלים להם הרבה הצלחה. ברגע שהם לא תלויים בנו, וברגע שהם היו צריכים להסתדר לבד ולא יכלו לטעון עוד שאנחנו מגבילים אותם, ממשלת החמאס הייתה נאלצת לתת דין וחשבון למיליון וחצי מוכי הגורל שמאכלסים את רצועת עזה בצפיפות הגדולה ביותר בעולם. את הלאבנה והפיתה שאין על השולחן, היו תובעים העזתים מחמאס - לא מהציונים הכלבים שמעבר לגבול. בואו לא נשכח - אף אחד לא סוחר עם חמאס, כי חמאס מוכר כארגון טרור בכל העולם המפותח. הם היו מתים כלכלית, ואנחנו היינו מרוויחים אוייב אחד פחות. אבל לא. בישראל לקו כולם במגיפת העיוורון. ואז בא המשט, ועשינו שוב פאדיחות. וכרגיל חשבנו שאנחנו יותר חכמים מכל העולם, והרגנו תשעה טורקים - ונחנו. כל כך נחנו, עד שהעולם כולו כבר דיבר על מרחץ הדמים הפיראטי שישראל ביצעה בים התיכון, עד שדוברי ישראל הואילו לסיים לקרוא את מדור הספורט עם הקפה של הבוקר בארומה, וללכת קצת לעבודה. אז בואו נסכם - ישראל הבינה היטב שהמצור האזרחי על עזה לא עובד; ישראל סירבה להסיר את המצור (הכוסברה כן? לא הנשק) בשל הזקפה הלאומית ו"העמידה האיתנה על עקרונותינו"; ישראל הותקפה תקשורתית בהתקפה שחיסלה אותה כליל באירועי המשט; ישראל נכנעה למתקפה והסירה את חלקו של המצור שברור היה שאינו עובד. שלא יספרו לנו סיפורים על כך שמדובר בהחלטה ישראלית. עכשיו הנה השאלה הבאה: כמעט לכל ישראלי ברור לחלוטין שרוב הגדה המערבית לא תישאר בידי ישראל. כמעט לכל ישראלי ברור שאם לא נתפנה ממנה ברצון ("בטוב") העולם ידרוך עלינו כל כך חזק עד שנאלץ למסור אותה בלי רצון. כמעט לכל ישראלי ברור שאם רוצים שהתנחלויות גדולות (מעלה אדומים, אריאל וכו') יישארו בישראל, צריך לפנות את הגדה "בטוב", בהסכם, ולא מתוך אילוץ. כמעט לכל ישראלי ברור שהממשלה הנוכחית לא תפנה כלום, כי אחרת ביבי יפסיד את הקואליציה שלו (וזה מבחינתו חמור לאין שיעור מפצצת אטום איראנית). מה לדעתכם יקרה חברים? האם ישראל תפנה את הגדה בטוב או ברע? האם נשכיל לפנות את הגדה בזמן ולהרוויח את גושי ההתיישבות וההתנחלויות הגדולות או לא? העיוורון מדבק. ממש כמו אצל סאראמאגו. כל המדינה לוקה בו. אנחנו בדרך לכאוס הגדול, ממש כמו בספר שלו. אלא שיש שני הבדלים, קטנים אך סופר משמעותיים. הראשון - אצלו כולם היו עיוורים במדינה דמיונית, אצלנו זו המציאות. ההבדל השני חמור הרבה יותר - אצלו הממשלה ניסתה לבודד את הלוקים במגיפה. אצלנו, הממשלה היא העיוורת הגדולה מכולם.

אין תגובות:

פרסום תגובה