יום ראשון, 6 ביוני 2010

Where is my mind?!

הפיקסיז לא באים לישראל. אלוויס קוסטלו לא בא לישראל. המון אמנים שדיברו איתם על לבוא לפה, מחליטים לא לבוא לישראל. האמת? אני מבין אותם. זה לא קשור לאם אני חושב שמה שישראל עושה מבחינה מדינית זה נכון או לא. אני מבין אותם כי גם אני לא הייתי רוצה להגיע לאזור שכל מהדורות החדשות מדווחות עליו כעל אזור מלחמה. כי אם אני אירופאי או אמריקני, אני לא בא לישראל גם בשביל מיליונים. ישראל, נרצה או לא, מצטיירת בעולם כאיש הרע. מגיע לנו או לא, במאבק על ליבו של העולם הפסדנו. אנחנו נתפסים כמדינה כובשת ואכזרית, שעשתה סוג של מעשה שלא יעשה במצור האכזרי וחסר הלב שלנו על עזה האומללה והחלושה. אנחנו נתפסים כמדינה שפשטה על אוניות שכל כולן טוב ונופת צופים, וטבחה ב- 9 אנשים חפים מפשע שכל חטאם היה רצונם להעביר קלנועית ושני כסאות גלגלים למחנה הפליטים ג'בליה. הגיע הזמן שנכיר בזה. את המאבק הזה, אלא אם פתאום יקרה משהו דרמטי בטירוף, הפסדנו. עכשיו שימו את עצמכם רגע בנעליים של הפיקסיז וכל שאר האמנים. גם אתם לא הייתם הולכים להופיע בלבאנט בפני כמה עשרות אלפי אנשים ולהציג את עצמכם כמי שמסכימים להופיע בפני אומה השנואה על ידי עשרות מיליונים בימים אלה. כולם בישראל רוצים קפיטליזם, נכון? אז הנה ההחלטה המאוד נכונה מבחינה זו: תוותר על כמה אלפים של לקוחות, ותשמור על מיליונים אחרים. פשוט וקל. גם אתם הייתם נוהגים אותו דבר. גם אני. זה ממש כמו שאף אחד לא בא בטענות לאהוד אולמרט על כך שלא התבטא פומבית בעד זכויות הקהילה ההומו-לסבית למרות שהוא תומך ידוע בזכויות האלה, בזמן שהוא התמודד לראשות הממשלה. לכולם היה ברור שהוא לא עושה זאת כי הוא לא רוצה לאבד אוכלוסיות שלמות שמתנגדות למתן זכויות אדם בסיסיות לאלו שבוחרים ללכת למיטה עם מי שהם רוצים גם אם זה לא מתאים לכולם. לבוא בטענות לאמנים שלא מופיעים בישראל זו צביעות. הם אמנים אך גם אנשי עסקים. הם לא אגף הדוברות של משרד החוץ או משרד רוה"מ. הם לא צריכים להיות אלו שיעלו את קרנו של עם ישראל בין עמי העולם. מאז שהתפרסמה הידיעה הבוקר, קיבלתי הזמנות לשלוש קבוצות שונות שמחרימות את הפיקסיז כי הם לא באים לישראל. זה כל כך פאתטי. זה מזכיר ילד שעושים עליו חרם, אז הוא מחליט שהוא מחרים את כל הכיתה. ממש כמו אותו ילד דחוי, גם לעולם לא אכפת אם אנחנו מחרימים אותו "בחזרה". אזרחי אירופה והאמריקות לא ממש מתעניינים בזה שאנחנו "תוקעים להם". הם לא מרגישים אפילו דגדוג קל. אבל העיקר שהכנסנו להם באבי אביהם, לפיקסיז האלה. פתחנו 3 קבוצות בפייסבוק. מי יכול עלינו?! ובכלל, מי רצה שהם יבואו, הסולן השמן והאנטישמי הזה בלאק והחברים שלו?! אני, בכל הכבוד לכולם, אמשיך להאזין לפיקסיז בשמחה. אני לא רואה שום טעם להעניש את עצמי. החרם על ה"מחרימים" הוא מפלטם של האומללים. הוא מפלטם של הדחויים. של אלו שרואים את הבעיה מול עיניהם, אבל לא מוכנים להכיר בעובדה שכדי לראות אותה הם מסתכלים בזכוכית שיש מאחוריה משהו בצבע אטום. קוראים לדבר שהם מסתכלים בו מראה. הבעיה, חברות וחברים, היא ממש לא הפיקסיז. הם להקה מעולה, שכתבה שירים נפלאים שהיו פס הקול של חטיבת הביניים והתיכון שלי, וגם חלק גדול מהצבא. הם לא מפסידים כלום מזה שהם לא מופיעים פה. הם אפילו הרוויחו עוד כמה אנשים שיקנו את הדיסקים שלהם כאות הזדהות, ויגלו את המוזיקה הנפלאה והגיטרות המנסרות, אם לא הכירו אותם עד היום. הבעיה היא איתנו. עם זה שלאט אבל בטוח אנחנו הופכים להיות דרום אפריקה של שנות השמונים. אולי לא בעיניי עצמנו, אבל זה לא משנה - העולם תופס אותנו ככה. יהיו שיגידו שזו בעיה של מדיניות. יהיו שיגידו שזו בעיה של הסברה. זה ממש לא מעניין. זו בעיה שלנו. לא של הפיקסיז. בטח איווט ליברמן יגיד משהו גאוני בעניין הזה. הוא, או איזה שר מבריק אחר. אז הנה, בשבילם, שיר קלאסי של הפיקסיז שמתאים יותר מכל:
With your feet in the air and your head on the ground
Try this trick and spin it, yeah
Your head will collapse
But there's nothing in it
And you'll ask yourself
Where is my mind
באמת איפה?!

2 comments:

  1. סעמק עם כולם.... לא צריך מהם טובות... יש פה אחלה מוזיקה!!!! למשל קרן פלס...

    השבמחק