יום רביעי, 4 באוגוסט 2010

בין אל עראקיב לדרום תל אביב

אני בעד שלטון החוק.
תמיד חשבתי - ואני עדיין חושב - שצריך למלא אחרי כל החוקים. זה הבסיס לכל חברה מתוקנת, ובוודאי שזה הבסיס לכל חברה דמוקרטית.
הסיבות האלה הן הטעם שבגללו אני נתון במה שכינו בקורס סמלי חי"ר בשם "ערכים מתנגשים"- כששני דברים שאתה מאמין בהם נמצאים זה מול זה באותה סיטואציה, וקשה להכריע מה גובר על מה.
פעמיים חשתי את הערכים מתנגשים בשבוע וחצי האחרונים. פעם אחת בתחילת השבוע, כשהממשלה החליטה לגרש 400 ילדי עובדים זרים שנולדו בישראל, ופעם נוספת כשראיתי את התמונות מהריסת הכפר הבדואי הלא מוכר אל עראקיב שליד באר שבע. כן, ההחלטות התאימו לחלוטין לרוח שלטון החוק. יתרה מכך - בנושא העובדים הזרים, הלכה הממשלה עוד כברת דרך ו"הלבינה" חלק ממפירי החוק. אבל זה מתנגש עם ערך אחר, חשוב לא פחות.
חמלה.
יש קו מאוד ברור שמחבר בין 400 הילדים שיגורשו לבין 300 הבדואים שסולקו מבתיהם. אלה וגם אלה הם קורבנות של ממשלות ישראל לדורותיהן שבחרו לטמון את הראש עמוק עמוק באדמה ולהתעלם מבעיה שצומחת לנגד עיניהם של כולם.
מאות כתבות פורסמו בעשור וחצי האחרונים על עניין העובדים הזרים, ועל העובדה שבדרום תל אביב צמחה לה העיר הלא-עברית ולא-ערבית הראשונה בפלשתינה-א"י. אין שר שעבר במשרד התמ"ת או הפנים, הרווחה או החקלאות, הבריאות או החינוך שלא נדרש לאינטראקציה כזאת או אחרת עם סוגיית העובדים הזרים. הכנסת הקימה ועדת משנה שלמה "לבחינת סוגיית העובדים הזרים", שקיימת כבר שלוש קדנציות. כולם כולל כולם הכירו את הבעיה של העובדים שנשארים שלא כחוק או אלו שהגיעו כחוק אבל - השם ירחם - פגשו בן או בת זוג ועשו ביחד ילדים.
ולא נמצא איש שיפצה פה ויצפצף, חוץ - וזאת יאמר לזכותם, באופן ביזארי - מאנשי ש"ס שכל הזמן קראו לגרש את כולם.
אותו הדבר לגבי הכפרים הלא מוכרים של הבדואים. כל ישראלי שנסע דרומה, מערבה או מזרחה מבאר שבע יכול היה לראות את הרצף הטריטוריאלי של הפחונים, הצריפים והמבנים הרעועים שהקימו הבדואים בעשרים השנים האחרונות. אזור צומת ערוער, כביש באר שבע-דימונה, הדרך הפונה מאזור התעשייה עמק שרה מזרחה - כל אלו הפכו לבסיס להתיישבות ארעית בדואית. כבר שנים שמדברים על ההתיישבות ה"חלוצית" הזאת, בה אנשים מתיישבים בלב המדבר מנותקים ממים זורמים או מחשמל, כשבית הספר היחיד שקיים נמצא במרחק עשרות קילומטרים וגם הוא הוקם רק לפני שנים אחדות, ורק בעקבות פסיקת בג"ץ. חוקי התכנון והבנייה בדרום הפכו ללא יותר מהמלצה, גם במגזר היהודי - עשרות חוות בודדים הוקמו על קרקעות של המנהל בלי כל אישור, היתר או תוכנית מתאר.
וגם כאן - הממשלה בחרה להתעלם מהעניין. לגלות אדישות. לקוות שהבעיה תיפתר מעצמה. מי יודע? אולי קיוו שהאדים הרעילים מרמת חובב "יעלימו" את הבדואים...
וכך, ממשלה אחר ממשלה, במשך שני עשורים, בוחרת לא לעשות כלום וגם לא לקבוע מדיניות ברורה. למה? כי מדיניות צריך לאכוף. אכיפה עולה כסף וגם עולה בתדמית ציבורית. מוטב להתעלם, אם כן, ולקוות שהפיצוץ לא יבוא בזמן הקדנציה של אותה ממשלה, אלא שיקרה בזמן הממשלה שתחליף אותה.
לזכותה של ממשלת נתניהו יאמר, שהיא מנסה לשנות את המצב הבלתי אפשרי, שלא לומר שערורייתי, שהתקיים בישראל בשנים האחרונות. כולם - גם הבדואים, גם העובדים הזרים, גם אזרחי ישראל וגם כל אדם בר דעת יהיה אשר יהיה מעדיף לדעת מראש מה החוקים כדי להתמודד איתם, מאשר לראות את הכללים משתנים כל אימת שמגיע שר חדש או ראש ממשלה חדש.
ממשלת נתניהו החליטה לפתור, אחת ולתמיד, את סוגיית העובדים הזרים. ממשלת אולמרט ביצעה גירוש המוני של עובדים זרים לא חוקיים (וכולנו זוכרים את הסיפורים הלא נעימים לקריאה, בעיקר לאוזניים יהודיות, על שוטרים הדופקים על הדלת באישון לילה ומוציאים אנשים ממיטתם ומשם לנתב"ג לגירוש). נותרו עוד 1200 משפחות, אשר לא גורשו משום שילדיהן נולדו כאן בארץ. אחרי מאבק ציבורי הוחלט ששליש מאותם ילדים - 400 במספר - יגורשו תוך שישה שבועות לארץ ממנה באו הוריהם (ובמקרה של זוג בו באו ההורים ממדינות שונות, לאחת מאותן מדינות. איש לא נתן דעתו לגבי מה יקרה בסיטואציה בה לאב הפיליפיני אין אשרת כניסה לקולומביה, מדינתה של האם, למשל - העיקר שלא יהיו פה). 800 ילדים, ועמם עוד 1600 מבוגרים (הוריהם) יקבלו אזרחות ישראלית ויזכו לבנות כאן את ביתם.
ממשלת נתניהו גם החליטה לאכוף את חוקי התכנון והבנייה ועל כן נשלחו פקחים להרוס את הכפר אל עראקיב ולזרוק את תושביו מבתיהם, בלי לספק להם סיוע כלשהו בהוצאת תכולת הבית טרם הריסתו. במקרים של הרס מאחז בגדה, למשל, תמיד ניתנת לתושבים ארכה להוציא את הציוד שלהם מהבית שעתיד להיהרס. במקרה שלפנינו, היות ומדובר בערבים, אף אחד לא סבר שיש צורך לאפשר את העניין הזה. צריך לומר באופן חד משמעי - לתושבים ניתנה אפשרות לערער בבית המשפט ועתירתם נדחתה הן ע"י בית משפט השלום, הן ע"י בית המשפט המחוזי והן ע"י בית המשפט העליון.
שתי ההחלטות חוקיות לחלוטין. הגיוניות לעילא. סבירות בכל קנה מידה.
אבל, כאמור, חסר בהן ערך חשוב מאין כמותו.
חמלה.
יחס של בני אנוש.
ההבנה שמדובר בבני אדם, במשפחות.
הרי מה היא מדינה? מדינה איננה חפץ שאפשר להרגיש אותו. היא לא משהו גשמי. מדינה היא רעיון. היא תפיסה שאומרת שאותם בני אדם בחרו לגור ביחד, או ירשו את מקום המגורים מהוריהם שבחרו באותו מקום. מדינה היא אנשים.
ברגע שהמדינה שוכחת שמטרת קיומה היא האנשים, היא מאבדת את התוקף המוסרי שלה - את עצם זכות קיומה. הפעולות האלה, של הריסת כפר שלם, הגם שאינו חוקי, וגירוש 400 משפחות עם ילדים, הגם שאין להן זכות חוקית לשבת בארץ, הן פעולות לא מוסריות.
זה לא שהן לא מוסריות כי המדינה עברה על חוק כזה או אחר, מקומי או בין לאומי. ממש ממש לא. הן לא מוסריות משום שהבעיה נוצרה בגלל אוזלת ידה של הממשלה שלא אכפה חוקים קיימים במשך עשרות שנים, וכעת היא רוצה שמי שיישא באחריות הם אלו בהם לא טיפלה כשהייתה לה ההזדמנות לעשות כן, ובזמנו - גם ללא נפגעים.
הממשלה בעצם החליטה שככל שהדברים נוגעים לאחריותה, אין חוק התיישנות. היא יכולה לתבוע עבריינים אליהם כלל לא התייחסה כעבריינים, ולשנות את הנוהג ככל שרק תחפוץ. היא החליטה לשנות את כללי המשחק באמצע המשחק.
זכותה וחובתה של ממשלה להחליט על נהלים. זכותה וחובתה של ממשלה לאכוף את הנהלים. מה שאסור לממשלה הוא להיות צבועה, ולהיכנס פתאום למין בולמוס של אכיפה, כשהיא מותירה אחריה אזרחים ותושבים מדממים - מי נפשית ומי פיזית.
אגב - כל מי שחושב שמעתה יהיו כללים ברורים, טועה כמובן. טוב הייתה עושה הממשלה אם הייתה "מלבינה" את כפרי הבדואים (כפי שעשתה להתיישבות היהודית של חוות הבודדים הנמצאות באותו מרחב ממש), אך מאידך מגדירה להם תוכנית מתאר מסודרת שכל החורג ממנה, המבנה שלו יהרס לאלתר. טוב הייתה עושה גם אם הייתה מותירה את 1200 משפחות הזרים כולן, אך מחתימה כל עובד זר שייכנס מעתה לישראל על הסכם ולפיו הוא מבין שגם אם יוולד לו פה צאצא, אותו צאצא יגורש עמו מייד עם תום הויזה שלו. זה יכול היה להיות פתרון שהוא הומאני, מצד אחד, ואוכף את חוקי המדינה מצד שני - פתרון בו הממשלה לוקחת אחריות על עצימת העין והרשלנות שלה, ו"משלמת את המחיר" בכך שנקבעו עובדות בשטח, אך מצד שני לא מאפשרת את פריצת הסכר והפיכת חוקי המדינה לאות מתה.
במקום זה בוחרת הממשלה להרוס את הכפר, לגרש את 400 הילדים, וממחר - עולם כמנהגו ינהג. הבדואים ימשיכו לבנות באופן לא חוקי (הרי הם צריכים לגור איפשהו), ועובדים ועובדות לא חוקיים ימשיכו להכיר עובדים בני המין השני במצבם, ולהביא ילדים לעולם.
דבר לא ישתנה. את הפוסט הזה ניתן יהיה לפרסם שוב בעוד כעשור, והוא עדיין יהיה רלבנטי.
חבל. חבל מאוד.

2 comments:

  1. בסוגיית העובדים הזרים, גם לגופו של עניין מאוד מפריע לי שמדינת ישראל מסרבת לאפשר למי שרוצים להצטרף אל עמנו ולחיות בקירבנו, לעשות זאת. מדובר באנשים שחיים פה שנים רבות, שיש להם ילדים שנולדו כאן, שלא מכירים בכלל משהו אחר (אולי למדו לדבר בשפת אימם אך היא לא "שפת האם" שלהם), למדו בבתי הספר שלנו, את התרבות וההיסטוריה שלנו, רוצים להתגייס ולשרת את המדינה במסגרת הצבא ורשימת הדברים שאפשר להוסיף בהקשר הזה עוד ארוכה. אז מדוע להיצמד להגדרות כאלו ואחרות? מדוע לא לאפשר להם להיות חלק מהעם שלנו? מדובר באנשים עובדים, יצרנים, משרתים בצבא, משלמים מיסים רחמנא ליצלן...
    הרבה יותר "טובים" מחלק מהאזרחים שכבר יש לנו כאן (בלי לנקוב בקבוצות אוכלוסיה...)
    הגירוש גוזר עליהם חיי זרות. הם מגורשים למדינה בה אולי לא ביקרו מעולם, בעלת תרבות שהם כמעט שלא מכירים, ובכל הנוגע למדינות מסויימות - אפילו נשקפת להם שם סכנת חיים ממש, עקב היותם "זרים".
    פשוט קשה לי לקבל את ההחלטה הזו על הגירוש והיא לוקה בהרבה יותר מאשר היעדר "חמלה".

    השבמחק