יום שישי, 20 באוגוסט 2010

לילה בעיר. על הבדידות.

נסעתי הערב לשמוליק כדי להביא ממנו אוהל לנופש עם המשפחה בשבוע הבא. במקום גיחה של שתי דקות, זו הפכה לשיחה של כמעט שעה על החיים. מה אנחנו מצפים מעצמנו. מטרות בחיים. האם קבענו מטרות, ואיך נדע אם הגענו אליהן. ממש שיחת נפש.
אני נהנה לדבר עם שמוליק. בסוף תמיד מסתבר לנו שאנחנו הרבה יותר דומים מכפי שמישהו בינינו העריך טרם השיחה.
לקחתי את האוהל, ואת המטען של השיחה המעמיקה ונכנסתי לאוטו.
אני אוהב לנסוע בלילה לבד.
הנסיעה ברחובות העיר בלילה היא אחד הדברים הכי מרגשים שיכולים להיות. אני אוהב לנסוע דרך הרחובות הצדדיים, השכונתיים. לא דרך השדרות הרחבות או הצירים הראשיים.
אלו המקומות שבהם אפשר לפגוש את החיים האמיתיים. אלו שמסתתרים בדרך כלל מאחורי דלתות הבתים. רגעים קטנים של קיום אנושי. רגעים קטנים שבהם אפשר להגיע להזדהות מוחלטת עם אנשים זרים.
הנה, בחור בן גילי או אולי קצת יותר מבוגר בכפכפים ומבט מיוסר דוחף עגלת תינוק בשעה אחת עשרה בלילה, ובתו יושבת זקופה בעגלה, בפיג'מה ומוצץ בפיה ומתריסה כנגד השינה אותה הוא מנסה לכפות עליה; הנה זו שהולכת עם תיק שהרצועה שלו מונחת באלכסון על גופה, אולי כהצהרת אופנה. אולי כי היא מפחדת שינסו לחטוף אותו. היא צועדת מהר. אולי חוזרת מהלימודים. אולי מהעבודה; הנה הזוג המבוגר שצועדים לאט ברחוב, מנסים להגיע הביתה לשינה שתסתיים מוקדם. מוקדם מדי. הם מתעוררים מוקדם כבר שנים.
לכל אחד מהם בטח יש סיפור מעניין. אם הייתי עובר מולם ברחוב, ולא צופה בהם תוך כדי נסיעה, בטח לא היינו מסתכלים זה לזה בעיניים. הרי אנחנו לא מכירים, ולנעוץ מבטים זה לא יפה, למדנו כולנו בילדות. אבל עדיין, אני בטוח שהיינו מוצאים נושא לשיחה. אולי הם אוהבים משהו שאני אוהב? אולי מישהו מהם נורא צריך שידברו איתו?
אני לעולם לא אדע. אני לא מכיר אותם.
הם זרים, אבל הם מאוד מוכרים. כל אחד מהם מזכיר לי את עצמי. בכל זר ברחוב אני רואה משהו שמזכיר לי אותי.
כשהייתי קטן, והייתי חוזר אחרי חשיכה מחברים או ממשחק כדורסל במגרש של בית הספר, צעדתי כמוהם. בודד ברחוב. חופשי לשוחח עם נפשי בתוך הראש. לשאול אותה שאלות. לבחון סוגיות. להתבונן באנשים שהתבוננו בי לרגע מתוך המכונית.
הייתי צועד לעבר הבית, ושומע את אותו רעש מונוטוני של מאות מרפסות שמכולן שומעים בדיוק את אותו הקול, כי לכולם יש רק ערוץ אחד בטלוויזיה וכולם פתחו את המרפסת "עד הסוף" (כי לאף אחד אין מזגן). כל הרחוב צחק באותו הרגע; התרגש באותו הרגע; צעק באותו הרגע.
ואני קינאתי בהם, בצעקנים והמתרגשים והצוחקים.
קינאתי בהם כי באותן דקות בהן צעדתי הביתה, חשתי בודד. הכי בודד בעולם. נורא רציתי לדבר עם מישהו. סתם אינטראקציה אנושית לא מחייבת. לא רציתי להיות לבד.
אני זוכר איך קולו של כל צעד שעשיתי הדהד ברחוב. את הדרך בה הצללית התארכה והתקצרה לפי המרחק מעמודי התאורה הרבים שברחוב, שמראים אותך צועד בדד. מראים אותך בעליבותך, צועד בחברת בבואה אפלה הבאה והולכת עם כל תנועה.
אני זוכר היטב כמה נוראה התחושה שלמרות שאתה מוקף בעשרות אלפי אנשים - אתה הכי בודד בעולם. אבל זו בדידות נלעגת. אתה לא מתבודד הירואי, כזה שפרש מחברת בני אדם ועבר למדבר לחיי הגות ותוכן. אתה בודד מחוסר ברירה. בודד מאונס.
בודד.
שוב ושוב עולות במוחי התמונות ההן, של ההליכה ברחוב המואר בתאורת רחוב כתומה. הרחוב השקט שהקולות היחידים הנשמעים בו הם קולות יומיומיים מחלונות הבתים.
זהו הפחד הכי גדול בעולם. להיות לבד כשהעולם כולו, שבעה מיליארד בני אדם, סובב אותך ונמצא בכל פינה.
לפני כמה ימים קיבלתי מייל מהגברת שהסכימה לחלוק איתי את חייה, שגאלה אותי מהבדידות. מישהי שכנראה עשיתי משהו ממש טוב בגלגול קודם כדי לזכות בה (כי בגלגול הזה, לפחות בינתיים, אני לא ממש עומד בסטנדרטים של צדיק). במייל היה סרטון של תנועה שמחלקת חיבוקים בחינם לאנשים ברחוב.
סתם אנשים. זרים.
אמרתי לה שאני לא חושב שזה יתפוס בארץ, התנועה הזאת. כולם ציניים מדי, ואני לא שונה מכולם. היא אמרה שצריך להקים סניף ירושלמי ולהתחיל לחבק כי זה מקסים.
נזכרתי בזה כשחלפתי בנסיעה ליד בחור שנראה תשוש מתלאות היום. הוא הלך ברחוב קרן היסוד בירושלים, ברחוב של שמוליק, ועלה במעלה הרחוב לכיוון כיכר פריז. ניכר היה שהוא שקוע במחשבות. לא חולמני, אבל בהחלט חושב.
אולי גם הוא שם לב לרעש הצעדים. להדי קולות החיים מהמרפסות. לבבואה האפלה שעל המדרכה שלועגת לו ובאה והולכת ובאה שוב.
חיבוק אולי לא היה משנה לו את החיים - אבל הערב שלו היה אחר לגמרי, בוודאות.
בדידות.
איזו מילה נוראית.

2 comments:

  1. אני יכולה להצטרף לתנועה הזו?

    השבמחק
  2. בחור נוגה אתה... נוגה ופיוטי. מדהים כמה ביחד יש בפוסט הבדידות שלך. אתה מספר על חבר עם חיבור מפתיע, על זוגיות ברת מזל, על אבהות של היום יום. יכול להיות שאי אפשר להיות תמיד בתחושת הביחד. כנראה שחייבים להרגיש בדידות מדי פעם, כדי לצמוח, לכתוב, לאהוב ולהתבגר. אבל כל הקטע הוא, למצוא איך ולמי לספר על הבדידות הזו. ובסוף לקבל חיבוק.
    חיבוק לחיים!! אפרת

    השבמחק