יום שבת, 28 באוגוסט 2010

בשבחי החרם


כולם מחרימים את כולם.
זה כבר הפך לאופנה של ממש. מישהו מעצבן? לא מתאים אידיאולוגית? בואו נחרים אותו. נפגע בו כלכלית.
הנה שתי דוגמאות מהשבועיים האחרונים - מצד אחד, ילדי הכאפות מ"אם תרצו" מנסים שכמה יהודים שהם כל כך ציונים עד שהם גרים בחו"ל, לא יתרמו לאוניברסיטה בבאר שבע כי התכנים בחוג לסוציולגיה לא נראים להם. מצד שני, קבוצה של שחקנים מובילים מכל התיאטראות בארץ הודיעו שלא יופיעו בהיכל התרבות ההולך ונבנה של אריאל (והיוצרים שביניהם הודיעו שהם לא מסכימים שיצירותיהם יבוצעו שם).
ואז תמיד באה הקונטרה ה"ממלכתית".
לימור לבנת אצה רצה ומיהרה להוציא הודעה שתדרוש מכל התיאטראות להופיע בהיכל התרבות של העיר היושבת לבטח בלב הגדה המערבית; ועד ראשי האוניברסיטאות גינה בשאט נפש את "אם תרצו" והשווה אותם לאלו המעודדים חרם אקדמי כנגד מוסדות אקדמיים ישראליים בחו"ל.
ואני דווקא בעד חרמות.
אני חושב שזו דרכו של הפרט להיאבק כנגד עוולות שהוא אינו מסכים להן, בדרך הכי מכובדת - והכי כואבת - שיש: דרך הכיס.
עבדכם הנאמן לא קונה מוצרים מסוימים זה שנים אם בשל המקום בו יוצרו, ואם בשל הדרך בה יוצרו. אני לא חושב שאני יכול לגרום למפעל פלוני לעבור מהמקום שבו הוא נמצא למקום אחר, או לייצר את המוצר שלו בצורה אחרת, רק דרך זה שאני לא קונה את המוצרים האלה. לעזאזל, ההנהלה של המפעל אפילו לא יודעת על המחאה שלי. הרי אין שום סטטיסטיקה שמפלחת את כמות הלקוחות שעברו במדף הסופר ולא רכשו את המוצר בין אם מטעמים אידיאולוגיים, ובין אם מטעמים אחרים.
אבל עדיין, עצם העובדה שאני לא קונה מונעת מהמפעל הזה את הכמה גרושים שלי, ובכך אני לא תורם לו. אם אני קונה מהמתחרים, אני נותן להם את הכסף שלי ו"מחזק" אותם מול אלו שאני מתנגד לדרכיהם. זו התרומה הקטנה שלי למאבק שבו אני מאמין.
אז יהיו מי שיגידו "בסדר, אתה איש פרטי, אבל את השחקנים המחרימים מממן (חלקית לפחות) משרד התרבות! והפגיעה של אם תרצו היא במוסד חצי ממלכתי כמו אוניברסיטה! לא יעלה על הדעת!".
ואני שואל - האם העובדה שמדינת ישראל תומכת בפלוני או באלמוני צריכה למנוע ממנו למחות באופן פומבי? האם זו לא זכותו של אדם לעשות כל שעולה על רוחו כל עוד אינו עובר על החוק? האם ניתן להכריח שחקנים להופיע במקום שהם מאמינים שאסור היה לו להתקיים מלכתחילה רק משום שהתיאטרון בו הם חברים מקבל תמיכה מהממשלה? ואילו לא קיבל תמיכה כזו - האם אז שוללי החרם היו אומרים ש"זה בסדר"?
זכותם המלאה של שחקנים שלא להופיע באריאל, ממש כמו שזכותו של התיאטרון להחליף אותם ולהעלות את המחזה בכל נקודה שהיא בגדה המערבית, המזרח התיכון או כוכב צדק. זכותם של אם תרצו לפנות לציונים שמסרבים לגור בארץ (הם אוטוטו עוברים לפה... מייד ברגע שימותו... הם כבר קנו חלקה בהר הזיתים) ולהגיד להם לא להעביר כסף לאוניברסיטת בן גוריון, ממש כמו שזכותו של כל ארגון שמאלני להפוך מושא לקלס את אותם אנשים התורמים למכללה של אריאל.
לא רק שזה מותר - זה בריא! זה מראה על מעורבות. על אכפתיות. על מלחמה באדישות הנוראית הפושה בחברה הישראלית וגורמת לאנשים להתעורר רק כשקורה משהו מזוויע ממש - וגם אז ההתעוררות היא ליום, במקרה הטוב.
באופן אישי, אמשיך להחרים את המוצרים שהחרמתי עד היום, ולהרגיש טוב עם עצמי בכל פעם בה אני משכנע מישהו שלא לרכוש אותם בין אם מטעמים אידיאולוגיים, ובין אם מטעמים ארציים יותר ("המוצר השני יותר טוב - תקנה אותו"). קארל מרקס לימד אותנו שהכל בחיים זה כסף, והוא צדק - תפגע בכסף, תנצח במלחמה.
גם אם את ימנית ואת מתעצבנת מהשחקנים ה"בוגדים", וגם אם אתה שמאלני שהיה שמח לכפכף את החננות המעצבנים מאם תרצו - אולי תקחו נשימה עמוקה, ופשוט תנהגו כמותם. אין שום סיבה להמשיך ולממן גופים שאתם מתנגדים לפעילותם. פשוט תפסיקו לצרוך את אותם מוצרים.
זה הנשק האולטימטיבי.
אני לגמרי בעד.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה