יום רביעי, 20 באוקטובר 2010

אשמה תורמת

היום בצהריים, הוא ינאם ליד הקבר.

הוא יגיד שהרצח היה נקודת שפל בהיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל. הוא יצטט מספר ישעיהו, או אולי מאחד מנביאי הזעם האחרים. "בגלל שנאת חינם חרב המקדש", הוא יצטט את חז"ל.

והוא ידבר על התכונות. על הג'ינגי'ות. ועל הדוגריות. ועל כך שגם מי שלא הסכים עם רבין כיבד אותו. והוא יגיד שרבין, לאורך כל חייו, נלחם למען העם והמדינה ותמיד ניסה לעשות את מה שטוב בשבילה.

והוא יגיד שהוא לא הסכים עם רבין אבל תמיד כיבד אותו. ושלהפנות אצבע מאשימה לעבר מחצית העם זו טעות. שהלקח מהרצח הוא להתאחד, ולדחות החוצה את כל הגורמים הקיצוניים. שעמישראל חי, ושביחד ננצח כל אויב, אבל אם חלילה יהיו בינינו קרעים, זה יהיה סוף הציונות.

הרוצח הנתעב, הוא יגיד, ירה שלוש יריות בליבה של הדמוקרטיה הישראלית.

והוא לא יגיד אף מילה על ארון הקבורה ברעננה, כי הוא הרי לא שם לב אליו. והוא לא יזכיר את המרפסת בכיכר ציון שבה עמד עם עוד אחד שלימים יהיה ראש ממשלה, ואחר שיהיה נשיא, ושלושתם התמוגגו בנחת מול ההמונים, כי הוא הרי לא הבין מה הם אומרים והשלטים לא היו ברורים מספיק כדי שיצליח לקרוא אותם מהקומה השניה.

הוא גם לא יזכיר את הצחנה המתקתקה של דם אנושי שהייתה באוויר כשנאם על ממשלה שבגדה בעמה ליד אוטובוס מפויח, פחות משעה אחרי פיגוע, לפני שהספיקו לשטוף את הכביש.

להאשים את כל מחנה הימין ברצח רבין זה לא רק לא הוגן, זה גם לא נכון. לא כל מי שלא הסכים להסכמי אוסלו, או אפילו אלו שהפגינו נגד, הוא לא בסדר. זו הייתה זכותם המלאה של המתנגדים להפגין, וכל הכבוד להם על שניצלו את זכותם הדמוקרטית הבסיסית ביותר - הזכות להביע דעה. בעצם, זו לא זכותם - זו הייתה חובתם.

אבל הוא, זה שינאם מחר, לעולם לא יינקה מאחריותו התורמת, הישירה, הבלתי ניתנת לערעור לאווירה שנוצרה אז. בנאומיו, בהתנהגותו (בניגוד לאחרים ממפלגתו כמו בגין, מרידור ומיקי איתן שנמלטו מהכיכר הארורה כשנחרדו לראות את השלטים) הוא היה הטפטפת שהשקתה את ערוגת הרעל של משפחת עמיר, טיפה אחר טיפה.

הוא לא רצה את הרצח. אין לי שמץ של ספק בכך. בחלומותיו הרעים ביותר ודאי לא דמיין שכך זה ייגמר. אולי עברה המחשבה בראשו והוא גירש אותה מיד כ"לא מתקבלת על הדעת". אולי זה מסביר מדוע לא עשה מעשה אחראי ומנהיגותי אחד כדי למנוע אותו. הוא לא הרגיע. הוא לא מיתן התבטאויות. הוא לא נקף אצבע.

הייתי שם, חמישים מטר מהמדרגות, כשבאמצע השיר "יש לי ארץ טרופית יפה" שמענו שלוש יריות אקדח.

15 שנה עברו, והוא - דווקא הוא - ינאם מחר.

להיסטוריה יש חוש נפלא לאירוניה.

במשפטים יש מושג שנקרא "אשמה תורמת". אם יש רגע לכפל משמעות - זה יהיה כשיעמוד על הפודיום, ויתרום את חלקו לטקס שהוא אשם, במידה לא מועטה, בצורך לקיים אותו.

. אשמה תורמת בהחלט.

4 תגובות:

  1. כי לטפלון שום דבר לא נדבק

    השבמחק
  2. נו באמת..
    שים לב לתוויות של הפוסט שלך: ביבי, הסתה, רצח רבין.
    הרי אם ביבי לא היה נשאר בפוליטיקה, לא היית אומר "זוכרים שהיה אחד ביבי, הוא אשם ברצח רבין, לא יודע לאן הוא נעלם, בטח לקח אחריות והלך הביתה".
    קל מאד למצוא אשמים, במיוחד אם הוא לא מסתדר לך היום בפוליטיקה. במילים אחרות, כל אחד מהימין שהיה נמצא היום בעמדת ראש הממשלה (במקום רבין) היה חוטף ממך האשמות כאלה.
    סלח לי, אחי, אבל ציפיתי לפוסט יותר עמוק.
    אייל.

    השבמחק
  3. אייל היקר, אני ציפיתי לתגובה עמוקה יותר.
    חיים לא מצא סתם אחד בפוליטיקה כאשם. הוא הסתמך על מקרים בהם נתניהו בכבודו ובעצמו נכח בהזדמנויות בהן הופגנה אלימות פוליטית מסוכנת כלפי רבין.
    אם בני בגין, סילבן שלום, גלעד ארדן, משה כחלון או כל אחד אחר מסיעת הליכוד היו מכהנים כראשי ממשלה, הרי הטיעון של חיים לא היה מחזיק מים.
    נו באמת...
    מנאלי

    השבמחק
  4. אייל - אתה טועה. התוויות הן לא יותר מכלי עזר טכני שמשמש לאיתור פוסטים בגוגל - אין להן איזושהי משמעות מטאפיזית עמוקה. באותה המידה, פוסט על בית"ר ירושלים יכול להכיל את המילה "הפועל" בתוויות.
    אם ביבי לא היה נשאר בפוליטיקה לא הייתי מלין עליו, ומן הסתם כל תחושת הקבס שאני חש הייתה מינורית הרבה יותר, ויתכן שאפילו לא מורגשת.
    על מה אני מלין? לא על הימין. לא על פוליטיקה. אני מלין על כך שאחד הדרעקים שאחראי להסתה הוא זה שמרהיב עוז לנאום ביום הזיכרון לזכרו של זה שיש לו אשמה תורמת למותו.
    דמיין שיש בעל שרוצח, לא עלינו, את אשתו. ברור שהוא אשם, והוא מודה. אם היה שוטר או עובדת סוציאלית שידעו כי הוא מאיים לרצוח ולא עשו דבר, אני משער שכולנו נסכים שגם הם אשמים, למרות שבוודאי שלא מדובר באותה אשמה. ביבי הוא איש המקצוע, המנהיג, שאמור היה להרגיע את הרוחות במקום להסעירן. הוא, קצב, ושרון לעולם לא יינקו מאחריותם ומהעובדה שהיו שם על המרפסת קורנים מאושר באותה הפגנה נוראית בככר ציון - הפגנה שאין לי מילה רעה לומר על האזרחים "מן השורה" שהשתתפו בה (חוץ מהעובדה שאיננו מסכימים, כמובן - אך אין לגיטימי מזה, או בריא מזה, בחברה דמוקרטית).
    אם ביבי היה הולך הביתה, האמן לי שהפוסט הזה לא היה נולד. אבל ביבי, מה לעשות, הוא ראש הממשלה.
    בדיעבד? הצליח לו.

    השבמחק