יום חמישי, 21 ביולי 2011

בהיאחזות הנורמליות בבירה

תמר, גיסתי, גרה כבר שנה ומשהו בפלורידה. מאז שהשתחררה. היא עברה לשם ישר אחרי הצבא "כדי לעשות קצת כסף" ובגלל שהיא אזרחית אמריקנית זה אפילו חוקי. ידעה שבארץ אין מצב שתרוויח סכומים כאלה באיזו עבודת-אחרי-צבא שכזו.


הערב היא כתבה לי על הוול בפייסבוק שהיא מופתעת שעוד אין תמונות של האוהל שלי, עם כל מחאת האוהלים שעוברת במדינה כרגע.


ואני התביישתי.


התביישתי כי עוד אין לי אוהל. כי אני מצייץ בטוויטר, וכותב פה פוסטים, ומעדכן סטטוסים בפייסבוק ועוד לא הרמתי פעם אחת את התחת והלכתי להרגיש - ממקור ראשון, בלי פילטרים - את מה שמסתמן כאחד הדברים הכי מרגשים שקרו פה מאז שנות התשעים.


לפני יומיים אחד הכתבים היה חולה. הלכתי לצלם במקומו כתבה על הסניף הירושלמי של מחאת הדיור. כשהגעתי לכיכר ציון, המקום שבו אמורה הייתה להיות עיר האוהלים לא מצאתי שם אף אחד. שוב, בפעם המי-יודע-כמה קיללתי את העיר הזאת שאני גר בה כבר 12 שנה. שוב תיעבתי את השמרנות הנוראית שלה, ואת היישור-קו-לא-משנה-מה-עם-הליכוד-שבשלטון, ואת העובדה שהיא העיר הכי ענייה בארץ ותמשיך תמיד לתמוך במענייה ומעניה.


אבל הפוסט הקצר על הוול שלי שהגיע מפלורידה גרם לי לקום ולעשות סיבוב בעיר. לראות אולי משהו השתנה. אולי באמת קורים דברים. אולי... אולי אפילו לפנטז על מיני מהפכה שמתחילה כמו שמהפכות צריכות להתחיל: כאלו שמתחילות מלמטה. כאלו בלי הנהגה. כאלו בלי איזה אייקון פוליטי שעומד בראש ומתראיין. כאלו שנובעות מזעם אמיתי, מכאב, מיאוש - מרצון אמיתי לטלטול המערכת לא כדי להרוויח הון מיידי אלא כדי לשנות את היסודות.


נסעתי בהתחלה לבית של ביבי ברחוב עזה, משהו כמו דקה נסיעה מהדירה השכורה שלנו בקטמון הישנה. חגי קראוס אמר שתהיה שם הפגנה. כשהגעתי לא הייתה שם נפש חיה - רק כמה ניידות משטרה עם שוטרים משועממים. שוב קיללתי את העיר הקשה הזאת, עיר לא רחמנית שאפילו לא מרחמת על עצמה מספיק כדי שיהיה לה אכפת מאיך שהיא נראית ואיך שהיא מתנהגת.


המשכתי לנסוע לכיוון אזור ממילא-שער יפו. אמרו שהיה שם משהו היום. שהחבר'ה מהאוהלים הלכו להפגין על הגדרות של שכונת הרפאים הנוראית הזאת שבעלי הבתים שלה הם תושבים מחו"ל שבאים לארץ רק בפסח ובסוכות ושאר הזמן הדירות סגורות אלא אם המנקה עוברת שם אחת לכמה שבועות.


גם שם לא מצאתי אף אחד, חוץ מהמודעות של "משכנות המלך דוד", עוד פרוייקט יוקרה שנבנה למען יהודים עשירים מחו"ל ורק למענם, ואת השלט הענק של תכשיטי פדאני שמברכים אותי לרגל הגעתי לממילא.


פניתי שמאלה לכיוון כיכר צה"ל. אמרו ששם יתמקם המאהל. בטעות נכנסתי למנהרה שעוברת מתחת לכיכר והלב דפק. הם יהיו שם? הם לא יהיו שם? זה קורה באמת?


והציניות שוב זורמת בוורידים ואומרת שאם אמצא שם מניין, דיינו. כולל תיירים ועוברים ושבים. הרי אין מצב שמשהו נורמלי יקרה במדינה הזאת. משהו אותנטי. ובטח שלא בירושלים.


ואז ראיתי אותם. עשרות אוהלים, רובם בצבע אפור מטאלי צפופים על הדשא שבין מסילת הרכבת הקלה - עוד דוגמא קלאסית של אונס משאבי ציבור לטובת בעלי ההון - לבין חומות העיר העתיקה. את האוטו החניתי בעירייה, וכשירדתי לרחוב יפו שכל החנויות בו פשטו את הרגל בגלל הרכבת, הפיגועים והמדיניות של ביבי, הם צעדו שם. המון אנשים בקבוצות של שניים-שלושה עד עשרה. עם אוהלים ומחצלות ביד. עם מבט קצת סקפטי בעיניים. כזה שרוצה, כמוני, לגלות שזה אמיתי אבל מפחד להתאכזב.


מבט שמסכים לוותר לרגע על הציניות המתבקשת ולנסות ולחוות רגע מיוחד של סולידריות. של מאבק פוליטי אבל לא מפלגתי. של דרמה אמיתית.


וצעדתי אחריהם את 200 המטרים לכיכר. ועם כל צעד המוזיקה מהמאהל מתגברת ומשמיעה שירים שמישהו נטול כישרון שירה כלשהו שר בקולי קולות במערכת הגברה מקרטעת. והנה אנשים מגיעים גם מרחוב שלומציון, ומוותרים על הבירה באחד הפאבים כדי לבוא גם. והיי, יש גם אנשים שמגיעים מאגרון. ולכולם יש את אותו מבט משתאה בעיניים כשבכל צעד הולכת ונחשפת העובדה: לכולנו יש משהו משותף. כולנו פה לאותה התכלית, ואנחנו לא לבד.


והם ישבו שם.


מאות.


מקשיבים לשיר, ולנאום שבא אחר כך על סולידריות חברתית וצדק חלוקתי, ועל אחווה בין פועלים ועל המעמד הבינוני שמתרושש.


וסטודנט מבצלאל עושה בועות סבון ענקיות בעזרת שני חבלים מגולגלים שהוא טובל בתמיסה, והן מתנפצות על מאות האנשים ועל שני אברכים וזוג חרדי שמקשיבים לנאומים על סוציאליזם שנואמים חילונים ליד החומות שבנה סולימן המפואר, כשבצד השני של הכיכר עומדים שלושה כמרים פרבוסלאווים עם זקנים עצומים ומסתכלים בהשתאות על מה שקורה מעבר לחומה מאחוריה הם גרים.


ופתאום הם הגיעו.


ההפגנה שחגי דיבר עליה, מול הבית של ביבי, אכן הייתה. ארבעה סוחבים אוהל פתוח על הכתפיים כמו במסע אלונקות, ואחריהם שובל ארוך שנע לאורך עשרות מטרים של אנשים מאושרים שיודעים שעשו היום משהו. הם באו ברגל מרחוב עזה עד המאהל. עברו בדרך את כל רחוב יפו, וכשהגיעו למרכז העיר הצטרפו אליהם עוד אנשים.


כי ככה זה כשמשהו טוב קורה. כשמשהו משמעותי חולף לידך. אתה רוצה להיות שם, לספוג קצת מהאבק המיוחד שאירועים כאלה נוטים להעלות.


מישהו שואל אותי למה באתי לשם. בהתחלה אני רוצה לומר לו שזו סקרנות, בגלל העבודה והכל. אבל זה שקר - באתי כי אני מזדהה לגמרי. כי גם אנחנו שירתנו את המדינה, וגם אנחנו עשינו כמה שנים באקדמיה (חלקנו עשינו קריירה אקדמית "קצת" פחות טובה מאחרים. אני, למשל), וגם אנחנו מרוויחים יותר מהשכר הממוצע במשק וגם לנו אין איך לקנות דירה.


והיאוש מהמצב.


והתסכול.


ואין האונים.


והאפלה שמסביב.


ופתאום מפציע לו אור אמיתי. כזה שנותן תקווה שלא הכל אבוד. שיש עוד מי שאכפת לו. שלא, מה שאני מרגיש כל יום זו לא איזו נרגנות פאתטית שמרמזת על כך שאני זקן בן 33 וחצי, אלא משהו אמיתי - שאני לא המתוסכל היחיד. שלא כולם מסוממים מהכותרות הדביליות על משטים ומטסים ואיראנים ולא יודע מה ומבינים שכל ההתעסקות בזה היא סוג של מסך עשן כדי שלא נבין את האמת הכי פשוטה: שהסיכוי שניהרג פה מטיל איראני הוא אחד חלקי מיליארד מהסיכוי שלא נגמור את החודש הקרוב.


והאור הזה, שפתאום מפלח את החושך, שגורם לאור הכתמתם, המכוער והמלנכולי שפולטים הפנסים בכיכר צה"ל בירושלים להיראות בהיר הרבה יותר - האור הזה יכול לנצח את החושך שאנחנו חווים פה כבר כמה שנים. הוא יכול לנצח אפילו קואליציה שמחזיקה 39 שרים וסגני שרים.


הוא יכול לנצח את הציניות.


אפילו את הציניות שלי.


ואם האור הזה יפציע בירושלים השמרנית, הליכודניקית, העייפה מצרותיה שלה עד כדי כך שאין לה יכולת או רצון להרים את הראש ולהסתכל מה הן הבעיות האמיתיות של המדינה - אם הוא יפציע פה, הוא יאיר את כל הארץ.


התקשרתי לאחות הגדולה של הגיסה מפלורידה, זו שידועה יותר כאשתי. אמרתי לה שאנחנו באים לעשות את השישבת באוהל, עם הבנות. היא מיד הסכימה. אחרי הכל, זה מאבק עבורנו. עבור המעמד הבינוני הקורס שכל הזמן מרוצצים את גבו עם גזירות חדשות.


לעזאזל, זה מאבק על העתיד שלהן.


תבואו גם. בחייכם. תבואו.


תבואו, כי זה חשוב. 


תבואו, כי אם לא יש מצב שאתם מפספסים את אחד הרגעים הכי קסומים, הכי מרגשים, הכי דרמטיים שתחוו. את הרגע שבו מותר לדבר בקול רם ולהגיד מילים כמו אידיאולוגיה. מילים כמו שינוי. מילים כמו מהפכה.


רגעים שבהם אפשר, רק לזמן מוגבל, לצאת מהדכדוך היומיומי ולחוות קצת אור.


רגעים כמו מה שחוויתי הערב בהיאחזות הנורמליות בבירה.


תבואו.


תבואו כי משהו חייב להאיר את האפלה העמוקה שהמדינה הזו נמצאת בה.


פשוט תבואו.

3 תגובות:

  1. אנחנו נהיה במאהל בתל אביב. ואם יום אחד ישאלו אותנו מה עשינו, נגיד שהיינו שם, באמונה שלמה ובלב פתוח.
    פוסט מרגש ונפלא, ואיזה כיף שהרוח הטובה הזו שוטפת את הארץ.

    השבמחק
  2. אני דווקא מאוכזב.

    הייתי בהפגנות הגדולות נגד העלאת שכר הלימוד, אי אז בעשור הקודם (אפילו כמעט נעצרתי כשריכזתי את אחת ההפגנות בצומת מעריב). היתה תחושה של מאבק אמיתי, של שינוי ובסוף כלום לא קרה. מאז אני הרבה יותר סקפטי לגבי ציבור הסטודנטים בישראל.

    אני מאוכזב בגלל הסיבה להפגנות (לפחות ההפגנה המקורית) - שכר דירה גבוה במרכזי הערים. קודם כל, אין הרבה מה לעשות, זה עניין של שוק חופשי, היצע וביקוש. אפשר בשוליים להקשות על תושבי חוץ, לאפשר פיצול דירות וכד', אבל אין כאן כשל שוק אמיתי. בניגוד למקרים של מונופולים שמנצלים את כוחם, שוק השכרת הדירות הינו שוק חופשי אמיתי.

    אבל בעיקר אני מאוכזב כי שוב הסטודנטים מסתכלים רק על התחת של עצמם (שכר לימוד, שכר דירה) - בניגוד לאירופה, אין פה הפגנות בסדרי גודל משמעותיים כנגד העוני, הגזענות, הזלזול בדמוקרטיה, הסיאוב בשלטון - רק נגד מה שפוגע בכיס הפרטי.
    אני מאוד אופתע (לטובה כמובן) אם יהיה כאן שינוי אמיתי. בינתיים זה נראה בעיקר כמו דרך נהדרת להעביר את חופשת הלימודים (גיטרה, בחורות, אוהלים ואפילו לא צריך לנסוע למדבר בשביל זה, הכל כאן מתחת לבית), כמה פוליטקאים ינסו לגזור קופון ועד החגים הכל יגמר בהבטחה להקמת ועדה לבחינת בלה בלה בלה.

    שוב, מקווה שאתה צודק ויש כאן יותר מזה. שיהיה לכולם המון בהצלחה

    השבמחק