יום חמישי, 14 ביולי 2011

אני נשבע

בדצמבר 1995 עוד לא הייתי בן 18.


כבר הייתי חודשיים בטירונות, כשהגיע הזמן להישבע אמונים לצה"ל ולמדינת ישראל. בבוקר של ההשבעה הגיעו מש"קיות חינוך לפלוגה כדי לדבר איתנו על נוסח השבועה. הן עשו לנו מין מערך שיעור כזה על התוכן שלה, ואני הייתי היחיד שהקשיב.


אני זוכר שהללי, מש"קית החינוך, הסבירה שאין סימני פיסוק בנוסח השבועה כדי שיהיה ברור שהיא מקשה אחת. שאין לחלק אותה. שהנאמנות לצבא, למדינה, לאומה היא בלתי ניתנת לפירוק ולא תלויה בכלום. שאנחנו רכוש צה"ל, אבל לא במובן הרע של הביטוי.


לקחו אותנו לתל ערד, מקדש כנעני עתיק ליד בסיס הטירונות, לטקס. מש"קיות החינוך חילקו לנו דפים עם נוסח השבועה, ונתנו לנו שעתיים לחשוב על הטקסט. כל המחלקה שלי הלכה לישון ברחבת המסדרים. אני, חנון דביל שכמותי, אשכרה לקחתי את הדף וקראתי אותו שוב ושוב. את הנוסח, את דברי ההסבר, אפילו את ההיתר הרבני להישבע אמונים למדינה למרות שאני לא דתי ומעולם לא הייתי:


הנני נשבע ומתחייב בהן צדקי לשמור אמונים למדינת ישראל לחוקיה ולשלטונותיה המוסמכים לקבל על עצמי ללא תנאי וללא סייג עול משמעתו של צבא הגנה לישראל לציית לכל הפקודות וההוראות הניתנות על ידי המפקדים המוסמכים ולהקדיש כל כוחותיי ואף להקריב את חיי להגנת המולדת ולחירות ישראל


כשהקריאו את נוסח השבועה, ועניתי "אני נשבע" הרגשתי מחויבות עצומה לשבועה הזאת. הרגשתי שבאותו רגע חתמתי חוזה עם המדינה שלי. עם המדינה שלא הייתה לעם שלי 2000 שנה. והתכוונתי לכל מילה כשהבטחתי לה, למדינה שלי, שאקדיש את כל כוחותיי ואף אקריב את חיי אם אדרש לכך - הכל למענה.


בכל פעם שחייל היה אומר לי שהוא מפחד לצאת למארב בלבנון הייתי מסביר לו שלהיהרג זה חלק מהדיל שחתמנו בטירונות. שתמורת זה שהמדינה נותנת לנו - ובכן, מדינה - אנחנו מסכימים להקריב עבורה את עצמנו. שזה כל הקטע של להיות לוחם חי"ר. וגם בכל פעם שיצאתי למילואים חשבתי על השבועה הזאת, והצדקתי לעצמי - דרכה - את העובדה שאני שם את חיי בהמתנה ויוצא לשרת את מדינת ישראל, ולעשות עבורה.


ואלוהים יודע שאני עשיתי בשבילה הכל. פיזית, ונפשית. ושרתתי אותה בנאמנות אין קץ. וכל פעם שהיא קראה הייתי שם בשבילה. ונלחמתי בשבילה, ועשיתי בשבילה יותר מ- 98% מהאזרחים שלה.


ואני הולך לכתוב שורה שגורמת לדופק שלי לעלות, ולדמעות להופיע בזווית העין.


שורה שמעולם לא חשבתי שאעז לכתוב.


אני כבר לא מרגיש שאני מחויב לשבועת הנאמנות שלי, זו שנשבעתי בגיל 17 ועשרה חודשים.


הלב שלי אומר שזה נגמר.


אתמול הייתי ביום מילואים. הלכנו לסיור לקראת התעסוקה המבצעית שאנחנו יוצאים אליה בחודש הבא, בגדה - בין עלי לעפרה.


תמיד מציפה אותי מין גאווה טיפשית כזאת כשאני מוריד את התיק של המילואים מהבוידעם. כשאני שם את המדים והנעליים האדומות אני יודע שיש לא מעט שאומרים מאחורי הגב שלי שאני פראייר (ובינינו: הם צודקים), אבל אני תמיד מרגיש שזה עושה אותי טוב יותר מכולם. נאמן יותר מכל האנשים ברחוב לאותה שבועה מפעם. אני תמיד חושב שהם היו מאלה שהלכו לישון שעתיים ברחבת המסדרים בזמן שאני התעמקתי בקריאה.


ואתמול זה לא היה ככה.


זה לא היה ככה כי משהו השתנה. כי השבוע, המדינה שקראה לי לבוא לשמור על המתנחלים שהיא בחרה לשים בין כפרים ערביים, החליטה שאני עבריין. 


אני עבריין כי אני לא רוצה לקנות סחורה שמיוצרת בגדה המערבית.


אני.


אני פושע.


אני, שתמיד הייתי הכי נאמן בעולם. אני, שמעולם לא העליתי על דעתי לסרב לשרת את המדינה שלי גם כשלא הסכמתי עם התכלית שהשירות הזה ממלא. אני, שעשיתי כמעט את כל השירות הסדיר שלי באזור הביטחון בלבנון. אני, שלחמתי במחנה הפליטים ג'נין בחומת מגן. אני, שלחמתי במלחמת לבנון השנייה. אני, שעושה כמעט 40 ימי מילואים בכל שנה. 


אני פושע.


והדמעות שמציפות אותי כרגע הורגות אותי.


כי במחי החלטה מטופשת של כמה ח"כים  אידיוטים שמנסים לארגן לעצמם את הפריימריז הבאים יחד עם ראש ממשלה עלוב נפש ופחדן שלא מתייצב לצדה של הדמוקרטיה בזכותה עלה לשלטון, ברגע אחד - הוציאו אותי מחוץ למחנה. בערב אחד הפכתי מאזרח למופת לעבריין, רק כי אני עומד על זכותי שלא לקנות מוצרים שיוצרו במקומות שאני מתנגד לקיומם.


ואתמול, בנסיעה חזרה הביתה לא יכולתי שלא לחשוב על זה. האם מדינה שקובעת שאני פושע רק כי אני בוחר מה לא לקנות כאמצעי פוליטי, האם מדינה כזאת ראויה שאקריב למענה את חיי? האם בשבילה ראוי שבנותיי יישארו יתומות?


כשנשבעתי למדינה אמונים, בדצמבר 1995, רצח רבין לא היה זיכרון ישן. זה היה חודש וקצת אחרי שהעולם גילה שיש מישהו בשם יגאל עמיר. למרות הטירוף של ההפגנות אז, לפני הרצח, אף אחד לא העלה על דעתו שלימין אין זכות להפגין נגד הסכמי אוסלו. חופש הביטוי, למדנו בשיעור האזרחות בכתה י"ב - בשיא ההפגנות - הוא ערך יסוד בדמוקרטיה. כל עוד אינך מסית לאלימות, לימדו אותנו, מותר לך הכל.


והנה, זה כבר לא המצב.


ועכשיו הח"כים מימין מאיימים על בג"ץ שלא יעז לבטל את החוק שעשה אותי פושע. וציפי חוטובלי וזאב אלקין ועוזריהם אומרים שהם מייצגים את העם.


והם צודקים.


רוב האנשים בארץ בכלל לא מבינים מה זו דמוקרטיה, כי אחרי 30 שנה של זבולון המרים ולימור לבנתים במשרד החינוך הדור שלנו הוא כזה שלמד שפלשתינה הייתה "ארץ בלי עם לעם בלי ארץ", ולא יודע היסטוריה, ובטח שלא אזרחות.


ואני תורם יותר מ-98% מהעם הזה, ואני פושע.


אני.


פושע.


אז אם אני פושע - איך מדינת ישראל מעזה לדרוש ממני לסכן את חיי? באיזו זכות היא גם רוצחת וגם יורשת?


אתמול חזרתי הביתה בשעה 10 בערב מהסיור בגדה. ולא היה בי גרם של גאווה על כך שתרמתי למדינה יותר מכל הרחוב שלי.


הרגשתי רק ריקנות. ועצב. ושנאה.


בפעם הראשונה בחיי אני מוצא את עצמי בוחן דברים שהיו עבורי אמת אבסולוטית ואיתנה. בפעם הראשונה אני שואל את עצמי האם אני בטוח שאני רוצה להישאר בארץ. בפעם הראשונה אני שואל את עצמי האם אני באמת מתכוון לכך שאסכים להקדיש כל כוחותיי ואף להקריב את חיי להגנת המולדת ולחירות ישראל.


אני לא מסכים להיות פושע. אני לא מסכים שיוציאו אותי מחוץ למחנה. שיעשו לי דה-לגיטימציה. 


אני אחד מטובי האנשים במדינה הזאת. אני נושא על כתפיי, עם המשפחה שלי, משא הרבה יותר כבד מכל זאב אלקין או ציפי חוטובלי או כל ניאו-לאומן אחר שמשרת היום בכנסת ובקושי שירת באמת את המדינה. אני גיבור, לעזאזל, ומדינת ישראל יודעת את זה.


ואני לא מסכים לבכות.


אבל כשקוראים לי פושע כשאני לא פוגע באיש, ומעולם לא קראתי לפגוע באיש, ורק מחיתי מחאה שקטה, הדמעות יורדות מעצמן. בעיקר בשבוע שבו המדינה שזרקה אותי מחוץ למעגל הלגיטימיות קוראת לי לבוא ולשרת אותה.


לעזאזל - שאלקין יבוא לעשות קו. שחוטובלי תעלה לתצפית. שפאינה קירשנבאום שבקושי יודעת לדבר עברית כמו שצריך תבוא לעשות משמרת בחמ"ל. שרוברט אילטוב יעשה 8 שעות במחסום.


ולא, אני לא אסרב לשרת כל עוד אני חי בישראל. אני פשוט לא יודע כמה זמן עוד אשאר פה, במדינה כזאת.


אז היום, אני נשבע: אני לא אקנה מוצרים מהתנחלויות. ואני אקרא לאחרים לעשות כך. וזה על רקע אידיאולוגי, וזה בדיוק מה שהאלקינים והקירשנבאומיות והחוטובליות מבקשים למנוע ממני.


כי יש חוקים שמתנוסס מעליהם דגל שחור - ומדינה שמחוקקת חוקים עם דגלים שחורים ברורים, מדינה כזו ספק אם ראויה שמישהו יקריב את חייו עבורה.


אני קרוע מבפנים כמו שלא הייתי מעולם.


המדינה שלי הפכה אותי לפושע.


אותי.


ודמעות  של כאב ועלבון יורדות מעצמן.

12 תגובות:

  1. מזדהה איתך מאד (חוץ מהשירות בשטחים, שאותו סירבתי כבר לפני שנים לעשות).

    השבמחק
  2. מרגש .
    איפה בלשון החוק כתוב שאתה חייב לקנות תוצרת התנחלות ?
    איפה כתוב שאסור לך לבחור שלא לקנות ? נראה לי יותר שאם היתה לך סחורה והיית מסרב למכור למתנחל אז אפשר לבוא אליך בטענה . תנסה להחליף מתנחל עם ערבי יהיה לך יותר נח להבין על מה מדבר

    השבמחק
  3. אני לא מבין,
    כתבת פוסט כזה ארוך ולא קראת את נוסח החוק?

    מותר לך להחרים, אסור לך לקרוא לחרם. כלומר, מותר לך - וזכותו של המוחרם לתבוע אותך על נזקים כלכליים שאתה גורם לו.

    נניח שאני בעל חנות, ואתה לא מעוניין לקנות אצלי כי אני גר איפה שאני גר. זכותך המלאה לא לעשות זאת, ואף אחד לא יתבע אותך.
    לעומת זאת, אם תעמוד בכניסה לחנות ותפציר באנשים לא לקנות ממני, אזי ברור וברור שאני יכול לתבוע אותך על נזק כלכלי - הרי זה מה שאתה גורם לי.

    לגבי נוסח החוק לגבי ארגונים וחברות, אני מקווה שברור לך כי אין שום היגיון בזה שמדינה תממן ארגון אשר קורא להחרמתה. זה אבסורד שאינו הגיוני, ובכל מדינה מתוקנת יש חוקים נגד החרמת המדינה על ידי ארגונים החיים בתוכה.

    השבמחק
  4. חיים-מבינה אותך. מאד. אומנם אני לא עושה מילואים (הסתפקתי בשנתיים וחצי שירות כקצינה) אך תמיד מילואים מתקשרים לססמאות ורגשות "זו המדינה שלנו,הצבא הכי חזק, חייבים לתת למדינה,לתרום" אצלי התחושות האלו היטשטשו (אני חושבת שלא תסכים איתי ,לפי בלוג ישן שלך) -בסיפור של גלעד שליט. כששולחים חייל-תחזיר לדאוג גם להחזירו. לא משאירים פצועים בשטח. וישראל,השאירה הרחק מאחור! לא יודעת מה הייתי אומרת אילו היה לי בן לשלוח לצבא עכשיו.ומזל. פושע אתה לא. מי שעושה מילואים כל פעם שאני מדברת עם אישתו, בחופש הגדול של בנותיו, בשיא החום במקומות שלא תמיד מסכים איתם-אי אפשר לקרוא לו פושע. ייסורי מצפון/לבטים -אם לא היו לך כאלו-זה היה נראה מוזר יותר...מחזקת אותך!

    השבמחק
  5. אני יודעת כמנ כואב היה לך לכתוב את זה
    ושולחת חיבוק מרחוק
    עח אין לי באמת מה לומר

    השבמחק
  6. קשקשן, יללן. תקרא את החוק לפני שאתה מתבכיין. לא יאומן איזה היסטרי אתה, כמו ילדה בת 6.
    מה נסגר איתכם? אתם באמת מאמינים לשטויות שאתם פולטים?
    תקרא את החוק, הוא אפילו לא קרוב לתרחישי האימה שאתה מתבכיין עליהם.

    קוראים לי ששון.

    השבמחק
  7. אתה חמוד אתה..

    השבמחק
  8. הסחפות... אין מילה אחרת.
    אתה כפרט יכול לא לקנות מה שאתה רוצה. ואפילו מסיבות אידיאולוגיות.החוק מדבר במפורש על "המפרסם ביודעין קריאה פומבית". אז אתה יכול להמשיך להגיע למילואים בלב שקט.
    עכשיו, אני אלך לדפדף באינטרנט, ואחפש את הבלוגים של המתנחלים, שיושבים במאסות גדולות: בקצונה, בחוד החנית של היחידות הקרביות, וגם בבתי העלמין, ועכשיו מישהו החליט שבמקום לירות בהם (או לבקש מהפלסטינים לעשות זאת) אפשר פשוט לנקנק אותם, כמו שאומרים, להוריד אותם לקרשים. פשוט כך. ולא בגלל שהם פשעו. מה פתאום. הם נשבעו את אותה שבועה מרגשת. ויש להניח שגם הם לא נרדמו במגרש המסדרים לפני כן. הם לא עוברים על שום חוק. אבל יש אנשים שחושבים אחרת.
    אגב, אני עשיתי מילואים עוד כמה שנים בהתנדבות לאחר "גיל הפרישה", עד שפורקה היחידה שלי.

    השבמחק
  9. אל תתן לכל הימניים האלו האלו להאכיל אותך לוקשים. אלכס מילר תובע את אחמד טיבי -- זה ברור שזה חוק לרדיפה פוליטית. כל הזמן מסבנים אותנו. 'דוב ליאור הוא סתם בורג קטן, עושים מתורת המלך רעש על כלום'... 'חוק החרם בכלל לא יפגע בכם'...
    הכל גלולות הרגעה מצופות בדבש.

    הצטערתי מאוד לקרוא את מה שכתבת.
    אני שייך לסוף הסקלה הפוליטית. אני אולי מעבר לה.
    אבל יש לי גם זכרונות כאלו, של בגידה. והם זכרונות מאוד כואבים. אני נושא אותם איתי. למשל, שאבא שלי צועק עליי 'אם כל כך רע לך כאן, למה שלא תלך לאירופה?!' כמו מיטב הטוקבקיסטים. החיים בארץ הזו בוגדניים. מצאתי אלטרנטיבה, ואני חי על הסולידריות. אבל המקום הכואב נשאר כואב.
    אז אני שולח אליך הרבה כוח ותקווה שבעזרת השם דברים טובים יצמחו מהכאב.

    השבמחק
  10. קודם כל תן לי להסביר לכולם שאתה מעולם לא היית לוחם אמיתי. אולי היה לך תפקיד של לוחם חי"ר והישווצת בזה מול הבנות בחופשה אבל לוחם אמיתי לא היית. כי לוחם אמיתי רואה את האוייב האמיתי ולא ממציא שקרים. והנה השקר הגדול שלך מצוטט ממכתבך העלוב:
    "אני עבריין כי אני לא רוצה לקנות סחורה שמיוצרת בגדה המערבית."
    לא צריך יותר מהמשפט הזה כדי להבין שאתה סוכן של השמאל המעוות את המציאות ואולי משלמים לך על מכתבך העלוב.
    עשה טובה ואת כל האותות שלך תזרוק לפח, כי אתה מעולם לא היית לוחם בעצמך ואני גם בטוח כי שיקשקת מפחד בכל פעולה שהייתהואולי גם בחרת לא לרוץ קדימה שחס וחלילה לא תיפגע.

    עלוב נפש לא לוחם. עלוב נפש שקרן

    השבמחק
  11. הפוסט מתבכיין וחסר מתוכן, נראה כאילו נכתב על ידי ילדה קטנה. הלכת סחור סחור בניסיון לרגש ולהציגך כלוחם נאמן למדינה וגיבור, וכל זאת כדי לגרום להזדהות עמך והערכה אליך, לקראת ההמשך בו דיברת על החוק-נגד-החרם. לא כתבת פה שום טיעון או הצדקה לדעתך לחרם, ולדעה שלך נגד ההתנחלויות.

    מספיק עם המשחק העלוב הזה שלכם, נפגעים מהמדינה עאלק.
    לולא ההתנחלויות, אשר נבנו בחסות המדינה, רוב שטחי מדינת ישראל היו נתפסים ע"י הערבים, ושטח המדינה המעשי שלנו היה קטן משמעותית, ואינו בר הגנה. ההתנחלויות הן אלה ששומרות לנו על המדינה בכלל, ועל שטחיה וגבולותיה בפרט.
    החרמות שאתם מארגנים פוגעות בלגיטימציה הבינלאומית של מדינת ישראל, ובשילוב עם תמיכתכם באויב, והתגייסותכם למענו, דרככם מובילה לחיסולה של מדינת ישראל.
    מה גם שהערבים אינם מסתירים את רצונם להשתלט על המדינה כולה, והקמת מדינה פלסטינית תהיה הצעד הראשון שלהם בדרך.
    נסיון העבר הוכיח זאת שוב ושוב ושוב ושוב ושוב.

    נ.ב.
    "אני פשוט לא יודע כמה זמן עוד אשאר פה, במדינה כזאת."
    אתה לא עושה טובה לאף אחד שאתה משרת "מדינה כזאת", מוטב יהיה לכולנו שתעלה על המטוס הבא שיוצא מפה, כי כרגע השירות היחיד שאתה עושה למדינה הוא שלילי ופוגע בה ובכולנו.

    השבמחק
  12. חיים שלום
    נתקלתי בפוסט הזה ב"איחור אופנתי", ובד"כ אין טעם להגיב בכזה איחור, אבל קראתי את התגובות של "לאומיים הנאורים" - אלה ששלחו אותך לקרוא שוב את נוסח ה"חוק".

    רבותיי - נכון, החוק לא מנוע ממני להחרים. החוק מונע ממני, כמו שמי מכם ציין, לפרסם "ביודעין קריאה פומבית".
    כלומר החוק אוסר לקרוא לחרם - החוק אוסר *לקרוא*, כלומר אוסר עלי לדבר את דעתי - ולמה? כי היא שונה ממדיניות הממשלה. או במילים אחרות חסל סדר חופש הביטוי - אם אתה לא איתנו, תסתום!
    אתם תקראו לנו מתבכיינים, ויפי נפש, ושמאלנים ובוגדים ועוד שלל כינויים... וכם נאצים, למה לא באמת - ואחנו נסתום, ולמה? כי אתם בשלטון...

    רבותי - צר לי, אבל שנת 1984 חלפה, ואם זה תלוי בנו, לבלי שוב...

    ונ.ב. - לנועםV היקר והחביב - זה לא שאנחנו עושים טובה למדינה שאנחנו משרתים אותה. זה אתה שגורם לה רע.

    השבמחק