יום שלישי, 27 ביולי 2010

למה אני שונא כדורגל (ולא אפסיק לצפות בו לעולם)

אני באמת שונא כדורגל.
באמת באמת.
זה משחק דבילי להפליא, שבו צריך להעביר כדור בהיקף של 70 ס"מ דרך קו שער שרוחבו שבעה מטר וגובהו כמעט שני מטר וחצי; מותר לעשות כמעט הכל, חוץ מלגעת ביד; יש קווי חוץ שאסור שהכדור ייצא מהם; אסור לפגוע בשחקני הקבוצה היריבה; ויש את עניין הנבדל שתמיד יימצא האהבל שישאל אחרי שמסבירים לו מה זה נבדל את השאלה "אז מה זה אופסייד".
זהו זה. משחק מטופש עם שבעה עשר חוקים, ועוד כמה תתי-חוקים.
ואני שונא אותו שנאה יוקדת.
זאת אומרת, המשחק הוא בסדר גמור. כולנו אהבנו לשחק אותו בתור ילדים (חלקנו היו טובים יותר, חלקנו היינו, ובכן, אלו שלא משתייכים לקבוצה של הטובים - כמוני, למשל). הפשטות שלו, הדביליות שלו, היא מה שהופך אותו לנגיש כל כך לכולם. הוא לא כמו הפוטבול אמריקני ששם צריך כל שחקן להכיר מיליון תרגילים ומיליון חוקים. הוא גם לא כמו הכדורסל שבו יש הגנות משתנות, והתקפות משתנות. הוא אפילו לא כמו הבייסבול ששם יש אסטרטגיות שלמות סביב מה עושים כשיש שחקן בכל אחד מהבסיסים.
הוא משחק פשוט - קח את הכדור הקטן הזה, ותכניס למסגרת הלבנה הגדולה שנמצאת בצד השני של המגרש.
מאז שהייתי קטן אני רואה כדורגל. אבא שלי הודיע לי שאני אוהד הפועל, וכזה נשארתי. עקבנו אחריה בטוב (בערך 10 דקות) וברע (משהו כמו 30 שנה וקצת), ראינו משחקים, התרגשנו.
אבל היא תמיד מרחפת מעל.
התחושה הזאת.
אותה מועקה נוראית הזאת שאי אפשר להסיר. אותו פחד שמקנן בלב כשאתה צועד לתוך אזור אסון. ההבנה שבעוד 90 דקות יש סיכוי סביר שתתחרט לחלוטין על הרגע הזה של בעיטת הפתיחה. שבכל שנייה שעוברת אתה מתקרב לתחושת הקבס בתום המשחק.
שוב אתה מרגיש את הבאסה הטוטאלית עמוק בלב כשהשחקנים עולים למגרש, למרות שאתה לא מראה אותה. מנסה להתעלם מהידיעה הברורה שהנה, משהו רע עומד לקרות. ההפסד הוא אופציה מוחשית. ניפוץ התקוות. האכזבה.
ולא, זה לא כי הפועל היא לוזרית נצחית (והיא כזו). אני יודע שאותו דבר חשים גם אוהדים של קבוצות כמו מכבי ת"א או חיפה, שזכו בתארים. אני בטוח שגם אוהד של מנצ'סטר יונייטד, ריאל מדריד או מילאן מרגיש ככה כשאחד עשר בחורים הלבושים בצבעים שהוא לובש למשחק עולים למגרש.
זה כמו להיות בתחילת נסיעה על רכבת הרים עם מיליון לופים, שברור לך לחלוטין שמתישהו, במהלך הנסיעה, ממש תרצה לרדת ממנה ותקלל את עצמך על כך שאי פעם עלית עליה.
זה לראות משחק כדורגל.
לקח לי למעלה משלושה עשורים להבין למה אני שונא כדורגל. האמת? זה אפילו לא הייתי אני שהסברתי את זה.
אבא של אשתי, אוהד הפועל יקר גם הוא, לא היה במשחק קרוב לשלושים שנה. גררתי אותו איתי לבלומפילד לא מעט בשנתיים האחרונות, וזה לא עניין של מה בכך - האיש גדל והתחנך בארצות הברית ורגיל להוט דוג של איצטדיון הדוג'רס בלוס אנג'לס, לא לנקניקיה בת השבועיים שמוכרים אצלנו במגרשים.
זה היה בדרבי האחרון של עונת 2009/2010. מחזור אחד לסיום העונה. הפועל הייתה חייבת ניצחון כדי להישאר בתמונת האליפות, ומכבי ת"א באה כדי לעשות הכל - אבל הכל! - כדי לקלקל ליריבה המיתולוגית את הסיכוי לאליפות ראשונה מזה עשור. הכדורים שרקו שוב ושוב ליד השער של מכבי. פעמיים הכדור פגע בקורה. אלוהים יודע כמה פעמים הכדור שרק לידה. שוב ושוב ושוב. והשעון אוזל, ובכל רגע שעובר ברור שהפועל מתרחקת מהאליפות.
עוד כמעט.
ועוד כמעט.
ועוד.
וציפורניים כבר אין, והדופק מפמפם את הדם במהירות לכל הגוף, ואתה כולך סמוק מהשירה שאתה מוציא מהגרון ומהתסכול, ושערים אין.
ואז הוא אמר את זה.
"הקטע המדכא בכדורגל", הוא אמר במבטא אמריקני כבד, "זה שיש כל כך הרבה Almost! כל הזמן חסר טיפה טיפה לגול - And they just miss!".
ואז הבנתי הכל. בגלל זה אני שונא את הכדורגל. כי כמות התסכול שמפעפעת בך כשאתה צופה במשחק היא מטורפת. כי עם כל ההגנות שאתה בונה לעצמך, כשאתה משנן לעצמך שוב ושוב שהמשחק יהיה אסון, ועושה לעצמך מין "מקרים ותגובות" שבהם אתה מכין את עצמך להפסד - כל אלו לא מכינים אותך לתסכול המטורף שבלראות את הכדור הקטן והמסריח הזה לא מצליח להיכנס לפאקינג שער הענק הזה.
אתה נמצא בתהום. אתה רואה את כל התקוות שתלית בשחקנים מתנפצות. אתה ממש מרגיש שהשחקנים הם אתה ואתה זה השחקנים. כשהם לא מצליחים - אתה חש שנכשלת. התסכול כל כך עצום! אוףףף!!!
עבר בדיוק שבוע. משחק אחרון לעונה. טדי, נגד בית"ר. הפועל צריכה נס כדי לקחת אליפות, ונסים לא קורים בכדורגל, בטח שלא להפועל.
באתי למשחק הכי קליל בעולם. כשאין ציפיות, אין אכזבות. רגוע.
ופתאום זה קרה לי - הפועל לקחה אליפות מגול שהגיע עמוק בזמן הפציעות, בדקה ה- 92. כמות האנרגיה שהשתחררה ממני כשהכדור הקטן והמסריח שבעט ערן זהבי נכנס דרך הפאקינג שער הענק של בית"ר ירושלים הייתה מטורפת. צרחתי כל כך חזק שלא היה לי קול שבועיים (באמת). זו הייתה אורגזמה מנטלית מטורפת. פריקת עול עצומה. שחרור של כל צ'אקרה וריקון כל הצ'י. התוודעות. נירוונה. כל דת והתיאור שלה של אותו רגע מואר שבו כל הרע נוטש את הגוף ברגע.
קתרזיס.
ואז הבנתי עוד משהו. זה משחק מסריח, הכדורגל המעפן הזה. אתה סובל וסובל וסובל. רוב הזמן אתה מתייסר. רוב הזמן אתה סיזיפוס הסוחב את הסלע שלו כמעט עד ראש ההר - רק כדי לראות את הסלע צונח שוב למטה, ולהתחיל שוב במסע המייסר למעלה. רוב הזמן זו מסכת שלמה של כאב ותסכול, מיצי מרה וסחי.
אבל כשמגיע אותו רגע של אושר מזוכך, אותה שניה זכה כבדולח שבה הכדור פוגש את הרשת של היריבה, אותה שעת רצון של הניצחון - אתה עף כל כך גבוה, שספק אם יש סם שיודע לתת תחושת היי כזאת. פתאום הטרגדיה המובנת מאליה נעלמת וניגפת בפני נס של ממש. פתאום אתה מזנק מתחתית הבאר לאמצע הרקיע!
אז הנה, הכדורגל חוזר. יש לי מנוי לבלומפילד. אין לי ספק שהעונה הפועל תשבור (שוב) את לבי. אין לי ספק שיהיה רע, ואז נורא, ואז קטסטרופה של ממש, ואז כשנחזור לסתם "רע", ארגיש ממש שיפור.
אני ממש שונא כדורגל. זה רק האופי הנפסד שלי, שמביא אותי להתמכרויות, שלא מאפשר לי לעזוב. ההתמכרות לצער, לכאב, ולהיי הרגעי שמבטל לכמה שעות או אפילו ימים את תחושת האסון הספורטיבי הבלתי נמנע.
נו, שתתחיל כבר העונה. כמה אפשר לחכות, למען השם?

יום שבת, 17 ביולי 2010

למיכל

משמש חמוד שלי, את ישנה בחדר שלך. מחבקת את טיגר, עם כתונת סגולה של דובוני אכפת לי.

יערונת ישנה שניים וחצי מטר ממך, עם המוצצי שלה בפה ועם חולצת "saturday", כי הרי לא יעלה על הדעת לשים לה בגד שלא תואם ליום הרלבנטי בו תלבש אותו.

אמא במיטה שלנו. היא ישנה כבר שעה וחצי.

הבוקר היה לך יומולדת 3 בגן. אז בסדר, היומולדת "האמיתי" שלך הוא רק עוד שבועיים, אבל התאריך הזה הסתדר טוב עם הלו"ז של הילה הגננת, וחוץ מזה אמא ואני שיערנו שזה לא באמת יפריע לך בהתחשב בעובדה שאת לא ממש סגורה עדיין על תאריכים.

כששטפתי כלים, אחרי ארוחת שישי בערב, אמרת שאת כבר גדולה. שאת כבר ילדה. שאת "לא תינוקת כמו יערה". צבטת לי בלב. את בת 3. את מדברת כבר כמו הגדולים. את מנסה - בכל הכוח - להבין למה חשוב להיות בעד הפועל ת"א, ואת מנסה ללמוד את כל השירים מהיציע של בלומפילד, חוץ מהקללות כמובן. את כבר מתלבשת לבד, ומתפשטת לבד, והולכת לבד בנעלי העקב של אמא (טוב נו, לפעמים את מתבלבלת ושמה את נעל ימין על רגל שמאל, אבל זה בקטנה). את מתעקשת שישימו לך לק. את דעתנית, וחכמה, ורגשנית, ומפונקת ולפעמים אפילו מעצבנת.

אבל רוב הזמן, את הגאווה הכי גדולה שלי. את ואחותך זה שתי התרומות הכי משמעותיות שתרמתי מימיי לעולם הזה.

ואני מודאג מישמיש.

לפעמים אני מפחד שאולי אני מקפיד איתך יותר מדי. בימים אחרים אני דואג שאולי אני לא שם לך מספיק גבולות. לפעמים אני מרגיש שאני לא נותן לך מספיק תשומת לב. לפעמים אני מרגיש שאין שום דבר שהייתי רוצה יותר מלחבק אותך. אפילו שלא בא לך. בעצם - בעיקר כשלא בא לך.

אני מודאג בובה קטנה. אני מפחד.

אני מפחד כי לגדל אותך ואת יערונת זו האחריות הכי גדולה שאי פעם הייתה לי. כי אני מפחד שאכשל. כי אני רוצה שיהיה לכן הכי טוב שאפשר. כי אני רוצה שיום אחד, כשתסתכלו אחורה, תגידו שהייתה לכן ילדות מאושרת, מהסוג שמגיע לכן. אני מפחד כי אני רואה את כל התום והאמונה העיוורת שיש לכן במין האנושי, והלב שלי נשבר רק מלחשוב על אותו הרגע בו תבינו שיש גם אנשים רעים.

אני מפחד מלהסביר לך דברים. אני לא רוצה שתדעי שום דבר שהוא לא כייפי.

קצת אחרי שנולדת, בובה שלי, אמא שלך, שהיא באמת האמא הכי טובה בעולם, הלכה עם המיילדת להתקלח - ושמו אותך אצלי בידיים בפעם הראשונה. אז גם שמתי לב, לראשונה, לגומה המקסימה שיש לך. לחשתי לך לאוזן שאני תמיד אשמור עליך. נשבעתי לך שלא משנה מה, אבא תמיד יעשה הכל - הכל! - כדי להוציא אותך מכל תסבוכת, ואם אפשר למנוע ממך להיכנס לפלונטר, תמיד אהיה שם כדי לשכב בשבילך על כל גדר.

אני כל כך מתפלל שאעמוד בהתחייבות הזאת ילדה יפה שלי. את מטלטלת אותי כבר שלוש שנים, אהובה שלי. במובן הכי הכי חיובי של המילה. את שינית אותי לטובה. את עשית אותי לבן אדם, במקום איזה ציניקן חסר מעוף.
אפילו עכשיו, אמצע הלילה, יורדות לי דמעות כשאני חושב עליך - הידיעה שאת מרחק קיר אחד ממני, מרגשת אותי כל כך! אני כל כך אוהב אותך.

את כבר נוברת בקרביים של העולם ומנסה להבין הכל. התחלת כבר מזמן לשאול שאלות קשות כמו "איפה אמא של סבתא שושי" או הפעם ששאלת "איך נכנסתי לבטן של אמא", ולמזלי התעטשת והנושא התחלף בדיוק כשהייתי באמצע להחליף צבעים מלבן לאדום סמוק ונבוך. את כבר הספקת להתחתן עם כל הבנים בגן. כבר נפגעת מחברים שהפנו לך עורף. כבר שברת כמה לבבות בעצמך.

את יודעת לרוץ, ולקפוץ על רגל אחת, ולספור עד 12, ולשיר מיליון שירים, ולומר כמה מילים באנגלית משובשת להפליא, ומתקלחת "עם הטלפון" ולא באמבטיה, ומחליטה לבד מה ללבוש. את עצמאית ממש! אבל כשקורה לך משהו לא נעים בגן, ואת חוזרת עצובה - את תמיד יודעת שאמא ואבא יהיו שם, להישען עליהם. את מספרת לנו בצער על זאת שדחפה אותך וזה שלא נתן לך צעצוע שרצית מאוד. את כבר נתקלת בו, בצד הפחות מגונן של העולם - בקטנה אמנם, אבל זה עדיין לא נעים - אך ידעת שיש לך שני מגינים גדולים שאפשר להתחבא מאחוריהם מפני הצד הזה.

אני כל כך מקווה שתדעי שזה יהיה ככה תמיד. לא רק בגיל 3 אלא גם בגיל 23. תמיד תוכלי להישען עלינו. תמיד נהיה שם בשבילך. גם כשתהיי "עצמאית באמת".

אני כל כך רוצה לקחת כל כאב שאת חווה על עצמי. אומרים שכאב מתפזר בכל הגוף, והגוף שלי הרבה יותר מאסיבי, ולכן יישא אותו הרבה יותר בקלות מהגוף הפצפון שלך. אני כל כך רוצה להרגיש כל רגש מבאס שיש לך במקומך. אומרים שהלב הוא בגודל אגרוף, והאגרוף שלי הרבה יותר גדול משלך, אז הלב שלי יישא את הבאסה יותר בקלות.

אני תמיד שואל אותך אם את יודעת את מי אני אוהב ואת עונה "אותי". זה אומר שהבנת את זה באמת, או שאת מדקלמת? כי תביני, מתוקה שלי: אבא אוהב אותך כל כך שזה כואב.

תמיד תדעי את זה.

תמיד תזכרי את זה.

יום ההולדת שלך הוא היום בו אני מרגיש את הצורך הכי עז להודות לך, קטנה שלי. תודה שאת פה. תודה על השמש העצומה שהתחילה לזרוח בחיי ב - 26 ליולי 2007. את החום והאור שהשמש הזאת פולטת אני מרגיש בכל רגע ובכל יום. אפילו עכשיו, כשאת ישנה, והדמעות יורדות מעצמן מרוב גאווה ואהבה.

יום הולדת שמח מישמיש שלי. בעצם - שתהיה לך שנה שלמה של שמחה.

יום אחד זה ממש לא מספיק.

יום חמישי, 8 ביולי 2010

האוברטורה למלחמת לבנון השנייה


אף פעם לא נהניתי כל כך מצבא כמו בתעסוקה המבצעית של יוני-יולי 2006.

היא התחילה כשהייתי בבוסטון, ויומיים אחרי שראיתי משחק בייסבול באיצטדיון פנוואי בעיר, נחתתי בנתב"ג, עליתי על מדים והצטרפתי לפלוגה שהתגייסה שלושה ימים קודם לכן.

הפלוגה הייתה מפוזרת מבירנית במזרח ועד ראש הנקרה במערב. שטח עצום. חצי מרוחבה של מדינת ישראל כמעט. היה לי צוות קנה מרגמה בבירנית; כוח של חבר'ה שתגברו את פלוגה ג' בזרעית; אנחנו - המפל"ג והחפ"ק הפלוגתי שהיינו בבסיס מתחת לשומרה; מחלקת הרתק הייתה בכוננות בתוך ציליה ליד הבריכה של קיבוץ חניתה; צוות קנה מרגמה במטע אבוקדו ליד שלומי (הקפיצו אותו לשם כשעלתה הכוננות אחרי החטיפה של גלעד שליט בדרום); וכוח של מחלקה מצומצמת במוצב ראש הנקרה שהיה המוצב "שלנו" - היחיד שהיה כל כולו של חיילי הפלוגה.

היה מוזר לחזור לגבול הצפון 8 שנים אחרי שנפרדתי ממנו, כשהשתחררתי מהסדיר. ההבדל בין איך שנראה אז לבין איך שנראה כעבור פחות מעשור היה הבדל של שמיים וארץ.

מוצב ברקן, 50 מטר ממוצב ראש הנקרה - מוצב שעברתי בו עשרות פעמים עם שיירות שיצאו למוצב רותם שהיה 12 ק"מ בתוך לבנון - הפך למוצב חיזבאללה. מול עמדות השמירה ב"קיפוד" של ראש הנקרה עמד מגדל שמירה צה"לי, על פניו, ובתוכו חיזבאלון חמוש מכף רגל ועד ראש. עבורי זה היה הלם של ממש. גם כרכום - מוצב שבו נפלו חלק מחבריי, מוצב שהיינו יוצאים ממנו למארבים, 800 מטר מהגבול - הפך למוצב של חיזבאללה, ובמקום האנטנה הצה"לית המפורסמת שבגלל שלא היה אישור מחיל האוויר לכבות את המנורה האדומה שבפסגתה יכלו כווני המרגמות של חיזבאללה לטווח את המוצב גם בלילה, במקומה ניצבה אנטנה גדולה של הארגון השיעי עם דגל צהוב ועליו קלאצ'ניקוב שמתחתיו כתוב באותיות ערביות חיזבאללה.

כל המוצבים אותם הכרתי, כל אלו שהיו לי לבית שני, הפכו למוצבים של האוייב. רק המוצבים העורפיים נותרו בידינו, וצה"ל עטף אותם בשמלת בטון של ממש.

אבל כמו לכל דבר בצבא, גם לזה התרגלנו ובמהירות. בעיקר זאביק ואני. זו הייתה התעסוקה הראשונה שלו כרס"פ ולי זו הייתה התעסוקה הראשונה כפקיד הפלוגתי (זה שעושה את רשימות השמירה ומארגן לאנשים את החופשות) וכמפל"גיסט. בכל יום נתון היינו דוהרים עם ההאמרים המנהלתיים על כביש הצפון, מעבירים אוכל, ציוד, אנשים ומה לא ממקום למקום. לא היה יום שבו נסענו פחות מ - 300 ק"מ (!) ברחבי הגזרה. אבל נהנינו מכל רגע. מזג האוויר היה פשוט פנטסטי, ובערב היינו יושבים לראות את המונדיאל במועדון של המוצב.

וגם עשינו פעילות מבצעית, זאביק ואני. המון פעילות מבצעית.
עשינו "סיור להכרת דרכי חדירה נסתרות לתוך ישראל" (שם יפה לטיול האמרים בסבך של נחל בצת), וגם "עיבוי מערך לחיל הים" (רחצה בתחתונים בחוף אכזיב) ואסור לשכוח גם את ה"סיורים להכרת נקודות תורפה ביישובים בגזרה" (ארוחת צהריים במסעדה הלבנונית של הצד"לניקים בשלומי).

אבל מעבר לפאן, הייתה גם פעילות אמיתית, של שאר הפלוגה. מרגע שנחטף גלעד שליט לרצועה, כשבוע אחרי שהתחלנו את התעסוקה, הגזרה קפצה לכוננות 4 (מתוך 5, כשכוננות 5 היא מלחמה). הפלוגה, כמו כל הגדוד, נמתחה עד קצה גבול היכולת - בניגוד לגדוד סדיר, ששם ביטול יציאות הוא בגדר אי נעימות, בגדוד מילואים הדבר הוא כמעט בלתי אפשרי. לאנשים יש גם חיים בבית, וכשמוטלות על הגדוד עוד משימות שלא תוכננו מראש (כחלק מהכוננות פתחנו עוד מוצבונים כמו הקנים בבירנית ובמטע האבוקדו, ופרשנו את הרתק בחניתה במוכנות לירות לתוך לבנון) פשוט אין מספיק אנשים.

אף פלוגה בגדוד לא הרגישה את המתיחה עד הקצה יותר מפלוגה ג'. מראש הם עלו לתעסוקה עם מעט כוח אדם, ולמרות שנתנו להם 6 מהחבר'ה שלנו, מהמסייעת, לתגבור - הם נאלצו לעשות משמרות 8:8 (שמונה שעות סיור, שמונה שעות מנוחה ללא הפסקה) במשך כל הקו. כל מי שיצא לו אי פעם לעבור את החוויה הלא נעימה הזאת במשך יום או יומיים יספר, מן הסתם, שזה הדבר הכי מתיש בעולם. עכשיו דמיינו לעצמכם לעשות את זה במשך 3 שבועות. זו לא קריעה - זה פשוט לפרק את האנשים. פיזית.

אבל אני באמת נהניתי. באמת באמת. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהייתי בתעסוקה ולא שמרתי. בכלל. כל היום הייתי עסוק במנהלות של הפלוגה. בכל לילה ישנתי כמו שצריך, גם אם הלכתי לישון מאוחר כי עבדנו. לא היה שבוע שלא עשינו בו משהו כייפי אחד לפחות (מסעדה, ים, טיול - או שילוב בין השלושה). גם עצם החזרה לקו בצפון, שמשך אותי כמו מגנט אליו מילאה אותי באושר.

ההתמכרות שלי ללבנון שלא ידעה שובע בסדיר התעוררה מחדש. כל פעם דילגתי מתצפית לתצפית כשהייתי מבקר את המוצבים השונים. הנה עייתא א-שעב. ומפה רואים את יארון. ומהמוצב הזה רואים את נאקורה. ומשם רואים את בנת-ג'בל ואת עין אבל ואת דבל. כל המקומות שבמשך שלוש שנות הסדיר הייתי מבקר בהם, לעתים כל יום. המחשבה שהמקומות האלה, שהייתי מסתובב בהם כ"בעל הבית" בתקופת אזור הביטחון הם כעת נחלתו של חיזבאללה, האוייב המושבע שלנו מאז, המשיכה לנקר במוח. "תיזהרו", אמרתי לחבר'ה הצעירים יותר בפלוגה, אלו שלא ידעו את לבנון, "תיזהרו מלבנון. פה הכל משתנה ברגע".

אני זוכר גם כמה הזדעזעתי כשנודע לי שאסור להגיע לגדר המערכת, היושבת מטר דרומה מהגבול הבין לאומי וכל כולה בישראל. לא האמנתי שהאוגדה אוסרת על חיילי צה"ל לסייר ולהגיע לנקודה שנמצאת בשטח ישראל הריבונית. גם לא הצלחתי להבין מה פשר השלט המחריד שהיה תלוי בכל חדר אוכל. כשהייתי בסדיר השלט היה "המטרה: ביטחון ליישובי הצפון". כעת, תחת האוגדונר גל הירש נתלה שלט אחר בכל חדר אוכל ובכל חמ"ל:

"חייל! אל לך להיחטף!".

אוקי, צחקנו בינינו לבין עצמנו. נשתדל - באמת! - לעמוד בפקודה הזאת.

יום רביעי, 12/07/2006, היה אמור להיות היום שבו נסיים את התעסוקה ונלך הביתה. גדוד 299 הדרוזי, גדוד סדיר, אמור היה לחליף אותנו בקו. בערב לפני עשינו על האש. אספנו את כל הכוחות מכל המוצבים והמצובונים, ובמשך שעתיים שרפנו בעלי חיים שגיליס, שהיה אז סמל מחלקה, הביא מהעסק המשפחתי בגולן. היה מעולה. כל קציני המטה בגדוד הגיעו "במקרה" לבקר וישבו איתנו. נועם המ"פ ובני המג"ד דיברו עם החיילים והודו להם על המאמץ. הגדוד באמת נקרע בקו הזה. בעיקר ג', כאמור, אבל גם אנחנו, ופלוגה א' במוצב דבורנית ופלוגה ב' שישבו בחטיבה המזרחית. היה לא קל. אבל באותו הערב הייתה תחושת הקלה. תחושה שאוטוטו הכל יסתיים.

כמה טעינו.

התפקיד שלי ביום רביעי היה לזכות את מוצב ראש הנקרה, להחליף חתימות עם הרס"פ הסדיר של 299 (ולהחליף מוצב עם סדירים תמיד זה סיוט - להם יש את כל הזמן שבעולם כי הפז"ם דופק, ואתה מת ללכת כי המילואים נגמרים), להעלות את החבר'ה על האוטובוס ולהגיע איתם למושב אבן מנחם, לזיכויים הגדודיים על הציוד האישי. ישנתי שם את הלילה. בבוקר פתאום קלטתי שבתעסוקה הזאת לא עשיתי שום פעילות מבצעית. התנדבתי ללכת עם דוידסון, המ"מ, לעשות את פתיחת הציר של אתר ראש הנקרה (כן, גם הפעילות המבצעית שעשיתי הייתה כרוכה בלטייל באתר תיירות...). רציתי לקחת את המצלמה שהייתה לי מהעבודה בחדשות 10 ולצלם את הנקרות, אבל חשבתי שזה יהיה זלזול גדול מדי במשימה.

פתיחת הציר ארכה כחצי שעה והסתיימה בשעה 08:00, כמו בכל בוקר. אני זוכר שאמרתי לדוידסון, כשעלינו ברכבל חזרה למפלס העליון, משפט שאני מצטער עליו עד היום. "מעולם", אמרתי לו, "בכל 11 שנותיי בצבא בסדיר ובמילואים, לא נהניתי כל כך בתעסוקה מבצעית!". כשחזרנו למוצב, אחרי כמה דקות, אסי היה בש"ג. אמרתי לו שאחליף אותו ושייגש לארגן את הציוד האישי שלו לקראת הזיכויים ויעזור לחבר'ה לסדר את המוצב לקראת החלפת החתימות.

אני חושב שהשעה הייתה 09:07 כשהנוקיה שלי צלצל. "זאביק נתן" היה כתוב על הצג.

ידעתי שזאביק בדרך להזדכות באבן מנחם על ציוד פלוגתי. עניתי לו ולא שמתי לב למה שגיליתי מאוחר יותר- באותה שעה יניב מלינה דיווח מהתצפית שהשומר של חיזבאללה ירד ממגדל השמירה שלו במהירות ורץ ממנו. תוך כדי המענה לטלפון שמתי לב שקבוצה גדולה של מבוגרים, תיירים על פניהם, נכנסת למסעדה של אתר ראש הנקרה. הכל היה סטנדרטי להפליא.

"מה אחי?" פתחתי את השיחה. "חיימקה," הוא אמר לי, "נראה לי שפלוגה ג' נתקלו".

פתאום השניות נמתחו לי. הכל הפך לסלואו מושן שכזה. זו אחת מאותן פעמים שבהן החושים שלך מתחדדים כל כך שאתה ער לכל ציוץ, זוכר כל תמונה לפי פריימים, וכל ניואנס בקול שמדבר איתך חקוק בזכרונך. היה ברור לי שהמשפט הקצר הזה הוא משהו שישנה את חיינו.

"מה?! במי נתקלו? במה? מה קורה???" שאלתי. "שמעתי אותם בקשר מודיעים שהם נתקלו".

"הודעת למישהו?" שאלתי אותו. "אמרתי לדרור (הסמ"פ שלנו) בטלפון. כדאי שתתכוננו שם אם יהיה משהו".

ניתקנו את השיחה הקצרה. לקחתי נשימה עמוקה. אין אירוע בודד בלבנון. אם משהו קרה לפלוגה ג', עוד רגע יקרה משהו גם בראש הנקרה ובכל שאר הגזרה. ראיתי את דוידסון כחמישים מטר מאחוריי וצעקתי לו לבוא אליי בריצה (הייתי בעמדה, ועמדה לא נוטשים). העברתי לו את מה שקיבלתי מזאביק.

דוידסון היה מ"מ צעיר (ומצוין) שלא היה מימיו בלבנון. הוא שייך לדור של אלו שהעבירו את כל שירותם בשטחים, באינתיפאדה השנייה.

"מה לדעתך צריך לעשות?" הוא שאל. "תקפיץ את המוצב", עניתי כמו באוטומט. כאילו שאנחנו חזרה בסדיר. "כוננות ספיגה, כולם לעמדות".

הוא רץ לחמ"ל של חיל הים שבמקום. קצין החמ"ל אמר לו שהוא לא מסכים להקפיץ לפי הוראה של "הירוקים" והוא מבקש שההודעה תועבר לו באופן מסודר מבסיס חיל הים בחיפה. דוידסון הדביק אותו לקיר ואמר לו שאם הוא לא מקפיץ את המוצב עכשיו, הוא גם יחטוף את קת ה- M16 לפנים, וגם יקפיץ שנייה אחרי זה עם כמה שיניים שבורות. קצין החמ"ל מחיל הים לא היה צריך שכנוע נוסף.

פתאום זמזום מוכר ו"ספלאש" גדול במים. הסתכלתי בים לימיני. נתיבה אדומה בוערת על הגלים. היה לי ברור - מישהו ירה עלינו RPG. "כוננות ספיגה" התחילו הרמקולים במוצב לקרוא. יצאתי מהש"ג לעבר המסעדה, לגריאטרים ששמעו את הבום בים ושומעים קריאות בעברית עם סירנה מהמוצב."Go AWAY!" צעקתי להם. בעל המסעדה ניסה לשכנע אותם שזה כלום. "There's a war on people! Go away" אמרתי. אני משער שהמראה של חייל עם אפוד, נשק, וקסדה על הראש היה יותר משכנע. תוך רגע כולם היו בתוך האוטובוס וברחו משם. גם הבעלים שניסה לשכנע אותם להישאר עשה "ויברח" ברגע שהלכה הקליינטורה.

צעדתי את ארבעים המטר עד עמדת הש"ג תוך כדי משלוח הודעת סמס לגיא סודרי (העורך) ורובי המרשלג (הכתב בצפון). "נראה לי שכדאי שתשלחו צוות או אפילו ניידת לזרעית", כתבתי להם. "הייתה היתקלות, כנראה עם נפגעים".
השעה הייתה 09:16. חדשות 10 ידעו ראשונים על ההתקלות. אחד הסיפורים הגדולים שהבאתי אי פעם למערכת.



כשהגעתי לש"ג נזכרתי במצלמה שלי. כוס אמק! אני באמצע אייטם-כל-האייטמים והמצלמה בתוך התיק שעל המיטה!

לא זוכר את מי תפסתי באוזן שיעמוד בש"ג, אבל רצתי למיטה להביא אותה. צילמתי באותו יום כתבה נפלאה על היום הראשון למלחמה. רוב הזמן נתתי ל-ל' לצלם. ל' היה צלם וידאו במקצועו. זה היה די ברור שהוא די מזועזע מכל מה שקורה במוצב. הוא נראה חיוור וחולה. אני לא יודע איך זכרתי שראיתי פעם בטלוויזיה שצלמי עיתונות מצליחים להתנתק ממה שקורה סביבם כי המצלמה משמשת להם כפילטר. הצמדתי את ל' למצלמת הוידאו הקטנה שלי. צלם הכל, אמרתי לו, ובוא נישאר צמודים "כדי שאוכל לביים". ל' עזב את הפלוגה אחרי שהשתחררנו. הוא שוחרר כי אירועי אותו היום המשיכו לרדוף אותו גם חודשים אחר כך. באותו יום נראה לי שהמצלמה החזיקה אותו יותר ממה שהוא החזיק אותה.

כל הרפלקסים שלי מימי לבנון בסדיר חזרו. מייד אחרי שהחברתי אליי את ל', התחלתי לרוץ בין העמדות כדי לוודא שכולם בסדר. זיכויים כבר לא יהיו פה היום. שלחתי סמס לאשתי ולאמא שהכל בסדר, וכל הזמן העברתי דיווחים גם בקשר - אבל גם לאלון בן דוד וגיא סודרי. אני זוכר ששמעתי את בני המג"ד אומר בתדר הגדודי שהוא מכריז חניבעל. זה היה בסביבות 09:30, אחרי שלא הצליחו ליצור קשר עם הסיור שנתקל. האוגדה לא אישרה לו, וקיבלתי טלפון מנועם (שיצא עם החפ"ק למצוא את הסיור שנתקל) לוודא שכח חיילי הפלוגה בחיים.

ואז זה היכה בי. יש לי 6 חיילים עם פלוגה ג' שעושים איתם סיורים. הם גם אמורים להיות על סיור הבוקר, הסיור שנתקל, כי הרי עשינו על האש אתמול עד מאוחר וסיימנו אחרי חצות. הכרתי את המשמרות שעשו בזרעית, במוצב של ג'. חצות עד שמונה בבוקר, שמונה בבוקר עד ארבע, ארבע עד חצות. אם הם חזרו לזרעית בסביבות 12:30 או 01:00, בטח הצוות של ג' עלה על סיור הלילה והם על סיור הבוקר.

אלוהים ישמור. מתו לי חבר'ה מהפלוגה. הזמן נמתח עוד יותר. אם קודם כל שנייה נדמתה לדקה, עכשיו כל שנייה הרגישה כמו נצח. הרי התפקיד שלי היה לשבץ את החיילים למשימות. אני החלטתי מי ייסע לפלוגה ג', מי יישאר בראש הנקרה ומי יילך לשאר המשימות. ייתכן שמשבצת ימינה או שמאלה בטבלת האקסל שבה עשיתי את הרשימות שלי הייתה ההבדל בין חיים למוות. לא הצלחתי לגרש את המחשבה הזאת מהראש. הרגתי את החבר'ה שלי.

יצרתי קשר די מהר עם כל הכוחות - חוץ מחיילי הפלוגה שהיו בזרעית. עברתי אחד אחד בין כל החבר'ה בראש הנקרה ואמרתי להם שינסו כל הזמן ליצור קשר עם החיילים שלנו שנמצאים בזרעית. נהרגו או לא, זה כל מה שאני רוצה לדעת.
זה לקח כמעט 40 דקות, אבל ערן ששון בא אליי באחת העמדות ואמר לי שיצר קשר עם החבר'ה בזרעית. כולם בסדר, הוא אמר, כולם קפצו ככיתת כוננות. "אז מי נתקל?" שאלתי. "לא יודע, הוא אמר. כנראה חבר'ה מ- 299 שבאו לחפיפה או משהו".

קשה לתאר את תחושת ההקלה. פתאום הרגשתי שאני כבר לא התליין. שגרזן המוציא להורג ששקל טונות של ק"ג שהחזקתי בעל כורחי ביד, נלקח ממני.
אבל השמחה הפסיקה די מהר. חניבעל הוכרז רשמית כמה דקות קודם לכן. אלון בן דוד שאל אותי על זה. "כן," אישרתי לו, "יש חטופים, אבל עוד לא יודעים כמה כי עוד לא חברו לכוח".

בערך באותו הזמן נועם, אילן ותומר - החפ"ק שלנו, יחד עם שגיא שבדיוק סיים תפקיד כמג"ד שלנו - הגיעו לשני ההאמרים השרופים בקו דיווח 105, מול מוצב ליבנה (מוצב שהגדוד שלי רצה לאכלס כדי שתהיה תצפית על האזור, אבל האוגדה סירבה מטעמיה, ומבלי לפרט). נועם החליט שכדאי לנסוע לשם משום שמדובר היה באחת מאותן נקודות תורפה עליהן התריע הגדוד שוב ושוב כנקודות שאין עליהן תצפית והן נקודות שקל לחדור בהן לישראל. תשובת האוגדה הייתה קבועה: ידוע. מוכר.

החפ"ק הפלוגתי יחד עם החפ"ק של בני המג"ד והאמבולנס הגיעו ל - 105. הם מצאו גופה מפוייחת בכסא הנוסע שליד הנהג בהאמר האחורי, ושני חיילים ירויים והרוגים מוטלים ליד הדלתות האחוריות של כלי הרכב. כשהתקרבו להאמר הקדמי ראו שהדלתות כולן פתוחות. הנהג רץ אליהם כשהוא ממלמל ללא היגיון וניכר היה שהוא בסוג של הלם קרב. הם שמעו גניחות מתוך השיחים שמשמאל להאמר ומצאו שם את תומר ויינברג, פצוע קשה אך בחיים. 2 נוסעים, היה ברור מייד, חסרים.

בני המג"ד הכריז חניבעל באופן סופי ומוחלט כבר בדרך ל - 105, עוד לפני שהגיעו לנקודת המארב. השער שהיה בנקודה פוצץ, והיה ברור שהשניים שחסרים (לא היה ברור מי הם השניים) נחטפו דרך השער ללבנון. הוחלט שלא לצאת למרדף - היה ברור שבמקום יחכו מטענים לכוח הרודף. לימים יגלו שם זירת מטענים ענקית שרק חיכתה לטמבלים שיחליטו להיכנס פנימה. למזלם של כל הנוכחים, מילואימניקים הם לא טמבלים.

את ההודעה הרשמית בקשר על החטיפה לא אשכח. זה היה במסגרת "תמונת מצב" גזרתית. ההודעה הייתה לאקונית למדי - סיור 4 ו- 4א נתקל, במקום 3 הרוגים, פצוע קשה, פצוע קל ושני נעדרים. הוכרז נוהל חניבעל. הוכרז "מימד רביעי".

מימד רביעי היה פקודה להשמדת מוצבי חיזבאללה בגבול. לכל כוח הייתה עמדה שממנה אמור היה לבצע ירי של טילים או פגזים או פצצות לעבר המוצב הסמוך ולהשמיד אותו. טנק של סדירים שיצא ממוצב נורית חצה את הגבול לכיפה שנקראה "כיפת הדגל" כדי לבצע משם ירי לעבר מוצב חיזבאללה הסמוך. בדרך הם עלו על מטען אדיר שגרם לטנק פשוט להיעלם. הפיצוץ היה כל כך עז עד שרסיסים מהטנק הגיעו למושב זרעית, כשבעה קילומטר משם. מהצוות, מיותר לציין, לא היו ניצולים. מספר ההרוגים עמד כבר על 7 (3 בהאמרים ו-4 בטנק) ועוד לא 12 בצהריים. חמש שעות אח"כ יהרג באותה נקודה חייל נח"ל אחד שהמחלקה שלו שמרה על שרידי הטנק, מפצמ"ר שיפגע בהם.

בינתיים נועם הגיע אלינו יחד עם החפ"ק ועם דרור הסמ"פ שהצטרף אליו. תומר הראה לי את התמונה של ההאמרים השרופים. זה היה נורא. הרכבים בערו בחום כה גדול עד שהם פשוט נזלו, פשוטו כמשמעו, על הציר. הקסדה של אילן הייתה עם שני פסים אדומים מרוחים עליה, ולא היה ספק שלא מדובר בצבע. שניים מההרוגים כבר זוהו - אייל בנין, בן יחיד, ושני תורג'מן. שניהם נורו כשפרקו מההאמר האחורי עם ההיתקלות. הם בטח רצו לקום ולהסתער, אבל נורו ע"י צלפים מייד כשפתחו את הדלת. שניהם היו חיילים שאלו היו המילואים הראשונים שלהם. ההערכה הייתה שהגופה השרופה היא או אלדד רגב או נהג ההאמר. את רגב לא הכרתי.

כשאמרו לי מי בוודאות נחטף זה היה כמו אגרוף לבטן - אודי גולדווסר, מפקד הכוח. אודי ואני הגענו לגדוד פחות או יותר באותה התקופה. עשיתי איתו כמה וכמה משמרות ביחד במטבח כשהיינו חיילים צעירים בגדוד. הוא היה מהחבר'ה האלה בגדוד שאתה תמיד אומר להם שלום למרות שאתם לא מאותה פלוגה. מאלה שאתה מנהל איתם שיחת חולין כשנפגשים.

כמעט אצל כל אחד מאיתנו עלתה מחשבה אחת: איך. איך זה תמיד אנחנו. גם 4 שנים קודם לכן היינו בתעסוקה כשהמחבל התפוצץ במלון פארק. את התעסוקה במחנה עופר סיימנו במחנה הפליטים ג'נין בקרב הכי קשה של המערכה כולה. 2 הרוגים לגדוד, מתוך 16 (!) הרוגים שהיו לחטיבה שלנו בתוך 9 ימים. ספק אם יש עוד גדוד מילואים שספג כל כך הרבה אבידות בעשור הזה, כמו הגדוד שלנו
.
דרור הסמ"פ ואני דיברנו על זה כשראינו עשן עולה מכיוון מזרח, ממוצב דבורנית. האזנה לרשת שלהם גילתה לנו שהמוצב של פלוגה א' נמצא תחת מתקפת מחבלים. שמענו את המ"מ שלהם מכוון מסוק לירות לעבר המחבלים. היה שם קרב של ממש. בינתיים קיבלתי שיחה ממיכל שפירא, חברה וכתבת של מעריב. היא שמעה איכשהו שהחטיפה זה בגדוד שלי. לא היה יותר מדי זמן לדבר על זה, כי פתאום שמענו זמזום ופיצוץ רחוק. את הרעש הזה אני מכיר טוב - טילים!

לא הספקנו לצעוק לכולם להתכופף כששמענו עוד זמזום ופיצוץ עצום מעלינו. מהמגדל בן עשרות המטרים שעל מוצב ראש הנקרה עלתה אש - טיל של החיזבאללה פגע בו. טלפון מאלון בן דוד שהיה לא רחוק מראש הנקרה. "אתה חי?" הוא שאל, אחרי שראה את הפגיעה. "כן", עניתי, וניתקתי. החלטנו שעמדת התצפית שלנו - מכולה ללא מיגון ממש מתחת למגדל הבוער היא לא העמדה הכי טובה להיות בה כרגע, והתחלנו לרוץ לעבר החד"בים. פתאום אני שומע יציאות קרובות ואת ה"ווורררררפפפפאאאם!" של פגיעה של פצמ"ר לידך. הסתכלתי אחורה. דרור נפל מההדף. התחלתי לרוץ לכיוונו, מרחק של 20-30 מטר כשפתאום עוד נפילה. הוא קם, סימן לי לרוץ, והתחיל לרוץ בעצמו. הוא לא נפגע.

בסביבות 13:30 עליתי לשידור בטלפון, כשאני עם שכפ"ץ וקסדה ול' מצלם לידי את הסטי"לים של חיל הים משגרים טילים לעבר עמדות חיזבאללה בחוף ואת הדבורים הקטנים נמלטים מהטילים שהחיזבאללה יורה עליהם. ההוראות שלי היו שאסור לומר באיזה גדוד מדובר; אסור לומר כמה חטופים יש; אסור לומר שמדובר במילואים. דיווחתי על מצב הרוח ב"גבול הצפון", אבל לא יכולתי שלא להתחכם. אמרתי שמדובר ביחידה ותיקה מאוד, שיש בה חיילים שמשרתים למעלה מעשרים שנה בצבא, אבל לא ברצף אלא רק אחת לשנה ולתקופות קצובות. לא יודע למה ההתחכמות האינפנטילית הזאת הצחיקה אותי, אבל גם אני וגם כל אלו שהיו מסביבי חשבנו שזה נורא מצחיק באותו הרגע.

ואז פתאום הפוגה.

הפסיקו לירות עלינו, וגם ההתקפה על פלוגה א' בדבורנית נהדפה עם כמה מחבלים הרוגים ובלי נפגעים לכוחותינו. פתאום הבנו שלא אכלנו ולא שתינו כלום מאז הבוקר. חיפשתי את הטבח של המוצב אבל הסתבר שהוא נמלט מהמוצב כבר כשהתחיל הבלאגן. כעיקרון זו החלטה שאני מבין. מה שלא הבנתי זה למה הוא השאיר את המטבח נעול. פרצנו את המטבח והעברנו סנדביצ'ים עם שוקולד שהכנו לכל החבר'ה.

בלילה התחלנו להתארגן לזה ששליש מהכוח יישן, והשני שלישים האחרים יאבטחו, ויישנו בתורם. אחת המשימות העיקריות הייתה לפנות קרוב למאה בנות שהיו במוצב הזה (תצפיתניות, מאזינות, מודיעין, חיל הים, קישור לכוחות זרים - אפילו שתי מד"סניקיות!) אחורה. העלינו אוטובוס ב"מדרון אחורי" עד למסעדה, ואז הרצנו את כולן, בליווי ארבעה מבינינו, עד אליו. אחת מהן פתאום עצרה ואמרה ששכחה את הכומתה, ושאם יתפסו אותה מ"צ היא תעלה משפט. שאלתי אותה אם היא מעדיפה לחיות עם הפוטנציאל למשפט או להישאר פה עם הפוטנציאל למות. 

היא בחרה לעלות לאוטובוס.

התפנינו מהמוצב בשעה 3 לפנות בוקר כשהכוחות של 299 שהיו אמורים להחליף אותנו 12 שעות קודם הגיעו. ירדנו לישון את הלילה במחנה לימן ליד נהריה.

בהיעדר מקומות לישון, החלטנו לנצל את שלוש שעות השינה שנותרו לנו ולבלות אותן במגורי הבנות. איכשהו הרס"ר של הבסיס הגיע ושאל מי אחראי כי הוא רוצה שיישפט על כניסה למגורי הבנות. אמרתי לו שאני אחראי, וגם "הוא". "הוא" זה יוסי כהן, סוג של מקרר אנושי שמתנשא לגובה מטר ותשעים כמעט, ולרוחב דומה, ועם קול נמוך מים המלח. משום מה, זה שכנע את הרס"ר לרדת מאיתנו.

בשש בבוקר התעוררנו לקול אזעקה של כוננות ספיגה וראינו את נפילות הקטיושה על כל יישובי הגליל המערבי. מהאוטובוס שלקח אותנו לאליקים להחזיר את הקיטבגים ראינו את הר מירון בוער באש אחרי שספג אינספור נפילות.

זיכויים לא היו. שמנו את הקיטבג ואת הנשק ועלינו על אוטובוסים שיצאו לבית שאן ולתל אביב להלוויות של בנין ותורג'מן. ההרוג השלישי, כבר ידענו, הוא נהג הקבע של ההאמר האחורי. סיימנו את הקו עם 2 הרוגים, 2 חטופים ופצוע. מלחמת לבנון השנייה החלה. האוברטורה הסתיימה - מעתה זו באמת אופרה אחרת.

יום שבת, 3 ביולי 2010

למה לא אצטרף לצעדה למען גלעד שליט

חזרתי ממילואים ביום חמישי כדי לגלות שהמדינה אחוזה בקדחת המצעד למען גלעד שליט. אשתי מתלבטת עדיין איפה לחבור למצעד כשיגיע קרוב לירושלים - האם לטרוח ולעלות ממוצא או להצטרף כשיסיימו את העלייה של הקסטל; בעלי הבית שלי, מכפר ורדים, הגיעו לבירה לחדש איתנו את החוזה וסיפרו שצעדו עם משפחת שליט ממצפה הילה עד הקריות; חברה טובה שלי מחכה שיגיעו לאזור גוש דן כדי לעלות איתם לירושלים.
כל העם מוחה על אי החזרתו של גלעד שליט, 4 שנים אחרי שנחטף.
בערב בו חזרנו מצאלים, שמעתי את הנאום של ביבי בנושא המו"מ מול חמאס ואחזה בי תחושת קבס. כל אטום בגוף שלי זעק והתחלחל. כל רפלקס שלי נכנע בבכי תמרורים. בניגוד לכל התנייה או אמונה מוקדמת, אשכרה הסכמתי עם כל מילה שהאיש אמר. אני הסכמתי עם ביבי נתניהו. כזה דבר עוד לא קרה לי.
אני הסכמתי עם ביבי כי אין דבר כזה "לשחרר בכל מחיר". זאת אומרת - יש דבר כזה, אבל אוי ואבוי אם נפעל כך.
זה לא שאני חושב שהחיים של ישראלי אחד לא שווים שחרור של 450 ערבים שאף אחד מהם הוא לא מישהו שאזיל דמעה אם יעלה השמימה בחטף. זה משהו אחר לחלוטין. אני די משוכנע שהשחרור הזה סותר את ההגיון, שהוא מחריד בפשטותו.
זה קצת כמו בכלכלה או במתמטיקה. גלעד שליט הוא ישראלי אחד. אם אחד המשוחררים יהרוג שני ישראלים, כבר יצאנו מופסדים מהעסקה הזאת.
לחייל הצעיר גלעד שליט לא היה מזל. בתעסוקה הראשונה בחייו הוא היה במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון, ובניגוד לשאר הצוות שלו שהותקף הוא נשאר בחיים ונחטף. צוות של טנק סמוך שראה אותו מובל בהליכה עם שלושה מחבלים מסביב לא ירה לכיוונם כי פחד לפגוע בו. באותו רגע אומלל ניתן היה לסיים את האירוע עם הרוג נוסף, הפעם מאש כוחותינו (או במקרה הטוב: פצוע) ולחסוך מצב שבו תקלה טקטית הופכת לאירוע אסטרטגי. אם אותו צוות טנק היה יורה פגז אחד, לפי הפקודות, כדי לעצור את החטיפה - לא הייתה חטיפה.
לצערנו, הם לא עשו זאת.
לגלעד שליט יש פנים. יש לו שם. אנחנו אפילו מכירים כבר את הקול שלו, ואת הכתב שלו. אנחנו מרגישים קרובים אליו. אנחנו מרגישים שהוא הבן או האח של כולנו. הוא הפך לאורח קבוע אצלנו בסלון. אנחנו מדברים עליו בשיחות בעבודה. עם נהג המונית שלוקח אותנו. עם המשפחה.
אבל מה עם אלו שאיננו יודעים עדיין את שמם ואפשר לומר, ברמה סבירה של ודאות, שיאבדו את חייהם אם העסקה תצא לפועל (הרי אף אחד מהמשוחררים לא הגיע לכלא כי גנב מסטיק בזוקה, ואף אחד מהם לא הפך לחובב ציון בשנים שבילה מאחורי הסורגים)? אולי אחד מאלה שאנחנו מדברים איתם על שליט הוא זה שיעלה על האוטובוס שיתפוצץ? אולי אחת מהן היא זו שתאבד את חייה ברחוב? אולי... אולי זה אנחנו שנצטרף חלילה לסטטיסטיקה של נפגעי הטרור?
חברות וחברים - צריך לומר זאת אחת ולתמיד. גלעד שליט הוא לוחם שנחטף. הוא לא "נפל בשבי" (נפילה בשבי היא מצב בו לוחם נכנע כדי להציל את חייו, בשעה שהצבא השובה לוכד אותו כדי להסיר אותו מסדר הכוחות הלוחם מתוך כוונה לשחררו בגמר הקרב).
שליט נחטף מתוך מטרה אחת ויחידה: כדי להיות קלף מיקוח לשחרור מחבלים. ממש כמו המטוסים בשנות השבעים, וממש כמו האונייה אקילה לאורו של שנות השמונים. אם ישראל תמשיך, כפי שהיא עושה בעשרים השנים האחרונות, לשחרר מאות מחבלים עבור ישראלים בודדים יהיו עוד חטיפות. יהיו עוד גלעד שליטים. אם ישראל תודיע, אחת ולתמיד, שהיא לא משתפת פעולה ולא מקיימת משא ומתן עם חוטפים (כפי שעשתה בשנות השבעים), החטיפות יפסיקו. המאמץ האדיר שמשקיעים ארגוני הטרור כדי להביא ישראלי חי אחד, פשוט לא ישתלם להם יותר.
גלעד שליט הוא לוחם.
כלוחמים, יש לנו דיל מאוד מוזר עם מדינת ישראל. אנחנו חותמים איתה הסכם לא כתוב ולפיו אנחנו, המעטים, מסכימים לעשות הכל - עד כדי הקרבת חיינו! - כדי שהרוב ימשיך להתקיים ולחיות חיים תקינים. מדינת ישראל, מצידה, לא מציעה לנו כלום כמעט. רק את עצם קיומה כמדינה בה יוכל הלוחם להמשיך ולהתגורר. אנחנו חותמים על החוזה הלא כתוב כשאנחנו מבינים לחלוטין את ההשלכות הפוטנציאליות. למות, להיפצע, לאבד את השפיות, פוסט טראומה, שבי, חטיפות - הכל בתפריט. הכל ידוע מראש. הכל מוסבר והכל מובן.
רק במדינה שאיבדה את השפיות, כמו ישראל הקטנה והמטורפת שלנו, אובדן של חייל - בין אם מוות ובין אם חטיפה - נתפס כאסון לאומי. רק במדינה פסיכית ששכחה שתפקידם של הלוחמים לשמור על האזרחים ולא תפקידם של האזרחים לשמור על הלוחמים, יכולים רבבות אזרחים לצאת בצעדה הקוראת לשחרר מאות מחבלים עבור חייל אחד, למרות שברור כשמש שלפחות אחדים מאותם מחבלים יגרמו למותם של אזרחים.
הבנתם? אזרחים צועדים למען שחרור מחבלים רוצחי אזרחים עבור חייל שאמור לשמור על אותם אזרחים מפני אותם מחבלים בדיוק.
זה הזוי.
זה לא סתם הזוי - זה מטורף.
אז תבואו ותאמרו לי - הילד חי! הילד נמק במרתף! מה היית עושה אם מדובר היה בבן משפחה שלך?! מה היית מצפה מהמשפחה שלך לעשות אם היה מדובר בך?!
אני לגמרי מזדהה עם הסבל שעובר על שליט. אני לגמרי מבין את המשפחה שלו. אני חושב שהייתי הרבה פחות מתון מהם בדרישה שלי לשחרר אותו לא רק עבור כמה מאות מחבלים. אני הייתי דורש שיוסיפו לחמאס גם את מזרח ירושלים במתנה - הכל כדי לקדם את העסקה!
אבל פה ההבדל בין המשפחה שסובלת וכואבת לבין ממשלת ישראל שצריכה לעשות את מה שטוב עבור כלל האזרחים, ולא רק עבור אותו חייל אומלל שיושב כבר 4 שנים בכלא החמאסי וממתין שמישהו יציל אותו כבר. לממשלה אסור לאפשר למאות מחבלים שכבר עלו במאות חיי אדם לחזור למשרה הישנה שלהם כמחבלים בפול טיים ג'וב רק כי מישהו נמצא בחיים בשבי החברים שלהם. ככה זה - מישהו צריך לסבול כדי שהרוב לא יסבלו. הפעם זה נפל על משפחת שליט, ועל גלעד הבן שלהם. זה חרא, וזה נורא, וזה אסון.
אבל ככה זה.
אני יודע שיש המון אנשים (כולל אשתי) שיקראו את הפוסט הזה ויחשבו שאני השתגעתי. יהיו שיחשבו שאני אטום. ערל לב. אכזר. איך הוא מעז, הם יגידו, להגיד שצריך לתת לילד המסכן הזה להישאר בכלא ולו אף דקה אחת?!
אבל אני יודע שבפלוגת המילואים שלי, כולם כמעט חושבים כמוני. ואני יודע שכמונו, רוב הלוחמים האחרים חשים אותו הדבר. אנחנו עולים על מדים וחותמים על נשק ויוצאים לפעילות כדי לשמור על שאר האזרחים. אנחנו מסכנים את חיינו כדי שחיי השאר לא יסוכנו. אנחנו ממש לא היינו רוצים שאזרחים יהרגו כדי שאנחנו נחזור הביתה בשלום מהצבא.
אז ביום חמישי, בדיוק שבוע אחרי שחזרתי מעוד אימון בצאלים לקראת מלחמה שתבוא או לא (אישית אני מעדיף את האופציה השנייה) בה תפקידנו יהיה לשמור על העם בישראל, אשתי תלך לצעוד עם משפחת שליט ואני אשמור על הבנות. אני מאוד מכבד אותה על זה שהיא הולכת לתמוך בהם. אני גם מאוד מכבד את הרבבות האחרים שעושים את זה. יחד עם זאת, ברשותכם, אני חושב שהעם בישראל איבד קצת את הברקסים.
כבר אמרתי בפתח הדברים: אף חייל, אף לוחם, אף אדם לא שווה יותר מחברו. אם המשמעות של שחרורו של שליט היא ששני ישראלים יהרגו, כבר הפסדנו מהעסקה הזאת. כרגע, איבדנו רק בן אדם אחד.
תחשבו על זה.