נשבר הזין

קוראיו העקביים של הבלוג הזה יודעים שאני לא נוטה להשתמש בביטויים כאלה בפוסטים, אבל באמת נשבר הזין.

הבוקר קראתי בעיתון ששר הכלכלה רוצה לשלוח את הצבא לכבוש את הנמלים ולשבור שם את העבודה המאורגנת כי בגלל עובדי הנמלים המחירים בסופר עולים כל הזמן, ולא בגלל שהממשלה החליטה להקפיץ את המע"מ ולא לפקח על מחירי מוצרי היסוד. לפני שלושה שבועות שמעתי את שר האוצר מפנה אצבע מאשימה לעבר החרדים, כי בגלל הדוסים הדירות בארץ יקרות, ולא בגלל שלא בנו דירה אחת בדיור הציבורי בעשור האחרון. לפני שבוע שר הרווחה קרא לעניים לצאת לעבוד, כי הם הרי עניים בגלל שהם עצלנים וחרא של אנשים, ולא בגלל שאין עבודה. והמתנחלים שמוצצים את דם המדינה אשמים, והשמאלנים שנמצאים בשלטון באופן רצוף עוד מלפני שקמה המדינה אשמים, והפיסחים והעיוורים והחיגרים ושואבי המים וחוטבי העצים.

ונשבר הזין.

בנימין נתניהו הוא גאון. הוא פשוט גאון, וכל מי שטוען אחרת הוא או עיוור או נורא לא חכם.

האיש הצליח, בפעם המיליון בערך, לשסות את שבטי ישראל אלה באלה - כולם על כולם. כולם מאשימים את כל מי שלא שייך למגזר "שלו". שמאלנים שמתעבים את בנט פתאום הופכים לעדר מעודדות כששר הכלכלה תוקף את הוועדים "המושחטים" (הטעות הלשונית מכוונת), וימנים מהתנחלויות שבזים לעמדותיו המדיניות של לפיד מריעים לשר האוצר כשהוא תוקף את החרדים על ה"שוויון בנטל".

כולם על כולם.

כולם משתתפים במשחק גדול של מחפשים את הכסף אצל המגזרים האחרים. כולם כועסים על "ההם": מין המון אמורפי עצום ורב של זומבים שמוצצים את דמה של המדינה ו"גונבים אותה" מהאנשים שהם "אנחנו".

איש ידו בכיס אחיו.

ונשבר הזין לגמרי.

חברות וחברים - אין פשוט מזה. יש ממשלה לישראל. יש אנשים שבחרנו כדי שינהלו את המדינה, ומהם אנחנו צריכים לדרוש את התשובות. אין שום טעם בהחלטה שאתם תומכים או מתנגדים לפלישה מזוינת מהאוויר לנמל אשדוד או תקיפה משולבת של שכונת מאה שערים בירושלים, כי זו לא החלטה שלכם.

זו החלטה של הרשות המבצעת. 

זו החלטה של הממשלה.

רצה הגורל ורצו הבוחרים, ובנימין "יש לנו כלכלה מצוינת שכל העולם מתקנא בה" נתניהו התמנה שוב לתפקיד ראש ממשלת ישראל. הוא לא יכול להאשים את הממשלה הקודמת או את הבור שירש מקודמו בתפקיד. זאת אומרת, הוא יכול - אבל גם איפור בעשרות אלפי שקלים לא יסתיר את העובדה שהוא עמד גם בראש הממשלה הקודמת. הוא לא יכול לומר שלא ידע על הגירעון התקציבי, והוא גם לא יכול להגיד שהגירעון הזה לא נוצר בימיו שלו בתפקיד החשוב ביותר בממשל הישראלי.

אבל הוא גאון, כבר אמרתי קודם. הוא יודע שבישראל חיים 8 מיליון אידיוטים (מיליון מתוכם ערבים, וזה באמת מפתיע שאף אחד מהם עדיין לא האשים אותם במשבר הכלכלי - אבל היי, עוד לא נגמרו דיוני התקציב אז לך תדע מה יהיה הלאה). נתניהו יודע שכל מה שהוא צריך זה רק להספין ולסמן אשמים וזה בכלל לא משנה אם אלה עובדים מאורגנים, חרדים, מתנחלים או אפילו את גיבורי המחאה של 2011 - כולם בסדר ובלבד שזה עושה כותרת ומרחיק ממנו את האשמה. מרחיק ממנו עדות.

ונשבר הזין.

אתם רוצים לדעת איפה הכסף? אתם רוצים שינוי אמיתי בסדרי העדיפויות? אתם רוצים שהאדם העובד יפסיק להיות האדם האובד ולשרת את בעלי ההון? תעשו כמו הטייקונים - לכו לראש הממשלה ולשרים. צאו להפגין. צאו לרחובות. הרי בכל העולם יודעים שנתניהו פריך. שהאיש לחיץ יותר מבקבוק קטשופ. צאו ללחוץ אותו.

צאו לדרוש את מה שדרשנו לפני שנתיים - שינוי אמיתי. צאו להסביר לו שנמאס לנו שמשסים אותנו אלה באלה, ושאנחנו מצפים מהממשלה לדאוג לכולנו לא לפי חלוקה שבטית. שאנחנו רוצים שגם לילד החרדי תהיה רווחה. שגם לילדה הערביה יהיה חינוך ראוי. שגם העובד הצעיר יהיה עובד מאורגן ובעל זכויות. שגם העצמאית שפתחה עסק תזכה לרשת ביטחון סוציאלית כי היא מנוע הצמיחה האמיתי של המשק: שכל אלה הם מדינת ישראל האמיתית, ולא אלה שקרובים לצלחת המתפקעת של משפחת המלוכה.

צאו כבר מהבית.

צאו מהבית אבל לא כחבורת לינץ' כנגד השכנים שלכם. צאו מהבית למענם. זה הזמן להשפיע, לפני שהקפיטליסטים הקיצוניים שבחרנו להנהגה מעבירים את הצעת התקציב שלהם. זה הזמן להוציא את הידיים אחד מהכיס של השני ולשלב אותן מול אלה שבאמת שולחים זרועות תמנון לכיסים שלנו.

זה הזמן.

כי נשבר הזין.

יקר מדי

השעה 17:43.

עוד 45 דקות בערך תתחיל המהדורה. כותרות, כתבות, וויס אוברים, בסוף פינת תרבות ותחזית. כבר שנתיים אנחנו עושים את זה כל יום. הרייטינג דווקא סבבה - כמעט כמעט כמו של לונדון קירשנבאום שמשודרת במקביל. 2/3 מהרייטינג של שש עם שמשודרת באותה שעה. לא רע בכלל.

לפני כמה שעות הכנסת אישרה את הטבת הרווחים הכלואים. 27 מיליארד שקל שהמדינה החליטה לוותר עליהם. ככה, בקלות. בהצבעה חפיפניקית כזאת של אס"ק. של סוף כנסת.

כבר חצי שנה שאני במשא ומתן מול האוצר על תקצוב החדשות המקומיות בכבלים, מקום העבודה שלי. הרי הקמנו ועד כחלק מארגון העיתונאים. אנחנו עובדים מאוגדים עכשיו. נשבענו לעצמנו שיותר לעולם לא ניתן שהנהלות או עסקנים או בעלי הון יכריעו את גורלנו כעובדים בלי להתחשב בנו. בלי לדבר איתנו.

האוצר לא רוצה שנתקיים. אנחנו עולים 25.5 מיליון שקל בשנה. 180 עיתונאים שעובדים בקריית שמונה, חיפה, ירושלים, תל אביב ובאר שבע. 70% מהעובדים גרים באזורים שמדינת ישראל מגדירה כפריפריה. למעשה אנחנו כלי התקשורת שמעסיק הכי הרבה עובדים באזורים האלה, מקומות שבהם לא רק שאין עבודה בעיתונות - אין בהם עבודה בכלל. הרי איפה יעבדו עשרות העובדים בדסק קריית שמונה? בפניציה? בפרי גליל?

אבל האוצר לא רוצה אותנו. אומר שאנחנו יקרים מדי.

בפגישת המשא ומתן הראשונה, לפני כמה חודשים, נציגת אגף התקציבים במשרד האוצר אמרה לי ש"זה לא מעניין אותי מה יהיה עם העובדים אם יסגרו את החדשות המקומיות. התפקיד שלי הוא לא לדאוג להם". אחר כך היא תקעה הצעת חוק שאמורה הייתה לממן אותנו. יובל שטייניץ, שר האוצר בממשלת הליכוד, הגיש ערר על החלטת הקואליציה לתמוך בהצעת החוק. הרי הפקידה שלו רק ממלאת את ההחלטות שלו - והוא רוצה שנפסיק תתלהתקיים.

אנחנו יקרים לו מדי.

25.5 מיליון שקל. 180 עובדים. יקר לו.

אז לפני חודשיים עופר עיני, יו"ר ההסתדרות נכנס לתמונה. הוא גם התחיל מו"מ עם האוצר. הוא אפילו השיג מהאוצר הבטחה להעביר לנו את הכסף. 18.5 מיליון כבר יש בקופה, אמרו באוצר. את זה נסכים לממן. את ה-7 הנותרים? להם נחפש מקור תקציבי אחר.

ואז הם שוב אמרו שאנחנו יקרים להם מדי.

אז מה אם 7 מיליון שקל זה 30-40 עובדים בפריפריה. אז מה אם אלו עיתונאים שמסקרים אזורים שאף אחד לא מסקר. אז מה אם פקיד ממוצע בדרג בינוני יכול לאשר את הסכום הזה. אז מה? יקר להם מדי.

כנראה שהשבוע ניאלץ להכריז על סכסוך עבודה אצלנו, כי בהנהלה אומרים שלא תהיה ברירה אלא לפטר עשרות מאיתנו אם יעבור התקציב הנמוך (תקציב שגם להעברה שלו מתנגדים עדיין באוצר - הרי יקר להם מדי), ואנחנו הבטחנו לעצמנו שלא ניתן שיפטרו אף אחד. כי 7 מיליון שקל זה באמת כסף קטן אפילו שמספרים לנו שאנחנו יקרים להם מדי.

והעובדים אצלנו מסתובבים עם עצבים מרוטים ושואלים את עצמם מי יוכל עדיין לפרנס את המשפחה שלו ב-31/12/12, כשנגמר התקציב של 2012, ומי יפגוש את החברים מהדסק בלשכת האבטלה.

ואנשים מתקשרים אליי כל יום מכל הארץ כדי לשאול אותי אם לדעתי תישאר להם עבודה או לא, ומה להסביר לאשה או לבעל, והאם להתחיל לחפש עבודה.

כי האוצר אומר ש-7 מיליון שקל זה יקר להם מדי.

כי שטייניץ וביבי וממשלת הליכוד אומרים ש-7 מיליון שקל זה יקר להם מדי.

כי ממשלת הליכוד מוותרת לארבע או חמש חברות שמרוויחות מאות מיליארדים בשנה על 27 מיליארד ש"ח במס, וזה? זה דווקא לא יקר לה מדי. שוב, במלים: עשרים ושבעה מיליארד. לא שבעה מיליון (שזה יקר מדי, כידוע). עשרים ושבעה מיליארד.

תסתכלו לנו בעיניים, ליכודניקים. תסתכלו לנו בעיניים ותגידו לנו את האמת. תגידו שלא אכפת לכם מאזרחים עובדים. תגידו שאנחנו על הז** שלכם. שמבחינתכם אנחנו יכולים להיחנק. תגידו שלא אכפת לכם מתושבי הפריפריה או מהגורם היחיד שמדווח עליהם.

תגידו שלא אכפת. שזה לא מעניין.

אבל שלא תעזו להגיד לי עוד פעם, ליכודניקים, שאני יקר לכם מדי. שאתם מפטרים עשרות עובדים אצלנו כי יקר לכם.

תתביישו.

השעה כבר 18:00. עוד חצי שעה מהדורה. כמו שזה נראה כרגע, עם האטימות המוחלטת של ממשלת הליכוד - לא נשארו לנו עוד הרבה כאלה לשדר אבל את כל אלה שנותרו נשדר הכי טוב שאפשר.

כי זה יקר מדי. יקר מדי ללבנו.

עוד יום על הקרחון הנמס

את הפוסט הזה התחלתי לכתוב עם נשימה שטוחה, דופק גבוה וזיעה קרה. זה היה אחרי שלא עניתי ל-17 שיחות הערב, רובן ככולן מעיתונאים שרצו לדעת מה קורה איתם. מה יקרה איתם. האם יש להם עבודה.

לא ידעתי מה לענות, אז פשוט לא עניתי לטלפון. שיחה שלא נענתה זה הרבה יותר טוב מתשובה של "אני באמת לא יודע מה יהיה". נראה לי.

נתחיל עם מספרים. בסוף השבוע הזה 500 עובדים במעריב ובמקומונים של העיתון הזה (ועוד כמה מאות במערך ההפצה של העיתון) לא יודעים אם יש להם עבודה בשבוע הבא. גם 400 עובדים בחדשות 10 נמצאים באותו מצב. 150 עובדים בחדשות המקומיות (אני אחד מהם) אמורים להפוך למובטלים ב-31/12 אם האוצר ימשיך להתעקש לסגור אותנו. 70 עובדים מהארץ אמורים להיות מוזמנים לשימוע לפני פיטורים בקרוב. בגלובס מדובר ב-30 עובדים. כ-30 אזרחים שעובדים בגלצ מסיימים חוזה בסוף נובמבר ונכון לעכשיו לא מחדשים להם אותו. בידיעות מדברים על משהו כמו 80 עובדים בקבוצה שיצאו לאבטלה בחודשיים הקרובים.

גם אם נניח שלא יהיו עוד פיטורים (וזו הנחה מוטעית, כי אין היום אף גוף תקשורת שלא מדבר על פיטורים) אנחנו מדברים פה על כמעט 1300 עיתונאים שיש סיכוי טוב שיפוטרו בשלושת החודשים הקרובים.

והעולם שלנו קורס.

זה כאילו כל העיתונאים עומדים על קרחון שניתק מהיבשת, והגענו לאזור בו השמש לוהטת, והקרחון נמס וכל הזמן יש פחות מקום לעמוד, ואנשים נופלים מהקרחון למים - והסיכוי להציל אותם הולך ופוחת כי אין מקום על הקרחון אפילו עבור אלה שניתן עדיין לשלוח יד ולהגיע אליהם כדי שלא ישקעו במצולות.

הבוקר הלכתי להפגנה של עובדי חדשות 10 מול בית ראש הממשלה בירושלים. זה היה כמו פגישת מחזור. כל הוותיקים יותר, אלה שעבדו שם כשעוד הייתי כתב בחברה הזאת (עזבתי לפני 5 שנים) היו שם. הם למודי מאבקים, כי לערוץ הזה עוד לא היה יום אחד של נחת כלכלית מיום שנולד. יתכן שההתרסקות המתמשכת שלו היא בגלל ניהול גרוע, יתכן שהיא בגלל רגולציה שאין קשר בינה לבין המציאות ויתכן שהיא בגלל התנכלות הממשלה. למעשה, סביר שכל הסיבות האלה מדויקות. אבל מה שאפשר לומר בוודאות, זה שערוץ 10 לא מתרסק בגלל העובדים.

העובדים, הפועלים השחורים של הענף הזה, הם אלה שמחזיקים את הערוץ על הכתפיים - והם גם אלה שמחזיקים את המאבק על חייו. התחקירנים, המפיקים, אנשי הקונטרול, הכתבים, עורכי הוידאו, עורכי המשנה, הגרפיקאים. השכירים. האנשים שזו העבודה שלהם. שזה אמצעי המחיה שלהם. הפרנסה.

ובאמת, להפגנה בירושלים הגיעו כמעט אך ורק אנשי "הצווארון הכחול" של החדשות. הם הגיעו בשלושה אוטובוסים שפרקו אותם בהפגנה. הטאלנטים, אלה שכנראה ימצאו עבודה גם אם ייסגר הערוץ (שחלקם יצאו בגלוי נגד התאגדות העובדים ורמזו להם שיבולע להם ולערוץ אם יתאגדו במסגרת ארגון העיתונאים) לא טרחו לעלות על המאזדה שהמערכת מספקת להם ולנסוע את המרחק העצום של 65 ק"מ מבית הוורד בגבעתיים ועד בית נתניהו בבירה.

כל מי שמכיר אותי מ"אז", מהימים שעבדתי ב-10, ניגש לשאול אותי מה אני חושב שיהיה. הם יודעים שאני באיגוד. את חלקם הרי צירפתי בעצמי כשנלחמנו בהנהלת הערוץ שתתן לעובדים להתאגד (ההנהלה שעכשיו מתחבאת מאחורי אותם עובדים מאוגדים ונעזרת באותו איגוד ממש... אירוניה זה כאן). שאלתי אותם מה נראה להם. ואז עורך וידאו ותיק אמר לי "האיגוד איתנו. העיתונאים איתנו. בסוף יהיה טוב".

אני לא יודע אם הוא אמר את זה באירוניה או באמת, אבל אני יודע שהייתה לי צמרמורת. הסתכלתי מסביב. פויר מגלובס בא להזדהות. צוות של חדשות ערוץ 2 בא לצלם כדי להביע סולידריות. כתבים ממעריב בירושלים באו גם, להראות לחברים מ-10 שהם לא לבד. גם אני באתי בשם עובדי החדשות בכבלים. 

בפעם הראשונה מאז שאני בתחום הזה שנקרא עיתונות, חשתי את כוחה של העבודה המאורגנת. של ה"ביחד". החזרנו לז'רגון העיתונאי ביטויים כמו ועד, סולידריות בין עובדים, ערבות הדדית, רעות, הבנה שכולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם. זה היה רגע מכונן. זה היה רגע שבו הבנת שאנשים סביב מאמינים שביחד אפשר לשנות את העולם. אפשר להציל את מקום העבודה שלהם.

וזה מילא אותי באופטימיות.

פתאום, השמש היוקדת שמפשירה את הקרחון עליו אנחנו עומדים, התכסתה בעננים ותהליך ההמסה נעצר. פתאום הרגשתי שכל מה שהבטחנו לכל מי שצירפנו לארגון - מלחמה בלתי מתפשרת על תנאי ההעסקה שלהם - מתגשם.

ואנחנו נציל את חדשות 10 ואת ערוץ 10, כי לעובדים שם מגיע יותר מפיצויים ובעיטה בתחת בדרך ללשכת האבטלה.

ואז בערב - מעריב. הדירקטוריון רוצה לסגור את העיתון שאבא שלי היה פורש על הרצפה ביום שישי וקורא באדיקות (מיד אחרי "דבר", כי הלויאליות למפלגה באה לפני כל דבר). ומיד יוצאת הזמנה להפגנת חירום מול עזריאלי ואני בכלל מכין שניצלים לבנות שלי. ושוב טלפונים, הפעם מחברים ממעריב. רוצים לדעת מה יהיה.

ולא עניתי, כי לא היה לי מה לומר.

ואני עוקב דרך טוויטר ואינסטגרם אחרי החברים שמפגינים בעזריאלי, ומרגיש את העננים מתפזרים מסביב לשמש היוקדת. שוב הקרחון נמס, והניצולים ממעריב שנסחפים איתנו על גביו כבר מרגישים את הבקע בקרח ומסתכלים עלינו - על העומדים על הקרחון - במבט קרוע של "לא!!!". והניצולים האחרים מתעשתים, ומיד מתחילים לנסות לאחות את הבקע מתחת לרגליהם.

ומצליחים.

חגי מהוועד שם סימס לי שמעריב לא ייסגר. הם זוכים להישאר איתנו על הקרחון, לפחות עד הבקע הבא בשכבת הקרח. לא עבר הרבה זמן, והוועד של 10 מעדכן ששטייניץ מתחיל להזיז את עצמו ומקים צוות שידון עם ההנהלה על פריסת החובות. גם מתחת לאנשי חדשות 10 הקרח מתעבה והבקע מתחיל להתמלא בקרח שכולם תורמים להם.

ואצלי? אצלי הקרח כבר דק, ו-150 ניצולים שצפים איתי כבר שנתיים על הקרחון הנמס רואים כבר את הים מבעד לשכבה הדקיקה ומבינים שאם לא תבוא עזרה בקרוב - ניפול לים, ושוב לא נמצא מקום על הקרחון. אמנם אין עדיין בקע, אבל עוד 3 חודשים, כאשר שמש המשבר תגבר, פשוט נצלול אל מתחת לגלים.

יתכן מאוד שזה היה אחד הימים הקשים ביותר שחוויתי מאז שארגון העיתונאים הוקם. יום שבו שני כלי תקשורת מרכזיים שמעסיקים מאות עובדים עומדים על הקצה, ומחשבים את קצם לאחור. יום שבו, לראשונה, לא ידעתי מה לענות לאנשים ששואלים מה יהיה.

אבל יש לנו אחד את השני. יש לנו סולידריות. אנשים סוף סוף מבינים ששניים זה אחד, ושאחד לבד זה אפס. אם כולנו נחתור כאיש אחד חזרה לכיוון היבשת, נציל את הקרחון שלנו מהמסה. אני מאמין שזה אפשרי. אני חייב להאמין בזה.

זה או להאמין בזה, או להסתכל אחורה על חבורת 150 הניצולים שעומדת איתי על אותה משבצת קרח עליה כתוב "חדשות בכבלים" ולהסתכל למטה על הדגים שכבר רואים מבעד לקרח הדק, ולקבל את זה שסופנו לטבוע בסוף השנה הזאת.

לא מסכים לקבל את זה.

בשביל זה אנחנו מאוגדים. כדי לשרוד את הרגעים האלה. זו שעתה הקשה ביותר של העיתונות בישראל. לא יודע אם זו שעתה היפה ביותר, אבל אני מאמין שיום אחד נסתכל אחורה על הרגעים האלה בגאווה גדולה. נספר יום אחד על איך הצלנו את האנשים על הקרחון.

נספר איך התאגדנו.

נספר איך ניצחנו את אחד המאבקים הכי קשים שיש, ואיך כמעט 1300 איש ניצלו והגיעו לחוף מבטחים.

נספר איך כל אחד נתן מעצמו למעט הכלל, ואיך הכלל שמר על כל אחד. נספר על סולידריות. נספר על איך שרדנו.

אפר ואבק

דווקא היה כיף להפגין הערב בירושלים.

אומרים שהיינו 3000 מפגינים. התחלנו בגן הסוס, איפה שהיה המאהל הירושלמי בשנה שעברה, משם לכיכר פריז להגיד ערב טוב לביבי ולהזכיר לו שיש איזה עניין מינורי עם הכלכלה (אבל השוטרים לא נתנו להתקרב לבית שלו, כדי שלא נפריע לו), ומשם לכנסת. לא היו עימותים כלשהם עם השוטרים שהיו אדיבים להפליא, הנהגים בכביש צפצפו בהזדהות גם כשנאלצו לחכות שנחיל האדם יעבור את הצומת, הייתה בריזה נעימה ולא הייתה לחות.

באמת שהיה כיף הערב בירושלים.

בסוף העלייה לכנסת, ליד השלט שאומר שהכניסה מותרת רק לח"כים ולשרים, עמדו אנשי המשמר במדים הלבנים שלהם. רובם עמדו לא חמושים, כולם עמדו מאחורי מחסומים. פחדו שהמפגינים ינסו לפרוץ לתוך שטח חסינות המשכן. פגשתי שם את ד'. הוא קצין בכיר במשמר הכנסת, ואני מכיר אותו היטב כבר עשור - מהימים שעוד היה קצין מתחיל. 

אמרתי לו שלא ידאג. שזו הפגנה סופר שקטה שרובה המכריע (לפחות 80%) זה אנשי תנועות נוער. מפה, ככל הנראה, לא תצא בשורת האלימות. "ואף אחד לא ישרוף את עצמו?" הוא שאל. הבטתי עליו עם מבט של "על מה אתה מדבר, בנאדם?!", והוא מיד שאל אם לא שמעתי. "מה לא שמעתי?", שאלתי אותו. אדם הצית את עצמו בתל אביב, הוא אמר, במחאה על המצב הכלכלי שלו.

לא יודע למה, אבל לא התייחסתי לעומק למה שאמר. אולי זה כי הייתי עסוק מדי בלצלם תמונות של ההפגנה ולהעלות אותן לאינסטגרם. אולי סתם לא עיכלתי.

חמישים מטר משם פגשתי בחבר מחדשות 10. בוא תראה, אמר לי. יש כבר וידאו שמראה את האיש מצית את עצמו. לא לא, אמרתי לו, אני לא רוצה לראות - ועברנו לדבר על מצב המערכת שלו ועל הסיכוי שאולי הם לא ייסגרו אחרי הכל. לא יודע למה לא התייחסתי לעומק לתמונות שרצה להראות לי. אולי זה כי הייתי עסוק מדי בלדבר על ארגון העיתונאים והוועד בחדשות 10, וכמה זה טוב שיש לנו איגוד מקצועי.

בגן הוורדים עצמו, כבר התחלנו לספר בדיחות שחורות. הרי צעדתי עם חברים מטוויטר, ואין ציניקנים גדולים מאנשי טוויטר. כבר צחקנו על הכותרת שבטח ישראל היום יתנו לסיפור הזה. אמרתי שבטח דרור אידר, כותב הנאומים של ביבי ופרשן לענייני כל דבר בעיתון הזה בטח יכתוב שאדם הצית את עצמו בתל אביב במחאה על הזיכוי החלקי של אהוד אולמרט. גם אמרנו שבמצב הנוכחי של שירותי הכבאות, אדם שמצית את עצמו זה הכי לא צדק חברתי כי גם ככה אף אחד לא משלם לכבאים וגם ככה אין להם חומר מעכב בערה. לא יודע למה לא לקחתי את זה ברצינות. כנראה שהיה כיף מדי לדבר עם החברים.

ובאמת שהיה כיף להפגין בירושלים. היה נעים.

וכשהתחלנו לצעוד הביתה, לאט לאט הקבוצה הקטנה שלנו (היינו כעשרה) הלכה והתפרקה. בכל צומת נפרדנו מעוד חבר שפנה לכיוון השכונה שלו. אני נפרדתי מהקבוצה לא רחוק מהבית של משפחת נתניהו, ליד מנזר המצלבה. שמתי מוזיקה באוזניות והתחלתי לעלות במעלה הרחוב לכיוון הבית. התחלתי לשחזר בראש את כל ההפגנה וכל מה שקרה היום. ואז חשבתי על האיש שהצית את עצמו, ועל כמה טיפשי היה לצחוק על זה.

והתחלתי לחשוב עליו. מה עבר עליו, על האיש הזה. כמה אבק יאוש פוזר עליו, עד שניסה להפוך עצמו לאפר. ולא הצלחתי להוציא אותו מהראש.

ברחוב הפלמ"ח, לא רחוק משם, ניגשה אליי אשה בשנות החמישים לחייה.

"הכל בסדר?", היא שאלה.

ופתאום קלטתי שעל הלחיים שלי יש דמעות.

פתאום, בבת אחת, כמו קיר אדיר שהראש שלי נחבט בו והמכה עדיין מהדהדת במצח וממנו לכל חלל פנוי בגוף. פתאום הגיעה התובנה האיומה, זו שניסיתי להדחיק כל השעה וקצת שקדמו לרגע הזה.

אדם הצית את עצמו כי התייאש מהמצב הכלכלי.

בן אנוש, אזרח המדינה שלי, כל כך הרים ידיים מהסיכוי לקיום נורמלי - לא חיי רווחה. קיום נורמלי! - עד שבחר לנסות להרוג את עצמו. 

ואני לא מכיר אותו. אני לא יודע את שמו. אני לא מכיר את הסיפור שלו.

וזה גם לא משנה לי.

הדבר היחיד שמשנה הוא העובדה שבן אדם בישראל איבד כל אמונה בסיכוי שלו להתקיים - ובחר שלא להתקיים.

ולא, אני לא חושב שביבי נתניהו והליכוד שלו אחראים אישית לניסיון ההתאבדות של האיש בתל אביב. אין לי ספק, עם זאת, שביבי נתניהו והליכוד אשמים באדישות. אדישות מוחלטת. אדישות נפשעת.

כבר שנה שלמה ששוועת העם עולה מן הרחוב. חצי מיליון ישראלים - גברים, נשים וטף - יצאו מהבית בערב אחד, והרבה יותר ממיליון יצאו במצטבר בקיץ הקודם וביקשו שינוי. ביקשו לדחות את הקפיטליזם הקיצוני של הליכוד. ביקשו לחזור למדינת הרווחה. למדינה שבה אדם יודע שגם אם יתרסק כלכלית, ואפילו אם ההתרסקות היא בגלל טעויות שעשה, המדינה לא תתן לו להגיע למצב של איבוד עצמו לדעת. המפגינים ביקשו להחזיר את רשת הביטחון הסוציאלית.

הרשת שהייתה מונעת, מן הסתם, מהאיש שהצית את עצמו בתל אביב להגיע לידי יאוש מוחלט. להגיע לידי מצב שהוא לא מאמין בסיכוי לקיום בכבוד ומעדיף שלא להתקיים כלל.

וכן, זו אשמת הליכוד. זו אשמת כל חבר כנסת, כל שר, ואשמת יושב הראש של המפלגה הזאת שמשמש היום כראש הממשלה שלי. זו אשמת כל אלה שבחרו להתעלם מקולות המחאה החברתית, ועסקו בלקרוא בשמות גנאי למפגינים ולקלל אותם כאילו לא היו נבחרי ציבור אלא אחרוני התגרנים בשוק.

זו אשמת הליכוד שכבר 35 שנים נמצא בשלטון למעט 2 הפסקות קצרצרות, ועשה הכל כדי לפרק כל אטום שנותר ממדינת הרווחה אותה ירש ממפא"י והמערך. זו אשמת הליכוד שמוותר לטייקונים על עשרות מיליארדי שקלים של מס, אבל מכריח את הפקידים בביטוח הלאומי לענות נכים כדי שיצליחו להוציא קצבה, כי תקציב הביטוח הלאומי הולך ומקוצץ בכל שנה ואין מאיפה לשלם לכולם אז מנסים לצמצם את מספר הזכאים לקצבאות.

כן כן, זו אשמת הליכוד. זה לא "משבר גלובאלי", זה לא "המצב הביטחוני", זו לא "איראן" וזה אפילו לא "שר החוץ הטורקי". זו אשמת הליכוד והעומד בראשו, האיש שכשהיה שר אוצר המשיל את עובדי המדינה לאיש שמן הרובץ כנטל על כתפי האיש הרזה - ונסביר רק שעובדי המדינה ה"שמנים" הם אלה שמשכורת הבסיס שלהם היא 5600 ש"ח, בשעה שהאיש ה"רזה" הם הטייקונים.

זו אשמת הליכוד, מפלגה שראשיה ינסרו בניינים לא חוקיים בהתנחלות בעלות של מיליונים למרות שאף אחד מהמתנחלים לא ביקש מהם, אבל לא יפסיקו לענות את היתום והאלמנה, את הקשיש ואת הנכה כדי לחסוך כמה גרושים. 

השעה כבר 01:32, אומר לי השעון בפינת המסך. עוד כמה שעות יצאו העיתונים מהדפוס. מחר ישיבת ממשלה. נתניהו בטח יגיד שמדובר בטרגדיה. שר הרווחה במשרה חלקית משה כחלון (שנושא בתפקיד יחד עם תפקיד שר התקשורת בשעה שיש לא פחות מ-5 שרים בלי תיק בממשלת ישראל) בטח ימנה ועדה שתגלה שהביטוח הלאומי לא בסדר, ולא יעזור לפקידה שהיא פעלה לפי הוראות שיצאו מלשכת השר. המדינה תרעש יומיים, אבל ביום שלישי כבר יהיה ספין חדש (אולי יגייסו חרדים? אולי נאיים על איראן? אולי נגלה מרבץ נפט מול קידוח שרה 17 שיבטיח צדק חברתי תוך 84 שנים?), כי אם יחכו עד סוף השבוע עוד חלילה יצאו אנשים להפגין בהמונים במוצ"ש ואז המחאה תחזור.

שאלתי את עצמי הערב אם לביבי נתניהו ולח"כים של הליכוד אכפת שאיש ניסה לשרוף את עצמו. זאת אומרת, בוודאי שאכפת להם בקטע של הסקרים והכל, אבל שאלתי את עצמי האם באמת באמת אכפת להם שאנשים במדינה הזאת נאנקים תחת נטל המסים שהם משיתים עלינו, ותחת התשלומים ההולכים ומתגברים עבור שירותים שהממשלה אמורה הייתה לתת לנו והופרטו.

האמת? אני די בטוח שלא. באמת נראה לי שזה לא מעניין אותם. הרי הם מאמינים במשנה אולטרה-קפיטליסטית של אם לא תצליחו - המדינה לא תנקוף עבורכם אצבע.

בשבת הבאה אני הולך להפגין. לא יודע איפה. איפה שיהיו אנשים. אני לא אלך לדרוש מביבי שיהיה צדק חברתי. אני אלך לדרוש שלא יהיה ביבי - כדי שיהיה צדק חברתי.

היה כיף להפגין היום בירושלים. היה נעים.

אדם ניסה להצית את עצמו למוות 65 קילומטר מערבה מההפגנה שהייתי בה בגלל המצב הכלכלי. זהו. כבר לא נעים יותר. הגיע הזמן שגם העם בישראל יפסיק להיות נעים.

לא פראיירים

בואו לא נדבר על מספרים כי אסור (ביטחון ישראל, וזה) אבל בואו נגיד את זה ככה - אם התפלגות הקוראים של הבלוג הזה דומה איכשהו להתפלגות האוכלוסיה בישראל, יש סיכוי לא רע שגם אם אתם בין הגילאים 21-40 ועשיתם שירות סדיר מלא, לא עשיתם מילואים השנה. רוב מוחלט מהמעטים שכן עשו מילואים (הרבה פחות מ-20% מקבוצת הגילאים הזאת) עשו שירות חד או דו יומי.

רוצים לדעת מה סך האנשים מקבוצת הגיל 21-40 שעשתה שירות של עשרה ימים ומעלה? תשאלו את אחד הח"כים מוועדת המשנה של ועדת החוץ והביטחון לענייני מילואים. זה סודי - ובצדק. המספר כל כך זעום, שיש חשש אמיתי שאם יוודע ברבים תהיה פגיעה בכוח ההרתעה של צה"ל שמבוסס, כידוע, בעיקר על גיוס מילואים ביום פקודה.

מבליל המספרים והנתונים הגלויים למחצה ששפכתי בשתי הפסקאות העליונות עולה מסקנה אחת: רוב רובו של הציבור החילוני והדתי לאומי במדינת ישראל לא משרת במילואים. לא "תורם את חלקו". לא "נושא בנטל".

רוב רובו של הציבור החילוני והדתי לאומי במדינת ישראל, לפי ההגדרות של אלה שדורשים לגייס את החרדים, ניתן להגדרה במילה שהפכה לחלק כל כך משמעותי בשיח שלנו: משתמט.

בשלב הזה של הקריאה חלק מהקוראים והקוראות כבר כועסים. "מה פתאום משתמטים?!", הם והן נוחרים לעבר מסך המחשב בבוז, "תרמתי את חלקי! התגייסתי בגיל 18 בזמן שהדוסים הלכו לישיבה! וחוץ מזה - אני לא עושה מילואים כי שוחררתי כחוק! כי הצבא אמר שהוא לא צריך אותי!".

צודקים לגמרי.

הצבא באמת לא זקוק לכם. זאת אומרת, אם היה לו שכל (ואין לו, כי זה צבא) הוא היה מביא את חלקכם להיות תורני חדר אוכל או נהגי רכב מנהלתי או מניילני מפות או כל תפקיד טיפשי אך נחוץ אחר שבגדוד חי"ר או שריון צריך להחזיק בשבילו לוחם מילואים שלא יוצא הביתה כדי לבצע אותו, אבל עדיין - אתם צודקים. אף אחד לא קרא לכם, ובמקרה של נשים שמעתי על אינספור בנות איכותיות ומלאות מוטיבציה לעשות מילואים שפשוט נדחות כי לצה"ל לא בא להתעסק עם הניירת של לשבץ אותן באיזו אוגדה. אחת כזאת שרצתה לעשות מילואים כי הייתה קצינה מורעלת היא אמא של הבנות שלי.

ואז אני שואל אתכם - אם כבר היום כמעט 30% מכל מחזור גיוס מקבל פטור בלי ללכת לקב"ן כי לצבא אין צורך בעוד חיילים שיגיעו בשעה 8 וילכו הביתה בשעה 5 והדבר המשמעותי ביותר שהם עושים כל היום זה לבחור לוקיישן לארוחת הצהריים עם שאר המשרד - למה צריך חרדים בצבא? במה תתרום לנו דיוויזיה חרדית? מה התועלת בעשרות אלפי חיילים שלא יכולים לשרת בקרבי (כשרות, תנאים, צניעות - יו ניים איט. זה ממש לא בשבילם כמו שזה ממש לא בשביל מי שמכריז על עצמו כפציפיסט או סתם מישהו שלא חי טוב עם מסגרת נוקשה)? למה אנחנו צריכים להכניס לצבא עשרות אלפים שעבורם המפקד הוא ממש לא הקובע היחיד והרב קובע יותר?

אז זהו, שאנחנו לא.

אבל בשבת האחרונה יצאו עשרות אלפים (ושוב, סטטיסטית, הרוב המכריע בין אלו מהם בגילאים 21-40 לא עשו דקה מילואים מאז שהשתחררו מהצבא) ודרשו לגייס ת'דוסים האלה. אלה עם הבגדים המוזרים והמנהגים המשונים שחיים מקצבאות. אלה, המנוולים.

עצרתם לרגע לחשוב למה זה צץ פתאום, כל העניין הזה של גיוס החרדים? מאיפה זה בא פתאום? למה עכשיו?

אחזיר אתכם כמה חודשים אחורה בזמן. שאול מופז נבחר לראשות קדימה ומצהיר כי יוביל את המחאה החברתית הקיץ. הוא קורא לה הדבר החשוב ביותר שיש על סדר היום. הוא נשבע שהמפלגה שלו תניף את הנס הסוציאל דמוקרטי.

עוברים כמה שבועות וביבי מכריז על הקדמת הבחירות. מופז רואה את הסקרים שמנבאים לו להיות מובטל קרוב לוודאי אחרי סיום ספירת הקולות. הוא וביבי סוגרים קואליציה של 94 ח"כים - עם 40 (!) שרים וסגני שרים - אבל אבוי! מה עושים עם ההבטחות למופז חברתי? ואיך ביבי נפטר כמה שיותר מהר מניצני הדיבורים על הפגנות צדק חברתי גם בקיץ 2012?

הפתרון הוא הפתרון הישראלי שעובד נהדר מאז 1948: בואו נשסה את האזרחים זה בזה, ובעודם נועצים שיניים איש בבשרו של אחיו, לאף אחד לא יהיה זמן או כוח או עניין להפנות שוב דרישות כלפי הממשלה כפי שהיה בקיץ הקודם. היות והפניית הזרקור כלפי ערביי ישראל נתפשת כמשהו שיסייע לאיווט ליברמן (ואין שום דבר שמפחיד את נתניהו יותר מהתחזקות נוספת של מנכ"ל משרדו לשעבר), והיות והשמאלנים גם ככה נרמסים מדי יום ותחת כל עץ רענן (לפרטים: מירי רגב), והיות והמתנחלים גם ככה מרירים על הממשלה (גבעת האולפנה, מגרון ושאר מאחזים שעומדים לפני פינוי ו/או ניסור) נותרנו עם שבט אחד אחרון שאפשר להאשים בכל - החרדים.

הדוסים.

אלה שהולכים עם ארוך ומגבעת גם בחום יולי אוגוסט.

הרי אף אחד לא אוהב את הדוסים, נכון? לבבות החילונים כבר הוכשרו לשנוא אותם בימי טומי לפיד ז"ל, והימין הדתי אף פעם לא אהב אותם כי החרדים תמיד הסתכלו עליהם מלמעלה, כאילו שהם - אנשי ארץ ישראל השלמה, אלה שנאחזים בכל גבעה סחופת רוחות בשומרון - לא מספיק דתיים. לא מספיק אדוקים. לא מספיק יהודים מאמינים.

וכך סומנה לה מטרה, וגם אם אינני מדייק בפרטים (יובהר מיד: מדובר בהנחות שלי. אמנם כאלה שקיבלו אישוש פה ושם, אך עדיין - מעולם לא ראיתי פרוטוקול של איזו ישיבה לילית שמאשר את ההנחות האלה שחור על גבי לבן)  אין לי ספק שכך החלה את דרכה ועדת פלסנר.

ועדה שנועדה לספק אליבי לשאול מופז על הצטרפותו הדי פאתטית לממשלה בזגזוג המי-יודע-כמה, ובנוסף לאפשר לנתניהו להסיט את אש הביקורת על המצב הכלכלי חברתי במדינה מעצמו תוך שהסאבטקסט הוא להסית כלפי קבוצה שלמה באוכלוסיה.

אין יותר פשוט מזה. הספין המושלם. השמאל מבסוט, הימין מתמוגג - כולם מאושרים. כולם, כולל הרבה יותר מ-80% מהאוכלוסיה שאמורה לחלוק איתי בנטל המילואים (מאז שהשתחררתי בשנת 1998 עשיתי בכל שנה 35 ימים בממוצע) ולא עושה את זה, אבל מלינה על אלה "שלא נושאים בנטל".

אז הנה כמה הערות לסיום:

1. אני לא מרגיש פראייר שאני עושה מילואים. אני מאוד כועס על זה שלא תומכים כראוי במשפחה שלי בזמן שאני שומר על המדינה, ואני מאוד כועס על זה שהפיצויים ("מענקים") שנותנים לנו עבור השירות לא מתחילים לכסות את ההוצאה המשפחתית שנגרמת כשצבא ההגנה לישראל קורא לי. גיוס חרדים לא יסייע לי בזה. ממשלת ישראל אחראית לכך.

2. אני מרגיש מאוד פראייר בגלל שאני לא יכול להרשות לעצמי לשלם מקדמה כדי לקנות דירה ממוצעת של שלושה חדרים במדינה שלי. גיוס חרדים לא יסייע לי בזה. ממשלת ישראל אחראית לכך.

ואתם, חברות וחברים - אל תיפלו לספין הזה שבו משסים אותנו קבוצה נגד קבוצה: שמאל וימין, חרדים וחילונים, ספרדים ואשכנזים, יהודים וערבים, פריפריה ומרכז או כל חלוקה אחרת שמתבססת על סממן קבוצתי/שבטי כלשהו.

יש לנו ממשלה. היא אחראית לכל. זה בדיוק התפקיד שלה, ולשם כך היא נבחרה. אין אף קבוצה באוכלוסיית ישראל שאשמה בכך ש"המצב" (הביטוי הגנרי לכל דבר רע במדינה) הוא "כמו שהוא".

גיוס חרדים זה ספין מטופש. לא יותר מזה.

עם חכם דורש צדק חברתי. עם חכם רואה דרך התעלולים של פוליטיקאים שלא נותנים לו מספיק קרדיט שיבחין בטריק שנעשה לו.

אל תתנו לביבי ומופז לעשות אתכם מטומטמים. אל תסכימו להיות פראיירים.

אל תהיו הפראיירים של ממשלת ישראל.

כישלון

ביום חמישי בשבוע הבא, אם הכל יעבוד כמו שצריך, יגיעו המובילים. הם בטח יגיעו על הבוקר, כשהבנות יוצאות לגן. הם יטפסו את ארבע הקומות לדירה שלנו, ויתחילו להעמיס על הגב את החיים שלנו כפי שנאגרו בשש השנים האחרונות: הסלון שהיה הדבר הראשון שקנינו כזוג נשוי, הספרים, השידה שקנינו לפני שמיכל נולדה כי אמרו שמותר לחתל רק עליה (עם תו תקן!), המיטות של הבנות, המיטה שלנו - חיים שלמים שיירדו למטה ויועמסו למשאית שעל צידה בטח יצויר לוגו שנעשה במחשב ביתי עם טלפון נייד והבטחה לאמינות.

הם ייסעו משהו כמו 5 דקות ויביאו את הציוד לדירה החדשה. דירה קצת יותר יקרה, משופצת, 3 רחובות מהדירה הנוכחית. דירה שיותר מתאימה למשפחה בת 4 נפשות. אחרי הכל, לדירה הקודמת עברנו כשהיינו רק שניים. גדלנו מאז.

והם יפרקו את הציוד. נשתדל שכל ארגז ייפרק בדיוק בחדר הנכון, כדי לחסוך מאמצים אחר כך. החדר הראשון שנסדר יהיה החדר של הבנות, כדי שהמעבר יהיה להן הכי קל שאפשר. למזלנו, הצלחנו למצוא דירה באזור בו גרנו אז לא נצטרך להעביר אותן מהגנים שלהן. בתור הורים, זה היה שיקול מרכזי שלנו.

בטח ייקח לנו יומיים-שלושה לפרוק ולסדר. אולי קצת יותר - אחרי הכל, שנינו עובדים. הכי גרוע? זה ייקח שבוע. אבל נתיישב בדירה החדשה, ואני מקווה שנהיה מאושרים.

ולאורך כל המעבר תלווה אותי בעיקר תחושה אחת. תחושה שלא מרפה מאז שהחלטנו לעבור דירה.

יש לה שם, לתחושה הזאת.

קוראים לה כישלון.

אני נשוי כבר 6 שנים וחצי. שנינו עובדים מיום שהשתחררנו מהצבא. עבדנו גם כשהיינו סטודנטים. שנינו מרוויחים משכורת שממקמת אותנו איפה שהוא בעשירון 7-8. ממש לא העשירון התחתון. קשה לומר שאנחנו בזבזנים. את החופשה המשפחתית בקיץ נעשה בקמפינג באל על שבגולן - ממש לא בחוץ לארץ. את הקניות אנחנו עושים בסופרים הפחות יוקרתיים. האוטו שלנו הוא יד שנייה מהשכרה. מיכל הולכת לגן עירוני. יערה הולכת לגן שקיבל סימול של משרד התמ"ת, כדי שנקבל הנחת אם עובדת. אנחנו מחשבים את ההוצאות שלנו בקפידה.

אבל למרות הכל, ולמרות שאנחנו משתדלים, אנחנו לא מצליחים לחסוך את הסכום הנדרש למקדמה על דירת 3 חדרים (לא חדשה, חלילה) סטנדרטית. דירה של מיליון ש"ח - ואין כאלה - דורשת מקדמה של 200,000 שקלים. אין לי. עם כל ההוצאות, וגנים, וחשבונות ומה לא, פשוט אין לי.

ואני נורא קיוויתי.

נורא קיוויתי שאחרי כל ההפגנות בקיץ הקודם אולי משהו יזוז. אולי הדירה הבאה שלנו תהיה באמת שלנו. לא דירה בשכר דירה, כמו זו שנעבור אליה. נורא קיוויתי שיהיה לי משהו משלי. שהממשלה תזיז את עצמה והמחירים ירדו קצת. שאוכל להרשות לעצמי את הדבר הכי בסיסי שאדם נתן למשפחתו מאז שהאדם הקדמון הילך על פני כדור הארץ - בית.

איזו מילה נפלאה זו בית. אנשים אומרים שביתו של אדם הוא מבצרו. אז לי אין מבצר. אנשים אומרים בוא נלך הביתה. אז אין לי הביתה. יש לי דירה שכורה שלפי החוזה עליו חתמתי תתייקר בעוד שנתיים ב- 5%.

ושוב, תחושת הכישלון.

וזה לא פייר.

זה לא פייר, כי מגיע לי לקנות נחלה משלי - דירה, לא אחוזה - במדינה שלי. אותה מדינה שרק לפני שבוע העבירה לי כמה אלפי שקלים כ"תודה" על עשרות ימי המילואים שעשיתי בשנה שעברה. זה לא פייר, כי זו לא דרישה מוגזמת. זה לא פייר, כי למרות שחצי מיליון בני אדם יצאו להפגין בדיוק על הזכות הזאת, הממשלה שלי לא עושה כלום כדי לקדם אותי ליעד הזה.

זה לא פייר, כי לא יתכן שממשלה מכהנת שלוש שנים (והשבוע הסתבר שתכהן לעוד שנה לפחות) וזה שעומד בראשה וטוען שאבחן את הבעיה כבר לפני שנתיים לא עושה דבר כדי לשפר את המצב. רבאק, אם הוא לא אבחן את הבעיה (ויסלחו לי יועצי התקשורת שטענו שכן אבחן) ולא עשה דבר אז הוא גרוע. אם למרות שהפנו את תשומת לבו לכך כל הקיץ הקודם הוא לא עשה דבר - אז הוא צריך ללכת.

לממשלה הנוכחית ממש לא אכפת ממני. גם לא ממש אכפת לה מעוד מאות אלפי בני שלושים פלוס שעובדים כמו חמורים, ולא מצליחים להגיע למצב הכל כך אלמנטרי של להפסיק להיות נוודים שנאלצים לנדוד מבית לבית כל כמה שנים.

אני בן 34 וחצי. אני אב לשתי ילדות. אני נשוי. אני עובד כבר 13 שנים. ואני אפילו לא קרוב לסכום שיביא אותי לשלם מקדמה לדירה (אחריה אשלם משכנתא כל חיי).

ביום חמישי יגיעו המובילים. יגיעו, ויעמיסו יחד עם כל הציוד גם משהו כבד מאוד שמשקלו מתחלק שווה בשווה בין כל החפצים שיעמיסו על גבם. את הכישלון. הכישלון לקנות דירה. הם לא ירגישו בו, במשקל, אבל אני ארגיש אותו היטב עם פירוק של כל ארגז. עם מיקום של כל חפץ. עם סיבוב המפתח בדירה שאינה שלי ולא תהיה שלי לעולם.

הכישלון.

את הדברים הקטנים והחשובים באמת אקח באוטו לדירה החדשה. ובעומק התיק שלי אקח איתי עוד דבר אחד מהדירה הישנה - את החלום. את החלום שיום אחד משהו פה ישתנה. שתהיה ממשלה שיהיה לה אכפת גם ממני, למרות שאני לא סקטור ולא ייחודי. את החלום שתהיה לי דירה. את החלום שאפסיק לקחת איתי את הכישלון לכל מקום.

ועל החלום שלי אני לא מסכים לוותר. גם אלף שטייניץ ומיליון ביבי לא יגרמו לי לוותר עליו. וזה יתגשם, כי זה חייב להיות. כי זה לא פייר שאני מרגיש כישלון, וכי הטוב חייב לנצח.

ובשבת, כמה ימים לפני שיגיעו המובילים, אני אלך להפגין. לא, אני לא חושב שזה יעזור במשהו. אני לא חושב שהממשלה - עם קדימה או בלעדיה - תשנה את דרכיה, כי ראשיה באמת מאמינים בכך שתפקידם אינו לדאוג לאזרחים. הם קפיטליסטים טהורים שמאמינים בכך שרק לחזקים מגיע לשרוד.

אני אלך להפגין כי נמאס לי. כי מגיע לבנות שלי שאשאיר אחריי בעולם יותר מאוסף דיסקים. כי למישהו שעובד כל חייו ולא מתעצל ועושה ופועל מגיע גם להגיע למשהו משל עצמו. 

כי מגיע לי להפסיק להרגיש כישלון.

ובינתיים? בינתיים צריך לארגן את החיים שלנו למעבר דירה. לארגן ולקוות שאולי בפעם הבאה בה יגיעו המובילים זה כבר יהיה למשהו משל עצמנו. לקוות שאוכל להשאיר בדירה ממנה נעבור את הכישלון, וללכת להגשים את החלום. לקוות ולהפגין. כי זה כל מה שנשאר.

בלעדי ביוטיוב: כבשת הרש

שלום וחג שמח, אדוני ראש הממשלה.

חזרתי לפני כשעתיים מליל הסדר אצל ההורים של אשתי. היה ממש נחמד. בדרך שמתי לב שהאוטו על חצי טנק דלק, אבל בגלל שהם גרים במבשרת ואנחנו בירושלים הייתי רגוע. לא נצטרך למלא ביום-יומיים הקרובים, ואתה יודע איך זה: טנק דלק של הניסאן טידה שלנו (בת 3, יד שניה מהשכרה) זה 45 ליטר או בעברית פשוטה: 360 ש"ח.

גם הקניות בסופר הפכו ליקרות מאוד, אדוני ראש הממשלה. אם רק לפני כמה חודשים יכולתי לסגור את הקנייה השבועית שלנו (תמיד אותם דברים: חיתולים, פירות וירקות, לחם, חלב, מעדני חלב וביצים ופה ושם שניצל לפי הצורך) על משהו כמו 450 ש"ח, עכשיו זה כבר 600 ש"ח.

יקר, אדוני. יקר לי.

אבל אני יודע שאין ברירה. אני יודע שאתה מאמין גדול בקפיטליזם ושאין שום סיכוי - אפילו לא תיאורטי - שאתה תנקוף אצבע כדי שיהיה לי קל יותר. לפי הלמ"ס אנחנו שייכים למעמד הבינוני. אני האיש הרזה שסוחב אותך, האיש השמן והעשיר, על הגב שלי.

התרגלתי.

אם חצי מיליון בני אדם בקיץ לא שכנעו אותך לשנות את דרכיך - גם הפוסט הזה לא יגרום לך להתעניין בשלומי. לשאול את עצמך למה הר-זהב הנודניק הזה נאנק כל כך ונלחם בשיניים רק כדי לצוף ולא לטבוע ולצלול במורד העשירונים.

אבל היום, כשחזרתי מליל הסדר רגוע (כי עוד יש דלק באוטו, תודה לאל), רציתי לשמוע קצת מוזיקה. פתחתי את יוטיוב כי לשמוע מוזיקה דרך המחשב זה פתרון לא רע כשהילדות ישנות. רציתי לשמוע את פוראבר יאנג של אלפאוויל. ככה זה כשאתה ילד אייטיז. רגע לפני השיר, עלתה הפרסומת הזאת:

אני לא יודע כמה עלה להפיק את הפרסומת שמבשרת לי שקיבלתי תוספת של 430 ש"ח לנטו כי אני אבא לילדה מתחת לגיל 3 (ותודה על 3 אריזות החיתולים או לחילופין על טנק הדלק. זה לגמרי שינה לי את החיים). אני גם לא יודע כמה אתה משלם כדי שהפרסומת הזאת תעלה לרשת ותוצג לישראלים שנכנסים ליוטיוב, אתר אמריקני.

אני יודע רק דבר אחד - זו פרסומת לליכוד, לממשלת הליכוד ולך אישית שאני מימנתי. אתה לוקח לי מס של 4 שקלים על כל ליטר דלק כי אתה אומר ש"למדינה אין כסף", ואתה מפיק מהמס הזה פרסומת בחירות. אתה לוקח לי תועפות במע"מ על מוצרי יסוד "כי אין ברירה" ואתה מפיק פרסומת שמי שצריך לשלם אותה היא תנועה פוליטית.

תתבייש לך ביבי נתניהו. תתבייש.

אתה מספיק עשיר, עם 2 הבתים (הוילה בקיסריה והבניין השלם ברח' עזה ברחביה, ירושלים) שהמסים שלי משלמים על אבטחתם למרות שהם ריקים לחלוטין כדי לשלם על הפרסומת הזאת מכספך. המפלגה שלך יכולה להרשות לעצמה להפיק תשדיר כזה, אם היא רוצה לפרגן לך ולא לגעת חלילה בכסף המשפחתי. 

למה מהמסים שלי?

למה?

וזה לא אכפת לי אם להפיק את הפרסומת הפרטית שלך עלה רק שקל אחד - זה שקל אחד יותר מדי. זה שלי, ביבי נתניהו - שלי!

זה לא כסף של עסק פרטי שמכר סחורה ללקוחות שלו ועכשיו הבעלים יכול לעשות איתו מה שהוא רוצה. זה כסף ששייך לי, שלקחת ממני כי הדיל ביני לבין הממשלה הוא שאני משלם והיא משתמשת בכסף שאני משלם כדי לתת לי שירותים. לא כדי לתת אותם לך.

אתה מבין, ביבי? אתה מבין שאתה גזלן? שלקחת את כבשת הרש לעצמך?

תתבייש לך, בנימין נתניהו או ביבי או ראש הממשלה או איך שזה לא יהיה שאתה רוצה לקרוא לעצמך. תתבייש. הסרטון הזה באמת מסכם את הקדנציה שלך.

 אדישות, זחיחות, אטימות.

פוסט אורח: יום מעשים טובים בחסות מעסיקים רעים

מאז שפתחתי את הבלוג עוד לא היה בו פוסט אורח. ר', חברה יקרה, ביקשה ממני לפרסם את הפוסט הזה. היא לא מעזה לפרסם את זה בפייסבוק או בבלוג תחת שמה ואפשר להבין בקלות ממה היא חוששת.

שרי אריסון יקרה,

רוצה להודות לך על ייסוד וכינון יום המעשים הטובים, יום אחד בשנה שכבר סחף אחריו אלפים של אנשים, שליום אחד עושים למען האחר. הנזקק.

אלא ש, יש משהו מאד ציני.

אני אחת מעובדות הקבלן שעובדת בפועל עבור עוד אחד ממפעליך, מפעל לחלוטין לא פילנתרופי. 

אותנו מוציאים ביום זה להתנדב למען האחר.

לנפנף ביום מעשים טובים,להוציא את העובדים, ומה עם העלאת משכורת? זה לא מעשה טוב? כמעט שש שנים השכר שלי נשחק, על ידי הפילנתרופית ועוד כמה שכמותה.

לנפנף בדוחות כספיים, ברווחים, בהוצאת העובדים להתנדב בשם. ולא להעלות שכר המון המון שנים. שלא לדבר על אי קליטת עובדי הקבלן שלך. חמש וחצי שנים, כבר אמרתי?

פילנתרופיות. יום מעשים טובים. נשמע כמו בדיחה צינית על חשבוני.

זו שתלך להתנדב באמת בכייף, אבל לגמרי לא שוכחת שהכל יחסי ציבור, שלך, על גבי הדואב. 

לא, שרי, לא מדובר שמצב אקוטי או בשכר המינימום, אבל כבעלת שני תארים שנושקת ל-41 אני עדיין נעזרת בהוריי...

לא לבד

את מ' ו-ט' (אותיות בדיוניות לאנשים לגמרי אמיתיים) הכרתי בחודשים האחרונים.


מ' חיפשה עבודה הרבה זמן. ט' עובד בחצי משרה שעל הדרך חוסכת לו לא מעט בהוצאות הדיור. שניהם למדו, שניהם שייכים למעמד בינוני והם ילדים של המעמד הבינוני. הם נשואים. ואין להם שום דרך לגמור את החודש.


והערב ט' חזר מהעבודה מיואש, וסיפר שנשבר לו להגיד לחברים שהוא לא יכול לצאת איתם. שאין לו כסף לצאת איתם כי הוא לא גומר את החודש.


וט' מרגיש מושפל. הוא לא יודה בזה, אבל אני יודע שט' מרגיש מושפל.


אני יודע - כי אני לא שונה ממנו בהרבה.


זאת אומרת, אצלנו בבית שנינו עובדים ומרוויחים משכורת לא רעה ביחס למשק הישראלי (גבוה מהממוצע במשק) אבל עם הוצאות שכר הדירה ועם ההוצאות על הגנים ועם הדלק והסופר והחיתולים והקוטג' והמסים והמע"מ והחשמל והמים - אנחנו בקושי מצליחים לסיים את החודש על האפס במאזן שבין הכנסה להוצאה. 


וכן, כמובן שאנחנו מגדלים אוברדראפט לתפארת. זה לא קשור למאזן הזה. זה נתון קבוע.


ועכשיו, כשהגיע החורף וקר בחוץ, כבר אין הפגנות. צריך להיות מטורף בקנה מידה פלילי כדי להוציא החוצה עשרות אלפים בכפור הזה. אני, למשל, לא אוציא את שתי הבנות שלי - שהיו כמעט בכל הפגנה - לכפור הירושלמי. עם כל הכבוד לצדק החברתי - תרופות לדלקת ריאות זה יקר.


כן, גם להיות חולה עולה הון.


וכולנו, כל מאות האלפים שצעקו כל הקיץ מדם לבם וביקשו בקשה אחת - לחיות כמו בני אדם במדינה שאנחנו כל כך אוהבים - כולנו בבתים. בין ארבעת הקירות שלרוב כלל לא בבעלותנו.


חזרנו לדירה השכורה שלעולם לא יהיה לנו כסף לרכוש, או אפילו מקדמה כדי להתחיל לשקול לקחת משכנתא. חזרנו לעבודה שמשלמת מעט מדי ביחס להוצאות היומיומיות. לחשבונות הלא נגמרים, שהסעיף "סך הכל לתשלום" בתחתית שלהם הולך וגדל - למרות שהצריכה לא גדלה.


כי ככה זה כשהכל מתייקר.


חזרנו לדיכאון של לפני המאהל ברוטשילד בתל אביב. לדכדוך של לפני המאהל בגן הסוס בירושלים. לפסימיות של לפני מאהל קרית שמונה.


חזרנו ליומיום של ישראל.


וזה מדכא עד העצם. והחורף נראה אפור יותר מבשנים קודמות למרות שהוא לא גשום יותר.


אבל אז אמרתי לט' את מה שאני אומר לעצמי כל הזמן.


שאם יש דבר אחד שלמדנו מההפגנות בקיץ האחרון, אם יש לקח אחד שאנחנו חייבים לקחת איתנו לכל מקום, ולזכור בכל רגע - זה משפט קצר בן שלוש מלים:


אנחנו לא לבד.


לא, אנחנו לא כישלונות. לא, אנחנו לא דפוקים. לא, אנחנו לא אהבלים. לא, אנחנו לא לא-יוצלחים.


אנחנו אנשים שנאבקים מאבק יומיומי כשאין אף אחד בעל כוח שנלחם לטובתנו. למעשה, כל גורמי הכוח: החברות הגדולות, המפרסמים, הטייקונים והממשלה - כן, גם הממשלה - כולם פועלים נגדנו. כולם מנסים להוציא מאיתנו את המקסימום מבלי לתת לנו כלום.


אבל אנחנו לא לבד. אחד מכל חמישה ישראלים בוגרים הפגין למען צדק חברתי בהפגנה ההיא, הענקית, שאחריה התקפלו המאהלים. מאות אלפים אחרים צפו בבית והתפללו שהמחאה תצליח.


אנחנו לא לבד.


אז עכשיו מנסים לפזר לנו מסכי עשן כדי להפריד ביננו - שנריב בין שמאל לימין על חוקי ההשתקה; שנריב בין דתיים לחילונים על הדרת נשים; שנריב על בית המשפט; שנריב על כל דבר.


הם רוצים שנשכח שאנחנו חולקים את אותה הבעיה. הם רוצים שנשכח שהמצב הכלכלי הוא לא בעיה של שמאלנים או ימנים. שהוא לא בעיה של דתיים או חילוניים או אתאיסטים או חרדים. הם רוצים שנפסיק לדבר על כסף. שנתבייש להגיד שאין לנו, ושנרגיש מושפלים לדרוש שיהיה. הם רוצים להחזיר אותנו לימים של לפני יולי 2011.


הם רוצים שנשכח שאנחנו לא לבד.


ואנחנו לא לבד.


וצריך להחזיק מעמד. להחזיק את הראש מעל המים לעוד כמה חודשים. כשייגמר החורף האפור הזה, יבוא לנו אביב - וכשהוא יבוא, נצא שוב לרחוב. נצא שוב ונזכיר לעצמנו, ולבנות שלי, ול-מ' ול-ט' שאנחנו לא לבד.


שאנחנו רוצים לחיות פה כמו בני אדם.


שהעם דורש צדק חברתי.


וגם נקבל אותו.

טייקונים שמייקונים

זהבית כהן התפטרה! ניצחון הטוב על הרע! המחאה מצליחה!


האמירות האלה ממלאות את פייסבוק וטוויטר כבר כמה ימים. ישראל היום, הביטאון הרשמי של משפחת נתניהו מרח על העמוד הראשי שלו את האמירה "הצרכנים ניצחו". דיונים שלמים נערכו וכתבות, ופרשנויות, ומה לא - כי זהבית כהן עזבה את תנובה.


תסלחו לי שאני הורס את אווירת החג לכולם אבל - למי אכפת?!


שבועיים אחרי שהתחילה המחאה, ואחרי ההפגנה הראשונה שהיינו בטוחים שהיא עצומה בגודלה, הפגנה של 30,000 איש בתל אביב, ביבי נתניהו התייחס סוף סוף למחאה. הוא האשים את הריכוזיות במשק במצב הקשה של המעמד הבינוני. מקורביו דיברו שלא לייחוס בתדרוכי עיתונאים והפנו אצבע מאשימה לעבר הטייקונים. 


"הם", אמרו המקורבים, "הם משתלטים על כל חלקה טובה. הם מונעים תחרות. הם אשמים בכל".


ואז, בימים הראשונים של המחאה, כשרק הוקמו המאהלים בכל הארץ, ידענו לזהות את הספין. ידענו להגיד בקול רם את מה שנראה ששכחנו לאחרונה - יש רק אחראית אחת למצבם, רווחתם ושלומם של אזרחי ישראל: ממשלת ישראל.


אבל תיכף נחזור לזה. 


בואו נדבר רגע על הטייקונים.


לא אכפת לי מהם. חלקם אמנם חזירים קפיטליסטים שלא יירקו לעבר נזקק שיושיט יד לעזרה, אבל חלקם גם אנשים סופר נורמטיביים שעשו חיל בעסקים. הם סתם אנשים. הם לא "מחוללי כלכלה", ולא "הכרחיים לשוק הישראלי" ולא כלום.


חוץ משלושה ארבעה שירשו את הכסף מאבא, רובם בסך הכל היו בזמן הנכון ובמקום הנכון כדי לקחת את המתנות שממשלת ישראל - כן, שוב הממשלה - חילקה להם. הרי תנובה של פסגות וזהבית כהן, למשל, לא הייתה הופכת לתאגיד תאב בצע וכלל לא היינו רואים מאבק על הקוטג' אם לא היה משרד האוצר מאלץ את החקלאים למכור את הקואופרטיב לגוף פרטי כתנאי יסודי לקבלת סיוע ממשלתי. בכתב ההתאגדות של תנובה ה"מקורית" נכתב שתפקיד הקואופרטיב הוא לשווק תוצרת חקלאית לפועלים בארץ. לפועלים - לא לעשירים. לא במחיר מופרז. אבל באה ההפרטה - ובאו ההתייקרויות.


גם כביש 6, מפעלי ים המלח, בזק ועוד שנמכרו בחצי חינם, יס והוט והחברות הסלולריות שמתאמים מחירים לרעתנו, העובדה שיש בישראל מושג שנקרא "ספקית אינטרנט" (שלא קיים בשום מקום בעולם!) וצריך לשלם לה, תיאום העמלות של הבנקים, וכמובן מחירי הדיור - בכל אלה אשמים הטייקונים? זהבית כהן, תשובה, דנקנר, הדור הבא לבית עופר ושרי אריסון הם האחראים בכך?


התשובה היא חד משמעית לא.


האחראית היחידה לחוליי המשק הישראלי היא ממשלת ישראל.


תפקידה של הכנסת, הרשות המחוקקת, הוא לפקח על הממשלה, הרשות המבצעת, כדי שזו תעבוד למען האזרח. הכנסת לא מבצעת את עבודתה כבר שנים כי לח"כים הרבה יותר דחוף להעביר חוקים קאנוניים כמו החוק שמאפשר לקופאיות לקום לפיפי באמצע המשמרת (ואינני מזלזל בחשיבות העניין - רק שואל את עצמי מדוע הדבר הוא סעיף בספר החוקים של המדינה שלי, במקום להיות תקנה זניחה), מאשר להתעמת עם שר התחבורה - שחבר באותה הקואליציה - ולשאול אותו למה לעזאזל יש למעלה מ-400 איש שמתים על הכביש כל שנה.


יותר דחוף להם לקבל עמוד אחורי באחד העיתונים עם תמונה וידיעה על הצעת חוק שלעולם לא תבוא לעולם, מאשר לפקח ולשאול מה בדיוק עושים שני שרים שאפילו לא קיבלו תואר כמו "לענייני מודיעין" או "שר מתאם", סתם שניים שיש להם תואר "שר", עם הזמן שלהם בתפקידם הרם והנישא.


אז הח"כים עסוקים כל היום בחקיקה, ואז השרים שוכחים את עצמם. לא בקטע של שחיתות. אני לא חושב שיש טייקון כלשהו שהעביר כסף או הטבות לשר או לפקיד באוצר. אבל גם לא ממש צריך לעשות את זה - מדובר בשרים כל כך גרועים, כל כך לא בקיאים בעבודתם, עד שניתן להניח שהם ישעו יותר ללוביסט שמזמזם על אוזנם (ולאזרחים, להזכירכם, אמורים להיות לוביסטים בדמות הח"כים - רק שאלה לא עוסקים בביקורת על הממשלה), ויקנו כל מה שאותו נציג של בעלי ההון מוכרים להם. 


אבל בואו נניח לרגע שכל שרי הממשלה הם מקצוענים - הרי אנחנו אלה שבחרו אותם לכנסת, והיות והכנסת הצביעה בעד מינוים לתפקידי שר, הרי שאנחנו מינינו אותם באמצעות שליחינו. אסור להתעלם, גם במצב כזה, מנתון אחד קריטי:


ביבי נתניהו, גם כשר אוצר (תפקיד בו הוא מחזיק גם כיום, למי שלא יודע) ובוודאי כראש ממשלה, דוגל אידיאולוגית בכך שתפקידה של המדינה הוא לעשות כמה שפחות. הוא מאמין ב"כוחות השוק". בכך שבסוף מחירי הדיור יתיישרו מעצמם. בכך שאם הצלחת - הרי שתפקידה של המדינה לסייע לך להמשיך בדרכך זו, והכסף "יחלחל" מהמאיון העליון, במורד העשירונים, ועד הדלפונים.


ביבי נתניהו, חברות וחברים, יחד עם כל עוזריו ושותפיו לדרך ולאידיאולוגיה הממלאים את משרד האוצר, הם אלה שיצרו את הטייקונים יש מאין. הם המציאו אותם. בטירוף ההפרטה ו"היעילות של המגזר הפרטי" ו"האיש הרזה שסוחב איש שמן" הם פשוט העבירו בעלות על נכסי הציבור לכל דיכפין - ובהינתן שלרובנו לא היו כמה מיליארדים נזילים בצד, מי שקנו את המדינה היו תמיד אותם אנשים כי להם היו את אותם הסכומים.


ולא רק בכך אשמה הממשלה - אפילו את המעט שהיא מחויבת בו: פיקוח על התנהלותם של אותם רוכשים, אפילו את זה היא לא עושה. הרי אין מצב שממשלת ישראל זיהתה שיש תיאום עמלות בין הבנקים רק לפני כמה חודשים. אם אני, הדיוט מוחלט בנושאי כלכלה, יכולתי להבחין שכולם לוקחים אותן עמלות ובאותם מחירים - אז שלום שמחון או קודמו בתפקיד פואד בן אליעזר לא ידעו? אם כל מי שהלך לסופר יכול היה לראות שאין תחרות אמיתית במחירים ושכל מוצרי החלב עולים אותו דבר, אז ביבי נתניהו ויובל שטייניץ לא יודעים? 


אנחנו אמורים לקנות את זה?


בוודאי שלא.


ובכל זאת המשיכו למכור לנו את ההפרטה כתנאי מקדמי לכל התקדמות כלכלית, ויעיד כל מי שהגיע לסניף דואר כלשהו לאחרונה, שהתור נותר אותו דבר גם אחרי ההפרטה - אבל מה שכן, שמו מסכי פלזמה עם שעון ואינדיקציה למקומך בתור כדי שהיאוש יהיה יותר נוח.


חברות וחברים - הטייקונים לא מעניינים. באמת שלא. גם לא המנוולים והחזירים שביניהם.


כשטייקון נופל זה אולי נחמד לנו ברמת הרכילות והשמחה לאיד - אבל זה לא מה שישנה את חיינו. רחוק מכך.


השינוי יקרה במדינה כשממשלת ישראל, היא ולא אף אחד אחר, תחליט לדאוג לאזרחים. תחליט לשנות את המציאות הכלכלית האלימה שבה אנחנו חיים. הוא יקרה רק כשממשלת ישראל תחליף תקליט. רק כשגם היא תדחה את העמדות שהעולם כולו דחה. עמדות שאפילו בארצות הברית מפגינים נגדן.


ואם ממשלת ישראל והעומד בראשה לא יבינו זאת לבד, מההפגנות, הרי שתפקידם של כל אחד ואחת מאיתנו לזכור זאת היטב, ובבחירות לבוא חשבון עם כל אחד מאותם שליחי ציבור ששכחו שהם עובדים אצלנו. שהם שליחים שלנו.


כי שליח שנכשל בתפקידו, ראוי לו להיות מפוטר.


ביבי רוצה שנשנא את הטייקונים. הוא רוצה שנחשוב שהם מקור כל רע. הוא רוצה שנשכח שבלעדיו, ובלי העמדות שהוא מייצג - לא הייתה פה תופעה של טייקונים.


טייקונים שמייקונים - הממשלה. רק היא אחראית לזה שרע פה. רק היא יכולה לעשות שיהיה פה טוב.

הצילו

טיפש אחד.

זאת המחשבה האחרונה שעברה בראש רגע לפני שהדמעות ירדו באוטו.

זה היה בשעה 20:03, בדרך בית לחם בירושלים. שמעתי ברדיו את מהדורת החדשות של הערוץ של המדינה. כי ככה זה. הכאפה בסוף תגיע, גם אם נורא תנסה להתחמק ממנה.

כבר 24 שעות שאני די מנותק מהפייסבוק והטוויטר והכל. היו לזה כמה סיבות, אבל אחת מהן הייתה הידיעה שטרכטנברג עומד לפרסם את המסקנות שלו. ידעתי שלא אוכל לעצור את עצמי מלהתמכר למסך ולראות בשידור חי את מסיבת העיתונאים.

בבוקר צילמתי כתבה עם המסכנים שישנים במאהל של קרית יובל. אנשים שאין להם לאן ללכת. אין להם קורת גג. צילמתי אחר כך בגן הסוס, השדרות רוטשילד של ירושלים. לא היה שם כלום - רק כמה אמנים שמכרו את מרכולתם לעוברים ושווים, ודף A4 שנותר כפליט אחרון, תלוי על איזה עמוד נשכח בפינה, שבו רשום הון-שלטון-אסון. המאהל בגן הסוס לא קיים כבר כמעט חודש, מאז ההפגנה הענקית של תחילת ספטמבר.

אבל שמרתי על ריחוק. התחלתי את האייטם, ערכתי אותו, וסיימתי אותו. החלטתי מראש שאני בניתוק רגשי ממנו. שאני לא רוצה להתעסק עם זה מעבר לדיווח רגיל.

שאני לא מעורב היום.

כי אני, טיפש שכמותי, אני עוד האמנתי.

כי אני כותב כבר שנה שלמה בבלוג הזה כמה חרא לי. ואני יורה מילים לתוך המסך ושופך את הקרביים שלי בפוסטים שמקבלים כל מיני שמות שעורך טוב היה נותן לטקסט, במקום לתת להם את הכותרת המתבקשת. הכותרת האחת והיחידה שמייצגת את מה שאני מרגיש: הצילו.

והערב הלכתי לראות עוד דירה שהאישה שאני כל כך אוהב ראתה לפני. משהו קטן. 65 מ"ר, בצד הישראלי של הקו הירוק בשכונת ארמון הנציב בירושלים. 3 חדרים בלי מעלית בקומה העליונה. דירה בבניין בן שלושים שנה לפחות. 

ואהבתי את הדירה. בחיי שאהבתי. וכבר יכולתי לדמיין לרגע את הבנות שלי משחקות במעבר שמתחת לבניין, ואיך אנחנו עולים במדרגות כשאני נותן יד לבת השנתיים, כשבת הארבע רצה למעלה לפנינו כי איכשהו היא תמיד ממהרת לכל מקום ורוצה להיות הראשונה שנוגעת בדלת. 

ויכולתי לדמיין איך אני מכין ארוחת ערב פעם במילניום, כשאני חוזר מספיק מוקדם, לי ולה. ואיפה תהיה המיטה שלנו. ואיפה נשים את הספות, ואיזה יופי של כיווני אוויר. ואם מקפידים לא להסתכל למטה אלא רק לשמיים, בכלל לא רואים את הבתים של הכפר צור באהר.

ואז נכנסתי לאוטו, והדלקתי חדשות. והתחילו לדבר, ולתאר את מה שטרכטנברג מציע. הוא ייתן לי כמה גרושים על כל ילדה, וזה מה שאמור להציל אותי. והוא מציע שיבנו עוד איזה מיליון יחידות דיור (איפה בדיוק, אגב?), והוא הכי מפרגן לי כי אני הרי עמוד השדרה של מדינת ישראל.

ואני מקשיב טוב טוב, ואני לא מצליח להבין איך כל זה עוזר לי. איך אני, גבר שאמור לדאוג למשפחה שלו (וסליחה על הפרימיטיביות - אבל ככה אני רואה את זה), אחד שעובד ומרוויח משכורת טובה - איך לעזאזל אני לא רואה מצב לקנות את הדירה הקטנה הזאת?

והכאפה הזאת, טרכטנברג שמייצג את המקסימום שמדינת ישראל תיתן לי (כי הרי עכשיו יהיו דיונים, וכל משרד ינסה להסיר את "רוע הגזירה" ממה שהוא אמור לתת, ויתחיל מו"מ ואם יתנו חצי מהפירורים שהוא מציע זה יהיה מפתיע), הכאפה הזאת באה אחרי הקיץ שבו באמת האמנתי.

האמנתי שמקשיבים לי. 

האמנתי שיש תקווה.

האמנתי שיכול להיות שאני משנה את העולם בשבילי. בשבילה. בשביל הבנות. בשביל כולן. ועבדתי כמו משוגע על המחאה הזאת. ודאגתי לסיקור. וצייצתי בטירוף בטוויטר כדי שאנשים יבואו להפגנות. וטלפנתי לחברים כדי להוציא אותם מהבית. והדגשתי כל הזמן שזה לא נגד ביבי או נגד שטייניץ - הדגשתי שזה בעדנו. שאם נראה להם שאנחנו רוצים שינוי, הוא יבוא: הרי הם השרים שלנו! הם הממשלה שלנו! הם שלנו! הם רוצים שיהיה לנו טוב!

ולקחתי את הבנות לכל הפגנה כמעט. והתרוממות הרוח שאחרי ההפגנות האלה, והאנרגיות החיוביות הביאו אותי לכתוב כמה מהפוסטים היותר נקראים בבלוג הזה. 

והאמנתי.

ורציתי.

וחשבתי שאפילו צריך לתת צ'אנס לטרכטנברג. והאמנתי בריאל פוליטיק שאומר שביבי רוצה לשמור על הכסא שלו אז שווה לו להיענות לדרישות. שווה לו להוריד את המיסוי על הדירות. שווה לו לאפשר לי ולאנשים כמוני לקנות בית. חשבתי שלמישהו חייב להיות אכפת. הרי הם לא הגיעו להיות שרים רק מתוך תאוות שררה. אני באמת באמת מאמין בזה.

עצרתי את האוטו בצד בשעה 20:07. לא ראיתי טוב את הכביש דרך הדמעות כששמעתי את טרכטנברג מתראיין אצל יונית ומסביר לי שמהאחד בינואר הקרוב המצב שלי ישתנה דרמטית כי לא מעלים את הבלו על הדלק, וכי הוא החליט ליישם שני חוקים שהאוצר דוחה כבר שנים בעזרת חוק ההסדרים.

בכיתי כמו ילד שהעליבו אותו. 

בכיתי כמו אוהד שגילה שהשחקן שהכי סמך עליו עבר לקבוצה שהוא הכי שונא או מכר את המשחק שבו הקבוצה הפסידה את האליפות.

בכיתי כמו שאנשים בוכים כשהם שומעים את רעש הניפוץ של החלום שלהם.

והגעתי הביתה, לדירה השכורה שלנו - 3 חדרים, קומה עליונה בלי מעלית. הדירה שכשאני עולה אליה אני נותן יד ליערה, ומיכל תמיד רצה קדימה, כי היא תמיד ממהרת הילדה הזאת.

ונזכרתי שהיא לא שלי. והיא לעולם לא תהיה שלי.

ורציתי ללכת לגן הסוס להפגין - אבל כבר אין שם אף אחד. רק שלט אחד, שנותר בפינה.

קיץ 2011 היה קיץ של תקווה. של זריחה. של אמונה. של הזדכות מוחלטת על הציניות.

קיץ שבו הרשיתי ללב להאמין ולא לאפשר למוח להתבטא. קיץ שבו הרשיתי לעצמי לדבר במלים גדולות כמו שינוי, וצדק.

והוא נגמר.

והסימן הראשון לחורף הקודר הן הדמעות שיורדות כמו גשם, כשאתה מרגיש כמה צורבת הכאפה שקיבלת.

וזה לא הכאב, כמו ההשפלה.

כמו זה שאתה בן 33, עם עבודה טובה, ואשה שאתה אוהב וילדות מהממות - ואתה חתיכת סמרטוט שלא יכול לספק להן קורת גג משלך. משלהן.

נכשלתי.

וזה כואב.

אבל הם לא ישברו אותי. כי יש לי כבוד עצמי. ואני הולך להילחם עליו, ועל העתיד של המשפחה שלי.

כי עכשיו זה לא "העם" שדורש צדק חברתי. עכשיו זה אישי. 

ביטחון אישי

כשכותבים טקסט למהדורות החדשות שמסכמות יום כמו שעברנו היום, משתמשים בקלישאות חבוטות: "יום קשה" או "יום דמים".


יום שבו יש פיגוע שמורכב מכל כך הרבה תקריות, יום של הקזת דם נוראית שבו ישראל הותקפה בתוך שטחה, באזור שבו הגבולות שלה מוכרים על ידי כל העולם והם גבולות שלום שסומנו על ידי שני הצדדים כך שאיש לא יכול לטעון בעד "זכות" ה"התנגדות" - יום כזה הוא יום נורא.


וכן, צריך להגיב לזה. וזו זכותנו המלאה. לעזאזל, זו חובתנו - אם לא נגיב למתקפה כזו בתוך שטח ישראל הריבונית, עדיף כבר לסגור את הבאסטה מעכשיו ולחזור למדינות מהן באנו.


ביבי כינס מסיבת עיתונאים הרבה לפני שהודיעו רשמית על חזרה לשגרה בדרום. לקראת מסיבת העיתונאים הוא שיגר "כלי טיס" של חיל האוויר שיהרגו איזה ערבי ממש-לא-ציוני ברצועת עזה. הוא נתן פקודות לפיקוד העורף להתכונן לליל פורענות כשהחברים הממש-לא-ציונים של הערבי הממש-לא-ציוני יחליטו שהעובדה שהציונים הרגו אותו זו סיבה מצוינת להרוג ציונים אחרים.


פייר? מרשימה התגובה של לשכת ראש הממשלה.


תקתקו עבודה. תגובה מקיפה תוך שעות.


ואז פתאום ירד האסימון.


אנסה להימנע מהקלישאות על משפחות הנרצחים, ואני מבקש להבהיר מעכשיו שהלב יוצא אליהן.


אבל בכל זאת - כששבעה ישראלים נהרגים, כל הממשלה על הרגליים.


וכאשר לפי ההערכות הכי נמוכות, שלוש מאות אלף ישראלים במצטבר מפגינים במשך חודש וזועקים מדם לבם - הממשלה שותקת ולא עושה דבר.


מקימים ועדה.


דנים.


ממזמזים זמן.


וביבי דיבר היום על הביטחון האישי של אזרחי ישראל. על כך שהממשלה לא תאפשר פגיעה בו.


אני מבקש לומר לך דבר אחד, אדוני ראש הממשלה:


הסיכוי שלי, למרות שאני תושב ירושלים, להיפגע בפיגוע הוא הרבה פחות מאשר אחד חלקי מיליון מהסיכוי שלי לא לגמור את החודש.


הסיכוי שלי, למרות שאני תושב ירושלים, להיפגע מטיל איראני או רקטת חיזבאללה הוא פחות מאשר אחד חלקי מיליון מהסיכוי שלי לא להגיע אי פעם לבעלות על דירה משלי.


אז מה זה ביטחון אישי?


האם חובתה של ממשלה הוא רק לדאוג שאחיה? שאנשום?


או שאולי חובתה של הממשלה הוא גם לדאוג לאיזה סוג של חיים אחיה? לדאוג שיהיו לי צרכים בסיסיים? לדאוג שאוכל לחיות חיים שהם יותר מסתם קיום ביולוגי? 


שאוכל לחיות באמת?


כי זו הנקודה שביבי לא מבין. הוא לא מבין שביטחון אישי זו לא טייסת אף 35, ולא מרכבה סימן 4, ולא טיל חץ, ולא נתונים מקרו כלכליים ולא חברות ב- OECD ואפילו לא הגז והנפט של תשובה מול חוף חדרה.


ביטחון אישי זו רווחה.


זו הידיעה שחייך שווים יותר מאשר היותך אורגניזם על בסיס פחמני שיש לשמר את קיומו עד שייפח את נשמתו באופן ספונטני.


זו הידיעה שאתה בן אדם. שיש לך צרכים, והמדינה שלך מספקת לך אותם כי הביטחון שדרוש לך הוא הידיעה שאם תנהג לפי הכללים והחוקים היא לא תתן לך להתרסק.


שלוש מאות אלף בני אדם, לפי הספירה המצטברת של העיתון של ביבי - ישראל היום - דרשו צדק חברתי ברחובות בחודש האחרון.


אם ביבי היה משקיע בפתרונות עבורם אפילו חצי ממה שהשקיע כדי להרוג איזה ערבי ממש-לא-ציוני היום, הכל היה נראה אחרת.


כבר לא היה צורך בהפגנות, כי הוא היה עושה מאמץ לספק את הביטחון האישי האמיתי.


כי אנחנו לא רוצים רק חיים.


כי אנחנו לא רוצים רק קיום.


כי אנחנו רוצים חיים וקיום - בכבוד.


תעשה מה שאתה צריך לעשות כדי לסיים את סבב האלימות הזה, ביבי. אבל דע לך: אנחנו כבר לא מפחדים. אנחנו כבר יודעים מה מגיע לנו.


העיניים שלנו נפקחו ואנחנו רואים דרך הסיסמאות הנבובות ושומעים את האמת למרות רעש תופי המלחמה. 


העבודה שלך היא לא רק לשמור על הגבול. העבודה שלך היא בעיקר לוודא שמי שחי בתוך הגבול הזה יחיה טוב. כי אחרי שבועות של מחאה ויום של קרבות אנחנו כבר יודעים להגדיר לעצמנו שנכשלת. שהממשלה שלך נכשלה. ממשלה שנכשלה היא ממשלה שתנקום עד חורמה את מותך, אבל לא תנקוף אצבע למענך כשאתה עדיין בחיים.


נכשלת ביבי. 


הגיע הזמן שתתקן.