סיפור על אהבה וסוודר

יש לי סוודר אדום דהוי בארון.


טוב, הוא לא ממש אדום. הוא מין חום-אדום כזה.


והוא נורא נורא מכוער ובלוי. השרוולים שלו, שפעם היו הדוקים על פרקי הידיים, רפויים לחלוטין בקצה. פס התפירה שהיה בקצה התחתון שלו נפרם לפני שנים. בעצם, הוא כבר לא ממש נראה כמו סוודר - הוא נראה כמו מין פונצ'ו כזה, אחרי כל הדברים שעברו עליו.


אבל למרות שאני יודע שהוא מכוער, ולמרות שאני יודע שהוא גורם לי להיראות מגוחך, אני לובש אותו פעם בשבוע.


זה הסוודר האדום של המשחקים. סוודר המזל.


לבשתי אותו הבוקר לעבודה. הרוב הנשי במערכת כבר יודע שאין טעם להעיר לי על הסוודר הזה, כי יש דברים שלא ישתנו. הן יודעות שהסוודר הזה יישאר עד שיוכח סופית, ואמפירית, שהוא לא עובד יותר.


והיום הסוודר הדהוי והמוכה והדחוי שלי שוב הוכיח את עצמו.


השעה 01:32 בלילה.


אין שום סיכוי, אפילו לא תיאורטי, שאצליח להירדם בקרוב. גם בנסיעה באוטובוס לירושלים, בדרך חזרה מהמשחק, לא נרדמתי. האדרנלין מתפוצץ בוורידים ולא מסכים שאשן.


4:1.


שוב: 4:1.


הפועל הבקיעה ארבעה שערים נגד מכבי חיפה.


הפועל הביסה את מכבי חיפה בבלומפילד.


שנה וחמישה ימים אחרי הדרבי ההוא, שבו ניצחנו את מכבי 4:2, ושוב חגיגות אדירות ביציעים.


אבל אז שמחנו לא רק בגלל הניצחון, אלא גם - ובעיקר - בגלל היריבה. עם חיפה אין לנו כלום. בואו נגיד את האמת: לאף אחד לא באמת אכפת ממכבי חיפה, חוץ מאוהדי הפועל חיפה. אני חושב שאם יש דבר שמתסכל אוהד כדורגל, זו המחשבה שאף אחד לא שונא את הקבוצה שלו. שהיא לא מעוררת שום רגש אצל אף אחד. כזאת קבוצה היא מכבי חיפה. היא לא מייצגת גזענות ושנאה כמו בית"ר. היא גם לא מייצגת את האוהדים של הנצחונות, הקפיטליסטים-בורגנים הנהנתנים כמו מכבי תל אביב. 


היא סתם קבוצה מהכרמל.


אז אם זו סתם קבוצה לא חשובה - למרות שהיא לקחה המון אליפויות והכל - לא הצלחתי להבין למה הצמרמורת לא עוברת לי. למה אני כל כך מתרגש. למה אחרי הגול הרביעי, בדקה התשעים ואחת, פתאום הרגשתי דמעות עומדות בעיניים.


הרי כבר התרגלנו כמעט לרביעיות, שלישיות - לעזאזל, אפילו חמישיה! - מהפועל של השנתיים האחרונות.


ואז פתאום, ברגע של הארה, הכל היה ברור. לגמרי ברור.


אני מאוהב.


אני מאוהב בקבוצה הזאת.


והיא מחזירה לי אהבה.


אנחנו אוהדי הפועל. אנחנו אוהדים של הפסדים. ברור לנו לגמרי שהחלום המטורף שאנחנו נמצאים בו בשנתיים האחרונות ייגמר והפועל תחזור להיות הילדה הדחויה והמכוערת של הכדורגל הישראלי, זו שרק אנחנו רואים את החן והקסם שבה.


ומה אנחנו מבקשים לעצמנו? לא אליפות. בטח שלא דאבל. אנחנו רק רוצים להרגיש לשם שינוי כמו כל האחרים. להרגיש שגם לנו מותר להרים את הראש. להרגיש שמקנאים בנו. שכל מיני ווינרים נורא מתבאסים שהם לא אנחנו. רצינו רק להפוך מהברווזון המכוער לברבור, אפילו רק לכמה משחקים.


לא יותר מזה.


אבל אותה, את האהובה שלנו, זה לא מספק. היא יודעת שאנחנו נחזר אחריה, ונשיר לה שירי אהבה לא משנה מה. ובכל זאת, היא החליטה שהיא תפתה אותנו אפילו יותר. שהיא תיתן לנו לטעום את האושר. שהיא תגרום גם לנו להרגיש אהובים.


הפועל שלנו ניצחה 4:1 את חיפה.


האהובה שלנו רקדה על המגרש.


הבריקה. נצצה.


הפכה למלכת היופי.


עם גולים מדהימים, כאלו שמאמנים חולמים עליהם כשהם בונים תוכנית משחק.


ואני רואה את התקציר בפעם המי-יודע-כמה, ועדיין לא מאמין שהייתי שם וראיתי את זה. עדיין לא מאמין שזו הפועל שלי. עדיין לא מאמין שהיא אוהבת אותי.


שהיא אוהבת אותנו, אלו שהלכו אחריה כשהיה רע. אלו שדחפו קדימה גם כשלא הייתה תקווה לתהילה. אלו שהולכים איתה לכל מקום, ושיישארו לכל החיים באדום.


אחת הקולגות מהמערכת שלחה לי סמס אחרי הרביעי של סלים טועמה. "שיט", היא כתבה לי, "זה אומר שאתה נשאר עם הסוודר הזה לנצח, נכון?"


ברור. עניתי לה.


הפועל אוהבת אותי.


הפועל אוהבת אותי עם הסוודר. עם הסוודר שמזכיר לשנינו את מי שהיא הייתה עד שהפכה מפריט לבוש בלוי לשמלת נשף.


ואני? אוי, כמה שאני אוהב אותה. כל כך כל כך אוהב אותה.


תודה לך הפועל. 


ריגשת אותי.


ותודה לסוודר הדהוי, המכוער ומוכה הגורל שלי. שוב עשית את שלך.


ואין לי שמץ של מושג איך אני אמור להירדם הלילה. מקווה שאחרי הפעם ה- 200 שאראה את התקציר, האדרנלין יתחיל להתפוגג.

למיכל

משמש חמוד שלי, את ישנה בחדר שלך. מחבקת את טיגר, עם כתונת סגולה של דובוני אכפת לי.

יערונת ישנה שניים וחצי מטר ממך, עם המוצצי שלה בפה ועם חולצת "saturday", כי הרי לא יעלה על הדעת לשים לה בגד שלא תואם ליום הרלבנטי בו תלבש אותו.

אמא במיטה שלנו. היא ישנה כבר שעה וחצי.

הבוקר היה לך יומולדת 3 בגן. אז בסדר, היומולדת "האמיתי" שלך הוא רק עוד שבועיים, אבל התאריך הזה הסתדר טוב עם הלו"ז של הילה הגננת, וחוץ מזה אמא ואני שיערנו שזה לא באמת יפריע לך בהתחשב בעובדה שאת לא ממש סגורה עדיין על תאריכים.

כששטפתי כלים, אחרי ארוחת שישי בערב, אמרת שאת כבר גדולה. שאת כבר ילדה. שאת "לא תינוקת כמו יערה". צבטת לי בלב. את בת 3. את מדברת כבר כמו הגדולים. את מנסה - בכל הכוח - להבין למה חשוב להיות בעד הפועל ת"א, ואת מנסה ללמוד את כל השירים מהיציע של בלומפילד, חוץ מהקללות כמובן. את כבר מתלבשת לבד, ומתפשטת לבד, והולכת לבד בנעלי העקב של אמא (טוב נו, לפעמים את מתבלבלת ושמה את נעל ימין על רגל שמאל, אבל זה בקטנה). את מתעקשת שישימו לך לק. את דעתנית, וחכמה, ורגשנית, ומפונקת ולפעמים אפילו מעצבנת.

אבל רוב הזמן, את הגאווה הכי גדולה שלי. את ואחותך זה שתי התרומות הכי משמעותיות שתרמתי מימיי לעולם הזה.

ואני מודאג מישמיש.

לפעמים אני מפחד שאולי אני מקפיד איתך יותר מדי. בימים אחרים אני דואג שאולי אני לא שם לך מספיק גבולות. לפעמים אני מרגיש שאני לא נותן לך מספיק תשומת לב. לפעמים אני מרגיש שאין שום דבר שהייתי רוצה יותר מלחבק אותך. אפילו שלא בא לך. בעצם - בעיקר כשלא בא לך.

אני מודאג בובה קטנה. אני מפחד.

אני מפחד כי לגדל אותך ואת יערונת זו האחריות הכי גדולה שאי פעם הייתה לי. כי אני מפחד שאכשל. כי אני רוצה שיהיה לכן הכי טוב שאפשר. כי אני רוצה שיום אחד, כשתסתכלו אחורה, תגידו שהייתה לכן ילדות מאושרת, מהסוג שמגיע לכן. אני מפחד כי אני רואה את כל התום והאמונה העיוורת שיש לכן במין האנושי, והלב שלי נשבר רק מלחשוב על אותו הרגע בו תבינו שיש גם אנשים רעים.

אני מפחד מלהסביר לך דברים. אני לא רוצה שתדעי שום דבר שהוא לא כייפי.

קצת אחרי שנולדת, בובה שלי, אמא שלך, שהיא באמת האמא הכי טובה בעולם, הלכה עם המיילדת להתקלח - ושמו אותך אצלי בידיים בפעם הראשונה. אז גם שמתי לב, לראשונה, לגומה המקסימה שיש לך. לחשתי לך לאוזן שאני תמיד אשמור עליך. נשבעתי לך שלא משנה מה, אבא תמיד יעשה הכל - הכל! - כדי להוציא אותך מכל תסבוכת, ואם אפשר למנוע ממך להיכנס לפלונטר, תמיד אהיה שם כדי לשכב בשבילך על כל גדר.

אני כל כך מתפלל שאעמוד בהתחייבות הזאת ילדה יפה שלי. את מטלטלת אותי כבר שלוש שנים, אהובה שלי. במובן הכי הכי חיובי של המילה. את שינית אותי לטובה. את עשית אותי לבן אדם, במקום איזה ציניקן חסר מעוף.
אפילו עכשיו, אמצע הלילה, יורדות לי דמעות כשאני חושב עליך - הידיעה שאת מרחק קיר אחד ממני, מרגשת אותי כל כך! אני כל כך אוהב אותך.

את כבר נוברת בקרביים של העולם ומנסה להבין הכל. התחלת כבר מזמן לשאול שאלות קשות כמו "איפה אמא של סבתא שושי" או הפעם ששאלת "איך נכנסתי לבטן של אמא", ולמזלי התעטשת והנושא התחלף בדיוק כשהייתי באמצע להחליף צבעים מלבן לאדום סמוק ונבוך. את כבר הספקת להתחתן עם כל הבנים בגן. כבר נפגעת מחברים שהפנו לך עורף. כבר שברת כמה לבבות בעצמך.

את יודעת לרוץ, ולקפוץ על רגל אחת, ולספור עד 12, ולשיר מיליון שירים, ולומר כמה מילים באנגלית משובשת להפליא, ומתקלחת "עם הטלפון" ולא באמבטיה, ומחליטה לבד מה ללבוש. את עצמאית ממש! אבל כשקורה לך משהו לא נעים בגן, ואת חוזרת עצובה - את תמיד יודעת שאמא ואבא יהיו שם, להישען עליהם. את מספרת לנו בצער על זאת שדחפה אותך וזה שלא נתן לך צעצוע שרצית מאוד. את כבר נתקלת בו, בצד הפחות מגונן של העולם - בקטנה אמנם, אבל זה עדיין לא נעים - אך ידעת שיש לך שני מגינים גדולים שאפשר להתחבא מאחוריהם מפני הצד הזה.

אני כל כך מקווה שתדעי שזה יהיה ככה תמיד. לא רק בגיל 3 אלא גם בגיל 23. תמיד תוכלי להישען עלינו. תמיד נהיה שם בשבילך. גם כשתהיי "עצמאית באמת".

אני כל כך רוצה לקחת כל כאב שאת חווה על עצמי. אומרים שכאב מתפזר בכל הגוף, והגוף שלי הרבה יותר מאסיבי, ולכן יישא אותו הרבה יותר בקלות מהגוף הפצפון שלך. אני כל כך רוצה להרגיש כל רגש מבאס שיש לך במקומך. אומרים שהלב הוא בגודל אגרוף, והאגרוף שלי הרבה יותר גדול משלך, אז הלב שלי יישא את הבאסה יותר בקלות.

אני תמיד שואל אותך אם את יודעת את מי אני אוהב ואת עונה "אותי". זה אומר שהבנת את זה באמת, או שאת מדקלמת? כי תביני, מתוקה שלי: אבא אוהב אותך כל כך שזה כואב.

תמיד תדעי את זה.

תמיד תזכרי את זה.

יום ההולדת שלך הוא היום בו אני מרגיש את הצורך הכי עז להודות לך, קטנה שלי. תודה שאת פה. תודה על השמש העצומה שהתחילה לזרוח בחיי ב - 26 ליולי 2007. את החום והאור שהשמש הזאת פולטת אני מרגיש בכל רגע ובכל יום. אפילו עכשיו, כשאת ישנה, והדמעות יורדות מעצמן מרוב גאווה ואהבה.

יום הולדת שמח מישמיש שלי. בעצם - שתהיה לך שנה שלמה של שמחה.

יום אחד זה ממש לא מספיק.