אני נשבע

בדצמבר 1995 עוד לא הייתי בן 18.


כבר הייתי חודשיים בטירונות, כשהגיע הזמן להישבע אמונים לצה"ל ולמדינת ישראל. בבוקר של ההשבעה הגיעו מש"קיות חינוך לפלוגה כדי לדבר איתנו על נוסח השבועה. הן עשו לנו מין מערך שיעור כזה על התוכן שלה, ואני הייתי היחיד שהקשיב.


אני זוכר שהללי, מש"קית החינוך, הסבירה שאין סימני פיסוק בנוסח השבועה כדי שיהיה ברור שהיא מקשה אחת. שאין לחלק אותה. שהנאמנות לצבא, למדינה, לאומה היא בלתי ניתנת לפירוק ולא תלויה בכלום. שאנחנו רכוש צה"ל, אבל לא במובן הרע של הביטוי.


לקחו אותנו לתל ערד, מקדש כנעני עתיק ליד בסיס הטירונות, לטקס. מש"קיות החינוך חילקו לנו דפים עם נוסח השבועה, ונתנו לנו שעתיים לחשוב על הטקסט. כל המחלקה שלי הלכה לישון ברחבת המסדרים. אני, חנון דביל שכמותי, אשכרה לקחתי את הדף וקראתי אותו שוב ושוב. את הנוסח, את דברי ההסבר, אפילו את ההיתר הרבני להישבע אמונים למדינה למרות שאני לא דתי ומעולם לא הייתי:


הנני נשבע ומתחייב בהן צדקי לשמור אמונים למדינת ישראל לחוקיה ולשלטונותיה המוסמכים לקבל על עצמי ללא תנאי וללא סייג עול משמעתו של צבא הגנה לישראל לציית לכל הפקודות וההוראות הניתנות על ידי המפקדים המוסמכים ולהקדיש כל כוחותיי ואף להקריב את חיי להגנת המולדת ולחירות ישראל


כשהקריאו את נוסח השבועה, ועניתי "אני נשבע" הרגשתי מחויבות עצומה לשבועה הזאת. הרגשתי שבאותו רגע חתמתי חוזה עם המדינה שלי. עם המדינה שלא הייתה לעם שלי 2000 שנה. והתכוונתי לכל מילה כשהבטחתי לה, למדינה שלי, שאקדיש את כל כוחותיי ואף אקריב את חיי אם אדרש לכך - הכל למענה.


בכל פעם שחייל היה אומר לי שהוא מפחד לצאת למארב בלבנון הייתי מסביר לו שלהיהרג זה חלק מהדיל שחתמנו בטירונות. שתמורת זה שהמדינה נותנת לנו - ובכן, מדינה - אנחנו מסכימים להקריב עבורה את עצמנו. שזה כל הקטע של להיות לוחם חי"ר. וגם בכל פעם שיצאתי למילואים חשבתי על השבועה הזאת, והצדקתי לעצמי - דרכה - את העובדה שאני שם את חיי בהמתנה ויוצא לשרת את מדינת ישראל, ולעשות עבורה.


ואלוהים יודע שאני עשיתי בשבילה הכל. פיזית, ונפשית. ושרתתי אותה בנאמנות אין קץ. וכל פעם שהיא קראה הייתי שם בשבילה. ונלחמתי בשבילה, ועשיתי בשבילה יותר מ- 98% מהאזרחים שלה.


ואני הולך לכתוב שורה שגורמת לדופק שלי לעלות, ולדמעות להופיע בזווית העין.


שורה שמעולם לא חשבתי שאעז לכתוב.


אני כבר לא מרגיש שאני מחויב לשבועת הנאמנות שלי, זו שנשבעתי בגיל 17 ועשרה חודשים.


הלב שלי אומר שזה נגמר.


אתמול הייתי ביום מילואים. הלכנו לסיור לקראת התעסוקה המבצעית שאנחנו יוצאים אליה בחודש הבא, בגדה - בין עלי לעפרה.


תמיד מציפה אותי מין גאווה טיפשית כזאת כשאני מוריד את התיק של המילואים מהבוידעם. כשאני שם את המדים והנעליים האדומות אני יודע שיש לא מעט שאומרים מאחורי הגב שלי שאני פראייר (ובינינו: הם צודקים), אבל אני תמיד מרגיש שזה עושה אותי טוב יותר מכולם. נאמן יותר מכל האנשים ברחוב לאותה שבועה מפעם. אני תמיד חושב שהם היו מאלה שהלכו לישון שעתיים ברחבת המסדרים בזמן שאני התעמקתי בקריאה.


ואתמול זה לא היה ככה.


זה לא היה ככה כי משהו השתנה. כי השבוע, המדינה שקראה לי לבוא לשמור על המתנחלים שהיא בחרה לשים בין כפרים ערביים, החליטה שאני עבריין. 


אני עבריין כי אני לא רוצה לקנות סחורה שמיוצרת בגדה המערבית.


אני.


אני פושע.


אני, שתמיד הייתי הכי נאמן בעולם. אני, שמעולם לא העליתי על דעתי לסרב לשרת את המדינה שלי גם כשלא הסכמתי עם התכלית שהשירות הזה ממלא. אני, שעשיתי כמעט את כל השירות הסדיר שלי באזור הביטחון בלבנון. אני, שלחמתי במחנה הפליטים ג'נין בחומת מגן. אני, שלחמתי במלחמת לבנון השנייה. אני, שעושה כמעט 40 ימי מילואים בכל שנה. 


אני פושע.


והדמעות שמציפות אותי כרגע הורגות אותי.


כי במחי החלטה מטופשת של כמה ח"כים  אידיוטים שמנסים לארגן לעצמם את הפריימריז הבאים יחד עם ראש ממשלה עלוב נפש ופחדן שלא מתייצב לצדה של הדמוקרטיה בזכותה עלה לשלטון, ברגע אחד - הוציאו אותי מחוץ למחנה. בערב אחד הפכתי מאזרח למופת לעבריין, רק כי אני עומד על זכותי שלא לקנות מוצרים שיוצרו במקומות שאני מתנגד לקיומם.


ואתמול, בנסיעה חזרה הביתה לא יכולתי שלא לחשוב על זה. האם מדינה שקובעת שאני פושע רק כי אני בוחר מה לא לקנות כאמצעי פוליטי, האם מדינה כזאת ראויה שאקריב למענה את חיי? האם בשבילה ראוי שבנותיי יישארו יתומות?


כשנשבעתי למדינה אמונים, בדצמבר 1995, רצח רבין לא היה זיכרון ישן. זה היה חודש וקצת אחרי שהעולם גילה שיש מישהו בשם יגאל עמיר. למרות הטירוף של ההפגנות אז, לפני הרצח, אף אחד לא העלה על דעתו שלימין אין זכות להפגין נגד הסכמי אוסלו. חופש הביטוי, למדנו בשיעור האזרחות בכתה י"ב - בשיא ההפגנות - הוא ערך יסוד בדמוקרטיה. כל עוד אינך מסית לאלימות, לימדו אותנו, מותר לך הכל.


והנה, זה כבר לא המצב.


ועכשיו הח"כים מימין מאיימים על בג"ץ שלא יעז לבטל את החוק שעשה אותי פושע. וציפי חוטובלי וזאב אלקין ועוזריהם אומרים שהם מייצגים את העם.


והם צודקים.


רוב האנשים בארץ בכלל לא מבינים מה זו דמוקרטיה, כי אחרי 30 שנה של זבולון המרים ולימור לבנתים במשרד החינוך הדור שלנו הוא כזה שלמד שפלשתינה הייתה "ארץ בלי עם לעם בלי ארץ", ולא יודע היסטוריה, ובטח שלא אזרחות.


ואני תורם יותר מ-98% מהעם הזה, ואני פושע.


אני.


פושע.


אז אם אני פושע - איך מדינת ישראל מעזה לדרוש ממני לסכן את חיי? באיזו זכות היא גם רוצחת וגם יורשת?


אתמול חזרתי הביתה בשעה 10 בערב מהסיור בגדה. ולא היה בי גרם של גאווה על כך שתרמתי למדינה יותר מכל הרחוב שלי.


הרגשתי רק ריקנות. ועצב. ושנאה.


בפעם הראשונה בחיי אני מוצא את עצמי בוחן דברים שהיו עבורי אמת אבסולוטית ואיתנה. בפעם הראשונה אני שואל את עצמי האם אני בטוח שאני רוצה להישאר בארץ. בפעם הראשונה אני שואל את עצמי האם אני באמת מתכוון לכך שאסכים להקדיש כל כוחותיי ואף להקריב את חיי להגנת המולדת ולחירות ישראל.


אני לא מסכים להיות פושע. אני לא מסכים שיוציאו אותי מחוץ למחנה. שיעשו לי דה-לגיטימציה. 


אני אחד מטובי האנשים במדינה הזאת. אני נושא על כתפיי, עם המשפחה שלי, משא הרבה יותר כבד מכל זאב אלקין או ציפי חוטובלי או כל ניאו-לאומן אחר שמשרת היום בכנסת ובקושי שירת באמת את המדינה. אני גיבור, לעזאזל, ומדינת ישראל יודעת את זה.


ואני לא מסכים לבכות.


אבל כשקוראים לי פושע כשאני לא פוגע באיש, ומעולם לא קראתי לפגוע באיש, ורק מחיתי מחאה שקטה, הדמעות יורדות מעצמן. בעיקר בשבוע שבו המדינה שזרקה אותי מחוץ למעגל הלגיטימיות קוראת לי לבוא ולשרת אותה.


לעזאזל - שאלקין יבוא לעשות קו. שחוטובלי תעלה לתצפית. שפאינה קירשנבאום שבקושי יודעת לדבר עברית כמו שצריך תבוא לעשות משמרת בחמ"ל. שרוברט אילטוב יעשה 8 שעות במחסום.


ולא, אני לא אסרב לשרת כל עוד אני חי בישראל. אני פשוט לא יודע כמה זמן עוד אשאר פה, במדינה כזאת.


אז היום, אני נשבע: אני לא אקנה מוצרים מהתנחלויות. ואני אקרא לאחרים לעשות כך. וזה על רקע אידיאולוגי, וזה בדיוק מה שהאלקינים והקירשנבאומיות והחוטובליות מבקשים למנוע ממני.


כי יש חוקים שמתנוסס מעליהם דגל שחור - ומדינה שמחוקקת חוקים עם דגלים שחורים ברורים, מדינה כזו ספק אם ראויה שמישהו יקריב את חייו עבורה.


אני קרוע מבפנים כמו שלא הייתי מעולם.


המדינה שלי הפכה אותי לפושע.


אותי.


ודמעות  של כאב ועלבון יורדות מעצמן.

עופו לי מעגלת הסופר!

שיישרף האיזון הקדוש.


אין אצלי בבית מוצרים מהתנחלויות. אני לא קונה בייגלה של בייגל בייגל, ואני לא קונה סודה של סודה קלאב, ואף בקבוק של יקב ברקן לא נפתח אצלי בבית עד שהם עברו לאזור התעשייה בחולדה.


אין אצלי מוצרים שיוצרו בהתנחלויות כי זו הדרך שלי להימנע מלתמוך באנשים שפועלים, לפי מיטב הבנתי, כנגד האינטרס של מדינת ישראל ושלי. מבחינתי, ההיגיון הוא פשוט - אם לא תהיה למתנחלים פרנסה, הם יאלצו להגר לישראל ואז יהיו פחות מתנחלים, מה שלעניות דעתי ולתפישתי יקרב את השלום במזרח התיכון.


קשה לתייג אותי בתור שמאלן קיצוני. אני מתנגד חריף להשתמטות וסירובי פקודה "מטעמי מצפון", כי לתפישתי שינוי במדיניות הממשלה עושים דרך הקלפיות ולא דרך מעשים פרטיזניים של יחידים. אני גם לא ממש מתנגד לגדר ההפרדה - אני פשוט חושב שצריך לבנות אותה על הקו הירוק ולא תוך כדי השתלטות על שטחים של הפלשתינים כדי שלמתנחלים יהיה עוד מקום לשים וילות שהמסים שלי מסבסדים בזמן שממשלת ישראל לא נוקפת אצבע כדי שהמשפחה שלי תוכל לרכוש דירה פה, בישראל.


אני גם תורם את חלקי, מוזר ככל שזה נשמע, לכיבוש - מדי שנה אני יוצא לחודש מילואים שמתבצעים בדרך כלל בגדה המערבית בשמירה צמודה על מתנחלים, שמירה שהמשפחה שלי בירושלים (לא המקום הכי שליו בפלשתינה-א"י) לא זוכה לו. למעשה, בחודש אוגוסט הקרוב אצא לחודש מילואים בנווה צוף, כדי לשמור על בתי המידות של אלו שרוצים לעבוד בגוש דן אבל לא לשלם על הבתים כמו שמשלמים במרכז.


בגלל שהדעה שלי נמצאת במיעוט, והבחירות האחרונות הוכיחו זאת מעל לכל ספק - 3.5 מכל 5 ישראלים הצביעו ליכוד וימינה - ובגלל שאני מתנגד לסירובי חוק לסוגיהם, כאמור, נותרתי רק עם מחאה אחת כנגד ההתנחלויות והמתנחלים: לא לקנות מהם.


לא לפרנס אותם.


לא לסייע להם לממן עוד ועוד אשקוביות שיוצבו במאחזים לא חוקיים, שבאופן פלאי ולמרות שישראל באופן רשמי לא מאבטחת - יקבלו מיד פילבוקס עם כוח צה"לי שישמור עליהם.


לא מסכים לשלם על זה. לא מסכים.


אז כשהילדות רוצות חלבה, קונים להן משהו שהוא לא אחווה, כי אחווה מייצרים בברקן. אני מעדיף לקנות כחול לבן על לקנות משהו שמגיע מהשטחים, ממש כמו שאני מעדיף תמיד לקנות מוצרים שהם תוצרת הארץ ולא דברים מחו"ל.


ככה זה. זו זכותי, וכמו שאני רואה את זה זו גם חובתי, שלא לממן אידאולוגיה שמבחינתי היא הרסנית. כמו שאני רואה את זה, בכל פעם שאני מעדיף מוצר ישראלי על מוצר שמגיע מהשטחים מדובר בהצלחה כפולה: גם לא מימנתי את בעל ההון המתנחל, וגם סייעתי למתחרה הישראלי שלו (שאשכרה מייצר בישראל ומעסיק פועלים ישראלים שמשלמים מסים לישראל ומהמסים שלהם ממשלת ישראל בונה דברים עבור הישראלים).


אבל היום הכנסת החליטה שלהחרים מוצרים מההתנחלויות זה לא חוקי. 


החוק האווילי שנקרא "חוק איסור הטלת חרם" קובע שאם אקרא לאנשים לעשות כמוני, ופשוט להימנע מלרכוש מוצרים שמיוצרים בגדה המערבית - אהפוך לפושע. בית המשפט יוכל להטיל עליי קנס של 30,000 שקלים כי לא קניתי בייגלה של בייגל בייגל, ואם יזמתי את החרם על סודה קלאב - דיני יהיה כפל קנס. בשני המקרים, אגב, אם בעל ההון המתנחל יטען שנגרם לו נזק יוכל בית המשפט להחליט שמעבר לקנס עליי לפצות את הגביר מהגדה על הנזק שנגרם לו כתוצאה מאי קניית המוצר שלו.




בדברי ההסבר כותבים הח"כים שהציעו את הצעת חוק איסור חרם, כי "הנחת היסוד היא שאזרח או תושב המדינה לא יקרא להטלת חרם על ארצו שלו או על בעלות בריתה. הנחה זו הופרכה ככל שהדברים אמורים באזרחי ותושבי ישראל. אם ארה"ב מגינה בחוק על ידידותיה, קל וחומר שלישראל קיימת החובה והזכות להגן בחוק עליה ועל אזרחיה."


סליחה שאני מציק לכבודם בשאלה - אבל מה קרה לחופש הביטוי? מה קרה לחופש הקניין? ומה לעזאזל ההבדל בין חרם שלי על מוצרי ההתנחלויות לבין החרם שעושים על הקוטג' של תנובה? הרי גם תנובה היא מוצר ישראלי!




אם מחר תבחר הקשת הדמוקרטית המזרחית להטיל חרם על מוצרים מהקיבוצים על רקע קיפוח ערי הפיתוח במשך ששה עשורים, האם לא נראה בכך כמחאה לגיטימית - בין אם נסכים לה ובין אם לאו? אם בשבוע הבא יחליטו מתנחלים להטיל חרם כלכלי על איקאה כי היא לא מסכימה לרכוש מוצרים מהגדה, האם לא נראה בכך מעורבות פוליטית מבורכת, גם אם איננו ימנים? אם אחרי המשט הבא יחליטו אזרחי ישראל להתייצב כאיש אחד ולהטיל חרם על מוצרים טורקיים, האם חברי הכנסת אקוניס, אלקין, דליה איציק, אלכס מילר ושאר המחוקקים שחתומים על הצעת החוק הזו יעמדו על הרגליים האחוריות ויסבירו לנו שחרם זה אסור???

בוודאי שלא.


הרי החוק נועד להגן רק על המתנחלים. הרי הם מעל החוק - וכשהם מוצאים עצמם בסירה אחת איתנו, הישראלים, מיד ירוצו הח"כים מימין לתקן את המעוות. הרי המתנחלים הם בבת עינה של ממשלת ישראל.


בואו נבהיר משהו - אם החוק האווילי הזה, חוק סתימת הפיות התשע"א, יעבור בקריאה שלישית יש לי כוונה להפר אותו תחת כל עץ רענן, ובכל מרכול ברחבי ישראל. הגיע הזמן שהממשלה והכנסת יבינו שהם לא מוזמנים לעגלת הקניות שלי. 


עופו לי מעגלת הסופר, קיבינימט!


מדובר בצורת המחאה הלגיטימית ביותר - מחאה כלכלית. אין ממנה נפגעים בנפש, אין הרוגים ואין פצועים. יש רק בעלי הון שעברו לגדה כדי ליהנות מהטבות מפליגות שהמדינה נותנת להם - על חשבוני! - שייפגעו בכיס. בשורת הרווח.


זו מחאה בצורתה הטהורה ביותר. הפציפיסטית ביותר. 


היעילה ביותר.


יש דבר אחד מעודד בהצעת החוק הזו - החרם עובד. יש יותר ויותר אנשים כמוני, ישראלים ציונים מהמיינסטרים, שלא קונים מוצרים מהגדה. יש לזה גם הוכחות: מוליטלוק אמורים לעבור ארצה עוד השנה. יקבי ברקן כבר העבירו את הייצור שלהם לישראל, וכך גם עוד עשרות חברות שמבינות שההטבות שהן מקבלות במס, מתבטלות על ידי העובדה שהן פשוט מוכרות הרבה פחות לנו, ולמדינות שמעבר לים.


עוד מאמץ קטן של כולנו, עוד כמה בחירות נכונות על המדף בסופר - וכל הדליה איציקים, ואריה אלדדים וזאב אלקינים ושאר אנשים הזויים שיזמו את הצעת החוק הזאת יישארו עם חוק שלא שווה שום דבר. 


איך אשתי אמרה, כשסיפרתי לה על החוק? מה הם יעשו - ירדפו אחרינו בסופר?


אני קונה כחול לבן.


אני קונה תוצרת ישראל.


ישראלי אמיתי, לא קונה תוצרת מפלסטין.

בשבחי החרם

כולם מחרימים את כולם.

זה כבר הפך לאופנה של ממש. מישהו מעצבן? לא מתאים אידיאולוגית? בואו נחרים אותו. נפגע בו כלכלית.

הנה שתי דוגמאות מהשבועיים האחרונים - מצד אחד, ילדי הכאפות מ"אם תרצו" מנסים שכמה יהודים שהם כל כך ציונים עד שהם גרים בחו"ל, לא יתרמו לאוניברסיטה בבאר שבע כי התכנים בחוג לסוציולגיה לא נראים להם. מצד שני, קבוצה של שחקנים מובילים מכל התיאטראות בארץ הודיעו שלא יופיעו בהיכל התרבות ההולך ונבנה של אריאל (והיוצרים שביניהם הודיעו שהם לא מסכימים שיצירותיהם יבוצעו שם).

ואז תמיד באה הקונטרה ה"ממלכתית".

לימור לבנת אצה רצה ומיהרה להוציא הודעה שתדרוש מכל התיאטראות להופיע בהיכל התרבות של העיר היושבת לבטח בלב הגדה המערבית; ועד ראשי האוניברסיטאות גינה בשאט נפש את "אם תרצו" והשווה אותם לאלו המעודדים חרם אקדמי כנגד מוסדות אקדמיים ישראליים בחו"ל.

ואני דווקא בעד חרמות.

אני חושב שזו דרכו של הפרט להיאבק כנגד עוולות שהוא אינו מסכים להן, בדרך הכי מכובדת - והכי כואבת - שיש: דרך הכיס.

עבדכם הנאמן לא קונה מוצרים מסוימים זה שנים אם בשל המקום בו יוצרו, ואם בשל הדרך בה יוצרו. אני לא חושב שאני יכול לגרום למפעל פלוני לעבור מהמקום שבו הוא נמצא למקום אחר, או לייצר את המוצר שלו בצורה אחרת, רק דרך זה שאני לא קונה את המוצרים האלה. לעזאזל, ההנהלה של המפעל אפילו לא יודעת על המחאה שלי. הרי אין שום סטטיסטיקה שמפלחת את כמות הלקוחות שעברו במדף הסופר ולא רכשו את המוצר בין אם מטעמים אידיאולוגיים, ובין אם מטעמים אחרים.

אבל עדיין, עצם העובדה שאני לא קונה מונעת מהמפעל הזה את הכמה גרושים שלי, ובכך אני לא תורם לו. אם אני קונה מהמתחרים, אני נותן להם את הכסף שלי ו"מחזק" אותם מול אלו שאני מתנגד לדרכיהם. זו התרומה הקטנה שלי למאבק שבו אני מאמין.

אז יהיו מי שיגידו "בסדר, אתה איש פרטי, אבל את השחקנים המחרימים מממן (חלקית לפחות) משרד התרבות! והפגיעה של אם תרצו היא במוסד חצי ממלכתי כמו אוניברסיטה! לא יעלה על הדעת!".

ואני שואל - האם העובדה שמדינת ישראל תומכת בפלוני או באלמוני צריכה למנוע ממנו למחות באופן פומבי? האם זו לא זכותו של אדם לעשות כל שעולה על רוחו כל עוד אינו עובר על החוק? האם ניתן להכריח שחקנים להופיע במקום שהם מאמינים שאסור היה לו להתקיים מלכתחילה רק משום שהתיאטרון בו הם חברים מקבל תמיכה מהממשלה? ואילו לא קיבל תמיכה כזו - האם אז שוללי החרם היו אומרים ש"זה בסדר"?

זכותם המלאה של שחקנים שלא להופיע באריאל, ממש כמו שזכותו של התיאטרון להחליף אותם ולהעלות את המחזה בכל נקודה שהיא בגדה המערבית, המזרח התיכון או כוכב צדק. זכותם של אם תרצו לפנות לציונים שמסרבים לגור בארץ (הם אוטוטו עוברים לפה... מייד ברגע שימותו... הם כבר קנו חלקה בהר הזיתים) ולהגיד להם לא להעביר כסף לאוניברסיטת בן גוריון, ממש כמו שזכותו של כל ארגון שמאלני להפוך מושא לקלס את אותם אנשים התורמים למכללה של אריאל.

לא רק שזה מותר - זה בריא! זה מראה על מעורבות. על אכפתיות. על מלחמה באדישות הנוראית הפושה בחברה הישראלית וגורמת לאנשים להתעורר רק כשקורה משהו מזוויע ממש - וגם אז ההתעוררות היא ליום, במקרה הטוב.

באופן אישי, אמשיך להחרים את המוצרים שהחרמתי עד היום, ולהרגיש טוב עם עצמי בכל פעם בה אני משכנע מישהו שלא לרכוש אותם בין אם מטעמים אידיאולוגיים, ובין אם מטעמים ארציים יותר ("המוצר השני יותר טוב - תקנה אותו"). קארל מרקס לימד אותנו שהכל בחיים זה כסף, והוא צדק - תפגע בכסף, תנצח במלחמה.

גם אם את ימנית ואת מתעצבנת מהשחקנים ה"בוגדים", וגם אם אתה שמאלני שהיה שמח לכפכף את החננות המעצבנים מאם תרצו - אולי תקחו נשימה עמוקה, ופשוט תנהגו כמותם. אין שום סיבה להמשיך ולממן גופים שאתם מתנגדים לפעילותם. פשוט תפסיקו לצרוך את אותם מוצרים.

זה הנשק האולטימטיבי.

אני לגמרי בעד.

Where is my mind?!

הפיקסיז לא באים לישראל. אלוויס קוסטלו לא בא לישראל. המון אמנים שדיברו איתם על לבוא לפה, מחליטים לא לבוא לישראל. האמת? אני מבין אותם. זה לא קשור לאם אני חושב שמה שישראל עושה מבחינה מדינית זה נכון או לא. אני מבין אותם כי גם אני לא הייתי רוצה להגיע לאזור שכל מהדורות החדשות מדווחות עליו כעל אזור מלחמה. כי אם אני אירופאי או אמריקני, אני לא בא לישראל גם בשביל מיליונים. ישראל, נרצה או לא, מצטיירת בעולם כאיש הרע. מגיע לנו או לא, במאבק על ליבו של העולם הפסדנו. אנחנו נתפסים כמדינה כובשת ואכזרית, שעשתה סוג של מעשה שלא יעשה במצור האכזרי וחסר הלב שלנו על עזה האומללה והחלושה. אנחנו נתפסים כמדינה שפשטה על אוניות שכל כולן טוב ונופת צופים, וטבחה ב- 9 אנשים חפים מפשע שכל חטאם היה רצונם להעביר קלנועית ושני כסאות גלגלים למחנה הפליטים ג'בליה. הגיע הזמן שנכיר בזה. את המאבק הזה, אלא אם פתאום יקרה משהו דרמטי בטירוף, הפסדנו. עכשיו שימו את עצמכם רגע בנעליים של הפיקסיז וכל שאר האמנים. גם אתם לא הייתם הולכים להופיע בלבאנט בפני כמה עשרות אלפי אנשים ולהציג את עצמכם כמי שמסכימים להופיע בפני אומה השנואה על ידי עשרות מיליונים בימים אלה. כולם בישראל רוצים קפיטליזם, נכון? אז הנה ההחלטה המאוד נכונה מבחינה זו: תוותר על כמה אלפים של לקוחות, ותשמור על מיליונים אחרים. פשוט וקל. גם אתם הייתם נוהגים אותו דבר. גם אני. זה ממש כמו שאף אחד לא בא בטענות לאהוד אולמרט על כך שלא התבטא פומבית בעד זכויות הקהילה ההומו-לסבית למרות שהוא תומך ידוע בזכויות האלה, בזמן שהוא התמודד לראשות הממשלה. לכולם היה ברור שהוא לא עושה זאת כי הוא לא רוצה לאבד אוכלוסיות שלמות שמתנגדות למתן זכויות אדם בסיסיות לאלו שבוחרים ללכת למיטה עם מי שהם רוצים גם אם זה לא מתאים לכולם. לבוא בטענות לאמנים שלא מופיעים בישראל זו צביעות. הם אמנים אך גם אנשי עסקים. הם לא אגף הדוברות של משרד החוץ או משרד רוה"מ. הם לא צריכים להיות אלו שיעלו את קרנו של עם ישראל בין עמי העולם. מאז שהתפרסמה הידיעה הבוקר, קיבלתי הזמנות לשלוש קבוצות שונות שמחרימות את הפיקסיז כי הם לא באים לישראל. זה כל כך פאתטי. זה מזכיר ילד שעושים עליו חרם, אז הוא מחליט שהוא מחרים את כל הכיתה. ממש כמו אותו ילד דחוי, גם לעולם לא אכפת אם אנחנו מחרימים אותו "בחזרה". אזרחי אירופה והאמריקות לא ממש מתעניינים בזה שאנחנו "תוקעים להם". הם לא מרגישים אפילו דגדוג קל. אבל העיקר שהכנסנו להם באבי אביהם, לפיקסיז האלה. פתחנו 3 קבוצות בפייסבוק. מי יכול עלינו?! ובכלל, מי רצה שהם יבואו, הסולן השמן והאנטישמי הזה בלאק והחברים שלו?! אני, בכל הכבוד לכולם, אמשיך להאזין לפיקסיז בשמחה. אני לא רואה שום טעם להעניש את עצמי. החרם על ה"מחרימים" הוא מפלטם של האומללים. הוא מפלטם של הדחויים. של אלו שרואים את הבעיה מול עיניהם, אבל לא מוכנים להכיר בעובדה שכדי לראות אותה הם מסתכלים בזכוכית שיש מאחוריה משהו בצבע אטום. קוראים לדבר שהם מסתכלים בו מראה. הבעיה, חברות וחברים, היא ממש לא הפיקסיז. הם להקה מעולה, שכתבה שירים נפלאים שהיו פס הקול של חטיבת הביניים והתיכון שלי, וגם חלק גדול מהצבא. הם לא מפסידים כלום מזה שהם לא מופיעים פה. הם אפילו הרוויחו עוד כמה אנשים שיקנו את הדיסקים שלהם כאות הזדהות, ויגלו את המוזיקה הנפלאה והגיטרות המנסרות, אם לא הכירו אותם עד היום. הבעיה היא איתנו. עם זה שלאט אבל בטוח אנחנו הופכים להיות דרום אפריקה של שנות השמונים. אולי לא בעיניי עצמנו, אבל זה לא משנה - העולם תופס אותנו ככה. יהיו שיגידו שזו בעיה של מדיניות. יהיו שיגידו שזו בעיה של הסברה. זה ממש לא מעניין. זו בעיה שלנו. לא של הפיקסיז. בטח איווט ליברמן יגיד משהו גאוני בעניין הזה. הוא, או איזה שר מבריק אחר. אז הנה, בשבילם, שיר קלאסי של הפיקסיז שמתאים יותר מכל:

With your feet in the air and your head on the ground

Try this trick and spin it, yeah

Your head will collapse

But there's nothing in it

And you'll ask yourself

Where is my mind

באמת איפה?!